פרולוג
ערב
״דָאמֶה!״.
מוביל מעגל הרואדה הכריז כבר ׳דאמה׳ (׳תן לי׳ בספרדית), אבל אני מתמהמה. שוב, ממש לרגע, אך אני כבר באיחור. שרון כבר מתחילה לנוע לכיווני, מספיקה לחוש את האיחור ונועצת בי מבט רושף. רגלי השמאלית פונה בזריזות לכיוון ימין, יד שמאל נערכת לאחוז בימינה של שרון, הנה היא מגיעה, מחוללת סיבוב אחד סביב עצמה והיא לצדי. השלמנו את המהלך בזמן, אני חש את ירידת המתח באחיזת ידה.
שוב נשמעת ההכרזה ״דָאמֶה״.
המעגל ממשיך בתנועתו, אך הפעם אני מוכן ומגיב בזמן. ברקע, נשמע הזמר מאֵלו רואיז שר את שירו ״אמיגה״1. דינה מחייכת לעברי ונותנת לי תחושת ביטחון שאני בסדר; אני מניף את ידה הימנית מעל לראשה, מסובב אותה בעדינות סביבי ואוסף אותה בביטחון עד שהיא עומדת לידי. אני מרגיש את קצב הסלסה זורם מאזניי אל תוך גופי, מניע את רגליי לפנים ולאחור, ידיי מתנופפות בקצב, בית החזה מתוח לפנים. החולצה שלי כבר רטובה, הזיעה זורמת על פני גופי יחד עם המוזיקה.
זה שנתיים שאני מגיע מדי שבוע למתנ״ס ורוקד ״רואדה״. בזכות אימא. אימא המליצה לי ללכת למתנ״ס וללמוד לרקוד סלסה, ״כדי שאפגוש אנשים״, אמרה במילים בהירות בחדותן, עבות ומעוגלות, ״המוזיקה נהדרת וגם קצת ספורט לא יזיק לך״.
לא כל כך רציתי, קצת קשה לי עם אנשים, אבל בשביל אימא, שתשמח קצת ממני, ניגשתי למתנ״ס ונרשמתי.
בתחילה לימדו אותי להניע את הרגלים, הידיים והגוף בקצב הסלסה: ״אחת״, ״שתיים״, ״שלוש״...(את ה-׳ארבע׳ לא אומרים, וממשיכים) ״חמש״, ״שש״, ״שבע״; ״אחת״, ״שתיים״, ״שלוש״...״חמש״, ״שש״, ״שבע״. כעבור חצי שנה התחלנו ללמוד רואדה-דה-קזינו, ריקוד סלסה מעגלי שבו מעבירים הרוקדים את הרוקדות מאחד לשני, כשמוביל המעגל מכריז ״דאמה״. לי, כמובן, לא הייתה בת זוג אך המדריך הרגיע אותי ואמר לי במילים בעובי רגיל ומקובל שלא לדאוג, כי ״תמיד יש יותר בנות מבנים״. ככה התחלתי לרקוד גם רואדה במעגל.
תחילה למדנו להעביר את בת הזוג לרקדן שמשמאלנו והרוקדות למדו כיצד לעבור מבן זוג אחד לבן הזוג הבא. אח״כ התחלנו ללמוד וריאציות לריקוד עם בת הזוג במסגרת המעגל, לפני שמעבירים אותה הלאה לבן הזוג הבא. לכל וריאציה יש שם משלה וסמל משלה שמסמן בידיו מוביל המעגל. זו הדרך של מוביל המעגל לסמן לנו, או להכריז, שיש לבצע אותה. כל כמה מפגשים מלמד אותנו המדריך וריאציה חדשה: תנועה חדשה ברגל ימין וברגל שמאל, ביד ימין וביד שמאל, אחיזה חדשה של בת הזוג וחוזר חלילה.
לפעמים אני קצת אטי, כזה אני; אני מאוד משתדל לעמוד בקצב, אך לא תמיד מצליח; וגם קשה לי לזכור בעל-פה את כל הווריאציות החדשות. נכון שלא רק לי קשה, גם לאחרים במעגל לא קל, אבל איכשהו לי לוקח יותר זמן לזכור את סדר הפעולות בכל וריאציה חדשה. אף אחת מהרוקדות לא כועסת עליי כשאני מאחר או שוכח, חוץ משרון; רק היא (לפחות כך נדמה לי שהיא חשה, אני מרגיש את זה במבט שלה). אומרים שזה משום שהיא רגילה לרקוד ״מדויק״ (לא שאני בטוח למה הכוונה) כי פעם היא הייתה רקדנית בלט מקצועית.
אבל הפעם איחרתי להגיב להכרזת ״דָאמֶה״ מסיבה טובה; באותו רגע חשבתי על מה שאמר לי היום דומבר, הבוס שלי. הוא אמר לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאצא לחקירה לבד (עד עכשיו לא שלחו אותי לבצע חקירה לבדי) ואף העניק לי תעודת חוקר, עם השם והתמונה שלי. חבל רק שכשהוסיף שהוא סומך עליי שאבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, היו המילים דקות ונטויות מעט. כנראה שהוא לא היה בטוח לגמרי בדבריו, אבל אוכיח לו שאפשר כבר לסמוך עליי.
עכשיו דיאגו מורן שר את השיר ״סוברדוסיס״ (אני מכיר את כל השירים ואת כל הזמרים) ואני מאושר. אפילו שרון לא יכולה לקלקל לי עכשיו את מצב הרוח. מוביל המעגל מכריז על וריאציה בשם ״סומבררו״ ומציין את הסמל שלה באצבעותיו. אני אוחז בידיה של שלי שהגיעה אליי עתה ומניף אותן למעלה; ידינו משתלבות מעל לראשינו ואני מוביל אותה כשהיא מעכסת לידי ובתוך כך עוברת משמאלי לימיני. שוב נשמעת ההכרזה ״דָאמֶה״ ואליי מגיעה ויקי. המעגל ממשיך בתנועתו ואני בשמיים.
1 . "רשימת השירים המוזכרים בספר זה מצוי גם בסופו. ניתן להאזין לכל השירים, בד בבד עם הקריאה, באתר יוטיוב.
