ילד קזבלנקה

פרק 1

 

ניסיון בריחה ממרוקו

 

תחנת הרכבת בקזבלנקה הייתה כמעט שוממה בערב של תחילת האביב. רק קומץ שוטרים ואנשי מכס בדקו אנשים ומטענים שעמדו לנסוע ברכבת לא ישירה בחצות מקזבלנקה לאוג’דה, עיירה במזרח מרוקו שנמצאת על הגבול עם אלג’יריה.

השנה היא 1949, אפריל סגרירי, והשעה קרובה לחצות. לילה קר מלווה ברוח מקפיאה, כמעט חורפית. על הרציף מעט מאוד אנשים, מבוגרים, ליד הקרונות. עם היפתח הדלתות עולים לרכבת רפאל וקוטי עם ילדיהם, יעקב בן השש, ג’ורג’ט בת החמש ושולמית בת העשרה חודשים. חבילות מעטות בידי ההורים והן מכילות בגדים ומזון דל.

הם נושמים לרווחה עם הישמע צופר הקטר המזרז את הנוסעים האחרונים לעלות לרכבת. הדלתות נסגרות ברעש מחריש אוזניים. בשקט הלילי הצרימה נשמעת חזק מאוד. שקשוק חישוקי הברזל על המסילה. הרכבת זוחלת לאִטה וצוברת תאוצה. היא שועטת במעלה המסילה לכיוון אוג’דה. רפאל נפעם ומתרגש מגודל השעה.

"משאת נפשי היא העלייה לארץ ישראל," הוא אומר לבנו בלחש כממתיק סוד, "לארץ האבות ההיסטורית הנכספת."

בנו יעקב יושב והוא כולו קשוב, דרוך לשמוע את ההסבר של אביו.

"אנו בתחילתו של מסע עמוס אי-ודאויות וסכנות," ממשיך האב. "אך תקווה כמוסה בלבי, שאלוהים יצליח דרכנו ויתגשם החלום הנכסף. אלו ימי קרבות דמים במזרח התיכון, אחרי פלישת צבאות ערב לארץ ישראל."

באותה עת, מפאת גילו הרך הילד יעקב מבין רק מעט מהנאמר. הוא קולט בקושי כמה מילים מבין דבריו, אך האב מרחיב בהסברו.

"קומץ יהודים נלחם מול מדינות ערב. הן פלשו לישראל לאחר שקומץ יהודים, שבאו מארבע כנפות הארץ, החלו לבנות מדינה יהודית, כמו זו שממנה גלינו בעבר הרחוק."

המילים גדולות מדי לילד הרך, אך הוא גומע כל מילה היוצאת מפי אביו. הוא מצליח להבין כי הם בפתחם של אירועים גדולים המתהווים לנגד עיניהם.

"הרבה צעירים יהודים בני דורי במרוקו ובשאר ארצות ערב זנחו את סיר הבשר ועלו בדרך לא דרך ישר לאזור הקרבות, להטות כתף במאבק הלאומי לעצמאות ישראל. המערכה בארץ ישראל היא רק לכאורה חסרת סיכוי. מצב זה רק ממריץ את הנוער היהודי לחבור לאחיו מאירופה," אומר האב לבנו.

השיחה ביניהם מתנהלת בלחש כשהם יושבים בספסל נפרד. האב לא פירט באותה עת אבל לימים הבהיר לבנו למה התכוון. יש שני נוסעים נוספים בקרון שלהם, אבל הם מטיילים בין הקרונות, יוצאים ונכנסים, ולא מטים אוזן לשמוע על מה נסבה השיחה.

האב היה חדור אמונה ולהט ומשוכנע בדרכם המאמינה של שבי ציון. הוא אסר על ילדיו לדבר בביתם במרוקו בשפה שהיא לא עברית, ורק היה מוכן להתפשר על דיבור בשפה הצרפתית בשילוב עברית. לו נתפס אחד הילדים מדבר ערבית, הוא היה נקנס. כל מעייניו היו נתונים לשפה העברית עוד בנֵכר. הוא רצה לשמש דוגמה כפעיל עלייה ורצה שזו תהיה שפתם הטבעית של ילדיו, השגורה בפיהם, כאשר יעלו לישראל.

במרוקו התגלה נוער ציוני נפלא, להוט ושש אלי קרב. הוא למד מלקחי השואה באירופה והיה מאורגן תאים-תאים בחשאיות רבה. רפאל כפעיל עלייה ארגן את היהודים לעלות ארצה. המחתרת היהודית במרוקו גובתה על ידי פעילי המוסד לעלייה. הם הגיעו למרוקו וחדרו לתוך ארגוני נוער, משפחות, קהילת יהודי קזבלנקה ובתי כנסת. הם הקימו בקזבלנקה תנועות נוער: בית"ר, דרור, השומר הצעיר, בני עקיבא. הם פעלו בעיקר מבתי הכנסת ומבתי הספר היהודיים כמו "אליאנס", "תלמוד תורה" ו"אוצר התורה".

רפאל היה לוקח את בנו להרצאות המלוות בשקופיות בנושא הציונות והעלייה לארץ. הם ארגנו לבני הנוער מחנות באוהלים והביאו ציוד מחנאות. בכל מוצאי שבת היו מגיעים מרצים, בעיקר שליחים מהארץ, שליוו את הרצאותיהם בשירה וריקודי הורה ארץ ישראלית. הם הבעירו מדורות והלהיבו את הצעירים עד לשעות הקטנות של הלילה.

רפאל קם ממושבו ברכבת ומוודא כי אכן דלתות הרכבת נעולות. האֵם קוטי יושבת על הספסל ממול בעלה ובנה ועסוקה בטיפול בבנותיה. היא בחודש הרביעי להריונה. שתי בנותיה בזרועותיה והיא מגוננת עליהן מפני צינת הלילה ועוטפת אותן בשמיכות עבות.

"הכיוון מזרח," מסביר האב ומביט דרך החלון על הכפרים והעיירות שאורותיהם מרצדים מרחוק.

עיני הילד תרות כל מבנה שהם חולפים על פניו והוא חושב בקול רם, "אנחנו כמו אברהם אבינו שנשמע לציווי: 'לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך.'"

האב, איש מאמין שאינו פנאטי, היה מספר לבנו את סיפורי התנ"ך. הבן התאהב בסיפורים ובדמויות התנ"כיות והיה גומע כל מילה היוצאת מפיו בשקיקה.

הנוף, במראהו הלילי השקט והמפחיד, חולף עובר דרך שדות ירוקים ושוממים ומגיע לבירה. הרכבת עוצרת בתחנה ברבאט. נוסעים מעטים עולים ונבלעים בתוך הקרונות. הרכבת ממשיכה למקנס ומשם לפס. האב מתקרב לבנו ומספר לו כי נזכר במקרה שקרה להם בקזבלנקה.

"בשנת 1943, כאשר היית תינוק," מספר האב, "הגרמנים נכנסו יחד עם כוחות צרפתיים של ממשלת וישי לקזבלנקה. הם נכנסו למלאח, סרקו בית-בית ורשמו את שמות היהודים וכתובתם. ההמון המוסלמי ליווה אותם בכניסה למלאח, עשה פרעות ביהודים וגרם נזקים לרכוש יהודי. שמעתי מה קרה ליהודי אירופה ונחרדתי מן האפשרות שייקחו אותך ממני, כמו שלקחו ילדים יהודים אחרים מארצות המגרב. ביקשתי מהשכנה שלנו פאטמה, מוסלמית שהתגוררה אתנו בבניין, לשמור עליך כאילו היית בנם. השכנה הסכימה מתוך חמלה אנושית והבטיחה שתציג אותך כבנה כדי שלא ייקחו אותך. כל בקשתה מאתנו הייתה לשמור את הדבר בסוד, כי רוב האוכלוסייה המוסלמית שיתפה פעולה עם הצרפתים והגרמנים. כמונו עשו הרבה משפחות יהודיות. מפני החשש לילדיהם הם שלחו אותם לקרובי משפחה בערים אחרות במרוקו. למזלנו, לא הגיעו אלינו הגרמנים וצבא וישי, ונשארת אצל פאטמה רק לתקופה קצרה. אימא השגיחה עליך מרחוק עד יעבור זעם. באותם ימים הרחוב היהודי, בעיקר במלאח, היה שרוי בפאניקה. היה פחד מהלא נודע אשר הניב שמועות שנפוצו בעיר. גורלם של יהודי טוניס ולוב היה לוט בערפל והיה חשש שמא בכל זאת הגרמנים יעשו ביהודי מרוקו פוגרומים כמו באירופה. המלחמה התארכה עד לאמצע 1944, אז יצאו הנאצים ממרוקו ואתה הוחזרת אלינו. הבענו הרבה תודות לשכנה הערבייה פאטמה שהסתכנה. המוסלמים יכלו להלשין עליה לגרמנים. אחרי כן היא המשיכה לשמש לך כשמרטפית לעת מצוא. היא הרעיפה עליך הרבה אהבה ונקשרה אליך למרות היותה מוסלמית אדוקה."

לאחר מחשבה רבה הוסיף האב, "אבל רוב המוסלמים שונאים אותנו ואני בטוח שהם היו משתפים פעולה עם הגרמנים."

דבריו של האב היו מעוגנים במציאות המצערת של תקופת מלחמת העולם השנייה. החל משנת 1940 גברה ההסתה במרוקו נגד יהודים. מוסלמים חברו לצרפתים ויחד הם התנכלו ליהודי מרוקו. עד מהרה הוחל תקנון היהודים בצרפת גם על יהודי מרוקו ונאסר עליהם לעבוד במשרות ציבוריות רבות. יותר משלושים מחנות עבודה בכפייה הוקמו במרוקו ואלג'יר לאלפי יהודים זרים. הקהילה היהודית פעלה למענם ככל יכולתה וניסתה לזרז את יציאת היהודים מגבולות מרוקו בטרם ייעצרו.

פלישת בעלות הברית בסוף 1942 לצפון אפריקה אף הרעה את המצב. צרפתים ושוטרים מוסלמים פרעו ביהודים בקזבלנקה: פלשו למלאח, עשו פוגרום בבית הכנסת ושדדו יהודים. משטרות רבאט ופס עצרו עשרות יהודים והעמידו אותם לדין בתואנות שונות. אפילו הקצבת המזון, שהייתה נהוגה בזמן המלחמה, הונהגה לפי משטר גזעני.

הילד שמע את הסיפור הזה לראשונה ברכבת והתרגש מאוד. תוך כדי הסיפור אביו חיבק אותו מפני שראה שהוא דומע, וגם בעינו הייתה לחלוחית. בינתיים הם הבחינו כי הרכבת מתחילה להאט ומבעד לחלון ראה הילד את שלט התחנה: גרסיף.