סיכומו של דבר

ימים ראשונים

 

העתיד - החוויות שהתנסיתי בהן במרוצת השנים או המאורעות שריגשו והניעו אותי ועיצבו את חיי - לא היה יכול לעלות על הדעת בימי הילדות והנעורים בעיירה הפולנית הקטנטונת, שבה נולדתי ב־1915. רוז'ינוי, אחת מאותן עיירות מזרח אירופיות שהתגלגלו הלוך ושוב בין רוסיה ופולין, היתה כה קטנה עד ששום רכבת לא עצרה בה. בשנותי הראשונות לא היה בה שום זכר לתחבורה ציבורית מסודרת, שלא לדבר על מכוניות פרטיות. כשרצינו לצאת אל העולם, עשינו זאת בכרכרה. מניין התושבים ברוז'ינוי הגיע ל־5,000, ו־3,500 מהם היו יהודים. הם השתכרו למחייתם בדרכים שונות ומשונות, אבל אף לא אחד היה יכול להיקרא אמיד. אבי, שלמה יזרניצקי, היה בעליו של מפעל לעורות קטן, ועל פי אמות המידה הצנועות מאוד של העיירה נחשבנו למשפחה מבוססת למדי.

היינו שלושה ילדים - שתי אחיותי הגדולות ממני, מרים ורבקה, ואני -בבית חם, שהמה תמיד אדם. ככל שאני זוכר, תמיד היו שם אנשים מבחוץ: גברים שבאו להיוועץ באבי וללגום איתו כוס תה, או לבקשו שיפשר ויתווך במחלוקות מקומיות חריפות במיוחד; ידידות וידידים של אחיותי; נשים שאמי גייסה בעדינות למעשים טובים בקרב דלת העם. אמי, פרלה, היתה יותר מאישה נדיבת לב. היא הקרינה חוכמה, ידעה על כל מה שהתרחש סביבה והיתה נתונה תמיד בעיצומה של פעילות זו או אחרת. מפעם לפעם היתה מבקשת ממני לשבת לצדה לכמה דקות ולקרוא באוזניה מאמר מעיתון ביידיש. זו היתה אחת הדרכים ששימשו אותה לשמור על קשר עם העולם החיצוני - ומן הסתם גם איתי.

אבל חיותו התוססת של הבית לא נבעה בעיקרה מזרם האורחים או ממעשי הצדקה. הורי היו שקועים בלב ונפש בעניינים העומדים ברומו של העולם היהודי, בציונות ובבעיות של חינוך יהודי. שניהם עסקו בצעירותם, במשך תקופה קצרה, בפעילות פוליטית נמרצת במסגרת "הבונד" - אותה מפלגה יהודית סוציאליסטית, שנוסדה ברוסיה ב־1897, ניהלה מאבק עז בשם החילוניות ונגד הציונות, וזכתה לאהדה רבה בקרב היישוב היהודי במזרח אירופה, ובכלל זה בקרב שלושה מיליוני היהודים של פולין. על כל פנים, אמי ואבי שינו במהרה את טעמם ונעשו לחסידים נלהבים של הרעיון הציוני, למאמינים בכל מאודם בזכותם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל. מן האמונה הזאת ינקה החשיבות העצומה שאבי ייחם לחינוכי העברי (אף על פי ששפת הדיבור בבית ובסביבתו היתה, מדרך הטבע, יידיש). מכאן נבעו גם מסירותו של אבי לבית הספר העברי בעיירה ודאגתו המתמדת להבטיח את קיומו של המוסד הזה.

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי, בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" - רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות. המערכת החינוכית המיוחדת הזאת נראתה לי מובנת מאליה. לא חשתי, ולו לרגע, שאני נתון בתוך מובלעת או גטו. לא ראיתי עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית - כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא־יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחניית ביניים, בדרכו למקום אחר.

בית הספר היה, כמובן, מוסד פרטי, שהסתייע בתרומות. אבל שכר הלימוד היה גבוה, גבוה מאוד לכיסם של הורי, כפי שידעתי היטב. בה בשעה הכרתי גם את העקרונות שלהם והבינותי מה גרם לאבי להתעקש על כך שאלמד שם ולהשקיע בחינוכי את הכסף שהרוויח בעמל רב. כל דבר בגידולי היה קשור בארץ ישראל, במה שקורה בה, ומתוך ביטחון מלא שלי - אינני יכול למצוא שום מילה מתאימה אחרת - שבבוא היום תקום מדינה יהודית ועלי לתרום לכך באופן אישי. רבים מחברי לספסל הלימודים לא היו שותפים לתחושה הזאת. מקצתם היו אדישים; אחרים נתפסו לקומוניזם והיו עתידים לשלם ביוקר על אמונתם זו - לשבת בכלא, לסבול עינויים, לצאת לגלות. לעתים נשמעו בעיירה לחישות כאילו גם אני נושא עיניים לעבר מוסקבה. "אם אלה ידידיו..." אמר לא אחד, בלי שום יסוד. השיחות האינסופיות בעניינים פוליטיים אמנם חידדו את השקפותי, אבל הכיוון היה שונה לגמרי. נעשיתי לציוני מושבע, איש המחנה הלאומי.

ככלל, כל דבר שקרה בארץ ישראל מצא הד זה או אחר ברוז'ינוי. אני זוכר, למשל, את פרטי הפרטים של טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים, באביב 1925, כמעט כאילו הייתי שם בעצמי. זה היה יום חג אמיתי ליהודים ברוז'ינוי. הילדים שוחררו מלימודיהם. מאות בני אדם התכנסו לעצרת בהשתתפות נואם מבחוץ (שהגיע אלינו במיוחד, לאחר שעשה את כל הדרך מלודז'). נושאי דגלים כחולים־לבנים צעדו בסך ברחובות. כולם דיברו ביום ההוא, ובמשך ימים רבים אחר כך, על האישים הדגולים שהשתתפו בטקס ההיסטורי בהר הצופים - לורד בלפור, פילדמרשל אלנבי, ד"ר חיים ויצמן, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שרבים משיריו ידעתי בעל פה ועודני זוכר עד היום. ההתרגשות הגדולה ביותר שלנו נסבה, למרבה האירוניה, על סר הרברט סמואל, המדינאי היהודי הבריטי שנתמנה לנציב העליון הראשון לארץ ישראל ואשר סימל אז לדידנו, ולדידם של היהודים בכל רחבי העולם, את המציאות הזוהרת של בית לאומי יהודי. ברי שלא ידענו באותה שעה כי סמואל ואנשיו ינסו לשכך את חששותיהם של הערבים - בלי הצלחה - בכך שיאסרו על התיישבות יהודית בעבר הירדן ויכפיפו את העלייה היהודית לארץ לאמת המידה המגוחכת הקרויה "יכולת קליטה".

לא זו בלבד שבאותם ימי ילדות רחוקים עסקתי בשקידה באיסוף תרומות לקופסה הכחולה־לבנה של הקרן הקיימת לישראל; הזדהיתי בכל נימי נפשי עם גיבורי התנ"ך - משה, דוד, שאול, יונתן ורבים אחרים - שהופיעו תדירות בהזיותי ועמדו במרכז המשחקים שלי. הם הצטיירו לנגד עיני בבהירות. שמעתי את קולותיהם באוזני וידעתי מה התחושות המקננות בהם. מקצתם היו חביבים עלי יותר מאחרים, ואני ראיתי את עצמי בן חורין ליטול חלק בעלילותיהם, במאבקיהם ובניצחונותיהם. הם חיו ברוחי, כדמויות מופת וכבני לוויה.

אבל אין ספק שמי שהשפיע עלי ביותר בחיים הממשיים היה אבי. הוא היה מנהיג מלידה; זה היה התפקיד שמילא ברוז'ינוי, גם כשעמד בראש הקהילה היהודית שם וגם לפני כן, ושהיה ממלא מן הסתם אילו נתגלגל לקהילה גדולה בהרבה. שני קווי היכר עשו אותו לדמות יוצאת מגדר הרגיל: סובלנותו הבלתי־נלאית (תכונה שהיתה אופיינית גם לאמי) והיעדר מוחלט של כל משוא פנים. תמיד היה נכון להאזין, לשוחח, לייעץ למי שביקש את עצתו - בין שדובר באיכרים פולנים, ובין שדובר באדמו"רים ובחסידיהם הקנאים, שהיו שקועים במחלוקות חריפות, או בי עצמי. הוא היה אדם שנאבק, מתוך שכנוע פנימי עמוק, בשם כל אידיאל שהאמין בו - נגד הצאר הרוסי, למען הציונות, או למען שוויון זכויות של היהודים בפולין. מעולם לא כפה את רצונו על שום אדם, אבל נוכחותו הנכבדה והשקטה היתה מרשימה מאוד, ובדרך כלל היתה דעתו מתקבלת בסופו של דבר. הוא העניק לי מתנה שאין ערוך לה: החופש לחשוב ככל העולה על רוחי. אני מקווה שהענקתי את המתנה הזאת גם לילדי. שום דבר, כך נראה לי, אינו משתווה לחירות המחשבה, המולידה, בין השאר, גם את היכולת להעריך דעה ורעיון של הזולת, שאינך יכול להסכים להם. אני יודע שלא תמיד הצלחתי לעמוד בדרישות שאבי הציב לפני שנים כה רבות, אבל מעולם לא שכחתי אותן.

הוא היה אפוף ביהודיות, באותה מהות שהגדרתה הנאותה ביותר היא המילה היידית "יידישקייט". כיהודי מסורתי נהג לפקוד את בית הכנסת מדי שבת בשבתו, ותמיד לקח אותי איתו. הדת היהודית היתה לדידו - ואולי, באורח בלתי־נמנע, גם לדידי - בראש ובראשונה אותו צופן מורכב של מחשבה והתנהגות המחזק את הקשר בין יהודי ליהודי ומעשיר את מסורתם המשותפת. לאמונתו הדתית לא היה דבר וחצי דבר עם קנאות שוחרת מחלוקת ושלטון הנתפסת למניפולציות פוליטיות. זו היתה מאוסה בעיניו. אפילו עכשיו אני חש בבירור את הניחוח הייחודי של אותם טיולים שבועיים לבית הכנסת, זוכר את ברכות השלום בדרך לידידים ולשכנים, את חילופי הדברים הקצרים בינו ובין אנשים שנזקקו לעזרתו או לעצתו, את גאוותי בו ואת תחושת השייכות לקהילה: כולנו לבושים במיטב בגדי השבת שלנו, נוהגים באותה צורה, יודעים בבירור שכך היה תמיד וכך יהיה גם בשנים הבאות, בוטחים בשגרה הקבועה ועומדת, הבלתי־משתנה, של החיים היהודיים.

אשר ללא־יהודים, בעיקרו של דבר, חיינו לצדם בשלום ובשלווה והם ראו באבי ידיד אישי ודובר של היהודים כאחד. אם להשתמש במילה שנכנסה במרוצת הזמן לשפה היומיומית, זו היתה צורה של דו־קיום, שנקלעה לעתים למצב לא־נוח. מאז 1919 נהנו יהודי פולין משוויון זכויות מלא, להלכה, אבל לא כך היה בפועל. מצבה הכלכלי המעורער של פולין חבר יחד עם מקומם הבולט של היהודים בחיים העירוניים ובמקצועות החופשיים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועם נטייתם המתמדת של הפולנים להתמכר בקלות לאנטישמיות, כדי להקנות ליהודים מעמד של שעיר לעזאזל. אפליה במקומות העבודה, מיסוי מיוחד ומהומות אנטי־יהודיות הלכו ונעשו לתופעות של קבע בעולם שמחוץ לרוז'ינוי. אבל בעיירה עצמה היה המצב שונה. לכל הפחות, באותן הזדמנויות נדירות שמחשבותי נישאות לאחור, לימי ילדותי, הזמנים ההם נראים לי שלווים ונעימים, מלאים בתוכן יהודי. ובכל זאת, באותה תקופה היו גם שני מקרים של עלילת דם ובבית הספר למד איתי נער שאביו נרצח עם עוד חמישה יהודים, בשובם מבית הכנסת, בידי עריקים מהצבא הפולני.

אבי נולד בכפר זעיר, לא הרחק מרוז'ינוי, למשפחה שחיה שם עשרות שנים לפני כן והיתה המשפחה היהודית היחידה באזור כולו. סבי, שהיה בעלים לחלקת אדמה, הקים משפחה גדולה. היו לי שנים־עשר דודים במה שקראתי לו "הכפרים", בימים שרוז'ינוי נראתה לי ככרך אמיתי. חודשי הקיץ עברו עלי במחיצתם של סבא וסבתא והיו גדושים הנאות: רכיבה על סוס בשדות, שחייה במי נחלים, סיוע בגידולן של חיות המשק. הורי הרבו לבקר אותי באותן חופשות. אבי אהב מאוד לשוב ליום־יומיים לביתו לפנים ולידידיו הוותיקים בכפר, שכולם, כמובן, היו נוצרים. הם השיבו לו באותו מטבע, ביקרו תדירות ברוז'ינוי והיו העליזים ביותר מבין כל אורחינו הרבים. אין פלא שציפינו מאוד לביקוריהם ושמחנו בהם מאוד, כשהגיעו.

האם אכן כך היה? האם רוז'ינוי היתה באמת ובתמים מקלט אידילי שכזה? דומני שזיכרונותי אינם חוטאים לאמת העובדתית, אלא שבמבט מפוכח לאחור אינני יכול להתעלם משלהבות קטנות של שנאה, שריצדו סמוך לפני השטח והתלקחו לאש תופת עם בוא הנאצים. היו בינינו נביאי זעם בודדים, שעוד אחזור אליהם, אבל מי מלבדם העלה על דעתו כי מעבר לדלת ממתינה הזוועה הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית? מי היה מסוגל לתאר אז לעצמו מה צפוי, ברקע הרגיל הזה, לבני אדם רגילים, שאהבתי? מי חשב שבני אדם רגילים אחרים, שהיטבתי כל כך להכירם, במשך זמן כה רב, יצפו בטבח באדישות גמורה, אם לא גרוע מזה?

יהודי רוז'ינוי שולחו בעגלות אל הרכבות שהביאום לאושוויץ. אמי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם. כפי ששמעתי לימים בישראל מאישה אחת ששוב לא ראיתיה לאחר מכן. גיסי מוטל, בעלה של מרים, עשה מאמצים רבים להציל את משפחתו. בדרך זו או אחרת התחוור לו שהפורענות ממשמשת ובאה והוא דאג להכין מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות. כשבא היום הייעוד וגיסי הביא את אחותי ואת ילדיהם אל הבקתה, המתין להם היערן, כפי שהבטיח מראש - והרג אותם ביריות, בזה אחר זה. אני משער שעשה זאת כדי לזכות בבעלות על הבקתה. אבי, שהופרד מכל שאר המשפחה, פנה בבקשת עזרה לידידיו הוותיקים, בני הכפר "שלו", לאותם אנשים שעל גבם הייתי רגיל לטפס בילדותי, שפניהם הגדולים והחייכניים עודם ניצבים לנגד עיני. הוא האמין בהם, והם בגדו בו ורצחוהו נפש.

כל הדברים האלה קרו זמן רב לאחר שאני עצמי עליתי לארץ ולאחר שאבי נכשל בכל ניסיונותיו הנואשים להשיג סרטיפיקט - היתר כניסה לארץ ישראל - לו ולבני משפחתו. על פי פקודת העלייה המנדטורית מ־1925, שנועדה להוציא את הרוח מן ההתחייבות הבריטית לסייע בהקמת בית לאומי יהודי, היתה לאדם כמו אבי רק דרך אחת לזכות בנייר המבוקש הזה: לגייס אלף לירות שטרלינג - סכום עתק מנקודת הראות שלו בשנות השלושים בפולין - ולקבל סרטיפיקט של "בעל הון". אלא שהמשימה הזאת היתה למעשה מחוץ לגדר האפשר. איכשהו, לאחר שכל המשפחה טרחה מאוד בעניין, הצליח אבי ללוות ב־1935 את הכסף שנדרש לעלייתי שלי לארץ (לאחר שהתקבלתי לאוניברסיטה העברית בירושלים, היה עלי לשלם שכר לימוד לשנה מראש ולהמציא ערבות כספית שאתמיד בלימודים - ואחר כך ניתן לי סרטיפיקט של סטודנט). מיהרתי לפרוע את ההלוואה הזאת, אבל לא היה די בכך לגבור על המכשולים שניצבו בפני עלייה נוספת. בתוך חודשים מעטים התחלתי להפציר בהורי שיצטרפו אלי, ועוצמת ההפצרה הלכה וגברה עם חלוף הזמן. "אני מבטיח לך נאמנה שנגיע באחד הימים", כתב לי אבי בקיץ 1938, במכתב שהוקדש בעיקרו למחנות הקיץ שארגן למען ילדי העיירה. "אבל עכשיו אין שום אפשרות לעלייה", הוסיף וכתב. "אותן אלף לירות? היכן נמצא אותן?" באותו שלב לא היה שום טעם לנסות למכור נכסים לפולנים. הם היו בטוחים שיקבלו הכול, בתוך זמן קצר, כמעט בחינם. וכך קרה שמשפחתי איחרה את המועד. מחיר העלייה לארץ היה יקר מדי בשבילה, ודינה נחרץ.

שנים אחדות לפני כן, כשהזמנים היו עדיין כתיקונם והשואה טרם נראתה באופק, עקרנו מרוז'ינוי לוולקוויסק, עיירה סמוכה שמספר תושביה נע בין עשרת אלפים ל־15 אלף. כאן היו גם תחנת רכבת וגם גימנסיה עברית. למדתי שנתיים במוסד הזה ואחר כך נשלחתי להשלים את לימודי בגימנסיה העברית בביאליסטוק, ואלוהים לבדו יודע איך השיגו הורי את סכומי הכסף הגדולים שנדרשו לצורך זה.

ביאליסטוק נודעה אז בעולם היהודי בשל שלוש סיבות עיקריות: הפוגרומים האכזריים שפרצו בה ב־1905 ועלו בחייהם של שבעים יהודים (קטל חסר תקדים בממדים של אותם ימים שלווים יחסית); הברק והעומק של הפעילות התרבותית בקהילה היהודית; ועוצמתה של התנועה הציונית המקומית. התגוררתי שם בחדר שכור יחד עם דוד ניב, חבר מוולקוויסק, שהיה עתיד להיות שותפי לדירה גם כששנינו התחלנו ללמוד באוניברסיטה של ורשה. שבנו ונפגשנו כעבור שנים רבות במשכן הכנסת, הוא כעורך של "דברי הכנסת" ואני כיושב ראש הבית.

הספרים שקראתי באותה תקופה היו כמעט כולם בעברית וביידיש. אף על פי כן התחלתי לחוש מידה של אהדה למאבק הפולני הארוך לעצמאות לאומית ולמדתי בעל פה פרקים גדולים מ"קונראד ואלנרוד", הפואמה האפית הגדולה של אדם מיצקביץ' שנכתבה מלכתחילה כדי לשמר את גחלת אמונתם של הפולנים בחירות, שתבוא אחרי ככלות הכול. הדברים התגלגלו כך שנמניתי עם המחזור הראשון של תלמידי "תרבות" שהורשו להתייצב לבחינות הבגרות הממלכתיות בפולין. חשנו שעל כתפינו מוטלת אחריות כבדה מאוד ועלינו לעמוד בבחינות בהצטיינות - ולהתמודד עם בוחנים מחמירים במיוחד. אלה נצטוו להקפיד ככל יכולתם בתחום הספרות הפולנית הקלאסית, ולבחון אגב כך גם את מידת נאמנותנו לפולין. למזלי הטוב נשאלתי על יצירותיו של מיצקביץ', ולכן יכולתי לצאת מן הבחינה בציון גבוה, בתחושה של התלהבות ובמידה רבה של נחת.

זה שנים שאין לי הזדמנות, קל וחומר שמץ של רצון, לדבר פולנית, אבל במקרה יוצא דופן אחד חזרתי אל השפה הזאת. בתקופת כהונתי כשר החוץ הגעתי לביקור בוותיקן ונועדתי עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, יליד הארץ שבה נולדתי גם אני. חשתי אז הנאה מיוחדת להביע באוזניו - בפולנית - את הערצתי ל"סולידריות", תנועתם של הפועלים הפולנים שוחרי החופש, שהיתה חביבה עליו. דומני שצחות הפולנית שלי, וגם תוכן דברי הקצרים, הותירו בו רושם עז. אלא שהרושם הזה לא הספיק לחלץ ממנו יותר משניים־שלושה משפטים לא־מחייבים בקשר לישראל. הכרה של הוותיקן במדינת היהודים בוודאי לא צמחה מכך. על כל פנים, האפיפיור דיבר באותה שיחה בצער רב על אחדים מידידיו שהושמדו בפולין.

אינני חש שום נוסטלגיה לפולין, שום געגועים או רצון לחזור לנופים של ימי ילדותי, שום סקרנות אמיתית למה שקורה בארץ זו כיום. מעולם לא שבתי לבקר בה (אם כי בקיץ 1992, במסגרת סיור שערכתי בחבר המדינות הבלתי־תלויות, יורשותיה של ברית המועצות, הגעתי לרוז'ינוי, שנמצאה עכשיו מפנים לגבולותיה של הרפובליקה בלארוס). אני מניח לאחרים לבחון מקרוב את ההתנהגות הפולנית בתקופת הכיבוש הנאצי, להציג שאלות בקשר לטיב ההתייחסות שלנו לקומץ חסידי אומות העולם בפולין, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, לתבוע מהעם הפולני בקשת מחילה פומבית ורשמית, לעסוק בכל התחומים הסבוכים והכאובים שעודם טעונים חקירה ותיעוד. בעת שכיהנתי כשר החוץ, ואחר כך כראש הממשלה, השקעתי מאמצים רבים בקידום הקשרים הדיפלומטיים והמסחריים בין מדינת ישראל ופולין, כיוון שהדבר נראה לי הכרחי ונחוץ. אבל בכל מה שנוגע לי אישית, לא נותרה לי אלא הידיעה ששם בפולין, בארץ שיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, בקרב המיליונים שנידונו לנטישה, לעינויים ולטבח, היו גם כל בני משפחתי. איני יכול לשכוח ולעולם לא אסלח.

המהפכה ריחפה בחלל האוויר בעת שהתחלתי את לימודי באוניברסיטה. עמדנו ב־1932, בין שתי מלחמות העולם, ואני מצאתי את עצמי בוורשה, אחת מעריה הגדולות של אירופה, בירתה של המדינה הפולנית ה"חדשה" (שנוסדה רק ב־1919). לראשונה בחיי נקלעתי לכרך קוסמופוליטי תוסס ומרגש, ובדומה לכל היהודים שם כבר היה לי יסוד לחשוש מפני הבאות. רבים מעמיתי, הסטודנטים היהודים, לא שוטטו ברחוב מבלי להקדים ולהצטייד באמצעי הגנה זה או אחר, נגד כנופיות של בריונים אנטישמים, שפעילותם האלימה הלכה וגברה. אחדים מהם דאגו להביא טירונים מסוגי בסוד העניין הזה. בתקופה מאוחרת יותר בחיי התרגלתי להיות חמוש בקביעות, אף על פי שמעולם לא פיתחתי חיבה לכלי נשק או עניין בהם. אבל באותם שבועות ראשונים בוורשה הייתי מוקנט מהצורך לזכור שעלי להחליק סכין לכיסי בצאתי לאוניברסיטה.

השיחות האינסופיות של הסטודנטים מחוץ לאולם ההרצאות הן שפתחו בפני עולמות חדשים, והשפעתן עלי היתה גדולה בהרבה מזו של ההרצאות עצמן. השיחות הללו נסבו בראש ובראשונה על עניינים פוליטיים. האזנתי, קראתי, הצגתי שאלות, ואחר כך, כשהייתי לבדי, השקעתי מחשבה רבה בנושאים שנידונו במידה כה גדולה של להט רגשות ושל כובד ראש. גם כאן, באוניברסיטה, נמנו עם חברי צעירים קומוניסטים, שקיוו להציל אותי מעצמי וממה שנראה להם כצרות האופק ה"מחניקה" של הציונות. הם העמיסו עלי ערימות של פרסומים לא־לגאליים, שהיו לחם חוקם, ולא חדלו כמעט לרגע מהטפותיהם. למדתי מהם רבות. בשיחות על ספלונים רבים של קפה ציקוריה זול ועל כוסיות לא מעטות של ברנדי גרוע, התוודעתי לרזי הקומוניזם, לדיאלקטיקה ולמתודולוגיות שלו, לאליליו. הוקסמתי מקורות חייהם של לנין וטרוצקי ושל קודמיהם - החל בחברות ובחברים של תנועת "נרודיה ווליה" (חירות העם) ברוסיה הצארית ובפעילותם הטרוריסטית, עבור דרך הסוציאל־רבולוציונרים (ס"ר), וגמור באותן דמויות שהניחו את המסד למפלגות הקומוניסטיות השונות בדורנו. הייתי מוקסם, אבל הקשר שחשתי אל כל אלה לא היה שונה מזה שטיפחתי ביחס לעולי הגרדום של המרד האירי, שעלילותיהם ריתקו אותי במידה גדולה.

יותר מכך, כעבור שנים הייתי עתיד לחלוק כבוד, בדרכי שלי, דווקא לגיבורי המהפכה האירית. כשהצטרפתי לארגון לוחמי חירות ישראל (לח"י) והייתי צריך לבחור בשם מחתרתי, נזכרתי בהתרגשות שתקפה אותי למקרא עלילותיו של מייקל קולינס, המנהיג האירי שעמד בראש המודיעין של IRA, ואחר כך בראש הצבא ובראש הממשלה של אירלנד החדשה, וסופו שנהרג בירי מן המארב ב־1922, בידי יריביו. הרוח והנסיבות של מאבקו בבריטים הצטיירו חיות לנגד עיני בפולין הרחוקה ונשארו קבועות בתודעתי לאורך זמן רב, וכך נעשיתי בלח"י ל"מיכאל". דרך אגב, כעבור זמן מה סיפקה לי המחתרת גם את השם "שמיר". כך נקראתי בתעודת הזהות המזויפת שנמצאה בכיסי ביולי 1946, בעת שהבריטים אסרו אותי והגלוני לאפריקה. שמרתי על השם הזה גם מפני שמצא חן בעיני, ובעיקר בשל סיבות שאפשר להגדירן סנטימנטליות.

שיבת היהודים לארץ ישראל נעשתה לצידוק הקיום שלי, למה שריגש אותי וריתק את תשומת לבי, בעוצמה שלא פחתה לאורך כל ימי חיי. זה היה מניע כה חזק, רעיון כה עז, עד שכל האופציות האחרות שנפתחו בפני בוורשה לא באו בכלל בחשבון. הציונות היתה חלק בלתי־נפרד מכל חינוכי וגידולי, אבל היה גם רגע מוגדר שבו החלטתי להצטרף לקבוצת נוער ציונית ולהיכנס באורח "רשמי" לשורות התנועה. הדבר היה בקיץ 1929, בעודי נער בן ארבע־עשרה, תלמיד הגימנסיה בוולקוויסק, והגורם הישיר להחלטה היו מאורעות תרפ"ט שפרצו אז בארץ ישראל.

החדשות והפרשנויות הגיעו בימים ההם, בהיעדר טלוויזיה ורדיו בבית, בקצב אטי ביותר. המילה המודפסת היתה הכול. חיכינו לעיתונים בציפייה דרוכה. החשוב ביותר מהם היה היומון היידי "היינט" (לאמור, היום), שיצא לאור בוורשה (והתמיד בכך עד ספטמבר 1939) וסיפק סיקור קבוע של המתרחש. אבל הצרור הפחות שכיח של העיתונים העבריים מארץ ישראל (שאבי חתם עליהם בדבקות) הוא שסיפק לנו תחושה של מיידיות וקרבה, שלא היה אפשר לקבל בשום דרך אחרת. ההתוודעות לסיפורי המאורעות - ההתקפות הערביות האכזריות על הרובע היהודי המבודד בירושלים העתיקה, הטבח והפציעה של גברים, נשים וטף בחברון, בצפת ובמוצא (הכול בהוראת המופתי הירושלמי, שכבר נשא באחריות כבדה למאורעות 1920), החורבן והביזה של רכוש יהודי - הכתה אותי בהלם ובזעם. בסופו של דבר הצליחה הממשלה המנדטורית להשיב את השקט על כנו, אבל בצורה שהבטיחה לתוקפנים, ובמיוחד למופתי, שאין בכוונתה לא להגן על היהודים ולא להעניש את הערבים. גרוע מכך, מכיוון שהבית הלאומי היהודי הרעים כל כך את הערבים, היה צריך להניח את דעתם באמצעות ריסון קפדני של העלייה היהודית לארץ, שהובטחה בצורה חגיגית כל כך רק תריסר שנים לפני כן.

באותה שנה הצטרפתי לבית"ר, תנועת הנוער הציונית שזאב ז'בוטינסקי הקים ב־1923 ועמד מאז ואילך בראשה. בדומה לשאר הבית"רים למדתי מיד את כפל משמעותו של השם - מחד גיסא, ברית יוסף טרומפלדור, ומאידך גיסא, המעוז האחרון של היהודים בעת מרד בר כוכבא נגד השלטון הרומי, שנחרב בשנת 135.

אין ספק שז'בוטינסקי היה הדמות הדינמית ביותר והשנויה ביותר במחלוקת מבין כל האישים ברוכי הכישרונות שהטביעו את חותמם על התנועה הציונית, וממילא גם על מדינת ישראל. שום אדם שנפגש איתו, האזין לנאומיו הפומביים או קרא את מאמריו הבהירים והמבריקים בקשר למצב ולמטרותיה של המהפכה הציונית, לא היה יכול להישאר אדיש. כמושאן המתמיד של תחושות אישיות עזות, הוא עורר בעת ובעונה אחת שנאה ופולחן גיבורים, פחד והערצה. היו שקיבלו אותו כמנהיג עליון, שדברו קודש. אחרים דחו אותו בטענה שהוא קיצוני מסוכן ותפיסותיו ותומכיו, אם רק יינתן להם להשתלט, יפוררו ויהרסו את תמציתו של העניין הציוני. הוא לא זכה מעולם לעמוד בראש הממסד הציוני הרשמי, והתנסה רק בהנאה המפוקפקת של הנהגת מיעוט נצחי, גדול ואפקטיבי ככל שהמיעוט הזה היה לא אחת. הוא מת שמונה שנים לפני כינון הריבונות היהודית והכרזת המדינה, אבל תרומותיו לתהליך הזה, והרישום שהותיר בו, היו, לדעתי, יסודיים וחיוניים לעצם קיומו.

שמו ורוחו של ז'בוטינסקי חיים כיום בתודעה הציבורית בעיקר בזכות תנועת הליכוד, המבטאת ומייצגת במידה גדולה את עיקרי הפילוסופיה שלו, והיכולה להיחשב מבצעת של צוואתו המדינית. דרך אגב, אין זה מקרה שרק ז'בוטינסקי לבדו, מכל המנהיגים הציונים, הצליח להותיר מאחוריו ישות פוליטית כה מוגדרת, אסכולת חשיבה כה קלה לזיהוי, אידיאולוגיה כה ברורה.

על כל פנים, גם אם הליכוד עושה רבות לנצירת זכרו של ז'בוטינסקי, ואף על פי שאין כמעט יישוב עירוני בארץ שאין בו רחוב ז'בוטינסקי, חוששני שרוב הישראלים הצעירים (ילידי שלושים השנים האחרונות), שלא לדבר על הדור הצעיר של יהדות הגולה, כמעט אינם יודעים עליו דבר. לכן אני מבקש לסקור, ולו בחטף, את חייו, את השקפותיו, את הישגיו ואת אכזבותיו. לא הכרתיו אישית ולא תמיד הסכמתי עם כל דעותיו. מקצת מעשיו לא נראו לי, והיו צווים שלו שלא קיימתי. אבל האופקים שהאיש קרע בפני והשפעתו על מהלך חיי הגיעו עד כדי כך שבחשבון סופי ברור לי כי ז'בוטינסקי היה בין הגורמים שעיצבו כל מה שיש בי.

הוא נולד ב־1880 בעיר הנמל הרוסית אודסה, לחוף הים השחור, והתברך בכישרונות מדהימים - ספרותיים, פיוטיים ובלשניים. הוא שלט בשבע שפות, פרסם שורה של רומנים והיה נואם מגנטי, שריתק המוני מאזינים. כבר בהיותו סטודנט פתח בקריירה עיתונאית מזהירה, אלא שלפתע, ב־1903, צצה הבעיה היהודית וניצבה בראש מעייניו. כפי שקרה כשמונה שנים לפני כן לתיאודור הרצל, גם הוא עיתונאי נודע שגדל על רקע חילוני כמעט גמור, ז'בוטינסקי נתקל בגילויים אנטישמיים מרושעים ושום דבר לא חזר עוד, לדידו, לקדמותו. הוא החל להתעניין בציונות, הלך שבי אחר התוכנית הנועזת של הקמת מדינה יהודית ואחר אישיותו של הרצל עצמו, והטיל את עצמו לזירת העשייה הציונית תוך התמקדות בפעילות מדינית ובמה שקרוי כיום הסברה ויחסי ציבור.

מלחמת העולם הראשונה מצאה את ז'בוטינסקי במצרים, ככתבו של אחד היומונים הרוסיים החשובים. הוא היה בטוח שטורקיה תנוצח במלחמה הזאת ומעצמות הברית ישתלטו על האימפריה העות'מנית ויעבירו אותה מן העולם. במצב כזה, כך היה משוכנע, תינתן ליהודים הזדמנות מיוחדת במינה לתבוע עצמאות מדינית בארץ ישראל - לעת ההיא פרובינציה נידחת של האימפריה הקורסת, שבתוכה ישבו כבר כ־40 אלף יהודים. לא נותר לו, לשיטתו, אלא ליצור את הכלי שייתן תוקף לתביעה היהודית, ואפילו יעשה אותה לאטרקטיבית: יחידה צבאית שתאפשר ליהודים להשתתף כיהודים בהשגת הניצחון החזוי של מעצמות הברית. המזל הטוב, ואולי הגורל, הפגישו אותו עם אדם שהיה מותאם למשימה הזאת כמעט בצורה אידיאלית. יוסף טרומפלדור הגידם, לשעבר קצין בצבא הצאר הרוסי, עלה לארץ ב־1912 וגורש ממנה בפקודת השלטונות ב־1914, יחד עם יהודים רבים אחרים, "נתיני ארצות האויב". הוא וז'בוטינסקי התייצבו במצרים בראש קבוצה של גולים יהודים, שגמרו אומר ליצור "גדוד של מתנדבים עברים, שמעמיד את עצמו לרשות ממשלת אנגליה כדי להשתתף בשחרור ארץ ישראל".

ב־1915, לאחר שז'בוטינסקי וטרומפלדור השקיעו מאמצים רבים ונאלצו להתאזר במידה גדולה מאוד של סבלנות, הקימו הבריטים את "גדוד נהגי הפרדות ציון", ששוגר לחזית גליפולי. טרומפלדור לא ידע את נפשו מרוב שמחה, אבל ז'בוטינסקי לא בא על סיפוקו. כמעט לבדו המשיך בניסיון ליצור לגיון יהודי במלוא מובן המילה, שיילחם בחזית ארץ ישראל במסגרת היחידות הקרביות של הבריטים. ב־1917 השיג סוף־סוף את מבוקשו, עם הקמת הגדוד העברי הראשון (שנעשה לגדוד ה־38 של הקלעים המלכותיים). הוא עצמו התגייס לגדוד הזה כטוראי, הועלה במהרה לדרגת סגן וחצה את נהר הירדן בראש הפלוגה הראשונה. ב־1918 נוספו עוד שני גדודים - ה־39 וה־40 - וב־1919 כבר היה אפשר לדבר על לגיון יהודי, המונה יותר מחמשת אלפים חיילים בשירות פעיל, ובכלל זה מתנדבים מארץ ישראל, מארצות הברית, מבריטניה ומקנדה. רובם המכריע היו ילידי רוסיה.

סיפור הגדודים העבריים שב והוכיח את אמיתות אמירתו של הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה". אבל חלקו המאלף ביותר קשור, לדעתי, במאמציה של ההנהגה הציונית - למעט חריג או שניים - לרפות את ידיו של ז'בוטינסקי. האפשרות שהנה ייעשה הצעד המעשי הראשון לקראת מימושו של החלום הציוני נראתה לרוב העסקנים הציונים כפחותה בחשיבותה לעומת החשש שהגדודים לא יתגלו כהצלחה, או שהטורקים לא יובסו בסופו של דבר במלחמה או שהמפעל הציוני בארץ ישראל יינזק. ההרגל לחתור להרגעה מיידית, ולו גם כוזבת, לצעוד בדרך הקלה יותר, לעשות מה שנראה לציונים כמצופה מהם ולא לצאת ולהילחם על הדברים שהאמינו בהם, הפנייה לפרגמטיזם על חשבון החזון - והסבלנות - כבר הכו שורשים עמוקים ורמזו על סוג מסוים של פסימיות, שלא עלתה בקנה אחד עם המושגים הנועזים של הרצל ושל ז'בוטינסקי. הזמן שחלף והריבונות שהושגה לא מחו הבדלים אלה של תפיסה וגישה ולא טשטשו אותם במיוחד.

בעיקרו של דבר נקל להכיל את חזונו הציוני של ז'בוטינסקי במשפט אחד: רוב יהודי במדינה יהודית בארץ ישראל השלמה, משני עברי הירדן. אפשר להשיג את היעד הזה, כך חשב, באמצעות צירוף של אומץ, פעילות, דמיון, והדבר שהוא כינה "ברזל" - משמע, לצבור נשק ולהשיב מלחמה בשעת הצורך, בלי שום סטייה מן המטרות המרכזיות ובלי שום התפשרות עליהן. הוא צידד בהנהגת כלכלה חופשית במדינה היהודית, שתמיד היה בטוח כי קום תקום. הוא היה ליברלי עד לשד עצמותיו (בניגוד גמור לאשמת ה"פאשיזם" שהוטחה שוב ושוב בו ובהולכים בדרכיו). הוא התנגד בתוקף לפעילות שאינה במסגרת החוק - וכל אלה לא עמדו לו מול השנאה העזה שכוונה נגדו, תחילה מצד הציונים הסוציאליסטים בגולה, ואחר כך מצד יורשיהם בארץ. השנאה הזאת, עם הקנאה שעורר ז'בוטינסקי בקרב עסקנים שלא הגיעו לקרסוליו ועם האיום שנשקף ממנו למבנה הכוח הרשמי של הציונות ולאינטרסים המשוריינים שלו, טשטשו את האמת הבסיסית.

כל אותם דברים שאמר ז'בוטינסקי בענייני הציונות נידונו לעיוות או להתעלמות - אפילו אם נסבו על שאלות של חיים ומוות. כך היה כשהשמיע את נבואות הזעם והחרדה שלו על מצב העניינים האמיתי באירופה. כך היה כשניסה (זמן רב לפני מלחמת העולם השנייה) לכרות בריתות עם ממשלות שונות, כדי שיסייעו להבאה מהירה של מיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל. כך היה כשהטיף, לפני כולם, לעלייה "לא־לגאלית" לארץ - אם יתברר שכל הדרכים האחרות נחסמו. יוזמותיו בכל התחומים האלה הוגדרו "פנאטיות" ו"קיצוניות". אפילו אדם כמו אבי, חסיד ותיק ומוצהר של העלייה לארץ, מצא עצמו מתנגד לתוכנית ה"אווקואציה" המפורסמת של יהודי אירופה, שהגה ז'בוטינסקי. את הסיבות להתנגדותו הציג במכתב אלי בזו הלשון: "איך יכול ז'בוטינסקי לתבוע מהיהודים לעזוב את פולין לחלוטין, לאחר שתרמנו כה רבות להיסטוריה שלה?"

האמת ניתנה להיאמר שז'בוטינסקי לא היה מעולם לא דוגמטי, לא קיצוני ובוודאי לא מי שכשל במבחן האמינות האינטלקטואלית. הוא הבין שהערבים יתנגדו בכל מאודם לכינון רוב יהודי בארץ ישראל, והשלים עם העובדה הזאת. כן הבין את תקפות התביעה הערבית לחזקה על ארץ ישראל, השלים עם קיומה והאמין בכל לבו שתקפותה נופלת מתקפות התביעה היהודית. הערבים, כך אמר, יסתגלו בסופו של דבר למדינה היהודית: בתקופת הביניים יהיה צורך ב"קיר ברזל", שיבטיח את היהודים מפני האיבה הערבית. הוא דחה בשתי ידיו, באותה מידה של החלטיות, גם את רעיון ה"אווקואציה" של הערבים מארץ ישראל וגם את המחשבה על הקמת מדינה דו־לאומית, משותפת ליהודים ולערבים. הזמן, חשב ז'בוטינסקי, יפתור את הבעיה. ארץ ישראל השלמה, הצהיר, גדולה די הצורך להכיל מיליון ערבים ועוד מיליון צאצאים שלהם, וכן כמה מיליוני יהודים, ולאפשר לכל אלה לחיות בשלום.

אשר לי עצמי, שום דבר ממה שלמדתי מאז ימי נעורי בפולין לא שינה, לא הפחית ולא מהל את אמונתי בהגיונם ובצדקתם של יעדי האקטיביזם הציוני, על פי הנוסח של ז'בוטינסקי, וגם לא את הכרתי בהדר של היעדים הללו.

בנקודה זו עלי להתייחס להתפתחות חשובה שהתרחשה בארץ ישראל שנתיים לפני צאתי מפולין, יצרה בגופה של הציונות פצע עמוק, שלא נרפא לחלוטין עד היום, והטביעה, בתור שכזאת, את חותמה על אותו פרק חיים שלי.

ב־1933 ניכר גידול רציני מאוד בכוחה של התנועה הציונית הרוויזיוניסטית, שז'בוטינסקי הקים ב־1925. שנתיים לפני כן, ב־1931, כבר הגיעו הרוויזיוניסטים למעמד של הסיעה השלישית בגודלה בקונגרס הציוני הי"ז וחמישים ושניים הצירים שלהם הצליחו לכלול בסדר היום דיון ב"מטרה הסופית של הציונות", מתוך כוונה שהקונגרס יכריז כי הציונות שואפת להקים לאלתר מדינה יהודית בארץ ישראל, משני עברי הירדן. הם נכשלו בהצבעה בסיכום הדיון הזה, אבל הצליחו לגבש קואליציה שהביאה להדחתו של ד"ר חיים ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. אחר כך המשיכו ללכת מחיל אל חיל ברחוב היהודי, במיוחד בפולין ובארצות הבלטיות. לנוכח הרדיפות האנטישמיות והמצוקה הכלכלית, שהלכו וגברו, נמצאו יותר ויותר יהודים שדבקו בבשורה הלאומית העל־מעמדית של ז'בוטינסקי והסתייגו מהרעיונות הסוציאליסטיים של מפלגות הפועלים הציוניות, ובראשן מפא"י. כישרון הנאום האגדי של המנהיג הרוויזיוניסטי תרם גם הוא להגדלת הפופולריות שלו, והדברים הגיעו עד כדי אפשרות ריאלית שהבחירות לקונגרס הציוני הי"ח יסתיימו בניצחונו והוא יקבל לידיו את שרביט ההנהגה הציונית.

ראשי מפא"י, ובמיוחד דוד בן־גוריון, היו ערים להתפתחויות הללו וניסו לבלום אותן. העימות הפוליטי בינם ובין ז'בוטינסקי פרץ בארץ ישראל כבר שנים אחדות לפני כן, והחריף במיוחד בגלל תביעתה התקיפה של ההסתדרות הכללית להחזיק במונופול על חלוקת עבודה ועל סכסוכי עבודה. לא זו בלבד שלשכות העבודה ההסתדרותיות היו נגועות בפוליטיזציה וקיפחו את מי שלא היה חבר במפלגה המתאימה, ובכלל זה, כמובן, את מי שזוהו כרוויזיוניסטים - הן גם ניהלו מלחמת חורמה נגד פועלים ומעסיקים שלא הכירו ב"קדושתן". יותר מכך, ההסתדרות הפעילה במלחמה הזאת את נשק השביתה על יסוד שיקולים פוליטיים מובהקים, הציגה את חסידי ז'בוטינסקי שכפרו במרותה כמפירי שביתה וקראה לא אחת לפעול נגדם אפילו באלימות. בתוך זמן לא רב נוספו לכך גם האשמות של התנועה הרוויזיוניסטית ב"פאשיזם" עיוור ובהיותה גורם מסוכן לשלום הציבור היהודי ולעתיד המפעל הציוני.

הרוחות ביישוב ובגולה התלהטו מאוד ובמערכת הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח עמד ריח של מלחמת אזרחים ממשמשת ובאה. ובכל זאת לא היה קשה להבחין שהכף נוטה לעברו של ז'בוטינסקי. המונים נהרו לעצרות שהוא נאם בהן וקידמו בתשואות את נימוקיו החותכים ואת הסיסמאות הברורות שהעלה. הגידופים שהוטחו בו - הניסיונות להציגו כדמגוג וריאקציונר - פעלו כבומרנג ודומה שרק הגבירו את כוח המשיכה שלו.

ואז הגיע אותו לילה מר ונמהר של 16 ביוני 1933: ד"ר חיים ארלוזורוב, כלכלן צעיר ברוך כישרונות, ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ואחד ממנהיגיה הבולטים ביותר של מפא"י, נורה למוות בעת שטייל עם רעייתו על שפת הים בתל אביב. מפלגתו מוכת היגון והאימה הפנתה אצבע מאשימה כלפי הרוויזיוניסטים. תחילה היו אלה רמזים בלבד, אבל בתוך שלושה ימים כבר נשמעו ביטויים מפורשים. המשטרה הבריטית עצרה חשוד - רוויזיוניסט צעיר ושמו אברהם סטבסקי - וסימה ארלוזורוב, אלמנתו של הנרצח, קבעה במסדר זיהוי כי הוא האיש שירה בבעלה. מכאן ואילך טענו מנהיגי מפא"י בקול גדול כי אזהרותיהם הנוראות אכן התגשמו והרוויזיוניסטים שלחו ידם בטרור עקוב מדם נגד הנהגת היישוב.

במבט לאחור, קשה לדעת עד כמה האמינו אותם מנהיגים בצדקתם מלכתחילה, עד כמה נסחפו אחרי רגשותיהם, ועד כמה ערכו חשבון צונן של הרווח הפוליטי שאפשר להפיק מהפרשה הזאת. עובדה היא, מכל מקום, שהנהגת מפא"י ניצלה כל בימה אפשרית לזקוף את רצח ארלוזורוב לחובת ז'בוטינסקי וחסידיו, וכן עובדה היא שאחדים מפעיליה הבולטים של מפלגה זו היו מעורבים בהטיית עדויות ובעיוות ראיות, במגמה להביא להרשעה של סטבסקי ושל שני רוויזיוניסטים אחרים - אבא אחימאיר וצבי רוזנבלט - שהואשמו בסיוע לסטבסקי.

אני זוכר כי בימים הראשונים לאחר הרצח הייתי מוכה הלם, בדומה לכל חברי הבית"רים בוורשה. התקשינו להאמין שאחד משלנו התיר לעצמו לרצוח יהודי אחר, קל וחומר מנהיג ציוני בולט, אבל הידיעות בכלי התקשורת כמו טפחו על פנינו. והנה, ב־22 ביוני, שישה ימים לאחר הרצח, הפציעה קרן אור באפלה שסגרה עלינו. בעיתון היידי "מאמענט" הופיע מאמרו של ז'בוטינסקי "קאלט און פעסט" (כלומר, בקרירות ובאיתנות) ובו נקבעו שתי הנחות יסוד מכריעות: ראשית, שיהודי טוב לא יוכל להעלות על דעתו כי יהודי רצח יהודי; שנית, שסטבסקי הוא קורבן להסתה, ואפילו ל"ספסרות בדם". "יחד עם חברי ותלמידי", כתב ז'בוטינסקי, "הנני מצהיר: יהיו לשנינה ולקללה הרצח והרוצח הארור. אם זר הוא הרוצח, אין אני שופטו, ואם יהודי הנהו - דבר שאיני נותן בו אמון - ארור יהיה, ארור עוד יותר מאותו טירוף אדום שיצר בארץ ישראל את האווירה של סכינאות".

למקרא דבריו של ז'בוטינסקי רווח לנו במקצת, ולימים שמחנו לראות שביטחונו בחפותו של סטבסקי מצא מסילות ללבם של אישים דגולים ובכללם הרב קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל. יותר מכך, אבא אחימאיר וצבי רוזנבלט זוכו במהלך הדיון המשפטי בערכאה הראשונה ובסיומו, ואילו סטבסקי הורשע תחילה ברצח, אך בית המשפט לערעורים מצאו זכאי בשל חוסר ראיות מספקות. מאוחר יותר אף נחשפו בעליל חלק מהעוולות שנעשו בעת החקירה המשטרתית. אבל כל הדברים האלה לא הספיקו לסיכולה של ההתפתחות הפוליטית החדשה. התנופה הרוויזיוניסטית בציבור הבוחרים לקונגרס נבלמה ונהדפה לאחור. כשנפתחו הקלפיות, התברר שתנועתנו ירדה מ־21 אחוז ל־13.5 אחוז, וזכתה רק לארבעים ושלושה צירים בקונגרס, ואילו ידה של מפא"י היתה על העליונה. מחול השטנה לאחר הרצח עשה אפוא מה שלא עשו כל הוויכוחים בין שני המחנות לפני כן. מפא"י השתלטה על התנועה הציונית וז'בוטינסקי ואנשיו שבו ונדחקו לעמדה של מיעוט מבודד, והיו עתידים לפרוש בתוך שנתיים ולהקים את ההסתדרות הציונית החדשה. רק כעבור שנים רבות, ב־1977, זכה מנחם בגין ז"ל, מנהיג תנועת החרות ותלמידו של ז'בוטינסקי, להיבחר לראשות הממשלה ולהחזיק בהגה שלא ניתן למורו ורבו.

בעת שז'בוטינסקי פרש מההסתדרות הציונית כבר הייתי בארץ ישראל. זמן רב לפני כן ידעתי בבירור שאעשה את הצעד הזה ואנטוש את פולין לצמיתות. השאלה היחידה היתה מתי, והתשובה הזדקרה לנגד עיני בלכתי באחד הימים ברחובות ורשה. מוכר עיתונים הכריז בקולי קולות על "הוצאה מיוחדת", וכשקניתי את העיתון מידיו קראתי את החדשות ה"חמות" בו במקום: יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, מתכנן ביקור בבירה הפולנית. אינני יודע מה היתה תגובתם של אנשים אחרים בקרבתי. אפשר שלא הגיבו בכלל. אבל אני שאלתי את עצמי מיד: "מה אתה עושה כאן? פולין אבודה לחלוטין". שוב לא היה לי בה שום מקום. עכשיו ידעתי, מעבר לכל ספק, כי אוכל לסייע לאינטרסים הלאומיים רק בארץ ישראל. בתוך שעות אחדות פתחתי בהכנות המעשיות לעלייה.