הגליל

אֲדֹנִיָּה

 

החדשות על סבא רַיְמוּנְדוּ קָאִיטָנוּ נודעו לנו זמן רב לפני המסע ברחבי אִינְיָמוּנְס (1). מצבו הבריאותי הידרדר, וייתכן שמסיבת יום הולדתו לא תיערך.

(1) אִינְיָמוּנְס — נפה בדרום–מערב מדינת סִיאָרָה (צפון–מזרח ברזיל).

מתוך ציות לתחושות מוקדמות בדבר האסון הממשמש ובא, אני חושב על האפשרות לחזור לרֵסִיפֶה (2), אלה חששות המקננים בלבי לפני כל המפגשים המשפחתיים. עיניהם של דויד וישמעאל עוקבות אחרי בציפייה למוצא פי, שניהם יראים שמא אחזור בי מהנסיעה. הם אמנם אינם תלויים בי כדי להמשיך בדרך, אבל אני הוא המתערב ומפשר במחלוקות ביניהם, כך היה כבר כשרעינו עדרי עגלים, ונפצעתי בעקֵבי בערב שדמה לערב הזה.

(2) רֵסִיפֶה ששמה נהגה ״רֵסִיפִי״, היא בירת מדינת פֶּרְנַמְבּוּקוּ ואחת הערים הגדולות בצפון–מזרח ברזיל.

הכול דומה לעבר, אפילו הדרכים החוזרות ונשנות ודומיית המתים, רוחות רפאים שהלכו להן כפי שאני הולך, חרד ומדוכדך.

זה זמן מה אני נוהג ברכב לבד. בני הדודים שלי עלו לארגז הטנדר, חשופים לשמש ולאבק של שלהי הערב, ערב דצמבר שגשם צפוי בו. יופי כזה אינו אלא מלכודת. נחוצים לי המשקפיים כדי להתעלם מכחול השמים ומן העננים המתאימים לקולנוע עלילתי.

החום מכעיס אותי. הוא בוקע מן האבנים הצצות מכל עבר כמו שיח מטפס. אין דבר המזכיר את הדומייה יותר מהאבן, חומר הגלם של הערבה (3) שאנחנו חוצים במהירות רבה.

(3) במקור ״סֶרְטָאוּ״, חבל ארץ רחב ידיים וצחיח למחצה בצפון–מזרח ברזיל.

איך עלה בידו של בן דודי ישמעאל להשיג כסף כדי לקנות טנדר? זו שאלה שטרם העלינו. אנו משאירים את חיסול החשבונות לשלב מאוחר יותר. אחרי ככלות הכול, חזרנו ונפגשנו בתום היעדרות ממושכת. במשך זמן רב היינו איש לרעהו חדשות ותו לא.

תשומת לבי נתונה לעצי הקַרְנָאוּבָּה (4) התמירים כגופו של בן דודי דויד, ובעיני רוחי אני שב ורואה את הערב הכאוב ההוא, את דויד בורח עירום, אך ורק חולצה לבנה לגופו, ערוותו חשופה ודם זורם בין רגליו. שוב אני נתקף בחילה כדרכי מאז ומתמיד, מקננת בי היראה הסתומה שמא אינני מבין מאומה, אפילו אחרי שנים של פסיכואנליזה. אני רוצה לחזור, מאיץ את מהירות הנסיעה, מתרווח על מושב הנהג. פעם נוספת אני שב אל העבר, אל הערב שבו קרה הכול. עיני נעוצות בתמונות מצלמה מקובעת, בקדימון הנמשך חמש–עשרה או עשרים דקות.

(4) עצי הקַרְנָאוּבָּה הם דקלים הצומחים רק בצפון–מזרח ברזיל. גזעם משמש לבנייה ומעליהם מפיקים שעווה משובחת.

אצא באמצע הסרט. איני רוצה להמשיך.

*

 

אני ממשיך בין מגרשי כדורגל מכוסים בחול, שוּלי דרכים הנפוצים לאורך כבישי ברזיל. נערים מסתערים על הכדור כמו אינדיאנים נושאי טָקָפֶּה (5) המתנפלים על אויב. ערים עניות, זהות בכול: בכנסיות, בכיכרות, במסבאה שהזבובים רוחשים בה. על אם הדרך שוטר של אגף התנועה מצפה להזדמנות לגבות כסף מנהג עבריין. אופנוענית מושיבה קשישה ב״סירת״ האופנוע ומורה את הדרך לשלוש פרות רזות. שני מיתוסים מתפוגגים בבת אחת לנגד עיני: הבוקֵר העטוי כל כולו בבגדי עור, והסוס של עלילות הגיבורים מהתקופה שגררו בה את השוורים בזנבם.

(5) טָקָפֶּה — נשק המקובל בקרב אחדים משבטי האינדיאנים; אלת עץ דמוית חרב, מקושטת בנוצות ואורכה כמטר.

אני מדמיין את בית סבי וסבתי לאחר שהטרקטורים משטחים אותו כדי לפנות מקום לכביש שייסלל. מחמת הרעש החזק של המכוניות ולמראה אורות הפנסים ניעור בי הרושם שאני על כוכב אחר. ולא היא. הערבה נמשכת עוד ועוד לפנַי, מצדדַי, מאחורַי. האספלט מצחין. פעם כבר בכיתי בגלל הפצע השחור הזה בנוף, זה המבתק את האדמות. עתה, אני מסיח את דעתי בעזרת המכוניות העוברות על פני.

איפה הן הדרכים הפתוחות שסללו אבותינו, אלה שבחרו בארץ הזאת כדי לגור בה, הם שהביאו עמם עדרים והקימו מכלאות? אני מחפש את נהר הזָ'גוּאָרִיבֶּה והנה הוא רק אפיק חולי, זיכרונם הרדום של מים הנאספים בבצורת ועולים על גדותיהם בעונת הגשמים.

מה היה יעדם של העצים שנגדעו? איני רואה אלא שממה אפורה, בלי אף כתם ירוק. השמש, המתקרבת כבר אל קצהּ, מעצימה את החשש מפני הלילה. השיבה אל אַרְנֶיְרוֹס (6) מעוררת בי התנגדות, מפני שאני פוחד מהפגישה עם משפחתי. קורותיה נכתבו בשלוש מאות שנות בידוד ונשמרו בארגזים שמעולם לא אִווררו אותם, אחת היא עד כמה התפזרנו בחיפוש אחר עולמות תרבות אחרים.

(6) אַרְנֶיְרוֹס — עיירה ומועצה מקומית בנפת אִינְיָמוּנְס.

*

 

אני עוקב אחר שני האחים במראה האחורית. עורו הכהה של ישמעאל בולט בערב הקרֵב אל קצו, כמוהו כצלקת על פניו, אותות החושפים את מוצאו בבני הקָנֵלָה (7). דויד צעיר ממנו, עורו לבן ושׂערו בהיר, שום דמיון בינו לבין אחיו. אני עוצר את הרכב ומבקש מהשניים לרדת מהארגז אל תא הנהג. מתחיל להיות קר. אני מותח רגליים וזרועות, קופץ וצועק. בני הדודים צוחקים, הם דוחפים אותי בבדיחוּת הדעת, צועקים בקול רם יותר מקולי. אני מעמיד פנים שהכול כשורה, מבקש להראות שהפגישה והמסע מסיבים לי אושר.

(7) קָנֵלָה — שבט אינדיאני שבניו מונים כיום כחמש מאות איש.

ישמעאל אוחז בהגה. השתרר בינתיים חושך מוחלט. העלווה המוארת באור הפנסים מזכירה שדה מושלג. ההשוואה שביסוד הדימוי אינה מוצאת חן בעיני. הסיכויים שנגיע לפני תשע בערב נעשים קלושים יותר ויותר בעטיו של הכביש הגרוע. מהדורות החדשות בטלוויזיה מראות מדי יום ביומו את העזובה כאן. שודדים חמושים ברובים עלולים להתנפל עלינו כבר בפיתול הבא, הם נוסעים בטנדרים מיובאים כמו הטנדר שלנו. כרי המרעה של הבקר בערבה פינו מקום למטעי קנאביס.

״להכניס דיסק?״ שואל דויד.

״תלוי במוזיקה. זה פָּגוֹגִ'י (8)?״ מתלוצץ ישמעאל.

(8) פָּגוֹגִ'י — סוגה מוזיקלית שמוצאה בריו דה ז'נירו ומקורה במנגינות עבדים מהמאה התשע–עשרה.

״הטעם שלך במוזיקה די הידרדר, אחי. נראה לי עדיף שתתחיל לנענע מָרָקָה ולערוך פָּזִ'ילַנְסָה (9).״

(9) מָרָקָה — כלי נגינה העשוי מקליפה חלולה המכילה גרגרים. פָּזִ'ילַנְסָה — טקס ריפוי אינדיאני.

ישמעאל אינו פוצה פה. ההתייחסות למוצאו מרגיזה אותו, אף על פי שנבצר ממנו להסתיר את שורשיו. הוא אמנם אינו מתבייש בכפר שלו, בָּרָה דוּ קוֹרְדָה, אחת היא מה עלוב המקום, אבל הוא אינו יכול לשאת את הבוז שרוחשת לו המשפחה מסִיאָרָה. בניה שוכחים שגם הם בני תערובת של לבנים עם אינדיאנים מבּני הז'וּקָס (10).

(10) ז'וּקָס — שם השבט שישב בחלק גדול מסִיאָרָה של ימינו; נכחד כשבט כבר בתחילת המאה התשע–עשרה.

ישמעאל פולט קללה ולופת את ההגה. אני מדמיין את הטנדר מתדרדר לתהום בפיתול הבא ואת ראשו של ישמעאל נערף. המראֶה הישן–נושן שב ונגלה לנגד עיני: דויד רץ, חולצתו הלבנה מוכתמת בדם, סבא רַיְמוּנְדוּ קָאִיטָנוּ צופה מבעד לחלון, אדיש כאילו הוא צופה במהדורת חדשות, דוֹד שלמה בתוך הבית, דוֹד נתן חוצה את המפתן. סוס מסתובב שוב ושוב, מדמם, דקוּר דרבונות. הפָּרָשׂ הוא אליהו, אחיו האחר של דויד. איני רואה את ישמעאל.

*

 

אני זועק כמקיץ מחלום בלהות:

״תחזור לרֵסִיפֶה! אני לא רוצה לנסוע לגליל, לא אסע לשם!״

ישמעאל עוצר את הטנדר באמצע הנתיב ומסתכל עלי.

״תגיד, אֲדֹנִיָּה, השתגעת?״

״נמאס לי מהמריבות המשפחתיות האלה ולהיות כל הזמן השופט.״

דויד מחפש דיסק, מוצא ומעביר לי אותו.

״תקשיבו לכמה סונאטות של סְקַרְלָטִי.״

אני לוקח את הדיסק ומכניס אותו לכונן. תמיד כשאני שומע מוזיקה, אני מדמיין שאני מנגן ובסוף זוכה למחיאות כפיים. בהדמיה שהסונאטות מאצילות עלי, אני מגיע לבית שבחדר האורחים שלו עומד פסנתר. אני מרים ברשלנות את המכסה של הכלי ובודק אם הוא מכֻוון. מישהו שואל אם אני פסנתרן, אני משיב בצניעות מעושה שכּן. אני מתיישב ומנגן. בתוך ההתפעמות של צליל הרכב, אנחנו קורעים את הערבה במהירות גבוהה: פלאי פלאים העולם שם בחוץ, מעומעם הודות לזגוגית המעושנת ובזכות הפיקוח של המזגן על מעלות החום. שכחתי לגמרי לאן אנחנו נוסעים. אולם קונצרטים. ביציע אלה שאני רוצה להרשים יותר מכול.

רעשים אחדים מתערבבים בצלילי הפסנתר שלי. דויד משחק באיזשהו משחק אלקטרוני, כה שקוע בו עד ששכח כליל כי הוא זה שכפה עלינו את הסונאטות. הלוואי שישמעאל יעצור את הרכב ויחטיף לו כמה סטירות.

הטנדר מיטלטל. אנחנו כמעט נתקעים באחת המהמורות.

״לא תִחזקו בסביבה את הכבישים מאז שאבותינו הביאו פסנתר מהנמל שברֵסִיפֶה.״

״נראה לי שעכשיו הם במצב הרבה יותר גרוע,״ אני מגיב, עדיין מטושטש למחצה מעוצמת ההזיה המוזיקלית. אני מדמיין את כלי הנגינה השביר שהזמינו מצרפת, נישא ומובל על עגלת שוורים.

״באמת הביאו הנה פסנתר, לחור הזה שבסוף העולם?״

״אבא שלי אומר בוודאות שכן. תכף נחצה את הנהר הקטן, שהשוורים נתקעו בו עם המטען.״

המוזיקה מחדדת את העצב ואת האומללות שאני חש. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לא לבוא למסיבה הזאת. אף אחד מאחי לא ניאות להתלוות אלי למסע, גם לא אמי שכבר שנים לא התראתה עם אביה, וחבה לו נוכחוּת בתור בתו.

״סְקַרְלָטִי כתב את הסונאטות לאחת התלמידות שלו, הנסיכה מָרִיָּה בַּרְבָּרָה, הבת של ז'וּאָוּ החמישי מלך פורטוגל. לא היה לו שמץ של יומרה ליצור מוזיקה גדולה, ובכל זאת הוא עשה את זה. קשה מאוד לבצע את הסונאטות האלה כמו שצריך.״

״אתה מנגן סְקַרְלָטִי?״

״הפסקתי להתאמן, אבל בעבר ניגנתי. יש יותר מחמש מאות סונאטות כאלה, כולן יצירות מופת. המקור שלהן בצורך פרוזאי מאוד: להעביר שיעורים. אבל הצורך הזה שימש בכל זאת דחף לאמן היוצר.״

מוזר באיזו מהירות נעלמת השמש בערבה. אנחנו בקושי מספיקים להתכונן לרדת הלילה. עפות כאן ציפורים שאיני מכיר, שועלים חוצים את הכביש, חיפושיות נתקלות בשמשה הקדמית של הרכב. איני מזהה שום ציוץ של עוף העולה על המוזיקה. חששי גובר. לאן אנחנו נוסעים? בן הדוד ישמעאל נוהג ומוביל אותנו. אני חש שגרוני צורב, שגופי קודח מחום. זאת אובססיה.

*

 

למה באתי?

כמה פעמים שאלתי זאת את עצמי? אינני מצליח ליצור קשר עם שני בני הדודים, איזושהי חיבה הדדית שתעזור לנו לעמוד במסע הזה. אילו ז'וּאָנָה היתה כאן אתי, היה לי קל יותר לשלוט בחרדה. הייתי מספר לה על חששותי, או על דברים חסרי חשיבות כביכול, כדי לשוב וליצור את החיבור עם העולם. אך היה עליה להישאר שם. איני יכול לעקור אותה מעבודתה כל אימת שאני חפץ בכך. לא קל לעזוב את המטופלים, את בית החולים, את המרפאה. אני מפעיל את הטלפון הנייד, אבל אין קליטה באזור. אני ממציא נושא לשיחה.

״אתם זוכרים את השמות של העצים בערבה?״

״אני לא זוכר אף שם,״ משיב דויד. ״אני בור ועם הארץ בכל מה שקשור לבוטניקה. בשבילי עץ מנגו ועץ פפאיה זה בדיוק אותו דבר.״

״אני עדיין זוכר את הג'ונגל של מָרַנְיָאוּ(11), למרות השנים שחייתי בנורווגיה.״

(11) מָרַנְיָאוּ — מדינה בצפון–מזרח ברזיל.

צריך להפיח רוח חיים בשיחה כדי שלא תכבה. דויד שהתרווח בינתיים בשורת המושבים האחורית, חוזר אל המִשחק שלו, וישמעאל אינו מתיק את עיניו מהכביש שלפניו, ער ודרוך לפיתולים ולחיות החוצות את נתיבנו. אני מנמיך את המוזיקה, נחוש בדעתי לקרב אותם אלי, כאילו הם קרש ההצלה שלי.

״אבא שלי דרש ממני ללמוד בעל–פה את השמות של כל צמחי הבָּתָה (12), לא משנה כמה זניחים נראו לי. יכולתי לירות את השמות בלי קושי, אבל לא הייתי מסוגל לזהות את העצים.״

(12) במקור ״קָאָצִ'ינְגָה״, נופה הקיימת רק בצפון–מזרח ברזיל, משתרעת על פני כעשרה אחוזים משטח המדינה ומאופיינת בצמחיית שיחים קוצניים ועצים נמוכים. הבתה הברזילאית מוריקה ופורחת בעונת הגשמים, אך היא צחיחה במשך העונה היבשה.

״ואתה עדיין זוכר איזשהו שם?״

״אני זוכר את כולם, ישמעאל.״

דקלמתי את השמות, גאה בזיכרוני, ואחר כך שקעתי בעצבות. הידע שלי נראה לי חסר תועלת. מעולם לא עשיתי בו שום שימוש. אני חוצה את הערבות ומטיל אור על צללים שחורים, על שרידי הצמחייה שבזיכרוני. העמסתי על עצמי את השמות האלה כאילו הם רוחות רפאים, ותמיד חשתי אשם כששכחתי אותם. הם היו בעיני כמו מוטותיהן של המכלאות ההרוסות, שיצאו מכלל שימוש לאחר שהתרוקנו מפָּרותיהן ומפָּריהן, גזעים בודדים המתעקשים להישאר תקועים באדמת הרמה שאין בה עוד כרי מרעה, לא עדרים ולא אנשים. נזכרתי בדכדוך במשפחה, עודה נאחזת באדמה שאי–אז היתה עשירה והבטיחה כוח ועוצמה, ואילו כיום היא שורדת כמשתלה לאנשים שעוזבים אותה כמעט מיד אחרי הולדתם.

ישמעאל התלהב מהזיכרון שלי. בעודו צועק הלם בידיו על ההגה. זיכרוננו המשותף קירב בינינו, שב וקשר קשרים שדימיתי כי זה כבר הותרו.

״אדוניה, אני אומַר את השמות של העצים שאני מכיר. אני יודע פרטים על העלים, על הגזעים ועל הפריחה של כל אחד מהם. אל תחשוב שהזיכרון הזה חסר תועלת. הוא עזר לי מאוד בתקופה שהייתי כלוא בנורווגיה. כשלא היה לי מה לעשות, דמיינתי את הג'ונגל, אפילו את הצמחים הקטנטנים והכי פחות חשובים. כתבתי את השמות שלהם באיזו מחברת, ציירתי את הפרחים ובכיתי בחרטה על הדרך שבחרתי לי בחיים. רק ככה יכולתי להקל על עצמי בדיכאון ההוא.״

הנחתי לו לדבר.

״בכל רגע שתרצה, אספר לך את הסיפור שלי. אני יודע שאומרים עלי דברים איומים. אפילו סבא רַיְמוּנְדוּ קָאִיטָנוּ שאימץ אותי ונתן לי את שמי.״

הוא הניח את ידו הימנית על ירכי והסתכל בי. הגברים במשפחתנו נוהגים לגעת באיש שיחם כשהם מדברים. המגע מעורר בי פחד. רגשותי כלפי בן דודי לא השתנו מאז היינו קטנים. אני רוצה לתת בו אמון, אבל פוחד שאפול בפח. אם אאמין ולו רק לחצי מהדברים שהדודים ובני הדודים מספרים עליו, אצא מיד מהרכב ואמשיך את המסע ברגל.

דויד מבקש ממני להחליף דיסק. עכשיו הוא רוצה להלביש עלינו מוזיקה של רחמנינוב.

״על מה דיברתם?״

״על עצים.״

״אני אנלפבית בעניין הזה, כבר אמרתי לכם.״

״אז ספֵּר לנו במקום זה על חיות.״

״עדיף שאתם תספרו. אני אקשיב לפרלודים. הנפש של רחמנינוב היתה כמו הלילה הזה, קרן אור אחת לא חדרה לתוכה בחיים. ואף על פי כן, הוא מה זה מוצא חן בעיני.״

נעימת קולו החגיגית אינה עולה בקנה אחד עם דמותו הצנומה ועם משלב הלשון שהוא נוקט בו. ניכר בו שעיקר דבריו הוא דקלום מילים ששינן בבית הספר.

מכונית כלשהי עוברת במהירות רבה. פנסיה מטילים אלומות אור על פניו של ישמעאל. דויד משחק במִשחק האלקטרוני, ואני שב ומנסה את מזלי עם הטלפון הנייד. הוא עדיין מחוץ לאזור קליטה. בשעה כזאת הייתי עכשיו יושב בבית ואוכל עם ז'וּאָנָה ועם הילדים, או קורא בחדרם. בכל הלילות אנו עורכים את הטקס ומשכיבים אותם לישון. כך נדמה שאין בעולם אימה, האורות דלוקים, הטלוויזיה דולקת, מחשבים, טלפונים שמצלצלים.

״תנמיך את המוזיקה, אדוניה, ובוא נמשיך בשיחה.״

*

 

דויד נרדם. אני מנמיך את המוזיקה בזהירות, לבל אעיר אותו.

ישמעאל מצית ג'וינט, שואף ממנו כהוגן ומביט בי כשותף לדבר עבֵרה, ולפני שאני מספיק להפגין שקיקה או תיעוב, הוא מושיט לי את הג'וינט.

״תודה, אני לא מעשן.״

״זו סחורה מבָּרָה דוּ קוֹרְדָה. עכשיו אנחנו מספקים לכל ברזיל את המריחואנה הכי טובה שיש.״

הוא צוחק בקול רם ושוב נוגע לי בירך, אני מתכווץ. נהירים לי האותות של התעלות הנפש, זו הנובעת מהקנאביס, ואני מוכן ומזומן לשלב חדש בשיחתנו. זה עדיף על השתיקה ועל המוזיקה. אני מותח רגליים, זוקף את גווי ועושה תרגילים כדי לרענן את עיני העייפות. אני מציע לישמעאל שאחליף אותו על מושב הנהג, הרי איני נותן אמון בשיכורים ובמסוממים שאוחזים בהגה.

״אתה פוחד בגלל שעישנתי? תירגע, אני רגיל.״

״אני מדבר בתור רופא. זה לא בטוח.״

״אמרתי לך לא להילחץ. אתי אתה תמיד בידיים טובות.״

דויד מתמתח מאחור.

״מה זה הריח הזה? זה בטח שוב ישמעאל! אין לכם טיפת כבוד למחלה של סבא?! ומה אם הוא היה מת? ככה אתם חושבים להגיע להלוויה?״

״אני לא מעשן, אתה הרי יודע.״

״לך לישון, אחי הקטן, לך כבר! אין חֶברה יותר טובה ממך בעולם כשאתה ישן.״

״ואתה ממש מושלם כשאתה שוכח שאני קיים.״

״עשו לי טובה, מה דעתכם להחליף את התסריט הזה של קין והבל?״

״אני לא סובל כאלה שמטיפים לי מוסר. אתה רוצה להגיד לי, אחי הקטן, שבבר המחורבן ההוא בניו יורק ניגנת בראש צלול? אני מתערב שאתה משתמש בחומרים הרבה יותר כבדים. אני, לפחות, מעשן רק חשיש.״

״לך לעזאזל, ישמעאל! התחלת לקשקש כמו כל המסוממים! יותר טוב שתדבר עוד פעם כמו שדיברת קודם. אני מעדיף אותך נופת צופים. ותדע לך שלא ניגנתי בשום בר מחורבן. העבירו לך מידע שגוי.״

״אוי, סליחה!״ לגלג ישמעאל. ״אתה הרי ניגנת בפאב! תשים את זה טוב טוב בראש, אדוניה! דויד ניגן בפאב בניו יורק, וחצי תריסר דפוקים בשכל ישבו שם והקשיבו לו.״

״אין לי כוח לסבול את הבנאדם הזה! אם הוא משוגע גם בלי מריחואנה, אז כשהוא מעשן, הוא נעשה ממש בלתי–נסבל. אני לא אתן לך לחלל את שמו של רחמנינוב! אדוניה, שלוף משם בבקשה את הדיסק שלי.״

שלפתי את הדיסק, הכנסתי אותו לאריזה ונתתי אותה לדויד, ששוב התמתח על מושבו ועצם עיניים. הבחור שוב נטל על עצמו את תפקיד המלאך המטייל על פני האדמה. לא בכדי העדיפו אותו הכול על פני ישמעאל. כאילו לא די באופיו הרגוע, בתלתליו הבהירים ובעיניו עתירות החיוניות, החולשות על גופו הצנום, נסכה הילת הפסנתרן המחונן גאווה בלבם של בני המשפחה. ירשנו חיבה יתרה למוזיקה ויחס פטישיסטי לפסנתרנים, מאז הורה אבי אבותינו המרוחק ביותר להזמין פסנתר מצרפת.

*

 

השתררה בינינו דומייה בשעה שצפינו בבתים שאורותיהם כבויים וצלחות לוויין מעטרות את ראשי גגותיהם. הבתים האלה היו מועטים מאוד בשטחי הרמה רחבת הידיים, והם תמיד הלכו והתרבו בקרבת הערים. רציתי לדפוק על דלת אחד הבתים, לברך לשלום את יושבי הבית ולברר באיזו תוכנית הם צופים. איני מצליח לדמיין אותם עוברים את מפתן ביתם כדי לעסוק בעבודת האדמה ובמלאכת המכלאות לאחר שהרעילו את עצמם בטלנובלות. ציפורים אחדות שהתעוררו מחמת האורות של פנסינו, עפות מדי פעם בפעם לפנינו, מרחפות קלילות, כמעט מתחככות ברכב.

״אמרת משהו?״

ישמעאל מבקש לשוחח אתי, אבל אני רוצה רק להתבונן בלילה.

״הסחתי את דעתי בשמות של הציפורים המקומיות. אני זוכר שמות רבים, אבל אני לא מסוגל לזהות שום ציפור על סמך נוצה, שיר או קן. גם זה זיכרון חסר תועלת, זיכרון שנשתמר ואין לי מושג בשביל מה.״

״בשביל השעה שבה תצטרך אותו.״

״במילים אחרות אף פעם. בתור רופא ממש אין לי צורך לדעת שמות של ציפורים.״

״אני לעומת זאת דווקא נזכר בכל מיני דברים. כבר סיפרתי לך על התקופה שהייתי בכלא?״

״עשה טובה ותשאיר את הסיפור הזה שלך לפעם אחרת.״

ישמעאל אינו נפגע מסירובי. אם כי הוא חם מזג, יש בו נדיבות והוא אוהב לייעץ כאילו הוא בא בשנים. ייתכן שדווקא הוא איש המוסָר הבולט ביותר בדור החדש של בני הדודים. אני מביט בפניו השחומות, המלאות סימנים, ובקלות מזהה במראהו את מורשת התושבים המקוריים של אִינְיָמוּנְס. עולמם של בני הערבה מרתק ודוחה אותי גם יחד. אני חש שאני בוגד בו כשאני בוחר במקומו דברים חדשים. בעיניו של סבא רַיְמוּנְדוּ קָאִיטָנוּ אנחנו חבורה של חדלי אישים, אנחנו בורחים בחיפוש אחר הערים כפי שהציפורים הנודדות עפות לאפריקה.

״אני מדמיין את אבות אבותינו מגיעים הנה. גברים, נשים וילדים על גב הבהמות או ברגל. היו כאן כרי מרעה בתקופת החורף ורצו כאן הרבה חיות. רק תחשוב כמה פחדו מהחצים של האינדיאנים, מהנחשים, מהיגוארים. בלילות, כל בני העם שלנו היו שוכבים על האדמה ומסתכלים על הכוכבים.״

״אתה שייך גם לבני עם הקָנֵלָה, אלה שחיים בבָּרָה דוּ קוֹרְדָה.״

אני מתעקש להזכיר לו את מוצאו, אבל הוא מעמיד פנים שהוא בכלל אינו מקשיב לי. הדברים הבוקעים מפיו מרגשים אותו. הוא מדבר על המשפחות שנקשרו אלה לאלה בקרבת דם ועל האבות המייסדים, הם שהשתלטו על האדמות, הקימו בתים מטיט ובילו את ימיהם בשׂדות. הנשים נהגו להסתתר בתוך הבית. הגברים רעו את הבהמות, בנו מכלאות, רדפו את האינדיאנים והרגו בהם. הם גם הרגו אלה את אלה, בראש ובראשונה בעבור הבעלות על האדמה, כדי שיוכלו לגדל יותר ויותר בקר.

״המתיישבים הראשונים הרגו את האינדיאנים, כרתו עצים ושילמו לציידים על כל אלף תוכּונים או תוכים שצדו. אבל הם עשו את זה כדי להבטיח את הקיום של העדרים ואת עבודת האדמה. הם לא ידעו אילו השלכות יהיו להרס, בניגוד לבעלי האחוזות בימינו. מה שעשו נבע רק מתוך בוּרוּת.״

״זה הנאום הכי צבוע ששמעתי אי–פעם, ישמעאל. בשמם של קרובי המשפחה שמנערים את חוצנם ממה שהתרחש כאן, אתה מוצא לנכון להתגאות אפילו בטֶבח האינדיאנים. כבר שכחת שאתה עצמך אחד מהם?״

״האינדיאנים באזור הזה נטמעו במתיישבים.״

״מכל עשרה השאירו אחד בחיים. ואחר כך נוסף לכול המציאו את הסיפור שלפיו הזכרים הסכימו לקורבן, מפני שהלבנים הביעו נכונות להתחתן עם הנקבות, כך שהגזע שלהם לא ייכחד. אבל זה שקר וכזב! אנחנו מסתירים את הברבריוּת שבהתנחלות שלנו כאן, מתעלמים ממעשי הטֶבח וממציאים נסיבות מקילות במעטה רומנטי. אנחנו דואגים להתפשטות של תערובת הגזעים המושלמת,״ אמרתי בנעימה מתלהמת כמו פוליטיקאי בעיצומו של נאום. חשתי שהסבלנות שעד אז גיליתי כלפי ישמעאל הולכת ופוקעת.

״תיתן לי אולי להמשיך?״

״בהתכחשות לשורשים שלך?״

״שמע, בן דודי, אתה יותר משכיל ממני. עשית דוקטורט באנגליה, אבל אני למדתי כמו אבותינו במשפחה, למדתי לבד, בכוחות עצמי. קראתי את הספרים שאתה אף פעם לא גילית בהם עניין.״

״ממש מזל. הודות לכך לא אצטרך לומר שלאבותינו אין אחריות על האסונות שפוקדים אותנו כיום. אנחנו שוגים ביחס לעבר ומשלמים על כך. אנחנו שוגים ביחס להווה, ועל זה אנחנו משלמים כבר עכשיו ונשלם גם בעתיד. סבא שלך שמונה דורות לאחור, בֶּרְנַרְדוּ דוּאַרְצִ'י פִּינְיֶיְרוּ, אשם בזיהום של נהר הזָ'גוּאָרִיבֶּה בדיוק כפי שהתעשיינים במָטוּ גְרוֹסוּ אחראים לזיהום של אזור הפַּנְטָנָל.״

הבחנתי ברוגז שלי והנמכתי את הטון. ישמעאל בסך הכול רצה להרשים אותי. איש זולתי לא לקח אותו ברצינות, ייתכן שראה בי בעל ברית אפשרי.

״בהתחלה ראש בקר היה חשוב יותר מבן. כשפרה מתה, הרגישו בעדר שהיא חסֵרה. כשילד מת, לא. בלילה כמו הלילה הזה, הגבר היה צ'יק צ'אק עולה על האישה, שופך לה בפנים את הזרע וזהו, ההשגחה העליונה כבר דאגה לתחליף. ככה חשבו אצלנו, אני בטוח.״

״ואתה מתגעגע לזמן ההוא?״

״כן.״

״מוזר, הרי אתה אפילו לא מבני אִינְיָמוּנְס! בילית את רוב חייך במָרַנְיָאוּ, ואחר כך בנורווגיה.״

נאלצתי להקשיב לתאוריות של ישמעאל בדבר יישוב הערבות בידי גזע של בני כלאיים, אנשים שהיו חסינים יותר בפני קשיי האקלים, כמוהם כבקר הפרא שהביאו למחוזות האלה אבותינו. לשמחתי הלכה השיחה ודעכה. לא היה לי חשק לוויכוחים נוספים. איני חש בטוח בעצמי כשאני מעלה סברות בדבר ההיסטוריה של ברזיל. אין בי שמץ של עקביות, אין לי עמדות מוצקות.

אנחנו עוצרים בדרך כדי להטיל את מימינו. מנוע הרכב נשאר דלוק, גם הפנסים דולקים. ריח טוב של שׂדות חודר לי לאף ומעלה בי זיכרונות של שמות צמחים. מחקתי את הזיכרון. ישמעאל ואני שולפים את האיברים. דויד מתרחק אט אט, מתרחק כמסתלק, וחולצתו הארוכה שכמו נתפרה למעשה בשביל גוף אחר, שונה מגופו, מתנפנפת לה ברוח ששמה אָרָקָצִ'י. אני זוכר את שמותיהן של הרוחות: טֵרָאוּ, אָרָקָצִ'י, נוּרְדֶשְׁצִ'י, גְרָוִיאוּנָה. ישמעאל משתין בכוח. הסוסים משתינים כך, מרכינים את רגליהם האחוריות ויורים מטח עז, המחורר את האדמה ויוצר פלג שזורם לו הרחק. ריח מחניק עולה מן הקרקע. אני שוב מוחק את הזיכרון. דויד פוסע בשולי הכביש שלא תוחזקו כהלכה. עוצמת אור הפנסים אובדת בדרך אליו, אבל אני מסתכל עליו בשעה שהוא מוריד את המכנסיים וחושף את עכוזו הלבן. המראֶה הישן–נושן חוזר ונשנה לנגד עיני.

*

 

אני פונה על עקבי ונתקל בעיני ישמעאל.

״אין לי שום קשר לעניין הזה! אף פעם לא תאמינו לי?!״

הוא נכנס לטנדר וטורק את הדלת בכוח. אני חושש שיתניע, שידרוס אותי ואת דויד. הוא צופֵר, והצליל נשמע כמו קול של ציפור זרה ומוזרה לנוף ולדממה. דויד אינו זע, הוא פסל של ישבן כחוש תחת אורות הפנסים. אנחנו חוזרים אל נקודת האפס של היציאה לדרך. כל השרשרת מתפוררת עוד לפני שהספיקה להיווצר. אני מחפש איזשהו קשר עם העולם, עם הלילה החשוך ועם הגשם הדקיק שמתחיל לרדת.

ישמעאל הצית ג'וינט חדש. ריח העשב מעצים בקרבי את הבחילה. אני פותח את חלון הטנדר. הוא שהוגלה לקח על עצמו את הפיקוד על המסע בלי להיוועץ בנו ולוודא שאנחנו בכלל מעוניינים להמשיך אתו. עכשיו הוא פושט את חולצתו, ואני מעמיד פנים שאיני מבחין בחזהו השרירי, עטור כתובות הקעקע, ובזרועותיו המקועקעות גם הן. אני מסב את ראשי אל הכביש. איני מרסן את סקרנותי למשך זמן רב, אני שב ומפנה אליו את עיני, נכסף לראות את המשך ההצגה, את החשפן עוקר את החגורה, פותח את הרוכסן ומגלה את תחתוניו. הוא מושיט לי את הג'וינט בידיעה שאיני מעשן, אבל מתעקש בכל זאת, מושך ומפתה ככל מלאכי החבלה. דויד לא זז אף סנטימטר ממקומו. רק בגדיו מתנפנפים ברוח הנושאת את הגשם.

*

 

״קדימה!״

״תירגע, לא בוער לי להגיע לשום מקום!״

״אחיך יירטב!״

״אין שום סכנה שזה יקרה. הוא אוורירי לגמרי, אנדרואיד מוחלט. I may be paranoid, but no android.״

הוא התחיל לצעוק את שורות השיר של ״רַדְיוֹהֵד״, מחקה את קולו הדקיק של תוֹם יוֹרְק. בעודו ממלא את התפקיד שדמיינתי, לקח על עצמו את העמידה בראש והשמיע בקולי קולות את דיסק הלהקה האנגלית שהכניס לכונן. אחר כך התניע, נסע ובלם ממש בקרבת אחיו.

״נוסע, אנחנו יוצאים בדרך לגיהינום!״

דויד נכנס בשקט, התיישב, וכאשר הבטתי לאחור, הוא שיחק במִשחק האלקטרוני, מנותק מעולמנו. ישמעאל זימר שוב ושוב את ״פרנואיד אנדרואיד״ ותופף בידיו על ההגה. בשעה שחזר על השורות ambition makes you look pretty ugly, kicking squealing gucci little piggy, הסתכל עלי כאילו אני נתן אביו. דאגתי לבריאותי. הכרתי את המילים של ״פרנואיד אנדרואיד״ עוד מתקופת לימודי בלונדון. גם בשיר חזרו ונשנו האימה, ההקאה, האימה, ההקאה.

״אתה צריך הרבה זמן כדי שמקום יתחיל למצוא חן בעיניך. אני אף פעם לא התרגלתי לנורווגיה. אומרים שהיא ארץ יותר טובה ממה שאתה רואה פה. אני לא חושב ככה. אצלנו הערבה חיה לנו בעיניים, בדם, בכרומוזומים. זאת מחלה חשוכת מרפא.״

המריחואנה הגיעה לשלב המיטבי שלה. דלתות התפיסה הצלולה נפתחו, ובן דודי שוב החל לדבר כמו דוד קשיש, לומר משפטים עמוקים בכוונה. תכסיס ההיזכרות בשמות עצים וציפורים לא פעל. אולי אקח גלולת הרגעה. הנייד סוף סוף באזור קליטה, אני יכול לדבר עם ז'וּאָנָה, לשמוע את קולות הילדים, לפרק את הטנדר הזה שהוא תא, שאני נוסע בו עם זרים שהיו בעבר הרחוק חברַי, בני דודים בעלי קרבת דם אלי. דם? עדיף לא להיזכר... אם דוֹד יהושפט יבוא לשבת לצדנו, נתפקע כולנו מצחוק. יש במשפחה גם אנשים שמחים שמצב רוחם מרומם.

כשאני אהיה מלך, אתה תהיה הראשון שיעמידו לקיר, אתה עם הדעות שלך שאין בהן שמץ של עקביות, שר תוֹם יוֹרְק.

זו היתה הפעם השלישית ברציפות ששמענו אותה מוזיקה, ודויד טרם מחה בפני בית הדין הגבוה לצדק. הבטן שלי ציינה לעצמה את תדר המקצבים: התחלה מפזזת שהזכירה את מחולות המוֹרְנָה של האי מָדֶיְרָה, בהמשך ההֵבִי מֵטָאל, אחר כך מקהלה גותית, והטירוף המהיר, מאה ושישים קמ״ש.

״אתה רוצה להרוג אותנו? תאט!״

למרבה הפתעתי החל דויד לשיר בקול רם ובמקהלה עם הלהקה ועם אחיו. ירד גשם זלעפות.

הלהקה שרה באנגלית, ואני, שמעולם לא עלה בידי לסדר את מחשבותי בשום שפה פרט לשפת האם שלי, תרגמתי לעצמי את שורות השיר: יורד גשם, יורד גשם, קדימה, גשם, רד בי; מגובה רב מאוד, מגובה רב מאוד... מגבוה... שירד גשם, שירד גשם, קדימה, שירד גשם בי, מגובה רב מאוד, מגובה רב מאוד... מגבוה... שירד גשם, שירד גשם, קדימה, שירד גשם בי!

נשמע צלצול הטלפון הנייד. הקשבתי לקולה של ז'וּאָנָה והקשר ניתַק. שנאתי את שני המטורפים שהטביעו בצרחותיהם קול אנושי, תקווה לשַׁלווה.

״לאן אנחנו נוסעים?״ צרחתי מעל לשאר הרעשים.

איש ברכב לא השיב לי. דומה שהקולות הגיעו מאיזושהי סירה, ממרכבות התעלומה הקודרות של ימי הביניים:

״לגיהינום! לגיהינום!״

 

לגיהינום!