בן ברית

 

הדרכון המחורר

 

שגרירות ארצות הברית בישראל אמורה להיות מבנה רב-רושם. היא הרי המוקד של מערכת היחסים המיוחדת ביותר של אמריקה עם מדינה זרה כלשהי. אבל המבנה הגוצי והאפרפר נראה כמו בונקר. אולי המטרה היא לרפות את ידיהם של מאות הישראלים שעומדים מדי יום ביומו בתור מחוץ לבניין כדי להגיש בקשה לוויזות תייר, או לבלבל כל מחבל שיצליח לעבור על פני מכשולי הבטון שמקיפים אותו. בכל אופן, המראה העגום שיקף את מצב רוחי כשנכנסתי למתחם בתחילת יוני 2009 והצגתי את הדרכון שלי.

המסמך הזה, בכחול ״יֶנקי״, ציין שנולדתי בשם מייקל בורנשטיין בצפון מדינת ניו יורק, ואני אזרח ארצות הברית כבר יותר מחצי מאה. כיסויוֹ הדהוי ודפיו המוכתמים בחותמות ליוו אותי באינספור טיסות מעל האוקיינוס. כשהצגתי את הדרכון בנמל התעופה הבינלאומי ״ליברטי״ בניוּארק, מרחק נסיעה של עשרים דקות מן המקום שבו גידלו הורַי את שתי אחיותַי ואותי, קרנתי מאושר בכל פעם שהבודקים אמרו לי, ״ברוך הבא הביתה.״

האמנתי בדרכון הזה - בהיסטוריה שהיה לה סמל, בערכים שייצג. הייתי מודע לחלקים אפלים יחסית במורשת האומה, כמו העבדוּת, אולם רגשותַי הסנטימנטליים כלפי אמריקה לא פחתו. עינַי עדיין התלחלחו לשמע ההמנון הלאומי, אורו למראה קו הרקיע של מנהטן והתפעלו מהרי הרוֹקי מגובה שלושים וחמישה אלף רגל.

פעם אחת, כשקראתי בקול את הכתובת על אנדרטת לינקולן והתחלתי להיחנק מבכי כבר בפתיחה המפורסמת - ״Four score and seven years ago״ - ילדַי נשאו מבט השמיימה ונאנחו, ״הנה הוא שוב מתחיל...״

אהבתי לאמריקה נולדה באופן טבעי. גדלתי בעיר ווסט אורנג', בצפון ניו ג'רזי, שיחקתי בייסבול בליגת הנוער, עודדתי את נבחרות הספורט של בית הספר ורקדתי - בטוקסידו נורא בצבע בננה - בנשף הסיום של התיכון. אבא שלי, שלחם במלחמת העולם השנייה ושירת אחר כך בכוחות המילואים, לקח אותי לפגישות המחזור של היחידה שלו ולצפות במצעדי הדגלים בתמרוני הקיץ. גם אני צעדתי, כנגן טוּבּה קטנה, במגרשי ספורט בהפסקות. השתתפתי בסמינר הצבאי למחצה ״מדינת הנוער״ (American Legion Jersey Boys State), שבו חיילים שנלחמו במלחמת וייטנאם עשו לי ולבני שבע-עשרה נבחרים אחרים אימון בסיסי בדמוקרטיה האמריקאית. שנה לאחר מכן, בתיכון, כיכבתי בתפקיד דון קישוט במחזה המוזיקלי ״האיש מלמנשה״ על פי הקלאסיקה של סרוונטס. לבשתי שריון חלוד, לחמתי בטחנות רוח והתאמצתי להגיע לצלילים הגבוהים כשהפצרתי בקהל: ״לחלום את החלום הבלתי-אפשרי.״

אבל היו מכשולים בדרך. להורַי, כמו לרבים אחרים בשכונה של בני הפועלים שבה גרנו, היו קשיים כלכליים. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי למחנות הקיץ היהודיים היקרים, ובמקום זאת רשמו אותי לקייטנה נוצרית ב-YMCA) Young Men's Christian Association), שהיתה זולה בהרבה מהשאר, ובה היינו חייבים לשבת בתפילות בכנסייה ולברך על המזון לפני הארוחות. הייתי שמן, רגלַי היו עקומות עד כדי כך שהייתי חייב לחגור בלילות סדי רגליים מייסרים, ולא היתה לי שום יכולת ספורטיבית. ליקויי למידה חמורים כלאו אותי בהקבצות של ה״טיפשים״ בבית הספר, כפי שקראו לזה בזמנו, וגם שם לא הצלחתי לתפוס מתמטיקה יסודית או ללמוד לכתוב בצורה קריאה.

אבל הייתי נחוש והצלחתי להתגבר על המכשולים האלה. בגיל ארבע-עשרה התחלתי דיאטה חמורה ורזיתי, הכרחתי את עצמי לרוץ מרחקים ארוכים בכפות רגליים ישרות, וחישלתי את עצמי עד שהייתי לספורטאי. במקביל, אמא שלי לימדה אותי באהבה רבה להדפיס במכונת כתיבה ישנה של פליטווּד, ועליה התחלתי לכתוב אט-אט שירים. אחרי ששירַי פורסמו בכמה כתבי עת כלל-ארציים העבירו אותי להקבצה של ״חכמים״, למדתי לבד דקדוק ואיוּת ובסופו של דבר הגעתי לאוניברסיטאות יוקרה. הייתי מודע לכך שאת כל חותמות האיכות של הצלחה אמריקאית השגתי בין השאר בזכות ההזדמנויות הייחודיות שאמריקה מעניקה.

היו לי יחס סנטימנטלי לארצות הברית, ותחושת חובה כלפיה. מאז שכל סבַי וסבותַי הגיעו מאירופה ועברו דרך מרכז מיון המהגרים באליס איילנד, דרך השפל הכלכלי הגדול שבו גידלו את הורַי והקהילה הכפרית שבה צמחתי, אמריקה נתנה הזדמנות להצטיין. נכון, דעות קדומות היו עניין שכיח, אבל גם היכולת שלנו להיאבק בהן. בלי שום הסתייגות דיברתי על אמריקה בלשון ״אנחנו״.

ועכשיו עמדתי לוותר מבחירה על אותו גוף ראשון רבים. חייל הנחתים מאחורי דוכן הזכוכית בשגרירות ארצות הברית בתל אביב בחן את הדרכון שלי והחליק אותו בשתיקה דרך החלון. היחס הקריר מצִדו יהיה בקרוב לעניין שבשגרה. בנחיתה בנמל התעופה ״ליברטי״ כבר לא יקבלו אותי לעולם במילים ״ברוך הבא הביתה״.

האמריקאים, הייתי מזכיר לישראלים לעתים קרובות, מקפידים להיות נחמדים - עד שהם לא. ״שיהיה לך יום נעים,״ יכול להפוך בן-רגע ל״לך לעזאזל!״ בבוקר ההוא הפקידים בשגרירות ארצות הברית היו במצב אדיב, האיצו את הבדיקה הביטחונית וליוו אותי בין התאים של האגף הקונסולרי, שם מאריכים דרכונים ומנפיקים חדשים. אבל לא זה יהיה גורלו של הדרכון שלי.

חשתי פיק ברכיים והחולצה שלי, שכבר היתה רטובה מן הלחות בחוץ, נדבקה למותני. ההקלה הגיעה בדמותו הדובונית של לואיס מורנו, סגן המנהל, שהיה מכר ותיק שלי. לואיס הכניס אותי למשרדו של הקונסול הכללי של ארצות הברית, אנדרו פרקר, שישב מאחורי שולחנו מוקף מזכרות מתפקידיו הקודמים ולפניו דגל כוכבים ופסים בעל שולי זהב. החלפנו ברכות, התלוננו על החמסין התל אביבי, אבל לא הצלחנו להתעלם מן הסיבה לבואי.

פרקר הממושקף, בעל הזקן המטופח, נראה כמו פרופסור חביב אבל דיבר בקול של קברן. הרמתי את ידי הימנית והוא ביקש ממני לחזור על דבריו: ״אני מוותר בזאת, באופן מוחלט ושלם, על מעמדי כאזרח ארצות הברית, על כל הזכויות והיתרונות וכל החובות, הציות והנאמנות הכרוכות בה.״ חזרתי על המילים האלה כשהסתכלתי בדגל שנשבעתי לו נאמנות מדי יום ביומו, מגן הילדים ועד לתיכון. לאחר מכן הניח פרקר על שולחנו כמה העתקים של הצהרה בשבועה. בהצהרה היה אשרור נוסף של ״טבעו המוחלט והבלתי-חוזר של הוויתור,״ והכרה בכך שמעתה והלאה, ״איחשב לזר בכל הנוגע לארצות הברית.״

חתמתי על כל עותק של ההצהרה, ונשבעתי שאני יודע בדיוק מה אני עושה ופועל מתוך רצוני החופשי. כנראה נראיתי שבור, כי לואיס מורנו פנה לעברי וחיבק אותי. אבל מסע הייסורים טרם נשלם, ציין פרקר. בצורה רשמית, כמעט מכנית, הכניס הקונסול הכללי את הדרכון האמריקאי שלי למחורר תעשייתי ולחץ. לִבּו של העיט הפדרלי המוטבע על כריכת המסמך נוּקב.

לא קל היה לראות את הדרכון, שהוא במידה רבה חלק מהזהות שעליה גדלתי, מנוקב לנגד עיני. עם זאת, היתה באקט החריג הזה גם מן ההתרגשות. התרגשות מכיוון שידעתי שאיבוד חלקי של זהות אחת, תעניק בוודאי משנה תוקף לזהותי השנייה - כישראלי לכל דבר.

לגדול כאמריקאי

איך הגעתי לרגע הטעון הזה? באמריקה של שנות השישים, רדיקלים צעירים שׂרפו את הדרכונים שלהם וקיללו את ארצם הפשיסטית, אבל יראת הכבוד שלי כלפי ארצות הברית תמיד היתה עמוקה - עומק שאף מחורר לא יכול לנקב. ההתכחשות לאזרחותי האמריקאית לא היתה פעולת מחאה. היא דווקא שיקפה אהבה לארץ אחרת - לא ארצו של אבי, אלא ארץ אבותַי.

את האהבה הזאת אי-אפשר לייצג בדרכון, ואי-אפשר להתכחש אליה. מתי היא נולדה? יום אחד הגיע בן דוד רחוק ממקום נידח ונתן לי, אספן מטבעות בן שמונה, מטבע מבריק ועליו האותיות שהכרתי מבית הספר העברי. יש מקום, כך הבנתי, שבו אנשים ממש מדברים בשפה הזאת. היו אלה השבועות מורטי העצבים של מאי 1967, כאשר אויביהם של האנשים הללו ריכזו כוחות והורַי חששו מפני האפשרות שיחזו בשואה שנייה. ואז אירע הנס. בתוך שישה ימים בלבד הפכו האנשים האלה למנצחים. צנחנים רקדו לפני הכותל המערבי בירושלים, עטופים בחגורות קליעים במקום בטליתות. פתאום הם היו הצנחנים שלנו, בני עַמנו.

התאהבתי בישראל משום שהיתה צעירה וצודקת ומלאת גבורה. נדמה היה שהארץ הזאת היא כל מה שאני שאפתי להיות - ילד בן שתים-עשרה שעדיין לא הצליח ללמוד את לוח הכפל או להקיף בריצה מגרש בייסבול בלי ליפול על רגליים עקומות. אפילו אז היתה לי תפיסה חריפה של ההיסטוריה, מודעות לכך שאינני יהודי בודד שחי באמריקה בסוף שנות השישים, אלא שייך לקולקטיב יהודי עולמי בן אלפי שנים. כבר אז חשתי בר-מזל על שאני חי בצומת הדרכים הזה, שבו קיומי מצטלב עם זה של מדינה יהודית ריבונית. התאהבתי בישראל כי הייתי אסיר תודה, אבל גם כי הייתי כעוס.

הייתי הילד היהודי היחיד ברחוב, ומעטות היו הפעמים שהצלחתי לרדת מאוטובוס בית הספר בלי שיארבו לי בריונים שונאי יהודים. קרבות האגרופים האלה השאירו צלקות על מפרקי האצבעות שלי. בוקר אחד גילינו שדלת הכניסה לבית משפחתנו היתה מרוחה בסיסמאות גזעניות; לילה אחד ניפצו את השמשה הקדמית של המכונית שלנו. בשנה הראשונה שלי בתיכון צלצל יום אחד הטלפון ונשמעו החדשות האיומות: מטען חבלה פוצץ את בית הכנסת שלנו. רצתי למקום האירוע וראיתי כבאים קופצים לתוך הלהבות כדי להציל את ספרי התורה. למחרת עמד הרבי שלנו יחד עם איש כמוּרה נוצרי, והם הובילו אותנו בשירת ״We Shall Overcome״ (המנון המאבק למען שוויון זכויות), אבל שום הפגנת אחווה לא יכולה היתה להקל על הכאב.

באמריקה של הפרוטסטנטים הלבנים, בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אנטישמיות היתה עניין קבוע. היא לא היתה מוגבלת כלל וכלל לשכונת הצווארון הכחול שבה גדלתי, אלא העלתה מוגלה באוניברסיטאות העילית שקבעו מכסה לקבלת יהודים וחִלחלה לקהילות ולמועדונים סגורים. על פני השטח, לכל הפחות, אנחנו, יהודי אמריקה, היינו אחד המיעוטים המצליחים ביותר. התגאינו במגיש האלוף של הדודג'רס, סנדי קופקס (Koufax), בזמר בוב דילן ובשחקני הקולנוע טוני קרטיס וקירק דגלאס. שימח אותנו שההומור היהודי הפך להיות, במידה רבה, ההומור של אמריקה, ושהבֵּייגל צבר פופולריות גדולה כמו זו של הפיצה. אמנים יהודים כתבו חמישה משירי חג המולד האהובים ביותר באמריקה והמציאו, הלכה למעשה, את הוליווד. כמעט אי-אפשר היה להעלות על הדעת קהילה משולבת יותר בחברה הכללית, ובכל זאת היינו שונים. מבין כל הקבוצות האתניות, רק הזהות שלנו היתה מבוססת על דת. אף אחד לא דיבר אף פעם על אמריקאים בודהיסטים או מתודיסטים. כיהודים וכאמריקאים היינו יחידים במיננו, והיה לנו קשה לא פחות מאשר לאחרים להגדיר את עצמנו. כתובת גרפיטי על קיר השירותים באוניברסיטה שבה למדתי שָאלה, ״היהודים נחשבים לבנים?״ בכתב יד אחר היה משורבט מתחתיה, ״כן, אבל...״

האנטישמיות השלימה את המשפט הזה. נתקלתי לעתים קרובות בשנאה, גם כשחטפתי בגלל זהותי, וגם כשנשללו ממני הזדמנויות מסוימות בגללה. אחרי כל תקרית כזאת היה אבא שלי לוקח אותי למרתף ביתנו. שם, בגומחה שמאחורי גרם המדרגות, הוא הסתיר אלבום מעלה עובש שאחיו, חייל משוחרר גם הוא, החזיר הביתה ממלחמת העולם השנייה. בתוכו היו צילומים מצהיבים של מחנות ריכוז, ערימות של גופות שרופות, ונאצים צוהלים. ״בגלל זה אנחנו חייבים להיות חזקים,״ הזכיר לי אבא. ״בגלל זה אנחנו חייבים את ישראל.״

הצילומים האלה לא היו צריכים כותרות, כי השואה ריחפה מעל חיינו. הכבשנים של אושוויץ עדיין בוערים במסתרים, כך הרגשתי לעתים קרובות בתיכון. אבל היהודים האמריקאים לא מיהרו לדבר גלויות על רצח של שישה מיליונים מבני עמם, כאילו היתה בכך סיבה לבושה. עם זאת, בשנת הלימודים הלפני-אחרונה שלי בתיכון ביקר בקהילה שלנו אלי ויזל, ניצול שואה, סופר שזכה לפרסום עולמי. הוא דיבר על הייסורים שסבל בגטו סיגט ברומניה ובמחנה הריכוז בוכנוולד. בקול שהיה שברירי ומלא תקיפות גם יחד הוא העמיד בפנינו אתגר - להתמודד עם הפתרון הסופי באופן פומבי, לא רק במרתפי בתינו. עשינו זאת, אבל ההתמודדות עם זוועות חוסר האונים היהודי אילצה אותנו גם להתייצב מול האמת האיומה - אמריקה לא עשתה דבר כדי להציל את היהודים. גרוע מכך, אמריקה שלחה אלפים בחזרה לאתרי הרצח וסגרה את שעריה בפני מיליונים.

די היה בכך כדי שאהיה ציוני. פירוש הדבר היה שאני מאמין בזכותם של היהודים לעצמאות במולדתנו מימי קדם. אבל הציונות לא היתה רק תגובה לאפליה, אלא אישוש של מה שהרגשתי מינקות שהוא זהותי היסודית. הציונות הגדירה את הווייתי, מסיבות ששורשיהן עמוקים.

אמנם לא גידלו אותי כאדם דתי - את הטקסט לבר-המצווה שלי קראתי בתעתיק לאותיות לטיניות - אבל הסיפור היהודי, מיציאת מצרים ליציאת אירופה, היה רב-משמעות עבורי. הסיפור שלנו היה העגלה שעליה העמסנו את ערכינו: משפחה, מוסר אוניברסלי, צדק חברתי ונאמנות לארצנו. חצי מן האנושות האמינה באל אחד, שאנחנו הצגנו בפני העולם לפני ארבעת אלפים שנה ודבקנו בו בכל מחיר, אפילו בעינויים שאין להעלותם על השפתיים. עמדתי על כך שאלוהים חייב לנו הסבר על השואה. אבל הציונות הציעה דרך לומר בו-זמנית גם ״אנחנו איתך גמרנו, אלוהים,״ וגם ״תודה, אלוהים.״ היא אִפשרה לנו להביע את יכולתנו לעמוד בפני עצמנו, אפילו בנפרד מן הדת הרשמית, אבל במקום האחד שאותו נצרו אבות אבותינו כארץ שניתנה להם מידי שמים. הציונות אִפשרה לנו לחזור אל ההיסטוריה כמי שכותבים באופן פעיל את סיפורנו-אנו, והסיפור שהיה בעינַי המרתק ביותר אי-פעם היה סיפורו של העם היהודי.

הייתי שייך לעם הזה, והיה לי צורך להיות חלק מן הנרטיב שלו. קיומי כיהודי באמריקה אמנם היה נוח מבחינה תרבותית ומבחינה חומרית, אבל הרגשתי שאני חי בשוליים. הפרק העיקרי נכתב עכשיו, חשבתי, ולא בניו ג'רזי. ההיסטוריה מתרחשת דווקא במדינה ששִגשגה כנגד כל הסיכויים, במרחק אלפי קילומטרים ממני. איך אני יכול לפספס אותה?

משום כך הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית, שהביאה אותי לוושינגטון במאי 1970, אז לחצתי את ידו של יצחק רבין. על כן, כל אותה שנה כיסחתי מדשאות וגרפתי שלג מכבישי הגישה של שכנים כדי לחסוך כסף לכרטיס טיסה. ואי לזאת נסעתי שוב ושוב לעיר ניו יורק, לבדי, כדי לשכנע את נציגי התנועה הקיבוצית לקבל אותי כמתנדב, אף שהייתי צעיר בשנתיים מגיל המינימום. אנשי התנועה הקיבוצית נכנעו בסופו של דבר להפצרותַי ובקיץ המכריע של השנה שבה הייתי בן חמש-עשרה קניתי סוף-סוף כרטיס. הוצאתי את הדרכון האמריקאי הראשון שלי ועליתי על מטוס לישראל.

העלייה ארצה

בירידה מן המטוס הִכּה בי החום הישראלי, לוהט ועז. אבל המפגש עם הארץ שעד אז רק דמיינתי היה מבלבל עוד יותר: ריח האוויר מבוּשׂם ההדרים, מראה השלטים בעברית והעצים שלא הכרתי מניו ג'רזי. היתה זו ישראל של 1970, לפני שיחות השלום הרציניות ולפני עלייתה של הסוגיה הפלסטינית, כשהקרבות עדיין השתוללו בחזית המצרית והירדנית. מהדורות החדשות שנפתחו בכל שעה ברצף צִפצופים הזעיקו את העוברים ושבים היישר למכשיר הרדיו הקרוב ביותר.

אבל מאחורי המתח עמדו התלהבות פראית וביטחון עצמי. הוותיקים הקשוחים יכולים היו עדיין לספר איך ייבשו את הביצות, נלחמו במלריה ובחיילים הבריטים הכובשים ונאבקו מרות על עצמאות המדינה נגד צבאות עֲרב הפולשים. יחד עם העבר מלא הגבורה, גם ההווה של ישראל היה מלהיב. הרחובות המו קונים, קבצנים, שוטרים, פועלים, צעירות יפות להדהים וגברים במדי חאקי. כמעט כולם היו יהודים, עניין שכמעט לא הייתי מסוגל לתפוס.

כמה ימים אחרי שהגעתי הוריד אותי אוטובוס ישראלי מקרטע באבק של קיבוץ גן שמואל. נתנו לי מקום לינה ב״מוסד״ וקיבלתי בגדי עבודה כחולים כהים, מגפיים איתנים ו״כובע טמבל״ ישראלי אופייני. בכל יום, עם הזריחה, הייתי נוסע בטרקטור לשדות האלפלפא וסוחב שם צינורות השקיה בבוץ שהגיע עד השוקיים. ובכל ערב רקדנו ריקודי עַם או שהצטופפנו סביב תנור גז ואכלנו תירס מבושל. באמריקה התפתלה תרבות הנוער בעוויתות של מחאה וסמים, אבל בשבילִי ישראל היתה המרד והחומר הממריץ. ישראל היתה מגניבה.

״כשאני מסתובב בגן שמואל בלילה אני באקסטזה ממש, כי אני יודע מי אני ומה אני עושה כאן,״ כתבתי להורַי. תיארתי את העבודה הקשה, אבל גם את המקלט של הקיבוץ, שהיה מקושט, כמה פרדוקסלי, בפוסטר של ה״גֶרניקָה״ של פיקאסו. אמנם הייתי מוקף במלחמה, אבל המסקנה שאליה הגעתי היתה שהישראלים לא מפסיקים להשתוקק לשלום. ״אלוהים נמצא בכולם.״

האם לא הייתי מודע לשפיכות הדמים שמתוכה נולדה ישראל ולחוסר הסבירות של מדינה יהודית המשתלבת בשלווה במזרח התיכון? עד כמה יכולתי לראות את הזהויות הישראליות המתנגשות, חילוניות ודת, ימין ושמאל, ערבים ויהודים, ואת התוהו ובוהו הכרוך באופן בלתי-נמנע בריבונות? בבוא הזמן אראה אותם, כמובן. הפנטזיה הישראלית תתפוגג בסופו של דבר, אבל החלום לא, לעולם לא.

נהפוך הוא, אני נוצר בלבי את הסתירות, כי הן שלנו ושלנו בלבד. לאורך רוב ההיסטוריה שלנו, ליהודים היתה רק פעמים נדירות הזדמנות להתמודד עם בעיות הריבונות, ועל מעמדנו כעַם נטול מדינה שילמנו מחיר כבד מנשוא. אבל גם לריבונות היה מחיר. בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, אמר, ״אם תרצו, אין זאת אגדה,״ ולדבריו צירפתי תמיד ציטוט, ״In dreams begin responsibility״.1 הציונות, מבחינתי, פירושה היה שהיהודים מקבלים אחריות על עצמם - על חלומותיהם ועל התוהו ובוהו שלהם גם יחד.

1. ״בחלומות ראשית האחריות״, מתוך שירו של ויליאם באטלר ייטס.

אבל בנעורַי הציונות שלי היתה עדיין פשוטה: תמיכה נלהבת בישראל שסיפקה תשובות שריריות לאנטישמיות ותגובה מכובדת לשואה. ידעתי שביום מן הימים אחיה בישראל, ובינתיים אחזור לאמריקה ואכין את עצמי לכך מבחינה פוליטית ורוחנית. כשחזרתי לניו ג'רזי צעדתי בתהלוכות מחאה שתבעו חופש למיליוני היהודים שסבלו תחת השלטון הסובייטי ולא הורשו לעלות לישראל. רבי מחב״ד, שלום גורדון - בעל פנים של מלאך וזקָן שופע - התנדב ללמד אותי תלמוד. חזרתי לתנועת הנוער הציונית והתחלתי ללמוד על הברית ההיסטורית בין ישראל לאמריקה.

בפגישות התנועה שמעתי לעתים קרובות את המילים שאמר לואיס ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, ״כל יהודי אמריקאי שתמך בציונות היה אמריקאי טוב יותר בזכותה.״ התחלתי להעריך את העובדה שארצות הברית וישראל שתיהן דמוקרטיות, שתיהן אוהבות חופש, ונחושות בה-במידה להגן על עצמאותן. אדם יכול להיות - למעשה הוא צריך להיות - ציוני וגם פטריוט אמריקאי, כיוון ששתי הארצות מייצגות אידיאלים זהים. באופן טבעי לחלוטין עמדתי ושרתי את ההמנון האמריקאי, Star Spangled Banner (״הדגל זרוע הכוכבים״), ובנשימה הבאה את ״התקווה״.

בינתיים, כיסחתי עוד מדשאות, גרפתי ואספתי שלג, כדי לחסוך מספיק בשביל להתנדב בכל קיץ בישראל. בגיל שמונה-עשרה רעיתי בקר ברמת הגולן, רכוב על סוס. בתפקיד היו כרוכות סכנות - פרות עלו מדי פעם על מוקשים סוריים ישנים נגד טנקים - אבל הוא המשיך לשנות אותי. פעם הייתי חיוור ועדין למראה, ועכשיו הייתי שזוף וחסון. כבר לא הייתי זר בארצי, אלא השתלבתי בטופוגרפיה של אבות אבותַי ודיברתי בשפתם. השתוקקתי להיות ישראלי. בסוף ההמנון הלאומי האמריקאי עדיין תמיד הייתי שמח, אבל השורה האחרונה בהמנון הישראלי, ״להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים,״ עוררה בי כמיהה.

עדיין לא עברתי לגור בישראל, ואמרתי לעצמי שאוכל לתרום לה יותר אחרי שיהיה לי תואר ראשון. חשבתי שישראל תוכל להישאר בלתי-מנוצחת, אבל טעיתי. בהתקפת הפתע של מצרים וסוריה באחר הצהריים של יום כיפור, 1973, ישראל כמעט הוכנעה. אמנם בסופו של דבר היא הדפה את הפולשים, אבל בתוך שלושה שבועות בלבד איבד צה״ל מספר עצום של חיילים - 2,500 - שווה ערך ל-230 אלף אמריקאים כיום.

מלחמת יום כיפור היתה הראשונה במתקפות אחרות. בחזית הדיפלומטית, יאסר ערפאת, מייסד תנועת פת״ח ויו״ר החזית לשחרור פלסטין (אש״ף), זכה למחיאות כפיים בעמידה בעצרת הכללית של האו״ם, בעודו כנראה חגור אקדח. שנה אחר כך, אותה עצרת ממש השוותה בין הציונות לגזענות. בחזית הטרור, מחבלים פלסטינים חדרו לערים הישראליות מעלות וקריית שמונה, וירו בנשים ובילדים.

סיקרתי את הזוועות האלה ברדיו של אוניברסיטת קולומביה, ועמדתי בקור המשתק בקרנות רחוב כדי לחלק עלונים ציוניים. הרגשתי חסר תועלת ומגוחך. בזמן שהשלמתי בקולומביה תואר ראשון ושני במקביל בלימודי המזרח התיכון, המשיכו השאלות להטריד אותי: למה אני סטודנט ולא חייל, משתעשע במתיחוֹת באחוות הסטודנטים במקום להגן על גבולותיה של ישראל?

חיי היו מפוצלים לשניים. למראית עין הייתי האמריקאי המושלם: חתן מלגה מטעם מחלקת המדינה האמריקאית, סופר, מחזאי ותסריטאי - אחד מתסריטַי אפילו זכה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוענים הצעירים של רשות השידור הציבורית. הנטיות האלה הובילו אותי מערבה, להוליווד, שם שימשתי במשך קיץ אחד עוזר אישי של הבמאי והשחקן המפורסם אורסון וולס בתפקיד המשמעותי של הדלקת סיגרים עבורו וניגוב מצחו מזיעה כשעלה הצורך. אבל במקביל למדתי ספרות עברית וערבית, חתרתי בנבחרת ורצתי ריצות מרתון כדי להתכונן לשירות בצנחנים. ועבדתי - כמאבטח, כמוזג, אפילו כמפעיל לוח ניקוד במגרש פוטבול - כדי לחסוך מספיק בשביל לנסוע מזרחה, לישראל.

אחרי סיום הלימודים דחיתי שוב את הנסיעה כדי להיות ״יועץ״ - כך נכתב בתג הזיהוי שלי - למשלחת הישראלית לאומות המאוחדות. בין היתר הייתי אחראי להסברה של המדיניות הישראלית ליהודים אמריקאים, רבים מהם קשישים שתמיד שאלו אותי קודם כול, ״אתה נשוי?״ צפיתי במושבים מיוחדים של האו״ם שבהם דיפלומטים ערבים בחליפות מחויטות האשימו את ישראל שהיא מרעילה בארות של פלסטינים וגורמת לנשים פלסטיניות להיות עקרות. השגריר הסעודי ג'מיל אל-ברודי תהה בקול רם אם היהודים הם בכלל בני אדם.

נוסף על האזנה לאנטישמיות מצד דיפלומטים מלוטשים, נאלצתי לשבת בין כמה מיריביה הגדולים ביותר של ישראל. המדינות באו״ם מסודרות לפי סדר האלף-בית, וכיוון ששמה של ישראל באנגלית מתחיל באות הלטינית I, שליחיה ממוקמים במקום לא נעים, בסמוך לנציגי ירדן, כווית, לבנון ולוב, וכן לנציגי עיראק ואיראן יוצאת הדופן היחידה היתה אירלנד, שהדיפלומטים הצעירים והעליזים שלה ניחמו אותי בבירת ״גינס״. הם גם ארגנו סיור תרמילאי במולדתם, שבמהלכו התמכרתי למוזיקה ולנשמה האיריות.

למרבה המזל החוויה האחרונה שלי באו״ם היא זאת שנחקקה בזיכרוני יותר מכול - שר החוץ משה דיין בא לנאום בפני העצרת הכללית. לפנַי עמד, עם הרטייה המפורסמת על עינו, אחד הגיבורים המיתולוגיים של ימי נעורַי, הלוחם שעליו סיפרו תלי תלים של סיפורים. הוא בא לאו״ם לא כדי לדבר על מלחמה, אלא על הסכם השלום פורץ הדרך בין ישראל למצרים. עזרתי לו לכתוב את הנאום, והבחנתי בכך שהיה כבר שברירי - הוא מת שנתיים לאחר מכן - ובהידרדרות הראייה בעינו הנותרת. בימים ההם, בעידן שלפני המחשב, חיפשתי בכל ניו יורק בית דפוס שהיו בו אותיות גדולות מספיק כדי שדיין יוכל לקרוא אותן.

נאומו של דיין היה הפוגה מעוררת השראה מן השנאה הדוחה לישראל שבה נתקלתי באו״ם כמעט מדי יום ביומו. סיכמתי בהקלה אדירה את שירותי בניו יורק ויצאתי נרגש למסע ששינה את חיי. כידוע, יהודים לא סתם מהגרים לישראל, אלא עולים אליה - ובשנת 1979 עליתי סוף-סוף ארצה.

3335335

לא היתה זו בדיוק חוויה של רוממות רוח. הגעתי לבד, באמצע לילה גשום, ורק תרמיל על גבי. איש לא קידם את פנַי בשדה התעופה ולא הציע לי טרמפ למרכז הקליטה בירושלים, שבו לא היה אף אחד ער שיכול לפתוח את הדלת. אבל המגב לרצפה, מזרן ספוג והמקרר הקטנטן שקיבלתי כעולה חדש היו בעיני אוצרות. בהיתי בתוכנו הדל של המקרר ההוא, בכל המוצרים שנקנו בחנות ישראלית, וחשבתי, ״וואו, זה שלי. אני בבית.״

לפי חוק השבוּת יכול כל עולה יהודי לקבל אזרחות ישראלית כמעט מיד. מרגע זה והלאה היו לי שני דרכונים, שניהם כחולים - האחד אמריקאי והאחר ישראלי. עִברַתִּי את שמי ל״אורן״ - שם שהיה בו הד לשורשַי האמריקאיים, אבל ציין גם את התחדשותי בארץ אבותינו. סוף-סוף הרגשתי ששתי הזהויות מתמזגות בי. המזל האיר לי פנים.

בחודשים שלאחר מכן עבדתי בג'וינט, והִכרתי את ישראל ״האחרת״, זאת של ערי פיתוח עניות וכפרים ערביים נידחים. לעתים קרובות זִעזע אותי העוני, כמו גם הפערים התרבותיים האדירים לפעמים בין ישראל לבין ארצות הברית. לדוגמה, הישראלים לא רחשו כבוד למרחב האישי, היקר כל כך לאמריקאים, והיו מסוגלים להידחף בתור, לנעוץ מבטים בנהגים שעמדו לידם ברמזור ולהטיף לזרים גמורים על הדרך הטובה ביותר לגדל את ילדיהם. בניגוד לאמריקאים, שמכים תוך זמן קצר אך צועקים כעבור זמן רב, הישראלים היו צורחים זה על זה במשך שעות בלי להגיע לתגרת ידיים, ולפעמים היו שותים יחד קפה בסופו של דבר. ואם האמריקאים תמיד איחלו ״שיהיה לך יום נעים,״ אבל לא תמיד מתוך כוונה מלאה, הישראלים אמרו ״שלום״ רק לפעמים, ותמיד בכוונה שלמה.

בכל זאת, למרות העוני שראיתי והפערים החברתיים שהייתי צריך לגשר עליהם, הרגשתי שעומדת לי זכות להיות חלק מישראל. סבֵי-סבי שנמלטו מן הפוגרומים היו מקנאים בהזדמנות שהיתה לי לעבוד עם תושבי מדינה יהודית חופשית וללמוד את דרכיהם, אפילו אם היו שונות משלי. אבותַי היו רואים ברכה לעצמם ביכולת להגן על המדינה הזאת מכל רע. גם אני הרגשתי כך, כשפתחתי את המעטפה החומה הפשוטה שעליה מצוירת חרב עם עלי זית - סמל צה״ל. בתוך המכתב היו פקודות שזימנו אותי לבקו״ם.

אין ספק, רוב המתגייסים מתוחים כשהם לובשים מדים. כשכפתרתי את חולצת המדים שעל כיס החזה שלה היו רקומות האותיות ״צה״ל״ - גם אני חששתי. אבל במקביל לחשש היתה גאווה על כך שאני הופך להיות חלק מהצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנה. זאת התשובה לגלוּת, לשואה. העובדה שגם כאן יהודים קיבלו מספרים רק הדגישה את הניגוד - ואת הצדק שנעשה. בהתרגשות הפכתי להיות מספר אישי 3335335.

התרוממות הרוח הסתיימה כשניסיתי להגשים את שאיפתי ולהתקבל לצנחנים. לא שכחתי את תמונתם של הלוחמים המוצנחים שרקדו בירושלים במלחמת ששת הימים והייתי נחוש בדעתי להיות אחד מהם. לא הייתי מוכן להסתפק באף יחידה אחרת, אולם לרוע המזל לצבא היו כוונות אחרות, ושובצתי לחיל התותחנים. סירבתי לעלות לאוטובוס לטירונות אפילו כשאיימו עלי במשפט צבאי. ״אין בעיה, תעצרו אותי,״ התרסתי בפני הקצינים, ומיד קרקעו אותי לאוהל. ימים חלפו עד שהמפקדים התרככו. אולי הם הבינו את מה שלא העליתי על דעתי, שהגיבוש יהיה מפרך כל כך עד שאצטרך להתאשפז בבית חולים לשבוע. אבל בסופו של דבר התקבלתי לצנחנים (או לפחות לקורס הצניחה).

אימוני החתירה וריצות המרתון בארצות הברית לא הכינו אותי בשום אופן לשבעה-עשר החודשים הבאים. כל ישראלי שעבר טירונות קרבית יודע עד כמה זה קשה, ובמיוחד עבור מי שלא גדל בארץ ובשבילו האימונים הצבאיים המפרכים אינם טריוויאליים. בליל החורף שבו סיימנו את התמרונים בחמש בבוקר, וההשכמה נקבעה לשלושת-רבעי שעה אחר כך עם תורנות שמירה של עשרים דקות באמצע, עלו בעינַי דמעות נגד רצוני בשעה שניסיתי להשחיל את השרוכים בנעליים. הכרחתי את עצמי לזכור את יהודי 1948, שהדפו את צבאות עֲרב באקדחים, את החלוצים שהקריבו את נעוריהם, ולעתים קרובות גם את חייהם, כדי לטפח חלקת מולדת. זה עבד. מחיתי את העיניים בשרוולים וקשרתי את השרוכים.

כל הייסורים האלה היו די והותר, אבל אתגרי הגוף לא היו היחידים בצבא. הידע שלי בעברית אמנם הספיק כדי להזמין פלאפל, אבל לא אִפשר לי להבין פקודות שנורו בקצב אש או הנחיות לפירוק רובה. הייתי ״חייל בודד״ בלי משפחה שתאכיל אותי ותכבס את בגדַי כשאני חוזר הביתה מורעב ומטונף.

צה״ל של שנות השבעים היה עני, ואני הייתי עני עוד יותר, ולא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את גרבי הצמר היקרים שהצבא לא ניפק. אבל העברית שלי השתפרה והתרגלתי לדאוג לעצמי. בכל פעם שהמאהל שלנו עבר מקום, אספתי את הגרביים שתמיד נשארו איכשהו, לקחתי אותם הביתה וכיבסתי אותם בהרתחה, עד שצברתי ארבעים זוגות. כיוון שלא היו לי די מים חמים כדי לעשות אמבטיה ולכבס את המדים, עשיתי את שני הדברים במקביל.

למרות התשישות והבדידות, הרגשתי אסיר תודה - על החברוּת, על הבגרות ועל ההזדמנות להגן על ארצי. מאז ועד היום אני מדליק נרות חנוכה ונזכר בחיילים שהצטופפו איתי מעל חנוכייה צבאית מפח וגוננו על הלהבות מפני הגשם. לעולם לא אכנס הביתה מן הקור העז ולא אזכר בכוס התה המתוק מדי שהרס״פ נתן לי בסוף סיור של שמונה שעות בג'יפ פתוח. איש לא יכול היה לקחת ממני את כנפי הכסף והכומתה ואת הנעליים האדומות של הצנחנים שהרווחתי ביושר. במקביל, מעולם לא התגברתי על הפחד מפני קפיצה ממטוס, בלילה, כשאני סוחב מאג, חמש מאות קליעים ומנות קרב. שני גברים חסונים, שניצבו בעמדותיהם משני צִדי הצוהר הפתוח, דחפו אותי החוצה.

ביום שבו סיימתי את שירות החובה, 16 במרס 1981, הגיעה סאלי אדלשטיין לישראל. היא נולדה בסן פרנסיסקו ובשנות השישים הסתובבה עם אגדות הרוק ג'ניס ג'ופלין ו״ג'פרסון איירפליין״, טיילה באירופה בגיל שבע-עשרה, למדה בברקלי ורקדה מחול מודרני בניו יורק. גם היא, כמו ישראל, היתה מגניבה, וגם מפתה באופן מבלבל. בקושי העזתי להעיף בה מבט. היא גם היתה אשת העולם הגדול, שנונה להפליא, אמיתית, חמימה בלי להתאמץ. גם היא, כמוני, הרגישה בטוחה בזהויותיה האמריקאית והישראלית, שילוב הרמוני של שתיהן.

אחרי שפגשתי את סאלי במקרה ברחוב הנביאים בירושלים מיהרתי לצלצל להורַי ולהודיע להם שפגשתי את אשתי לעתיד. זה היה ברור כבר מהדֵייט הראשון. קבענו להיפגש בשדה סלעי בין השכונות שבהן גרנו, סן סימון והקטמונים, לפני טנק ירדני שהופל במלחמת העצמאות, ועלינו לגג ביתי. לאור הירח שרנו את כל שירי הירח שהכרנו.

סאלי היתה אדישה למנעמים חומריים, והיתה סוחבת ג'ריקנים של נפט להסיק את התנורים שחיממו את דירותינו המרוהטות בדלות. היא היתה השותפה החסונה שהייתי צריך לאורך הנתיב הישראלי, שהיה פעמים רבות דרך חתחתים. היא היתה שותפה לחלומותי ולמחויבויות שלי. הקשר הזה, שחושל באהבה, יאפשר לנו לעמוד בכל קושי, חשבתי - אולי בפזיזות. כמה חודשים אחר כך הייתי במרתף בארץ עוינת, נתון לחקירות גסות, ותהיתי אם אי-פעם אזכה שוב לראות את סאלי.

עם חופשי בארצנו

כיום כבר קשה לתפוס זאת, אולם האימפריה שהיתה ידועה באותם ימים בתור ״הגוש הסובייטי״ שללה את זכותם של שלושה מיליון יהודים להאמין בגלוי בדתם, ללמוד עברית או לעלות לישראל. ה״סירובניקים״, כך כינו את עצמם, פוטרו ממשרותיהם ונרדפו בלא רחמים בעוון ״פשעים״ כאלה. אחרים עמלו בפרך במחנות הידועים לשמצה בסיביר, הגוּלאגים, או, כמו אמן המתמטיקה והשחמט נתן שרנסקי, נמקו בבידוד בצינוק. הסובייטים גם תמכו באויבי ישראל הערבים ושללו כל יחסים עם המדינה היהודית.

ישראל קיבלה על עצמה את האחריות ליהודים שמאחורי מסך הברזל. היא שלחה צוותים שיצרו קשר עם חברי המחתרת הציונית, והבריחו ספרים יהודיים וגם מכנסי ג'ינס שאפשר היה למכור בשוק השחור ובכך לקנות מזון. חשוב מכול, ישראל הבטיחה שהם לא יישכחו. ישראלים בעלי דרכון כפול, יוצאי יחידות קרביות, היו מבוקשים במיוחד למשימות האלה. כיוון שעניתי על הקריטריונים האלה, ואחרי שהפגנתי לכל אורך נעורַי למען שחרורם של היהודים הסובייטים, איך יכולתי לסרב? ההכשרה היתה שטחית והאזהרה בוטה: אם תיתפס, אתה לבד. יכולים לשלוח אותך לגולאג, או שפשוט תיעלם.

לפני שיצאתי לדרך הצעתי לסאלי נישואים. כרעתי על ברך אחת, בתנוחה מסורתית מדי בשביל ילדת הפרחים לשעבר, והיא צחקקה. היא קיבלה את הצעת הנישואים, אבל רמזה שהמניעים שלי אולי אינם טהורים. ״אני יודעת מה אתה חושב,״ אמרה כשעזרה לי לקום. ״אתה חושב, 'אם יעצרו אותי אני רוצה אישה כמו אביטל שרנסקי, שתשלח לי חבילות מזון ותנהל מערכה למען שחרורי'.״

מבחינה מסוימת סאלי צדקה, הודיתי בפני עצמי אחרי שנחַתִּי במוסקבה. פרט לשותף שלי, יצחק סוקולוב, חבר נלהב מקולומביה וחייל משוחרר גם הוא, הייתי לבד לגמרי בארץ מסוכנת, אלפי קילומטרים מהבית. סיפור הכיסוי שלנו כצלמי עיתונות אמריקאים היה קלוש. ניגשנו בנוקשות לאנשי משמר הגבול, שבחנו אותנו בקור ואז החתימו את הדרכונים האמריקאיים שלנו. ואז נכנסנו העירה.

ברית המועצות בסוף חורף 1982 היתה על ערש דווי, והדבר ניכר בה. מאחורי תלי אשפה ותעלות פתוחות של רפש שקעו בניינים אפורים אדירי ממדים שנראו על סף התמוטטות. התורים למזון התמתחו עד אינסוף. בכל מקום, כך הנחנו, שרצו סוכני המשטרה החשאית - הקג״ב האכזרי - והמלשינים המקומיים.

מִפּחד שמא הם עלולים ליפול לידי הקג״ב לא נשאנו איתנו אף שֵם, מספר טלפון או כתובת של ה״סירובניקים״. הקדשנו שבועות לשינון שלהם בעל-פה. הכי קל היה לי לזכור את יולי אדלשטיין, ששם המשפחה שלו היה זהה לזה של סאלי. הוא ענה לטלפון מיד ובתוך דקות פגש אותנו ברציף חשוך של הרכבת התחתית. הוא היה בן עשרים ושלוש, נאה ומלא ביטחון עצמי, וכבר נעצר בעוון פעילויותיו הציוניות וסולק מן האוניברסיטה. עכשיו ניקה רחובות ועמד להישלח לסיביר, אבל יולי לא היה שבור כלל וכלל. נהפוך הוא, הוא הציג אותנו באומץ ללא חת בפני פעילים אחרים ולעג לאנשי הקג״ב שעקבו אחרינו.

כמה ימים אחר כך עלינו על רכבת שנשאה אותנו מעבר להרי זַקַרְפָּטְיָה המושלגים ולתוך אוקראינה הסובייטית, שם יצרנו קשר עם תאי מחתרת שלהם השתייכו אנשים מרקעים שונים ומשונים. מדענים, פועלים במפעל, בני עשרה, גמלאים - שהקשר היחיד ביניהם היה ההתעקשות שלהם להיות יהודים חופשיים בישראל. אסירי ציון אלה האזינו בחשאי לשידורי רדיו מירושלים, למדו בכוחות עצמם עברית שוטפת ועקבו בקפדנות אחרי החדשות מישראל, ממש כאילו גרו שם. הם שרו פרסומות ישראליות כאילו היו שירי מולדת. כולם ידעו שהרשויות יעצרו אותם בסופו של דבר, יעמידו אותם בפני בית דין סובייטי מאולתר וישפטו אותם לשנים בגולאג. הם היו אנשים רגילים, שניחנו באומץ על-אנושי.

אחת מהם היתה יהודית נפוניצ'ה (Nepunyache), ראש המחתרת של אודסה, בת שש-עשרה בלבד ולא גבוהה בהרבה ממטר וחצי. פעם אחת, כשחצינו חצר בדרך לפגישה עם התא שלה, נטפלו אלי כמה בריוני קג״ב נושאי אלות. כיוון שידעה שהם עומדים להרביץ לי, היא זרקה את עצמה לזרועותיו של הבריון הגדול ביותר והתחילה לצעוק, ״אונס! אונס!״ בקול רם עד כדי כך שכל החלונות בחצר נפתחו בחטף. הסוכן עזב את האלה שלו, לפת את צווארה והרים אותה מהאדמה, אבל יהודית לא הנידה עפעף. היא רק הסתכלה לו בעיניים ואמרה, ״אז מה, תרביץ גם לי?״ הברנש שִחרר אותה, קילל, והוציא את הכנופיה שלו מן החצר.

יהודית הצילה אותי, אבל לזמן קצר בלבד. השותף שלי, יצחק סוקולוב, ואני נעצרנו שוב ושוב ונחקרנו ארוכות. לפעמים הקג״ב עשה עלינו חיפושים גופניים מלאים, פעמים אחרות ספגנו תוכחות אינסופיות על ה״עבריינים״ שאיתם אנחנו יוצרים קשר. הם רמזו שאנחנו עלולים לחטוף מכות ולהיכלא. בתשובה עמדנו על כך שאנחנו רק צלמי עיתונות אמריקאים. נופפנו בדרכונים הכחולים שלנו ותבענו לראות את שגריר ארצות הברית.

כששחררו אותנו חזרנו מיד לעבודה. פירוש הדבר היה, לעתים קרובות, לקום לפני עלות השחר ולצאת לריצה באוויר הארקטי. כי גילינו שלקג״ב יש שעות עבודה קבועות. לפני עלות השחר יכולנו להגיע ל״סירובניקים״ בלי הפרעה. אבל פעם אחת, בעיר תעשייתית עגומה, לא הצלחנו להיפטר מהסוכנים שעקבו אחרינו ומרוב תסכול קפצנו בסופו של דבר לתוך מונית. היינו בדרך למעונות עובדים, לפעיל הציוני יצחק סקולניק (Isaac Skolnik). לאשתו ובתו הרשו לצאת לישראל שנים קודם לכן - הקומוניסטים אהבו להפריד בין בני משפחה - והוא לא ראה אותן מאז. המשימה שלנו היתה להעביר לסקולניק את אהבתן.

במראה הפנימית של המונית הבחנתי בחמש מכוניות ממשלתיות עוקבות אחרינו וחשתי בחילה עזה. כשיצאנו מהעיר לאזורי הכפר העגומים, הכפילה השיירה את גודלה וכללה גם כלי רכב צבאיים. הגענו מעט לפני הקג״ב ורצנו על הבוץ הקפוא למעונות דמויי הכלא, אבל ה״בָּבּוּשקָה״ בשולחן הקבלה אמרה לנו שסקולניק לא שם. פנינו אחורה בייאוש והתייצבנו מול אספסוף של בריוני קג״ב כעוסים. ״אם תצא מזה בחיים,״ מלמלתי אל יצחק, ״תגיד לסאלי שאני אוהב אותה.״ הם העמידו בלובי פנס מסנוור ושני כיסאות והורו לנו לשבת.

אחרי שעות של חקירה זועמת הביאו גברתני הקג״ב עוד חשוד, איש צעיר, דק גו, כהה, מקריח - ומוכה, חבורות ענקיות על פניו. הם הושיבו אותו לצִדנו והמשיכו לירות עלינו שאלות.

״מי שלח אתכם לכאן? מי אתם באמת?״

״אנחנו עיתונאים אמריקאים שמצלמים את נופי אוקראינה היפים,״ השבנו בתמימות רבה ככל האפשר. ״אנחנו דורשים לראות את שגריר ארצות הברית.״

החוקרים התעלמו מהסיפור שלנו והתחילו לצעוק עלינו. התחלתי לתהות אם פנַי יהיו דומים בקרוב לפניו של הצעיר שישב לצדי. ובאותו רגע הוא נשען לעברי ולחש לי באנגלית, ״תמשיכו. אתם מתמודדים יפה מאוד.״

״אתה בטוח?״ שאלתי אותו. ״אתה לא נראה כל כך טוב...״

״אני בסדר גמור. אל תדאגו לי.״

משכתי כתפיים. ״ומי אתה?״

״אתה לא יודע?״ הוא חייך, ״אני סקולניק.״

בסופו של דבר שִחררו אותנו, אבל יצחק סירב לצאת מן המעונות בלי לתת לסקולניק קופסת מצות. הבריונים התחילו לצרוח עלינו שוב, ואני סיננתי לעבר יצחק, ״די, בוא נצא מכאן.״ אבל הוא לא ויתר, ובסופו של דבר הקג״ב נכנע. יצחק נתן לסקולניק את המצות. חיבקנו אותו ואמרנו, ״שלום, ונתראה בקרוב בישראל.״ החוקרים שלנו צחקו.

פסח חל מוקדם בשנה ההיא, וחגגנו אותו כמו אנוסי ספרד - בחדר נעול מאחורי תריסים סגורים. למרות הסכנה, המארחים שלנו, בני חמש-עשרה עד שישים, היו נחושים בדעתם לחגוג את חג החירות. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, וכמעט הורידו אותה מעל ציריה. סוכני קג״ב במגפיים גבוהים פרצו לדירה, תפסו את יצחק ואותי וגררו אותנו במדרגות לחקירה נוספת. רעדתי בלי שליטה, אבל אז שמעתי פתאום את ה״סירובניקים״ מתאספים בראש גרם המדרגות מעלינו. הם שרו ביחד את ״התקווה״: ״להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.״

כשהשלמנו את המשימה התכוננו, יצחק ואני, לטיסה ללונדון. בזמן ההמתנה להמראה חששתי שהקג״ב יעלה למטוס ויעצור אותנו. ההקלה שהרגשתי כשראיתי את מוסקבה מתרחקת מתחתינו היתה אדירה. חזרתי לישראל כחוש וחיוור. סאלי פגשה אותי בשדה התעופה, וביקשתי ממנה שתיקח אותי ישר לכותל המערבי. שם התפללתי בשם כל אלה שנשללה מהם הזכות הקדושה הזאת.

הייתי חופשי בארצי, אבל ״התקווה״ ששרו אסירי ציון הִדהדה כל העת במחשבותַי. כשהלכתי ברחובות ירושלים, כשעבדתי כעורך לילה ב״קול ישראל״, לא יכולתי להימלט מן הקול הזה. ולא התאוששתי גם מן ההתנגשות בין אומץ לאכזריות שבה חזיתי כשישראל יצאה שוב למלחמה שלושה שבועות לאחר מכן - ב-6 ביוני 1982.

שלום הגליל?

בתחילת אותו השבוע יצא שלמה ארגוב, שגרירהּ הנכבד של ישראל בבריטניה, מקבלת פנים במלון דורצ'סטר בלונדון, ונורה על ידי שלושה מתנקשים ערבים. הם ירו בראשו, והשאירו אותו נכה לצמיתות. ההתקפה אירעה אחרי שנים שבהן מחבלים פלסטינים נאמנים ליאסר ערפאת ירו טילים מדרום לבנון אל הגליל. החיים בעשרות יישובים ישראליים הפכו להיות בלתי-נסבלים. את ניסיון ההתנקשות בארגוב ביצעו אמנם ערבים שהתנגדו לערפאת, אבל הוא שימש עילה לחיסולם של מאחזי אש״ף בלבנון. שלושה ימים לאחר מכן הורו ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון שלו, אריאל שרון, על כניסה ללבנון.

פתאום התמלאו הרחובות בני זוג ובנים, אבות ואחים, שעמסו על כתפיהם צ'ימידאנים ויצאו למלחמה. בתוך זמן קצר הצטרפתי אליהם. כמו רוב חיילי צה״ל גם אני שֵירתי במילואים שישים יום בשנה, והיחידה שלי, סיירת של מודיעין שדה, גויסה במהירות. סאלי הסיעה אותי לבסיס, אבל שם אמרו לי שאחרון הג'יפים שלנו כבר עלה למסוק לחזית. במקום לחזור הביתה עם ארוסתי, חתמתי על ציוד קרב ותפסתי טרמפים לגבול לבנון. משם הצטרפתי ליחידות שונות שנלחמו במעלה החוף.

התקדמתי יחד עם הגדודים שאימצתי דרך הערים צור וצידון. לעתים קרובות נלחמנו מבית לבית, ומדי פעם נקלענו למארבי האויב. בסופו של דבר מצאתי את היחידה שלי, אבל גיליתי שהמפקד הישיר שלי, אריה צוקרברג בעל פני המלאך, אב לתינוקת שרק נולדה, נהרג. כל האחרים ברכב - זה שאני פספסתי - נפצעו.

כשהקשבתי לסיפורי המלחמה של אבא שלי כילד, תהיתי לעתים קרובות איך אתנהג בעצמי תחת אש. עכשיו ידעתי. כל ההשראה הציונית שלי קמלה מול המציאות: גושי מתכת מלובנים שחלפו על פנַי בשריקה. אבל אומץ לִבּם של אחרים עורר בי השתאות. קצין אחד כִיוון בשלוות נפש את הטור שלנו בזמן שקליעים פגעו סמוך לכפות רגליו. יצחק סוקולוב, חברי מן האוניברסיטה שהיה איתי בברית המועצות, התנדב לשירות קרבי ופינה בלא חת פצועים תחת אש. זמן רב חלף בלחימה עד שפיתחתי אדישות לשריקות הקליעים מעלי או למראה איברי גוף מפוזרים. פעם אחת, תחת הפצצה ממטוס קרב סורי, הבחנתי בחיפושית שזחלה בעפר מול פני וחשבתי, ״כמה אני מקנא בך, שאינך ערה למצב.״

מטרתה הרשמית של המלחמה, שנקראה בתחילה ״מבצע שלום הגליל״, היתה לסלק את המחבלים אל מעבר לטווח שיגור הטילים לישראל. אבל אז הגיעו פקודות להמשיך צפונה. היעד החדש היה לשחרר את לבנון מכובשיה הסורים, כמו גם מן המחבלים הפלסטינים, ולהעמיד במקומם ממשלה פרו-מערבית. היו אלה מטרות ראויות לשבח באופן תיאורטי, אבל הלכה למעשה לא ניתן היה להשיגן - והן עוררו מחלוקת גדולה יותר ויותר בחו״ל וגם בישראל עצמה.

בזמן שהמחאות נגד המלחמה התגברו בירושלים, היחידה שלי נלחמה בעוז בהרי השוף. במלחמת לבנון, שלעתיד תיחשב למלחמת וייטנאם של ישראל, היתה סוריאליסטיוּת אכזרית, שונה מרוב העימותים הקודמים של ישראל. משפחה דרוזית אחת הזמינה את הצוות שלי להצטרף אליה לארוחת צהריים על מרפסת עמוסה במזון ובגופות מנוקבות כדורים. קצין אויב אחד - כחול עיניים וקצוץ שפם - אירח לי לחברה בתעלת ביוב שבה הסתתרתי מפני אש צלפים. ניהלתי איתו שיחה חד-צדדית, כי הוא היה מת. חיילים סורים הניפו דגל לבן מול סגן מפקד הגדוד שלנו ואז ירו בפרצופו, והכרזת ״קול ישראל״ על הפסקת אש עוררה בכולנו צחוק, כי בדיוק אז ירו עלינו אש כבדה. מוזר במיוחד היה הרגע שבו במהלך טיהור כפר עוין נתקלתי פנים אל פנים בקולונל אמריקאי צרוב שמש מחיל הנחתים.

״יום טוב לך, חייל,״ הוא אמר במבטא טקסני מחוספס כשפילס לו דרך בהריסות.

״יום טוב גם לך, קולונל. מה אתה עושה כאן?״

הוא הצביע על סמל האו״ם הכחול על כתפו. ״'משקיף'.״

״ראית משהו בסביבה?״

״לא. אתה יכול להמשיך.״

לחצתי את ידו, כיתפתי את הרובה והמשכתי.

המראה המוזר יותר נפרס מתחתַי לפתע כשהג'יפ עבר עיקול חד בדרך: ביירות. חומה ומפויחת, אפופה חלקית בעשן. הלבנונים הריעו, זרקו עלינו אורז וקראו לנו ״משחררים״. אבל קבלות פנים כאלה שכיחות במלחמות המזרח התיכון, ידעתי, והן קצרות ימים. ״איך נצא מכאן,״ שאלתי את עצמי. ולא העליתי על דעתי שישראל תישאר תקועה בבוץ הלבנוני בשמונה-עשרה השנים הבאות.

אבל בקיץ ההוא הצלחתי לחלץ לעצמי כמה ימי חופשה כדי להתחתן. בתקופה שלפני הטלפונים הסלולריים, סאלי לא שמעה ממני במשך שבועות, ובכתה כשחזרתי מן החזית, שחור וקודח מחום. התחתנו תחת חופה שהיתה עשויה מארבעה מטאטאים ומהטלית שלי, על גבעה ירושלמית שהשקיפה על העיר העתיקה המוזהבת באור השקיעה. רקדנו דֶבּקוֹת לצלילי כלי מיתר של חבר בדואי. אבל למחרת בבוקר, כשפתחנו מתנות, סאלי פרצה שוב בבכי כשהחופשה שלי בוטלה בחטף.

כמה שעות אחר כך אסף אותי ג'יפ עמוס תחמושת ונסענו שמונה שעות רצופות לביירות. רעם אש התותחנים - כמו חביות נפט המתגלגלות בחבטה במדרגות - פגע לי ישר בלב. הגענו למפקדה שלנו, שהוקמה בתוך כנסייה עשויה בטון עבה כדי שאף פגז לא יוכל לחדור אליה. מהאכסדרה המוקפת שקי חול ראיתי כמתוך הזיה שכונות שלמות בוערות באש זרחנית ואת שמי הלילה בוהקים בקליעים נותבים.

תהיתי מתי אראה שוב את סאלי או אם אוכל לנסוע לאוניברסיטת פרינסטון, שאליה התקבלתי לתוכנית דוקטורט בלימודי המזרח התיכון. הסמסטר אמור היה להתחיל בתוך שבועות מעטים, אבל חיילים לא יכולים היו לצאת הביתה לחופשה של יום או יומיים, ובטח לא לנסוע לחו״ל. לבסוף החליט צה״ל שהיחידה שלי ספגה נפגעים רבים מדי ושחרר את המעטים בינינו שעדיין היו שלמים ובריאים. חמקתי לחלקה האחורי של משאית מכוסה בד - מטרה חביבה על הצלפים שרוביהם בלטו לאורך הדרך המתעקלת - ועזבתי את ביירות.

אבל לא יכולתי לעזוב את המלחמה, לפחות לא כל עוד גרתי בישראל. בקיץ שלאחר מכן, כשנולד בכורנו, יואב, פניתי אל המיילדת ונשבעתי, ״הילד הזה לא יחבוש קסדה.״ אבל הוא חבש קסדה, וכך גם אחותו הקטנה ליה ואחיהם הצעיר נועם. כבר בזמן מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר עדיין היו ילדים, הם חבשו מסיכות גז ומצאו מקלט בחדרים אטומים כשטילי סקאד נורו מעיראק לישראל. בהמשך הם איבדו בפיגועים דודה אהובה ואנשים צעירים שהכירו - רבים עד כדי כך שיואב בן השלוש-עשרה אמר לי, ״אבא, הייתי ביותר לוויות מאשר במסיבות בר-מצווה של חברים.״

שש שנים אחר כך השלים יואב, שהיה כבר מרשים, יפה וחזק, את ההכשרה לסיירת מובחרת. בימַי בצנחנים השתתפתי בקומץ מבצעים, אבל היחידה של יואב יצאה למבצע כמעט בכל לילה. ידעתי זאת, ושוטטתי בשכונה עד עלות השחר, אחוז דאגה. בשנת 2004, מחבל שהתבצר בבית בחברון התחיל לירות, כשהוא מסתתר מאחורי הילדים שלו. במהלך הניסיון לחלץ את הילדים יואב נורה.

מיהרתי לחדר המיון בבית החולים ״הדסה״, וקפאתי למראה מדיו של בני, שהיו על הרצפה, מחוררים ומגואלים בדם. הרופאים הרגיעו אותי ואמרו שלמרבה המזל, הפגיעות אמנם היו מתחת לחגורה, אבל לא סיכנו את חייו ולא יגרמו לו נכות. החברים של יואב הקניטו אותו שיש לו ביצים מפלדה, אבל בלילה ההוא הרגשתי הקלה, ולא שעשוע. בפעם הראשונה זה שנים מאז שיואב התגייס, ישנתי שנת ישרים.

טראומות חוזרות ונשנות כאלה גרמו לסאלי ולי לתהות אם אכן הגענו להחלטה הוגנת. אנחנו החלטנו באופן מודע להגשים את חלומנו הציוני, אבל בכך שללנו את הבחירה החופשית הזאת מילדינו. ״האם טעינו?״ שאלנו אותם בבוקר שבת אחד, אחרי הארוחה. לתדהמתנו הם השיבו מיד, ״העובדה שגידלתם אותנו בישראל היתה הדבר הטוב ביותר שיכולתם לעשות למעננו, כהורים.״

לעד אנצור בלִבי את התשובה הזאת. היא הזכירה לי שהמשפחה הישראלית שלי היא ההישג שבו אני גאה יותר מכול, מעל ומעבר לחלומות נעורַי. היא הצדיקה את ההליכה המפרכת בשדות האלפלפא ובשדות הקרב, את ההתמודדות עם מצבים שכל משפחה נורמלית היתה רואה בהם סיוט לא נורמלי. למרות הכול, התגברנו. התרמיל שנשאתי על כתפי בלילה הגשום שבו עליתי לארץ פרח והיה לבית מלא רהיטים, מואר בצחוק. זה הבית שלנו, ששורשיו נטועים בישראל.

מלחמת מילים

כל אלה - החושך והאור גם יחד - יקרו רק בעוד שנים. בינתיים, בספטמבר 1982, עזבתי את הגיהינום הלבנוני ונחַתּי עם סאלי ב״פרינסטון״ השלווה. תוכנית הלימודים בפילוסופיה אסלאמית, ערבית והיסטוריה של ימי הביניים והתקופה המודרנית היתה מעמיקה, והמרצים - כולל חוקר המזרח התיכון הבולט ברנרד לואיס - היו מעולים. בזמן שלמדתי גם לימדתי סטודנטים מצטיינים ושִכללתי את החשיבה הפוליטית שלי. למדתי לכבד את האִסלאם ככוח רב-עוצמה במזרח התיכון: לא רק ביטוי לתחושות עוול, אלא השקפת עולם מושרשת עמוקות וזרז לפעולה. בה בעת התחלתי לפקפק בכוח ההישרדות של מדינות ערב שייסדו האירופים אחרי מלחמת העולם הראשונה לצורך אינטרסים אירופיים שכבר אבד עליהם הכלח. אם ייחלשו המלכים והרודנים העומדים בראשן, הסקתי, המדינות האלה יתפוררו.

התֶזה לדוקטורט שלי, על מקורותיו של משבר סואץ, הובילה אותי גם לכמה מסקנות יסוד בנוגע לתפקידה של אמריקה באזור. ב-1956 הלאים שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר את תעלת סואץ, בתמיכת ברית המועצות, ואיים על קיומה של ישראל. אבל כאשר בריטניה, צרפת וישראל - ידידותיה של אמריקה - ניסו לעצור את נאצר, נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר פנה נגדן. הפולשות, קבע אייזנהאואר, מייצגות את האימפריאליזם, ואילו הרודן המצרי מסמל בדרך כלשהי את השחרור. נאצר ניצַל בזכות התערבותה של אמריקה, אבל הוא היה כפוי טובה. שנתיים לאחר מכן הוא ניסה להפיל כמעט את כל ממשלות ערב הפרו-אמריקאיות. אייזנהאואר חפוי הראש פנה לעזרתן של בריטניה, צרפת וישראל. הלקח: בהתמודדות עם הנאמנויות המשתנות של רודני המזרח התיכון, עליך לדבוק בבני בריתך היציבים והדמוקרטיים.

היתה זו הפעם הראשונה שחייתי באמריקה כישראלי. הפרספקטיבה הכפולה אִפשרה לי לראות את הקשרים רבי-הממדים בין שתי ארצותַי. נוסף לאידיאלים המשותפים ולקווי הדמיון התרבותיים, הצלחתי לראות בצורה ברורה יותר את האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח הקושרים אותן זו לזו. המזרח התיכון הפך להיות מסוכן יותר ויותר - ולא רק לישראלים. ב-1983 הרג מחבל מתאבד 241 חיילים אמריקאים בביירות, בהמשך נחטפו אמריקאים ונהרגו בידי פעילי ג'יהאד, והתקפות טרור של לובים ועיראקים נגד מטרות אמריקאיות הדגישו ביתר שׂאת את העובדה שכולנו מתמודדים מול אותם אויבים. לצורך הבסתם נדרש שיתוף פעולה הדוק ביותר בין ארצות הברית לישראל. והשותפות הזאת חיונית, התברר, לא רק לביטחונן של ארצות הברית וישראל, אלא גם ליציבות המזרח התיכון והאזורים שמעבר לו. הברית בינינו מיטיבה עם העולם.

ההשקפה הזאת בהחלט לא היתה פופולרית ב״פרינסטון״. הלוך הרוח בקמפוסים אמריקאיים רבים פנה נגד ישראל ואפילו נגד אמריקה. זאת היתה מורשתם של מהפכני שנות השישים שכבשו לזמן קצר את המדשאות הללו, הוקיעו את המערב ואימצו ללִבם את מי שהיו בעיניהם המדוכאים. אבל אחרי שלא הצליחו לייצא את התפיסות שלהם הרבה מעבר לכותלי האוניברסיטאות, נעלו הרדיקלים את השערים מאחוריהם והפכו להיות מחנכים.

הרעיונות שלהם מצאו את ביטויים המלא ביותר בספר אוריינטליזם מאת אדוארד סעיד, חוקר ומבקר ספרות מאוניברסיטת קולומביה ודובר של התנועה הלאומית הפלסטינית (Orientalism, Edward Said, 1978. בעברית: עם עובד, 2000. תרגמה: עתליה זילבר). סעיד גינה את המומחים למזרח התיכון - האוריינטליסטים - והאשים אותם באימפריאליזם ובגזענות. הוא דרש מכל חוקר של המזרח התיכון להביע הזדהות מלאה עם העולם הערבי והאִסלאמי, להתנער ממומחים כמו ברנרד לואיס ולדחות את ישראל, שאותה השמיץ סעיד בתור הפרויקט האוריינטליסטי האולטימטיבי.

ספרו של סעיד הפך לחלק מהקנון בפקולטות רבות ללימודי המזרח התיכון, והפעיל לחץ על סטודנטים ועל מרצים להוכיח שהם לא אוריינטליסטים. ההיסטוריה של ישראל היתה נתונה לבחינה מחודשת, עוינת וקיצונית. בין פשעיה החמורים של ישראל, טענה אסכולה של היסטוריונים חדשים מטעם עצמם, היה ״החטא הקדמון״ - מונח נוצרי משום מה - של גירוש הפלסטינים במלחמת העצמאות של 1948.

עם זאת, שינוי התדמית של ישראל היה יותר מאשר תוצר של דור אחד בלבד של מרצים, ושל יותר מסֵפר אחד ויחיד. אם אחרי מלחמת ששת הימים היא נחשבה לְדוִד עז הלבב, אחרי מלחמת לבנון כבר נדמה היה שהיא מזכירה בִּריון כגוליית. ערעור נוסף של המוניטין של ישראל נבע מן הבנייה באזורים שנכבשו ב-1967 - במזרח ירושלים וב״שטחים״: הגדה המערבית ועזה. חלק גדול מהעולם גינה את השכונות והיישובים החדשים האלה, שהיו בעיניו בלתי-לגיטימיים, אם לא בלתי-חוקיים, והאשים אותם בהאצת הסכסוך הערבי-ישראלי.

מגמות כאלה אילצו אותי לעמוד על שלי. פעלתי לחשיפת הבלי האוריינטליזם של סעיד, וציינתי שהמומחים הראשונים למזרח התיכון הגיעו מגרמניה ומהונגריה, שתי ארצות שמעולם לא היו להן קולוניות באזור זה. ״על ידי גינויה של הסקרנות הראויה לשבח [של המערב] לגבי תרבויות אחרות כאימפריאליזם,״ כתבתי, ״סעיד פער תהום של ספק עצמי בחצר הפנימית ביותר של החקר האקדמי.״

בניסיון להגן על עברהּ של ישראל הכרתי בעובדה שצה״ל אכן הורה לפלסטינים רבים לעזוב את בתיהם ב-1948, אבל הזכרתי לקוראים שרובם המוחלט נמלטו אחרי שכשל הניסיון להשמיד את מדינת ישראל. היתה זו מלחמת הישרדות לאומית שבה הישראלים לא יכולים היו להיכנע, שהרי רוב הנכנעים נטבחו. באותם אזורים של הארץ שכבשו כוחות ערבים לא נשאר ולוּ יהודי אחד. לעומת זאת, כל הערבים שנשארו בישראל - כמעט 160 אלף - היו לאזרחיה. הם וצאצאיהם מהווים עכשיו עשרים אחוז מאוכלוסיית ישראל.

במקביל, הכרתי בעובדה שמלחמת לבנון הכתימה את תדמיתה של ישראל, אבל לא שינתה את המציאות - קיומה של מדינה יהודית מוקפת כוחות גדולים ממנה בהרבה, הנחושים בדעתם להשמידה. הודיתי שהערך האסטרטגי והדיפלומטי של חלק מההתנחלויות מוטל בספק, אבל הן לא הסיבה לסכסוך. הערבים נלחמו בציונות במשך חמישים שנה לפני שהמתיישבים הישראלים הראשונים עלו בכלל על הקרקע ביהודה, בשומרון ובעזה. השנאה לישראל איחדה את מדינות ערב בין מלחמות 1948 ו-1967, שבשתיהן הן פתחו כדי למחוק את ישראל מהמפה. המחבלים, יחד עם מדינות ערב ואיראן התומכות בהם, ימשיכו לנסות לטבוח בנו, אפילו אם יפונו כל היישובים האלה עד האחרון שבהם.

עמדתי אֵיתן, אבל האווירה האקדמית בכל הנוגע לישראל המשיכה להיות רעילה. פעם אחת, בעת ביקור של שגריר המשטר הרודני בסוריה, הזהיר אותי ראש המחלקה שלי, ערביסט יוצא משרד החוץ האמריקאי, שלא להעלות שאלות קשות. אבל כשדובר של ממשלת ישראל הגיע לקמפוס אותו מרצה ממש גינה אותו פומבית, ״אדוני, אני מרחם עליך!״ הגישה הפטרנליסטית הזאת כלפי הערבים, ששללה מהם יכולת השפעה ואחריות של בני אדם מבוגרים, עוררה בי שאט נפש. וכך גם הנטייה להפלות לרעה את ישראל. אפשר למתוח ביקורת על כל מדינה ליברלית ודמוקרטית, כמובן, אבל לא יותר מאשר על שכנותיה המלוכניות והרודניות.

אבל ישראל עדיין משכה אש, ולא רק מצד חברי הסגל. אם אחרי מלחמת ששת הימים היתה ישראל חביבת העיתונות, בשנות השמונים היא כבר היתה מוקד לביקורות שהסלימו והלכו באמצעי התקשורת. נוסף לענייני לבנון וההתנחלויות, גופי החדשות בעולם תלוי בישראל את האשם בדיכוי השאיפות הפלסטיניות. בתהליך הדרגתי התחלפה השאלה שהיתה רווחת בעבר - ״למה הטרוריסטים שׂמים להם למטרה את המדינה היהודית?״ - בשאלה, ״מה עשתה ישראל לפלסטינים כדי לגרום להם לייאוש כזה?״ ובעזרת חדשות הערב וכותרות העיתונים חלחל השינוי הזה בגישה לאחד המעוזים האחרונים של האהבה שאין עליה עוררין כלפי ישראל - בפעם הראשונה התנערו יהודים אמריקאים בולטים מן המדיניות של ממשלת ישראל הדמוקרטית. משלחת של אינטלקטואלים יהודים אמריקאים - ביניהם אחד המרצים שלי - נפגשה עם יאסר ערפאת האכזר, וכינתה אותו איש שלום.

בשל השפל במעמדה של ישראל לא יכולתי עוד להגביל את טיעוני הנגד שלי ל״פרינסטון״ בלבד. הם היו חייבים להישמע בקמפוסים אחרים ובפני קהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית. הייתי חייב ללמד את עצמי לשאת דברים בצורה נלהבת ומשכנעת. בהתחלה היססתי, כשלתי ברגעים שהכאיבו לי גם שנים מאוחר יותר, אבל בהדרגה למדתי שהנאום המשכנע ביותר הוא זה הנובע מהלב, הנמנע מתעמולה והנוגע גם בנושאים דליקים ביותר. ״אני רוצה שישראל תהיה 'הטוב' בסיפור,״ אמרתי לקהל אחד, ״אבל כשאני לובש מדים אעשה הכול כדי להגן עלינו, ולא משנה איך הדברים ייראו באמצעי התקשורת.״ ליהודים אמריקאים, אמרתי, יש חובה להזהיר את ישראל, ״כשמשאית דוהרת לעברנו,״ אבל הוספתי גם, ״הייתי חושב מאה פעמים לפני שהייתי משמיע את ההמלצות לעתידה של ישראל שחלק מהם מקדמים.״ דיברתי על האתגרים הניצבים בפני העם היהודי בכללותו. ״באמריקה הבעיה היא שהזהות היהודית נדירה, ואילו בישראל הבעיה היא שהיא שכיחה מדי. אבל אני מעדיף להתמודד עם עודף מאשר עם חסר.״

השמות והמקומות של ההרצאות האלה היטשטשו בזיכרוני במהלך הזמן. עשרות שנים לאחר מכן אנשים היו פונים אלי ומציגים תמונה מצהיבה שלי בעצרת כלשהי שכבר לא זכרתי, למרבה המבוכה. אבל אירוע אחד נחקק בזיכרוני. במגרש פוטבול קפוא ומוכה רוחות ביַרְדְלִי שבפנסילבניה, תחת דגלי ישראל מתנפנפים, חיכיתי במשך שעות לעלות לדבר מול קהל של עשרה אנשים. ידַי היו קפואות, כך שלא יכולתי להחזיק את הרשימות שהכנתי, ואִלתרתי נאום על ישראל שעודנה ראויה שיילחמו בעדה, והיא ידידה שאין לה תחליף לאמריקה. זכרתי את הנאום הזה בשנים שלאחר מכן, כאשר הופעתי באולמות נוחים ומחוממים בפני אלפי אנשים. הזיכרון מיקד אותי, והזכיר לי מה מטרתו של המסע שלי.

קיבלתי מינויי פוסט-דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב ומהאוניברסיטה העברית, ובאמצע שנות השמונים חזרתי לישראל. בהמשך גרנו חמש שנים בנגב, וכתבתי על ההיסטוריה הישראלית במכון בן-גוריון במדרשת שדה בוקר. לסאלי ולי כבר היו אז שלושה ילדים ובלילה נדחסו שלושתם לחדר שינה אחד, אבל במהלך היום הם רכבו על אופניים בחופשיות ובלי הגבלה, לכל כיוון. בתור תחביב שיפצתי ג'יפ ״וויליס״ ישן שלפעמים אפילו לא התקלקל כשנסעתי עם משפחתי לטיולים בוואדיות ובדיוּנות.

מלחמת לבנון המשיכה להיגרר והכלכלה כרעה תחת אינפלציה של 450 אחוזים. אבל היתה זאת גם תקופה של נִסים. ישראל העלתה ברכבת אווירית עשרות אלפי יהודים מאתיופיה, ואחרי התמוטטות הקומוניזם הסובייטי קלטה כמעט מיליון יהודים מרוסיה וממזרח אירופה. יהודית נפוניצ'ה ופעילי המחתרת שעוררו בי השראה כה רבה השתחררו מהגוּלאג והגשימו את חלומם. מדי פעם הייתי פוגש אחד מהם ברחוב בירושלים, והיינו פשוט עומדים שם, שני ישראלים, ומביטים זה בזה בלי לומר דבר. יולי-יואל אדלשטיין, לוחם חופש במחתרת, ששם בברית המועצות נאלץ להתקיים מעבודה כמנקה רחובות, עלה לארץ והחל בדרך מיניסטריאלית מרשימה עד היום ביושבו כיו״ר הכנסת. אחרי תשע שנות עבודות כפייה וכליאה בבידוד היה אסיר ציון נתן שרנסקי לאדם חופשי בארץ ציון וירושלים, ולשׂר בכמה מממשלות ישראל.

מבקריה של ישראל לא הבחינו בפלאים האלה. בקמפוסים אמריקאיים המשיכו להאשים את ישראל בקולוניאליזם ובטיהור אתני, אפילו ברצח עם. מול המתקפה הזאת יכולתי בקלות לשבת ביציע, אבל הגנתי על המדינה, הן על הנייר והן בכיתות הלימוד. מטרתי לא היתה להצדיק כל מעשה של ישראל, אלא לשפוט אותה בהגינות, באמות מידה רציונליות. אבל אפילו בחתירה למטרה הצנועה הזאת נשארתי לבד כמעט. לעתים קרובות הייתי קול קורא יחיד במדבר של תוכחות חד-צדדיות יותר ויותר.

אולי לא יצאתי אף פעם לחלוטין מהתפקיד שגילמתי בתיכון: דון קישוט, המגן על מטרות שיצאו מהאופנה. אבל הציונות, מבחינתי, לא היתה מיושנת כלל וכלל, ואויבי ישראל לא היו סתם טחנות רוח. בניגוד לדון קישוט, שמאבקיו העֲקרים הביאו עליו מוות בטרם זמנו, המאמצים שעשיתי אני למען ישראל הפיחו בי מרץ וחיים והמחיר היחיד ששילמתי היה מקצועי. הוצאות לאור דחו את ספרי בזו אחר זו, ומנעו ממני קריירה אקדמית. סאלי אמנם האמינה תמיד בשאיפתי להיות סופר, אבל חברַי הקרובים ביותר הפצירו בי לרחם על עצמי ולמצוא מקצוע אחר.

עשור אפל

אחרי שהתקדמותי באקדמיה נחסמה עבדתי לזמן-מה כמנהל חברת תוכנה וכסופר צללים של המדינאי האגדי אבא אבן. אבל בועת ההיי-טק התפוצצה ואבן הלך לעולמו, למרבה הצער. הייתי מובטל, וכדי להעביר את הזמן כתבתי כמה רומנים ותסריט על אוֹרד וינגייט, הגנרל הבריטי המהולל, חלוץ טקטיקות הגרילה המודרניות במלחמת העולם השנייה, שלימד את מקימי המדינה איך להילחם. הספרים כמעט יצאו לאור, אבל לצערי נעצרו, והתסריט אמנם קיבל שתי הצעות רכישה, אבל סרט לא הופק בסופו של דבר. כמעט שלא הצלחתי לפרנס את משפחתי, ובפעם הראשונה התלבטתי אם אני יכול עדיין להרשות לעצמי להישאר בישראל.

אבל בשנת 1992 נבחר יצחק רבין לראש הממשלה. האיש שבצעירותי החדיר בי מוטיבציה ללכת בעקבותיו בדרכו כשגריר, עורר בי עתה השראה בזכות מנהיגותו ובזכות חזון השלום שלו, המעוגן בעקרונות.

החזון הזה כמעט התגשם שנה לאחר מכן, כאשר הנשיא ביל קלינטון חיבק את רבין ואת יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן. הסכם אוסלו, שנקרא על שם העיר שבה נערך המשא ומתן החשאי, קרא לנסיגות ישראליות בשלבים מן השטחים ולהקמת רשות פלסטינית אוטונומית. הדבר אמנם לא הוגדר מפורשות בהסכמים, אבל ההנחה היתה שהתהליך יסתיים בצמיחתה של מדינה פלסטינית שתחיה לצד מדינת ישראל. מאה שנות סכסוך דמים יסתיימו.

תהליך אוסלו עורר בישראל אופטימיות ופחד גם יחד. בליל טקס החתימה עמדתי על בניין משרדים בירושלים. ראיתי משם שהאזורים הערביים של העיר נצנצו באורות חג, ואילו השכונות היהודיות נשארו חשוכות. גם אני פקפקתי בשלום שהושג במהירות, ולא רק בגלל עברו הרצחני של ערפאת. בהיעדר מוסדות יציבים ומנהיגים מרחיקי ראות, לא נראה היה סביר שהפלסטינים יצליחו לקיים לאורך זמן מדינה מגובשת או שלום ארוך-טווח עם ישראל. זהותם היתה תלויה במידה רבה בדחייה של הזהות שלנו. התפייסות אמיתית, לעומת זאת, תיקח שנים רבות, אולי דורות - בדומה לְמה שהיה בין גרמניה, בריטניה וצרפת.

ובכל זאת תמכתי בתהליך. אפילו אם לא נוכל להשיג שלום באופן מיידי, היתה לנו מחויבות מוסרית להניח לו יסודות. היינו חייבים לשכנע את העולם, ומה שחשוב יותר, את ילדינו, שישראל עשתה כמיטב יכולתה כדי להימנע מעימות. מאות אלפי יהודים הגיעו לישראל מרוסיה ומאתיופיה, וקליטתם חייבה לכתת כמה חרבות לאִתים. גם הכלכלה שלנו, שנכונה זה מכבר למלחמה, היתה צריכה להפוך למתמודדת עולמית בשוק ההיי-טק. אמנם ארץ ישראל - כולל הגדה המערבית - היתה ונשארה זכות אבות, אבל שמירתה בידינו גבתה מחיר בינלאומי הולך וגדל.

יתרה מזאת, האמנתי ברבין. הוזמנתי לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן בערבה באוקטובר 1994, וראיתי איך ראש הממשלה והמלך חוסיין לחצו ידיים בחום. מאות יונים לבנות ואלפי בלונים בצבעי דגלי הלאום של החותמים התעופפו מעל האדמה הטרשית הצהבהבה. הם המריאו מעלה, לעבר עננים וקשת בענן שחיברה ברגע ההוא בדיוק בין שני צדי הגבול.

הגשמתו של שלום בין ישראל לירדן התרחשה בד בבד עם הגשמת חלומי לעבוד עם רבין. התקבלתי לעבודה במשרד ראש הממשלה, כיועץ לעניינים שבין הדתות. לא הייתי כפוף ישירות לרבין, אך לעתים קרובות נפגשתי איתו בישיבות וחלפתי על פניו במסדרונות. לפעמים הייתי לוחץ את ידו, ונדהם שזאת אותה אחיזה רפויה שלפתה את לבי שלושים שנה קודם לכן וקבעה את כיווני בחיים.

בימים ההם, כשעוד הייתי בתיכון, העניין שלי בישראל הקדומה הביא אותי לבקש מאיש דת בפטיסטי מקומי - הכומר מילר - שייתן לי שיעורים בברית החדשה. התנאי היחיד היה שהוא ילמד אותי את הבשׂורה כהיסטוריה יהודית ותו לא, ולא ינסה להמיר את דתי. המפגשים עם הכומר הצעיר היו מאלפים, אבל לא הכינו אותי למשימה המפותלת של יצירת קשרים עם הקהילות הנוצריות בישראל. עשרות כנסיות התחרו על השליטה במקומות קדושים, ואפילו על זמני תהלוכות בחגים. אנשי הכמורה הקתולים והאורתודוקסים החרימו לעתים קרובות את מקביליהם הפרוטסטנטים, ונאבקו גם אלה באלה. במקרה מקאברי אחד רצח כומר רוסי אורתודוקסי נזירה ממסדר מתחרה. אבל ישראל העניקה לנוצרים חופש וביטחון שמהם נהנו לעתים רחוקות בלבד בני דתם במקומות אחרים באזור. והיתה להם גישה לגורם מתווך ניטרלי שהיה, כמה אירוני, יהודי שגדל בניו ג'רזי.

נוסף על כנסיות כלל תפקידי גם עניינים הקשורים למסגדים והעמיד אותי בקשר עם מוסלמים רבים. מתוך רגישות להשקפותיהם השתכנעתי יותר ויותר בצורך לנקוט צעדים קטנים אך מוחשיים בדרך לפיוס. צעד אחד כזה התרחש ב-21 באוגוסט 1995, כאשר פיקחתי על העלייה לרגל הראשונה אי-פעם של מוסלמים ישראלים למֶכּה. כאשר האוטובוסים עברו לאִטם על גשר אלנבי לירדן, הגיעו החדשות על תקדים אחר. מחבל פלסטיני פוצץ את עצמו באוטובוס בירושלים והרג כמה אנשים. מיד אחר כך הגיעה שיחה מלאת חרדה מסאלי. היא לא מצאה את אחותה, ג'וני.

בניגוד להוריה ולשלוש אחיותיה, ג'וני לא עלתה לארץ. היא היתה מורה מסורה בבית ספר יהודי סמוך לניו הייבן בקונטיקט. ב-1995 היא קיבלה מלגה של שנה לאוניברסיטה העברית, עברה לגור בירושלים ונסעה בכל יום לקמפוס הר הצופים. אבל ביום ההוא האוטובוס שלה לא השלים את המסלול. אחרי שעות קדחתניות של חיפושים בחדרי מיון לקחו את משפחתה של סאלי למכון לרפואה משפטית. אני, שראיתי מוות רב כל כך בלבנון, התעקשתי לחסוך את החוויה הקשה מסאלי ומהוריה, ולהיות זה שיזהה את הגופה. היא מתה מיד. ראיתי בכך נחמה מסוימת, ואז יצאתי לבשר לאשתי ולהוריה את החדשות הקשות מנשוא. ישראל קיימה לוויה ממלכתית לג'וני. מדי שנה בשנה, כשאנחנו עולים לקבר בירושלים עם בתה של ג'וני, מאיה, אנחנו מוצאים עדיין פתקי תודה מתלמידים שג'וני העשירה את חייהם.

פיגועי ההתאבדות התרבו, והגבירו את ההתנגדות לתהליך אוסלו. שני המצעים המשותפים של רבין, שלום וביטחון, לא עלו עוד בקנה אחד. מחוץ למשרד ראש הממשלה מפגינים זרקו עלינו עגבניות. התרבו הכרזות שבהן הוצגו מנהיגי ישראל בכאפיות ואפילו במדי אס-אס. ״הם עוד ירצחו מישהו,״ אמרתי לסאלי, אבל לא יכולתי להעלות על דעתי שמישהו יפגע ברבין.

בערב 4 בנובמבר כתב רבין מכתב ניחומים - השני פרי עטו - להוריה של סאלי. אבל הוא נשאר על שולחנו, לא חתום, כשיצא משם להשתתף בעצרת השלום בתל אביב. אחרי ששר בראש הקהל את ״שיר לשלום״ ירד ראש הממשלה מן הבמה ונורה למוות בידי ימני קיצוני שהתנגד לתהליך השלום.

למחרת בערב הצטרפתי למאות אלפי אבלים שעברו לפני ארונו של רבין, שהוצב מחוץ לכנסת. אינספור נרות זיכרון נלחמו להדוף את החושך, אבל החלום הישראלי שלי התעמעם. שרדנו במלחמות והתגברנו על אתגרים אדירים, ידעתי, אבל האם נוכל להתגבר על רצח של ראש הממשלה בידי ישראלי יהודי? יותר מכל טראומה לאומית אחרת, רצח רבין הטיל ספק בסיבה לקיומה של המדינה. החיים שהיו התגלמות סיפורה המאיר של ישראל כבו.

אלפיים שנה קודם לכן, בזמן המצור של לגיון רומאי על ירושלים, היהודים שבתוך העיר נלחמו אלה באלה. שנאת חינם, מְסַפר התלמוד, היא שהרסה את בית המקדש השני, ולא לפידי הרומאים. רצח רבין איים להצית תופת חדשה שתשמיד את כולנו, כך חששתי, ותכלה באש את המדינה המודרנית שלנו.

שוב ששת הימים

הצורך שהרגשתי בתחושה מחודשת של אחדוּת ישראלית החזיר אותי ליוני 1967 - למלחמת ששת הימים - לרגע שבו הישראלים עמדו כמקשה אחת. הסרת הסיווג הביטחוני מעל מסמכים דיפלומטיים מן התקופה ההיא, שהיו סודיים עד אז, אִפשרה להגיע לתובנות חדשות ומפורטות במידה חסרת תקדים לגבי המלחמה ולמקורותיה. והיה צורך דחוף בפרספקטיבה כזאת. אותם היסטוריונים רוויזיוניסטים שגינו קודם לכן את ״החטא הקדמון״ של ישראל ב-1948 טענו עכשיו שישראל יזמה את מלחמת 1967 כדי להרחיב את שטחה. יצאתי למנוע את המתקפה הזאת וקיבלתי גיבוי מ״מרכז שלם״, מכון מחקר דינמי שייסדו בירושלים כמה בוגרי ״פרינסטון״. ״מלחמות גדולות בהיסטוריה הופכות באופן בלתי-נמנע להיות מלחמות גדולות על ההיסטוריה,״ כתבתי, ופתחתי בכך מחקר בן ארבע שנים שנערך בארבע יבשות.

בספריות בוושינגטון, בלונדון, בפריז ובמוסקבה שקדתי על מברקים רשמיים שנחשפו בפעם הראשונה אי-פעם לעיני היסטוריונים. ראיינתי שחקנים מרכזיים מן התקופה, ביניהם שר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמרה ויועצי הבית הלבן וולטר ויוג'ין רוסטו (Rostow), מפקדים ישראלים וערבים בכירים, אפילו ראש דסק המזרח התיכון לשעבר של הקג״ב. השגתי אישור כניסה לארכיונים פרטיים בקהיר ובעמאן, ובעזרת מתווכים ערבים השגתי בחשאי את ארכיון המלחמה של סוריה.

המקורות הראו לי שב-1967 נאצר איים שוב על חברותיה של אמריקה במזרח התיכון וקרא להשמדתה של ישראל. אבל רוב ההתקפות שלו היו רטוריות בלבד, ולא נועדו להצית מלחמה. עם זאת, הן יצרו אווירה דליקה שבה התכתשויות קטנות בגבול הציתו בסופו של דבר שריפה אזורית.

ישראל, שהיתה נטולת בנות ברית ושרויה במחסור של מצרכי יסוד ותחמושת, לא צפתה את המלחמה, וּודאי שלא חרחרה מלחמה. לוי אשכול, שהיה אז ראש הממשלה, ניסה בכל מאודו למנוע את מעשי האיבה והתייצב מול הגנרלים שהתעקשו להתקיף מיד. לא, הגיב אשכול, ישראל חייבת למצות קודם כול את כל האופציות הדיפלומטיות. כשהוכיח מעבר לכל ספק שאין לפייס את הערבים, הוא הצליח לשכנע את הישראלים - ואת העולם - שלישראל אין ברירה אחרת, אלא להילחם.

מ-5 ביוני ישראל נלחמה במשך שישה ימים, והשיגה את אחד הניצחונות האדירים ביותר בהיסטוריה הצבאית, שהרחיב את גבולותיה כמעט פי ארבעה. הניצחון הביא בסופו של דבר לשלום עם מצרים ועם ירדן, אבל גם לסכסוך בלתי-פוסק עם הפלסטינים. ולמלחמה היתה תוצאה נוספת, הרת גורל. המנהיגים האמריקאים שנרתעו קודם לכן מסיוע למדינה היהודית, ראו בה פתאום נכס מכריע במלחמה הקרה, באזור חיוני לביטחונה של אמריקה. כך צמחה הברית האסטרטגית בין ארצות הברית לישראל. שש שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור, הנשיא ריצ'רד ניקסון - שהקלטותיו הפרטיות היו זרועות שפע של עלבונות אנטישמיים - הורה על רכבת אווירית של חימוש לישראל, ששינתה את המצב מקצה אל קצה. בהמשך חיזקה אמריקה את ישראל בסיוע צבאי בשווי מיליארדי דולרים, העשירה את יכולותיה הטקטיות והמודיעיניות והגנה עליה מבחינה דיפלומטית.

קשה לעמעם את הדרמה של מלחמת ששת הימים, שהיא אחד האפוסים המרתקים ביותר בהיסטוריה. בעצתו של רוג'ר הרטוג (Hertog), ראש מועצת המנהלים של ״מרכז שלם״, שאמר, ״אנשים אוהבים לקרוא על גיבורים,״ התמקדתי בתפקידיהם של אשכול, של דיין, של אבא אבן ואפילו של נאצר. כתבתי בשצף קצף וחייתי מחדש מבפנים את הסאגה שבילדותי יכולתי רק לראות בטלוויזיה. הפרק המסכם היה גמור כמעט כאשר מכת הברק האחרונה פגעה.

מייג'ור סטיב ווייט, איש חיל הנחתים וחבר שלי בשגרירות ארצות הברית, צלצל והודיע לי שמטוס נוסעים פגע זה עתה באחד ממגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, ונראה שמדובר בהתקפת טרור. פחות מחצי שעה אחר כך צלצל סטיב שוב ואמר שהמגדל השני נפגע זה עתה באותו האופן, ואין ספק שמדובר במחבלים. הייתי המום, כמובן, והתמלאתי בעתה גדולה משום שבננו בן השמונה-עשרה, יואב, נמצא בטיול טרום-גיוס במנהטן. באותו היום ממש הוא קבע עם כמה חברים ישראלים להיפגש על גג מרכז הסחר העולמי. קווי הטלפון הבינלאומיים קרסו ולקח שעות לתפוס אותו - בריא ושלם, אבל מזועזע קשות. המפגש שלהם נקבע לשעה אחת-עשרה וחצי, אז כבר התמוטטו שני המגדלים. הוא צילם את הטבח מגג בניין בברוקלין. אמרתי לו לרדת למרתף - מי יודע איך ומתי המחבלים יתקיפו שוב - ולא לצאת משם עד שהבלבול יסתיים.

הטראומה של אותו יום, 11 בספטמבר, תישאר איתי לעד. מגדלי התאומים שבנעורַי ראיתי מרכס בעיר הולדתי, ואחר כך סיירתי בהם מלא יראת כבוד כסטודנט בניו יורק, נעלמו ולא היו עוד. כך גם חייהם של כמעט שלושת אלפים אזרחים חפים מפשע וכן התחושה שאמריקה - בניגוד לישראל - נמצאת מעבר להישג ידם של המחבלים.

הענן הכבד שעלה מן המגדלים יכול היה להסתיר את האירועים שהתרחשו במזרח התיכון ב-1967, אבל למעשה הוא רק הדגיש את הרלוונטיות שלהם. האמריקאים, שעמדו לצאת למלחמות במזרח התיכון, היו רעבים לרקע על המצב. אחרי עשרות שנים שבהן קיבלתי רק הודעות דחייה, כמעט לא האמנתי שהוצאת אוניברסיטת אוקספורד היוקרתית הסכימה לפרסם את כתב היד שלי. בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי שספרי שישה ימים של מלחמה: המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון, יאזל בתוך שבוע (Six Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East. בעברית בהוצאת דביר, 2004. מאנגלית: מנשה ארבל).

הספר שינה את חיי. בפעם הראשונה יכולנו סאלי ואני לקנות מכונית שלא היתה יד שלישית ולגור בבית שבו היה חדר לכל ילד משלושת ילדינו. בִּן-לילה הפכתי להיות פרשן בתוכניות חדשות, כותב קבוע במדורי מאמרים ואורח בתוכניות ״דיילי שואו״ ו״צ'רלי רוז״. המרצה שנדחה בעבר מן האקדמיה היה עכשיו פרופסור אורח ב״ייל״ וב״הרווארד״. והעורכים שדחו אותי בעבר במכתבים מוכנים מראש פרסמו עכשיו שניים מן הרומנים שלי - שד החול (Sand Devil) ואיחוד (Reunion) - ושאלו על ספר ההיסטוריה הבא שלי.

לאורך כל התקופה הזאת, על הקשיים וההצלחות, נשארתי ישראלי. התרגשתי מהעלייה ההמונית מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר, וראיתי איך המדינה החקלאית לשעבר התפתחה באופן מפליא והפכה למוקד מדע והיי-טק. עקבתי אחרי התחזקות הברית שלנו עם ארצות הברית. לאורך רצף של נשיאויות, למרות חילוקי דעות מתמשכים בסוגיות ההתיישבות וירושלים, הקשרים פרחו עוד ועוד, והתקדמו למישרין, מאתגרי המלחמה הקרה למלחמה בטרור. המשכתי להיות בעלים גאה של שני דרכונים, ושל חליפת מדים אחת בלבד. כתבתי בעיקר לקהל אמריקאי, אבל נלחמתי למען עם ישראל.

קו האש

חיי היו כפולים ממש, מחולקים לא רק בין ישראל לבין ארצות הברית אלא גם בין הספרוּת לצבא. שירות המילואים שלי בשנות השמונים והתשעים כלל תקופות ממושכות של סיורים בגבעות סחופות הרוחות של דרום לבנון וחילופי ירי עם מחבלי החיזבאללה, שזכו לתמיכתה של איראן. ראיתי חיילי צה״ל מעולים, בוגרי יחידות עילית, שנשברו בשל הלחץ הפיזי והפסיכולוגי. היה טלפון אחד בכל מוצב, שעמד בשוחה מוגנת בשקי חול שממנה אפשר היה לראות טילים מתקרבים. ״רק רגע,״ הייתי אומר לסאלי, ״אני צריך לתפוס מחסה.״ כשהייתי חוזר הביתה הרגשתי את הנתק שמרגישים יוצאי קרבות רבים. איך אנשים יכולים לשבת בבתי קפה - הייתי שואל את עצמי - לקנות נעליים, להתווכח על מקומות חניה, כשיש מלחמה? איך אני יכול לשחק עם ילדַי בסלון רגע אחד, ואז לנסוע שעות מעטות ולשבת בבונקר שבו זרים גמורים מנסים לירות בי?

מלחמת לבנון התמשכה, אבל לגבי ולגבי מילואימניקים רבים השטח השתנה ב-1987, כאשר הפלסטינים בשטחים פתחו באינתיפאדה - שלימים תיקרא ״הראשונה״. כשהובלתי כוחות בסמטאות בעזה או בקסבה האפלה בשכם הייתי מטרה לגושי בטון שנזרקו מגגות, לכדורי פלדה שהושלכו בקלע ופעם אחת אפילו לרימון. ההתקפות האלה רק חיזקו את אמונתי האיתנה בכך שהסטטוס קוו בשטחים חייב להשתנות.

בקיץ 1990 האינתיפאדה כבר החלה לדעוך, אבל אז, במפתיע, כוחות עיראקיים בראשותו של סדאם חוסיין כבשו את כוויית. קואליציה בראשות ארצות הברית גירשה את הפולשים ועוררה את סדאם לירות טילי סקאד לעבר ישראל. חלקם, אמרו השמועות, מצוידים בראשי נפץ כימיים. צה״ל התכונן להחזיר מלחמה שערה, אבל לבקשתה של אמריקה נצר את האש כדי לרַצות את החברות הערביות בקואליציה. תחת זאת, צבאות ארצות הברית וישראל שילבו כוחות במאמץ חסר תקדים להגן על ישראל. תפקידי היה לשבת עם טייסי הצי האמריקאי בבונקר מתחת לקריה ולהתעדכן בחיפוש אחר שיגורי סקאדים ממדבריות עיראק. כשהאזעקה נשמעה חבשנו כולנו מסיכות גז וחיכינו לפגיעה. השירות המשותף עם אנשי צוות האוויר גרם לי תחושת סיפוק עמוקה. נלחמנו באויב אחד, קיימנו אותם אידיאלים. שם, בבונקר, על רקע האזעקות שבחוץ, ראיתי את הברית בפעולה. וראיתי אותה גם בהמשך, כאשר במסגרת שירות מילואים ביחידת הקישור האסטרטגי עזרתי להביא את סוללות טילי הפטריוט האמריקאיים שהגנו על ישראל מפני הסקאדים. במפגש הראשון עם החיילים האמריקאים, הישראלים כמעט קברו את צוותי הפטריוט מתחת לערימות של פרחים ועוגות.

למרות הסכנות, השירות במילואים הציע הזדמנות לחיות חיי חייל, להגן על המדינה ולמצוא מפלט מבדידותי כסופר. בסוף העשור הגעתי לגיל פרישה משירות המילואים, אבל אז כבר הייתי פעיל באמצעי התקשורת והצבא הציע לי להיות דובר. ״למה לא?״ חשבתי, ואחזתי בעט שחשבתי שיחליף את החרב. מי יכול היה לשער שהתפקיד הזה יהיה מסוכן לא פחות?

הסכנות התבהרו בספטמבר 2000, כשמסוק ״ינשוף״ העביר אותי ואת ציוד הקרב שלי מעל הגדה המערבית. לילה קודם לכן הסתכלתי מן המרפסת שלנו בירושלים וראיתי זיקוקים ארגמניים שהתפרצו ברחבי הגדה. ערפאת נפגש זמן-מה קודם לכן עם הנשיא קלינטון ועם ראש הממשלה אהוד ברק בקמפ דיוויד, וסירב להצעתם להקמת מדינה פלסטינית בעזה, בחלק הארי של הגדה המערבית כמעט ובחצי מירושלים. הפלסטינים חגגו עכשיו את כישלון השלום. ״סאלי,״ קראתי לה מהמרפסת, ״אנחנו בצרות.״

עוד אי-אפשר היה להעלות על הדעת את היקף הצרות האלה. אחרי שראש האופוזיציה אריאל שרון עלה להר הבית, הקדוש ליהודים וגם למוסלמים, פרצו מהומות בקרב הפלסטינים. במקום שירסנו את ההפרעות, ערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים ניצלו אותן לפתיחת אינתיפאדה חדשה. אלף ישראלים נהרגו במארבים ובפיגועי התאבדות שביצעו מחבלים, שמונה מהם במסעדה שמתחת למשרד שלי. אני גויסתי לשמש דובר של החטיבה שנלחמה בצפון הגדה המערבית.

המסוק נחת באמצע קרב אש עז, והחיילים התפזרו לכל הכיוונים. מפקד החטיבה - שלא התרגש מקליע האויב שנתקע בקסדה שלו - רץ לעברי וצעק בהמולה, ״מה אתה עושה פה? חשבנו שאתה מת!״ שני אנשי מילואים אחרים שהיו בדרכם לבסיס שלי נתקלו בהמון פלסטיני שהִכה אותם למוות והשחית את גופותיהם. הצבא הניח שהייתי איתם בלינץ' ברמאללה.

באותו ערב לקח אותי מפקד החטיבה ליישוב קטנטן, ברכה ב', אז אתר קרוואנים שהיה נטוע על גבעה נידחת. אישה הרה הגיעה פתאום בריצה לעבר הג'יפ שלנו, מנופפת בזרועותיה. היא צעקה שהמאבטחים הצה״ליים נעלמו והתושבים, בהם בעלה, יצאו לחפש אותם. בבסיס חיכו לנו מאות נשים וילדים מן היישובים האחרים, שמחו על חוסר יכולתו לכאורה של צה״ל להגן עליהם.

סיימתי את הלילה שפוף עם מפקד החטיבה בעמדה הררית מוקפת שקי חול. מסוק קרב צה״לי ירה מטחים לעמדות מחבלים מתחתינו, וחמושים פלסטינים ירו בחזרה - לא אל המסוק אלא עלינו. כדורים נותבים פעמו מעל ראשינו, כמו צופן זועם.

אם האינתיפאדה הראשונה לא היתה משכנעת מספיק, השנייה טבעה בדעתי את ההכרה בכך שישראל חייבת לשנות את הסטטוס קוו בשטחים. כן, אלה האדמות של שבטי עמנו. התנ״ך מספר על בית לחם, שילה וחברון, ולא על תל אביב או חיפה. ורבים מן היישובים בגדה המערבית עזרו לעבות את קווי הגבול שלנו, שעד 1967 היו צרים עד כדי פחות מחמישה-עשר קילומטרים במקומות מסוימים. אבל ישראל חייבת להעמיד על כפות המאזניים את זכויותיה ההיסטוריות ואת צורכי הביטחון שלה מול המחיר המוסרי והפוליטי של שליטה בעם אחר. היא חייבת למצוא פשרה בין פחדיה האמיתיים מפני הפיכה של הגדה המערבית למקום מפלט למחבלים, בדומה לדרום לבנון, לבין הצורך שלה לשמר את זכותה להגן על עצמה ועל הלגיטימיות הבינלאומית שלה כמדינה יהודית ריבונית.

נראה שגם ראש הממשלה אריאל שרון חשב על אותם דברים. זמן קצר אחרי שישראל התגברה על האינתיפאדה, באוגוסט 2005, החליט שרון על ההתנתקות מעזה. במבצע, שהיה הגדול ביותר שערכה ישראל מאז מלחמת יום כיפור, השתתפו 55 אלף חיילים, ויחידות עילית הוקצו לפינוי כתשעת אלפים מתיישבים. ליוויתי את הכוחות האלה כשעברו דרך מחסומים בוערים. נתקלתי במחאות קשות שמחו המפונים: גברים כבלו את עצמם לבתי כנסת והחיילים נאלצו לגרור אותם משם כשהם ממררים בבכי. מתוך בית כנסת כזה נשאתי רב שבידיו ספר תורה. היה זה מנחם פרומן, שהתפרסם בזכות מאמציו לעשות שלום עם אימאמים פלסטינים. תמונת פנַי - לְבנים כמו כיפתו של הרב - נתפסה בעין המצלמה ונפוצה במהירות ברחבי העולם.

ההתנתקות מעזה הותירה בי צלקות יותר מכל מלחמה אחרת. אמנם נרתעתי מן הקיצוניות שהפגינו חלק מהמתיישבים, אבל התאבלתי על הזיכרון של יהודים גוררים יהודים מבתיהם. לא חשבתי שישראל צריכה לחזור לעזה, אבל היא גם לא יכולה להתעלם ממאות הטילים שירו חמאס וגופי טרור אחרים ליישובים בדרום ישראל, אחרי ההתנתקות. ההסתייגות הישראלית מפעולות תגמול על הזוועות האלה עודדה את המחבלים. חמושי חמאס, שניצלו את הפסקת האש לחפירת מנהרה מתחת לגבול, הרגו שני חיילים ישראלים וחטפו שלישי, רב״ט גלעד שליט.

היעדר ההרתעה של ישראל מול חמאס חיזק גם את חיזבאללה בלבנון. גם שם נסיגה ישראלית חפוזה - במאי 2000 - עודדה את המחבלים לתפוס שליטה באזור ולהתקיף את צפון הגליל. ב-12 ביולי 2006 ארבו חמושי חיזבאללה לסיור גבול ישראלי ואז הפגיזו את הצפון ברקטות. אלפי ישראלים נמלטו דרומה, ביניהם חברים קרובים שלנו, ערבים, שמצאו מחסה בביתנו בירושלים. מלחמת לבנון השנייה החלה.

שנים של פעולות שיטור בגדה המערבית הפחיתו מן המוכנות של צה״ל ללחימה בקנה מידה רחב בלבנון. קיבלתי רובה שהתפרק לי בידיים והייתי צריך לסחוב מאיפשהו קסדה ואפוד מגן. לא הגיעו שום הנחיות מן המטה, כך שקבוצת הקצינים הקטנה שהייתי חלק ממנה נאלצה לעבוד כל הלילה ולנסח הודעות לעיתונות בכוחות עצמה. למרבה המזל הצטרף אלינו דן גורדון, יוצא צה״ל ותסריטאי שכתב להיטים קולנועיים כמו ״הוריקן״. ברגע שדוּוח לראשונה על המלחמה עזב דן את הוליווד הנוחה, עלה על מטוס וסיכן שוב את חייו למען ישראל. דן ואני נסענו הלוך ושוב בחזית במכונית שכורה פצפונת, עדכנו עיתונאים וחמקנו מקטיושות. אחד הטילים פגע בסמוך מאוד לבסיס שלנו והרג תריסר מילואימניקים. אחר נתקע בצִדו המרוחק של עץ שלידו עצר דן כדי לעשות את צרכיו. רסיסים נתקעו בגזע, אבל דן יצא בלי פגע.

בין המשימות מיהרתי לבית החולים רמב״ם בחיפה, שם שירתה בתי, ליה, כמש״קית נפגעים של חטיבת גולני, החטיבה שספגה נפגעים רבים. ליה, שהיא כמעט העתק של אִמה - מנומשת, בעלת עיניים ירוקות-חומות וביישנות חיננית - כמעט כרעה תחת הנטל ועומס הפצועים. היא בכתה בין זרועותַי, אבל כשהגיע אמבולנס נוסף, היא התנתקה ממני ורצה בשלוות נפש גמורה לעבר האלונקות.

בסופו של דבר הביא לחץ בינלאומי להפסקת אש, אבל לפני שהיא נכנסה לתוקף, ישראל יצאה למתקפה. המטרה היתה לחזק את העמדות הקרקעיות של צה״ל, אבל המבצע רק הביא עלינו ביקורת נוספת מחו״ל ויותר משלושים לוויות צבאיות. ממש לפני הזריחה, על דרך לבנונית מרובבת מכתשים ומתחת לנורים שזלגו כמו דמעות בשמים, נתקלנו דן גורדון ואני בלוחמי סיירת. הם היו עמוסים לעייפה בכלי הנשק שלהם, ופניהם קודרים מתשישות, ובכל זאת הם התקדמו בצעד בוטח, עדיין נחושים להילחם. הבטתי בהם וחשבתי, ״מגיע לכם יותר.״ אסור לישראל להיתפס שוב לא מוכנה.

בסוף שלושים וארבעה ימי לחימה ואחרי 165 הרוגים ישראלים, כשהחיזבאללה עדיין נושא את ראשו בגאווה ודעת הקהל העולמית מתעבת אותנו על עקירתם של אלפי לבנונים מבתיהם, מלחמת לבנון השנייה נראתה כמו טעות גדולה עוד יותר מהראשונה. כשחזרנו לבסיס מדוכדכים אחרי תחילת הפסקת האש נתקלתי בנתן שרנסקי, אסיר ציון לשעבר. הוא התפטר מן הממשלה במחאה על הנסיגה מעזה והצטרף ל״מרכז שלם״. היו לנו שם דיונים אינסופיים על ההתנתקות. שרנסקי הנמרץ עמד על כך שיציאתה של ישראל מעזה חיזקה את המחבלים, ואילו אני טענתי שהיא חיזקה גם את מעמדנו מולם. עכשיו, כשנשא מבטו אל מַדי המרופשים, חייך שרנסקי ושאל, ״אתה עדיין חושב שההתנתקות היתה רעיון טוב?״

התשובה היתה כן ולא גם יחד. ישראל יכולה ליישב אותם החלקים בשטחים החיוניים לביטחונה, אבל לא את אלה שיש בהם פלסטינים רבים מאוד. עם זאת, ישראל אינה יכולה לנטוש אזורים שמהם יכולים מחבלים להפציץ את הערים הגדולות ואת מרכזי התעשייה שלנו. אמנם לא נוח לי עם המילה ״כיבוש״ - עַם אינו יכול להיות כובש במולדתו - אבל ישראל, לפי אמונתי, חייבת לשמר את אופייה הדמוקרטי והיהודי. כתוצאה מכך, ישראל חייבת ליצור מציאות שבה המספר הגדול ביותר של יהודים יכולים לחיות בתוך מדינת ישראל והפלסטינים לא יהיו נתונים לשלטוננו. אנחנו צריכים לקבוע גבולות שישראל תהיה מסוגלת להגן עליהם.

תפקידי כדובר צה״לי חידד לא רק את החשיבה הפוליטית, אלא גם את כישורי התקשורת שלי. שירות המילואים הכין אותי להתמודדות עם שאלות עוינות ואִפשר לי לצבור מאות שעות של ראיונות בתנאים לחוצים ביותר. עבדתי עם כמה מן העיתונאים המובילים בעולם. אחד מהם היה ג'ון רוברטס, שהיה אז איש ״סי-אן-אן״ ואחר כך עבר ל״פוֹקס״, והיה מסוגל להתעלם מאש כשדיווח מן החזית הלבנונית. עבדתי גם עם אנדרסון קופר ששידר ברוגע כשתותחי 155 מ״מ רעמו סביבו. אן קארי (Curry) מה״טוּדיי שואו״ באה פעם לביתי כדי לצלם כתבה על ״משפחת אורן במלחמה״. לג'פרי גולדברג, חבר טוב ויוצא צה״ל גם הוא, שכתב ל״ניו יורק טיימס״, לא נמאס אף פעם להזכיר לי את המפקד הישראלי ששאל בבדיחות הדעת אם העיתונאים שאני מלווה אנטישמים. ״לא,״ השבתי בעובדתיות. ״הם פשוט מאן-בי-סי.״

מורשת אמריקאית

בסוף כל משבר חזרתי הביתה, החלפתי את מדי הב' בבגדים אזרחיים וחזרתי לכתוב. גיליתי שהצלחה יכולה להיות מייסרת לא פחות מדחייה, כיוון שאנשים תהו האם הספר הבא שלי יוכל להתחרות בשישה ימים של מלחמה או שמיציתי את הצלחתי בספר אחד. חברים הציעו לי לכתוב ספר קצר על נושא מצומצם - קרב אחד, נניח. במקום זאת החלטתי על בחינה מקיפה של למעלה ממאתיים שנות היסטוריה.

הרעיון עלה במוחי בפעם הראשונה בלימודַי לתואר שלישי, כששמעתי על יחידת חיילים, יוצאי מלחמת האזרחים האמריקאית, ששירתו בצבא המצרי והציגו בפני הקצינים הערבים את תפיסות הפטריוטיות והדמוקרטיה האמריקאיות. הסיפור אודותיהם הפתיע אותי, כי גם אני האמנתי בתפיסה המקובלת, שהעניין האמריקאי במזרח התיכון התחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, אז פיתחה ארצות הברית תלות בנפט הערבי. אבל הנוכחות של מורדים ויֶנקים על הנילוס בסוף שנות השישים של המאה התשע-עשרה רמזה שהמעורבות האמריקאית באזור התחילה זמן רב קודם לכן, והיו בה יותר ניואנסים.

עכשיו, כאשר המעורבות של ארצות הברית באזור קריטית כל כך, חשבתי שהאמריקאים צריכים להבין את המורשת הזאת. לכן כאשר בוב ווייל (Weil), חברי העורך, שאל אותי בארוחת ערב, ״מהו הספר החשוב ביותר שצריך להיכתב על המזרח התיכון ועדיין לא נכתב?״ עניתי בלי היסוס, ושרבטתי תוכן עניינים על המפית שלי.

המפית הזאת ציינה התחלה של תקופה נוספת בת ארבע שנים שבה ישנתי מעט וחוויתי הרבה עניין. קראתי איך ארצות הברית יצאה למלחמה הראשונה שלה מחוץ לגבולותיה נגד הפיראטים הברברים של לוב, תוניס ומרוקו, ובנתה אוניברסיטאות ראשונות מעבר לים: באיסטנבול, בקהיר ובביירות. גיליתי שהערבים הסתמכו בעבר על נפט אמריקאי. המזרח התיכון, מצִדו, השפיע על יצירת החוקה, שלהב את דמיונם של סופרים כמו מרק טוויין והרמן מלוויל, ועורר השראה בלוחמי חירות, החל מהלוחם נגד העבדות פרדריק דאגלס ועד לג'ון פ' קנדי. תיעדתי את התובנה האמריקאית הטובה ביותר שנוסחה אי-פעם לגבי המזרח התיכון - מפי מי שהיה מפקד צבא האיחוד, ג'ורג' מקללן, שהזהיר ב-1874 שארצות הברית לעולם לא תבין את עמיו, ״כל עוד אנחנו שופטים אותם לפי הכללים שאנחנו רגילים להחיל על עצמנו.״

אבל התגלית המפתיעה מכול היתה הקשר המהותי בין הרעיון של אמריקה לבין מושג המדינה היהודית. למעשה, בתפיסותיהם של רבים מהאמריקאים הראשונים, השתיים היו בלתי-נפרדות זו מזו. דור המייסדים - שהיו כולם נוצרים - ראו בעצמם את ״בני ישראל החדשים״ בארץ מובטחת חדשה, והרגישו אחריות אדירת כוח להשבתם של בני ישראל הישנים לארץ המובטחת המקורית. ״באמת ובתמים מייחל אני ליהודים אומה עצמאית ביהודה,״ טען ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית. גילויו של הענף ה״רסטורציוני״ הזה בזרם המרכזי של ההגות האמריקאית הִכה אותי בתדהמה, וגם העניק לי סיפוק רב. הרגשתי שאדמס נותן תוקף לאמונה שהנחתה בשקט את חיי שלי. מעבר לאינטרסים האסטרטגיים המשותפים, ישראל וארצות הברית קשורות בקשר רוחני ומוסרי. את האמונה הזאת ניתן למצוא אצל מנהיגים אמריקאים רבים, לא רק אצל אדמס. בשיא מלחמת האזרחים התחייב אברהם לינקולן שגם הוא יפעל להשבת היהודים למולדתם, ברגע שאמריקה תהיה שוב מאוחדת.

הממצאים האלה נדחקו לתוך שש מאות עמודים - ועוד מאה עמודים של הערות - בספר שקראתי לו כוח, אמונה ופנטזיה: אמריקה במזרח התיכון מ-1776 עד היום (Power, Faith, and Fantasy: America in the Middle East from 1776 to the Present). כמו בשישה ימים של מלחמה שקדם לו, ניסיתי כמיטב יכולתי ליצור טקסט שיהיה נגיש לכל הקוראים. הם יכולים היו ללמוד על השורשים המזרח-תיכוניים של ״הדגל זרוע הכוכבים״ ועל השורשים האמריקאיים של הלאומנות הערבית. הם יכולים היו לגלות את שורש הרומן של הוליווד עם השֵיח'ים מן המדבר בעניין הרב שגילתה וושינגטון בשליטים הערבים, שכמעט תמיד נגמר ברע. הם יכולים היו לראות תמונות של אנדרטת המלחמה הישנה ביותר של אמריקה, למלחים האמריקאים שנהרגו בידי פיראטים לובים ב-1805, ושל פסל החירות המקורי, שנעשה בהזמנת מצרים, והיתה בו אישה ערבייה רעולה, אוחזת לפיד. הגלריה הגיעה לסופה במראה מזוויע של התמוטטות מגדלי התאומים, עם קרדיט לַצלם, יואב אורן, בנו של הסופר.

אף שהיה עב כרס, כוח, אמונה ופנטזיה היה לרב-מכר מיידי. השנה היתה 2006 והאמריקאים עדיין היו מעורבים בשתי מלחמות כואבות במזרח התיכון, שאף אחת מהן לא נראתה קרובה לסיום. הספר נתן משמעות מסוימת לכאב הזה בכך שמיקם אותו בהקשר היסטורי. החל בג'ורג' וושינגטון, מנהיגים אמריקאים תמיד נקרעו בין הצורך שלהם לשמר אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים במזרח התיכון לבין הדחף שהניע אותם לזרוע שם רעיונות אמריקאיים. ארצות הברית אמנם שׂמה לה למטרה להביא נאורות לאנשי המזרח התיכון, אבל עמי האזור ראו באמריקאים כופרים ופולשים. במהלך המשא ומתן עם נציגי הפיראטים הלובים ב-1786 אמרו לשר החוץ תומס ג'פרסון שהקוראן מצווה על השמדת הלא-מאמינים, כולל האמריקאים. ובכל זאת, כאשר הנשיא תומס ג'פרסון יצא בהמשך למלחמה נגד לוב, הוא חלם להפוך אותה לדמוקרטיה.

כוח, אמונה ופנטזיה הוצג לעתים כספר שמרני, כיוון שנקט עמדה שלפיה אמריקה הביאה למזרח התיכון יותר תועלת מנזק. בתחילת מלחמת עיראק הוזמנתי כהיסטוריון לוועדת משנה של הקונגרס, ואמרתי שפלישה אמריקאית תאיץ את התפשטות ההשפעה האיראנית מערבה אל ירדן והגדה המערבית. חזיתי גם שהאמריקאים לא יוכלו לפעול באכזריות הנחוצה כדי לשמור על אחדותה של עיראק, וגם הם, כמו הבריטים שקדמו להם, יאבדו במהרה את האומץ ויעזבו. ״יש להחזיר לטרור מכה ניצחת,״ אמרתי למחוקקים, ״אבל אסור להתערב בבניית מדינות במזרח התיכון.״

ההתנגדות שלי, כפרשן וכהיסטוריון, למלחמת עיראק, אמורה היה ליצור קרע ביני לבין הממשל של בוש. במקום זה דוּוח בעיתונות שמזכירת המדינה קונדוליסה רייס ״הולכת לישון״ עם הספר שלי ודוחקת בסגל העיתונות לקרוא אותו. סגן הנשיא דיק צ'ייני הזמין אותי לדון בסוגיות המזרח התיכון בבית הלבן ולתדרך את צוות הנשיא. ואז, במאי 2008, ג'ורג' וו' בוש בחר בי להיות הנציג הישראלי-אמריקאי היחיד בביקורו הרשמי הראשון בישראל.

הפופולריות של בוש היתה בשפל של כל הזמנים בסקרים באמריקה, אבל בישראל היא היתה בשׂיאה. ״האוכלוסייה בישראל אולי מונה רק שבעה מיליון,״ אמר הנשיא לקול תרועות בכנסת בערב יום העצמאות השישים של ישראל, ״אבל כשאתם מתייצבים מול הטרור והרשע, אתם מונים שלוש מאות ושבעה מיליון, כי ארצות הברית של אמריקה עומדת לצדכם.״

כחלק מהמשלחת הוזמנתי לתת הרצאה על סיפון נושאת המטוסים ״טרומן״, ששטה אי-שם במזרח הים התיכון. אחרי שעתיים טיסה מנמל התעופה בן-גוריון נחת כלי הטיס של הצי האמריקאי על הסיפון בהתנגשות שכמעט הוציאה את עינַי מארובותיהן. אבל כשדלת המטען נפתחה, המראה שנגלה לעיני היה מסחרר. באמצע הים נישא לו אי של עוצמה אמריקאית, שעליו שבעים מטוסי קרב וצוות בן למעלה מחמשת אלפים איש. על הגשר היה חקוק ציטוט בולט המיוחס לנשיא השלושים ושלושה, שאמר הכול: תעשו להם את המוות.

בערב סעדתי עם קפטן הֵרם שלנסקי (Herm Shelanski), הקברניט היהודי של ״טרומן״. הֵרם הראה לי את בית התפילה של הספינה, ובו אחד מספרי התורה שהחרימו הנאצים עבור מוזיאון ״העם היהודי שנכחד״. בסמוך הוצגה תערוכה על הארי טרומן, שהראתה איך הנשיא התעלם מעצותיהם של כל יועציו שהתנגדו לציונות. אחת-עשרה דקות אחרי הקמתה של ישראל ב-14 במאי 1948 היתה אמריקה, בזכות טרומן, המדינה הראשונה עלי אדמות שהכירה במדינה היהודית הטרייה.

כמו בזמן מלחמת המפרץ של 1991, הרגשתי את הגאווה בשילוב הכוחות עם החֵילות האמריקאיים, בפעולה למען מטרה משותפת. אף שלמעלה מ-11 אלף קילומטרים של ים מפרידים ביניהן, ארצות הברית וישראל קשורות ביניהן בקשר מהותי. אנחנו מגִנים על אותם ערכים, מתמודדים מול אותם איומים, החל בקומוניזם הסובייטי וכלה בסדאם חוסיין ובטרור הג'יהאדיסטי. כמובן, אינטרסים של שתי מדינות אינם יכולים אף פעם להיות חופפים במידה מלאה, בעיקר לא אלה של מעצמת-על ושל מדינה קטנטונת במזרח התיכון. ובכל זאת, לאף שתי מדינות אחרות אין יותר במשותף מן הבחינה הרוחנית, האידיאולוגית והאסטרטגית. והעובדה שאמריקאים וישראלים מוכנים להילחם על האידיאלים שלהם מעמידה אותנו בקטגוריה אחת צרה עוד יותר, אפילו בקרב מדינות המערב.

הבחנתי בייחודיות של מערכת היחסים הזאת על סיפונה של נושאת המטוסים ״טרומן״. ראיתי אותה אצל מלחים מיישובים כפריים ומשכונות מצוקה בערים שהתאספו בסיפון תחתון לטקס זיכרון לשואה, ושמעתי אותה בשאלות הכֵּנות ששאלו אותי על החיים בישראל. הם הקשיבו מרותקים להרצאה שלי על ההיסטוריה של אמריקה במזרח התיכון ועל המורשת של התמיכה האמריקאית במדינה היהודית.

אמת, אנטישמיות היתה שכיחה בצעירותי וההסתה האנטי-ישראלית התייצבה מולי בהמשך בקמפוסים אמריקאיים. לא שכחתי דבר. אבל לא יכולתי גם להמעיט בערכם של החום וההערצה של הרוב המכריע של הציבור האמריקאי, כולל אנשי הצוות של ״טרומן״, כלפי ישראל. כשהבטנו אלה באלה, המלחים ואני, ראינו השתקפות מוכרת. זאת משמעותה של הברית. אני חשבתי בעברית - ״בן ברית״ והם חשבו באנגלית - ALLY [=בעל ברית].

תקווה, שינוי, מלחמה

חיי, שמעולם לא התאפיינו בהתקדמות בקו ישר, נכנסו לזיגזג אחרי ביקורו של בוש בישראל ב-2008. כאשר המרוץ לנשיאות תפס תאוצה יצאתי למסע הרצאות בארצות הברית, ופגשתי את המתמודד הרפובליקני המוביל, ג'ון מֵקֵיין. הוא פנה אלַי אחרי אחת ההרצאות שלי, הציע לי טרמפ לתחנת הרכבת ובמקום להתנמנם חלק איתי בדרך סיפורי מלחמה. חבר קונגרס חצוף ונועז, רם עמנואל, הזמין אותי לתדרך אותו בסוגיות המזרח התיכון. אביו של רם השתתף במלחמת העצמאות של ישראל, והוא הפגין תמיכה נלהבת במדינה היהודית, בד בבד עם ביקורת על מדיניות ההתיישבות שלה. למעשה, רם תדרך אותי, אבל נוצרה בינינו ידידות ארוכת ימים.

הילארי קלינטון הובילה את המרוץ הדמוקרטי ברחבי המדינה, אבל את הפער הִדביק במהירות סנטור צעיר מאילינוי, שהיה מפורסם בצחות לשונו ובשמו הייחודי. הקמפיין של ברק אוֹבּמה היה חדור להט רוחני. בפעם הראשונה שראיתי מדבקה לרכב ועליה דמותו מוקפת הילה ומקושטת במילה ״תקווה״, צלצלתי מיד לסאלי ואמרתי לה, ״זה משיחי.״

הערגה לתקווה הזאת, כמו גם לשינוי, סחפה מיליונים להקשיב לנאומיו של אובמה, שהיו מעוגנים לקרקע ומרקיעי שחקים בעת ובעונה אחת. האפשרות שלראשונה ייבחר הנשיא שחור שבתה את לִבם של אמריקאים רבים מאוד, אבל חלק מהישראלים היו נבוכים. הם היו רגילים למנהיגים כמו מֵקיין, חיילים ותיקים וקשוחים, פוליטיקאים משופשפים, ולא הבינו למה לאמריקאים לבחור מועמד חסר כל ניסיון בצבא, באדמיניסטרציה או במדיניות חוץ. למועמדים שמנים, נמוכים, קירחים או ממושקפים אין כמעט סיכוי בבחירות לנשיאות בארצות הברית, אבל הישראלים הצביעו בלהט לאריאל שרון עב הכרס, לאהוד ברק קטן הקומה ולמנחם בגין, שהיה מקריח וממושקף. האמריקאים מעדיפים שהנשיאים שלהם יהיו צחי לשון, מושכים למראה, עדיף בעלי לסת חזקה. תכונות כאלה אינן רלוונטיות בישראל המתמודדת עם שאלות של חיים ומוות.

אבל ההעדפות הפוליטיות הישראליות היו זרות לרוב האמריקאים, אפילו ליהודים אמריקאים, שכמעט שמונים אחוזים מהם תמכו באובמה. בני המשפחה שלי בארצות הברית התהדרו בסיכות של אובמה ואפילו ישנו בפיג'מות אובמה. אבל חלק מהיהודים היו מוטרדים. הם הזכירו את הקשר בן עשרים השנים בין אובמה לג'רמיה רייט, כומר משיקגו שהאשים את ישראל בטיהור אתני של פלסטינים ובפרובוקציה לפני פיגועי 11 בספטמבר. תעוזת התקווה (The Audacity of Hope), הספר שביסס את הקריירה של אובמה, שאב את שמו מציטוט מתוך אחת הדרשות של רייט, אולם לאחר מכן התנער אובמה מהכומר ובסופו של דבר עזב את הכנסייה של רייט.

ובכל זאת, חלק מאי-הנוחות נשארה ועוררה שאלות גם אצלי. מתוך סקרנות לגבי המועמד המסתורי קיבלתי משימה מכתב-עת בענייני ביטחון לכתוב על השקפותיו של אובמה לגבי ישראל והמזרח התיכון. עברתי על כל ההצהרות שלו בנושא, על הראיונות והנאומים. מה שגיליתי עזר להבטיח שהנשיא לעתיד יפתיע אותי רק לעתים נדירות, אפילו אם בזמנו לא יכולתי לחזות זאת.

בגילוי לב יוצא מגדר הרגיל חשף אובמה את התנגדותו להקמת התנחלויות ואת תמיכתו בזכויות הפלסטינים. ״אפשר לצפות שאובמה יראה אהדה עמוקה יותר לתביעה הפלסטינית לבירה בירושלים,״ הסקתי, ״וגמישות רבה יותר בהכללת חמאס במשא ומתן.״ נראה היה שהמועמד הדמוקרטי רואה בסכסוך הערבי-ישראלי את שורש העימותים במזרח התיכון, ובשלום הערבי-יהודי את המפתח ליציבות האזור. הוא קרא ל״פחות קרקוש חרבות ויותר דיפלומטיה ישירה,״ והתחייב להידבר עם סוריה ועם איראן. בה בעת, אובמה הדגיש באופן עקבי את הערכתו לישראל ואת המחויבות שלו לביטחונה. אבל הוא אף פעם לא הסווה את אי-הנוחות שהרגיש כלפי הימין הישראלי, בעיקר כלפי מפלגת הליכוד, שאמנם היתה בזמנו באופוזיציה אבל שלטה זה מכבר בפוליטיקה הישראלית. ״יש זרם בקהילה הפרו-ישראלית שאומר שמי שלא מאמץ גישה ליכודניקית מוחלטת כלפי ישראל הוא נגד ישראל,״ אמר אובמה, ורמז בכך על העדפתו למפלגות ישראליות שנמצאות משמאל לליכוד.

לא נדרשה יכולת נבואית כדי לחזות שנשיאות של אובמה עלולה להפעיל לחץ על הברית בין ארצות הברית לישראל, ״בעיקר,״ כתבתי, ״אם נתניהו והליכוד יחזרו לשלטון.״ אבל דחקתי במצביעים פרו-ישראלים להתמקד פחות במדיניות של המועמדים, ויותר ביכולת המנהיגות שלהם. מהפכים פוליטיים במזרח התיכון, עימותים אזרחיים ותוכנית הגרעין המואצת של איראן - האתגרים האלה, לא ישראל, יקבעו את מהלך קבלת ההחלטות של אמריקה. ״הדבר הטוב ביותר לישראל יהיה נשיא המסוגל להתמודד עם שינוי מהיר ולעתים קרובות סוער.״

אבל רוב האמריקאים לא התמקדו במזרח התיכון. הם נאנקו תחת עול השפל הכלכלי החמור ביותר מאז שנות השלושים של המאה העשרים, מיליונים היו מובטלים וחסרי פרוטה. הם נאבקו עם מערכת בחירות ברוטלית לנשיאות, שהיתה רצופה בסוגיות של גזע ובתיאוריות קונספירציה. זו היתה אמריקה העגומה והמקוטבת שבה נתקלתי בסתיו ההוא, כשחזרתי לארצות הברית פעם נוספת לשנת שבתון באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון.

למרות ביקורַי התכופים בה, לא חייתי בארצות הברית כמעט עשרים שנה, וגיליתי ארץ שהשתנתה במידה ניכרת. את החברה שזכרתי הוביל במידה רבה המעמד הבינוני הלבן והפרוטסטנטי, ואילו עכשיו ראיתי אוכלוסייה לחוצה יותר מבחינה כלכלית, רב-גזעית ומגוּונת מבחינה דתית. אמריקה, שהיתה בעבר ימינה מהמרכז, נשענה עכשיו שמאלה. הרגשתי כמו ריפ ואן ווינקל מהסיפור העממי ההולנדי-אמריקאי הישן, שהתעורר משינה של עשרים שנה וכמעט לא זיהה את הכפר שלו.

אובמה עצמו היה התגלמות השינויים האלה, והוא עטף אותם בדוקטרינה של צדק. הוא הציע שינויים רבים, למובטלים שהצטופפו בקרנות הרחוב של ג'ורג'טאון המשופצת, לסטודנטים שעמדו בפני עתיד לא ודאִי, ולמשפחות החיילים שנשלחו עוד ועוד אל מעבר לים. ההכרזות שלו - ״כן, אנחנו יכולים!״ - עמדו בניגוד לשלטים המודיעים על פשיטת רגל, שראיתי בחלונות החנויות הסמוכות לקמפוס. בערב הגשום של 2 בנובמבר נכנסתי לבר בוושינגטון כדי לשמוע את הנשיא שזה עתה נבחר נואם בפני רבע מיליון תומכים שטופי אופוריה בשיקגו. ״השינוי הגיע לאמריקה,״ הכריז אובמה. ״אמריקה, מעודי לא הייתי מלא תקווה רבה יותר.״ ראיתי איך כל הלקוחות בבר עברו לעמידת דום, ודמעות זלגו על לחייהם.

על הרגע הקורן ההוא האפילו במהרה ענני זרחן לבן. התחלנו לתכנן את חופשת החורף שלנו בחוף קאריבי על חול משיי, אבל אז אמרה סאלי, ״לא, בוא ניסע הביתה לבקר את הילדים.״ וכך, בשבוע האחרון של 2008, מצאתי את עצמי שוב בישראל, ושוב במלחמה.

הלחימה פרצה בעזה, אם כי את מקורותיה אפשר היה למצוא ברמאללה ובגדה המערבית, מושב הרשות הפלסטינית. מאז מותו של ערפאת ארבע שנים קודם לכן חלש אבו מאזן (מחמוד עבאס) על הרשות ועל אש״ף. בניגוד לקודמו, הוא התנגד לאלימות והכריז על תמיכתו במשא ומתן. אבל למרות מהימנותו, כאחד החברים הראשונים בפת״ח, וחרף הלגיטימיות הבינלאומית שצבר כאיש שלום, אבו מאזן בן השבעים לא היה פופולרי בקרב בני עמו. הם מאסו בשחיתות של פת״ח ונואשו מפריצת דרך דיפלומטית. כאשר הפלסטינים הלכו לקלפיות בשנת 2006 הרוב הצביע בעד חמאס, ארגון טרור שממשל בוש עמד על כך שייכלל ברשימת המועמדים בבחירות. אבו מאזן סירב לקבל את תוצאות הבחירות, מה שגרם להתקוממות מצד חמאס. אבו מאזן הצליח להשאיר בידיו את הגדה המערבית, אבל בעזה זרקו חמושי חמאס את נאמני פת״ח מהגגות וירו בהם ברחובות. בתגובה, ישראל הטילה מצור על עזה וחמאס הגביר את ירי הרקטות.

ישראל שילמה מחיר עצום על התמיכה באבו מאזן, אבל הוא הגיב בהפניית עורף לשלום. בספטמבר 2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט להקים מדינה פלסטינית בעזה, כמעט בכל הגדה המערבית ובחצי מירושלים. התוכנית צברה תמיכה בקווארטט, הקבוצה שיצר הנשיא בוש וכללה את ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו״ם. אבל אבו מאזן לא טרח כלל להגיב.

בדצמבר הרעישו טילי חמאס את דרום הארץ ומיליון ישראלים הסתתרו במקלטים. ביניהם היתה בתנו, ליה, שהיתה סטודנטית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. אולמרט ושרת החוץ שלו, ציפי לבני, כמעט התחננו להפוגה. אבל הטילים והמרגמות המשיכו להכות - שמונים ושבע נפילות ב-24 בחודש בלבד, היום שבו המטוס שלנו נחת בישראל. שבעים ושתיים שעות אחר כך ישראל יצאה למתקפת נגד בעזה ואני החלפתי שוב כובע, מפרופ' אורן לרב-סרן אורן מדובר צה״ל.

מבצע עופרת יצוקה נועד להשיב את השקט לדרום. אבל כדי להביא את השקט צריך היה לנטרל את עמדות חמאס המחופרות בין אזרחים פלסטינים. כמו במלחמת לבנון השנייה, אז הוציא חיזבאללה גופות מקברים ישנים כדי לנפח את מספר ההרוגים האזרחיים, הפעם האשים חמאס את ישראל בביצוע מעשי זוועה רבים, כולל הרג חמישים ילדים בבית ספר של האו״ם. אמצעי התקשורת העבירו את הבדיות האלה לציבור, לעתים קרובות בלי ביקורת, ויצרו לחץ בינלאומי על ישראל להסכים להפסקת אש מטעם מועצת הביטחון.

תפקידו של הדובר היה להתרוצץ בין העיתונאים, שהוגבלו לגבעה המשקיפה על הקרבות. התראיינתי לכל אורך הלילה על רקע אש מקלעים. פעם אחת, כשמפיקים מסוֹכנוּת חדשות ערבית הצמידו מיקרופון לאפוד הקֶרמי שעלי, נשמעה אזעקה. המשמעות היתה שיש לנו ארבע-עשרה שניות לתפוס מחסה. צעקתי על המפיקים, ״עזבו, תברחו!״ ורצתי אחריהם כשאני גורר אחרי ציוד סאונד, לתוך אתר בנייה. השתופפנו ביחד בעפר עד שהטיל התפוצץ בסמוך ואז, ברגע של דו-קיום, איחלנו זה לזה ״מַבּרוּכּ״ ו״מזל טוב״.

היו בין תושבי שׂדרות רבים שסבלו טראומה כרונית, אחרי אלפי טילים שנורו עליהם במשך שנים. אישה צעירה שעמדה בסמוך אלי במקלט כשהאזעקה ייללה, תלשה את שׂערותיה וצרחה בלי שליטה. היא המשיכה לצרוח גם אחרי הפיצוץ.

חזרתי מעזה לג'ורג'טאון בשבוע הראשון של 2009, והגעתי מבולבל כפי שהייתי כשהגעתי מביירות ל״פרינסטון״ יותר מעשרים וחמש שנה קודם לכן. האווירה בקמפוס היתה רעילה באותה המידה, וכשנכנסתי לבניין שלי הייתי צריך לעבור מעל מפגינים ששכבו על הרצפה ועליהם שלטים: ״עזתים מתים.״ שוב הייתי חייב להתעשת כדי להגן על ישראל בפומבי. צריך היה להזכיר לקהלים השונים את העלונים שפיזר צה״ל, והזהיר בהם את האזרחים הפלסטינים לעזוב את אזורי הקרב, ואת היחס הנמוך במידה חסרת תקדים בין נפגעים אזרחיים לחמושים במבצע. הייתי צריך לספר את סיפורו של הפלסטיני מהגדה המערבית שחקר אותי ללא רחמים בשידור, אבל ברגע שהמצלמה כבתה לחש לי, ״אסור לכם להפסיק לפני שתמחצו את חמאס.״ למרות המהומה שעורר מבצע ״עופרת יצוקה״, ביטאתי תקווה מתמשכת לפתרון של שתי מדינות, גם אם עדיין היה לי ספק האם מנהיג פלסטיני כלשהו מוכן או מסוגל לחתום על הסכם כזה. עדיין האמנתי בכך שבהיעדר הסכם שהתקבל במשא ומתן, ישראל צריכה לנקוט אמצעים שיבטיחו את עתידה היהודי והדמוקרטי.

המבצע המשיך ונגרר בלי הכרעה מוחלטת, אבל הסוף נקבע מראש. אפילו אם צה״ל היה כובש מחדש את עזה, אף אחד - לא הרשות הפלסטינית ואף לא שום ממשלה ערבית אחרת - לא היה מוכן לקבל את המפתחות. הצורך הדוחק ביותר היה לסיים את הלחימה לפני 20 בינואר. הטילים אמנם המשיכו לרדת על הדרום, אבל ישראל לא יכולה היתה לגנוב את אור הזרקורים מהשבעתו של הנשיא הארבעים וארבעה של ארצות הברית.

אגרוף פתוח

הרבה לפני עלות השחר התעוררנו והצטרפנו לתהלוכה הדוממת למוֹל. מצב הרוח היה מלא יראת כבוד. סאלי ואני ירדנו באור הוורדרד והקר לאנדרטת וושינגטון, שם עמדנו רועדים וצפופים יחד עם יותר ממיליון אמריקאים וצפינו בברק אובמה נשבע אמונים כנשיא ארצות הברית.

לא משנה מה יקרה אחר כך, הרגע הזה יישאר עבורי במלוא זוהרו. חשתי את תחושת האחדוּת - רוב המצטופפים על הגבעה ההיא היו אפריקאים-אמריקאים- תחושת הקדושה, וכן, חשתי את התקווה. אני עדיין זוכר את מחממי הידיים שאנשים נרגשים חילקו בחינם, ואת המבט החטוף שהצלחתי להעיף באובמה כשעברה שיירת המכוניות הרשמית. אזכור את היום הזה בערגה בימים הסוערים שעוד יבואו. אבל אפילו ברגע מרומם הנפש הזה נעו מחשבותַי הלוך ושוב בין אופטימיות לחרדה.

לאורך כל מסע הבחירות הזכיר אובמה בגאווה את בני משפחתו המוסלמים ואת ילדותו באינדונזיה, מדינה מוסלמית. הוא הבטיח לסגור את מחנה המעצר בגוּאַנטַנָמוֹ שבו נכלאו נאשמים בטרור אִסלאמי והחליף את המונח ״המלחמה בטרור״ ששימש את מִמשל בוש ב״מלחמה בקיצוניות אלימה״. הנשיא אמר שאמריקה אינה יכולה לצאת למלחמה נגד טקטיקה. סקרים הראו שחלקים ניכרים מן הציבור האמריקאי האמינו שאובמה, נוצרי אדוק על פי תיאורו את עצמו, הוא למעשה מוסלמי.

אובמה לא התרגש, וניצל את נאום ההכתרה שלו לקריאה ל״דרך חדשה קדימה״ עם המוסלמים, ״על סמך עניין הדדי וכבוד הדדי.״ הדברים מצאו חן בעיני הדמוקרטים שהאמינו - אמונה לא צודקת, לדעתי - שבוש יָצא למלחמה נגד האִסלאם, ושהיו שותפים לחזון ההתחדשות של אובמה. לא היתה לי בעיה עם הקשרים של אובמה למוסלמים או עם הצעתו, ״להושיט יד אם אתם מוכנים לפתוח את האגרוף.״ ובתור מישהו שחשב על עצמו בתור חוליה מקשרת טבעית בין שתי ארצות, לא יכולתי למתוח ביקורת על מי שמציע לגשר בין שתי תרבויות. ובכל זאת, חשבתי שחריג שנשיא ידבר אל מאמיני דת כאילו השקפותיהם אחידות לחלוטין. תהיתי לגבי ההשלכות של התפייסות עם עולם מוסלמי המתנגד במידה רחבה לקיומה של ישראל, ואם רצונו העז של אובמה לפורר את ״גבולות השבט״ כולל את השבט שלי, העם היהודי.

את חששותַי הגבירה שיחה שקיימתי באותם ימים עם אחד מהמוחות החריפים ביותר בוושינגטון. דיוויד רוטקופף (Rothkopf), שותפי לחדר בעת לימודַי בקולומביה, שכיהן בעבר כסגן שר המסחר ודירקטור בחברת הייעוץ ״Kissinger Associates״, פגש אותי במסעדה תאילנדית.

״הדבר הראשון שאובמה יעשה בתפקיד יהיה לחרחר ריב עם ישראל,״ הוא אמר לי, ואני כמעט שפכתי את הקארי. ידעתי שיהיו קשיים בין ישראל לממשל החדש, אבל לא חשבתי שההתנגשות תהיה כה ישירה וכה מיידית. ״הממשל הקודם נתפס כפרו-ישראלי מדי,״ הוא הרחיב, ״והמדיניות של אובמה תהיה רל״ב.״ ראשי התיבות היו של המילים ״רק לא בוש״.

התחזית הזאת הסבירה במידה רבה את מעשיו הראשונים של הנשיא. לפי הדיווחים, שיחת הטלפון הראשונה שלו בענייני חוץ היתה לנשיא הפלסטיני אבו מאזן - עוד לפני ראש הממשלה אהוד אולמרט - ובה הוא הבטיח לו שאמריקה מחויבת לשיקום הריסות עזה ולחתירה לשלום. למחרת מינה אובמה את מנהיג הרוב לשעבר בסנאט, ג'ורג' מיטשל, לשליח המיוחד שלו לענייני השלום במזרח התיכון.

מיטשל, שהוא ממוצא לבנוני, מרט את עצביה של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, כשזיכה את ערפאת מכל מעורבות באלימות וקרא להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות. זמן קצר לאחר מינויו הכריז השליח החדש שמאמצי התיווך שלו ״יכללו״ את יוזמת השלום הערבית. התוכנית הסעודית הזאת, שעלתה בעקבות אירועי 11 בספטמבר ואחר כך זכתה לתמיכה של הליגה הערבית, קראה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל בתמורה לנסיגה שלה לקווי 1967, כולל מזרח ירושלים, ול״הסדר הוגן״ של סוגיית הפליטים. אמנם חשבתי שישראל יכולה היתה לקבל את התוכנית הזאת בברכה רבה יותר, להתמקד בנורמליזציה ולהתעלם מתנאי הגבול והפליטים, אבל הממשלה הישראלית ביטלה את היוזמה כמעט לגמרי. הפלסטינים, עם זאת, אימצו את תוכנית הליגה הערבית, וכך גם ג'ורג' מיטשל.

בעלי תפקידים בכירים בישראל, שלא התלהבו ממינויו של מיטשל, התייחסו בחשדנות לבחירה של אובמה ליועץ לביטחון לאומי. לתפקיד, שיש לו השפעה אדירה על המדיניות האסטרטגית של אמריקה כלפי המזרח התיכון, יש חשיבות מכרעת לישראל. למועמד של הנשיא, גנרל ג'יימס (ג'ים) ג'ונס, היה ניסיון נרחב בנושא ישראל. בשנת 2007, כששירת כשליח מיוחד של משרד החוץ, הגיש ג'ונס דוח ביקורתי ביותר על הפעולות הישראליות בשטחים.

את הריאיון הנשיאותי הראשון שלו העניק אובמה לתחנת הטלוויזיה אל ערבייה מדוּבאי, דבר שהדגיש עוד יותר את גישתו החדשה. ״אני משוכנע לחלוטין שנוכל להשיג התקדמות משמעותית,״ אמר באותו ריאיון בנוגע לשיחות השלום שהבטיח לחדש. הוא גם חזר והדגיש את קשרי המשפחה המוסלמיים שלו והביע את רצונו העז להחזיר את יחסיה של אמריקה עם המזרח התיכון לְמה שהיו, ״לפני עשרים או שלושים שנה.״ השאיפה הזו היתה מתמיהה בעינַי. עשרים שנה לפני כן, חישבתי, אמריקה הפציצה את לוב ופוצצה ספינות איראניות במפרץ. שלושים שנה מלאו לתקופה שבה סטודנטים איראנים השתלטו על שגרירות ארצות הברית בטהרן.

סימנים אלה הטרידו כמה מן הפרשנים הישראלים, אבל אני עדיין האמנתי שנשיא שיזכה לפופולריות בארצות הברית ומחוצה לה ישרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של ישראל. מינויו של רם עמנואל לראש סגל הבית הלבן שימח אותי, וכן מינויה של הילארי קלינטון למזכירת המדינה. בעיקר עודדה אותי חזרתו של חברי דניס רוס, הדיפלומט המנוסה ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון, למחלקת המדינה, כיועץ מיוחד של קלינטון. למראיינים בדוּבאי - ולמאזינים ברחבי העולם הערבי - אמר אובמה, ״ישראל היא בת ברית חזקה של ארצות הברית [ו]לא תפסיק להיות בת ברית חזקה. ואני אמשיך להאמין שביטחונה של ישראל חשוב מכול.״ יהיה חיכוך, כך האמנתי, אבל הברית תחזיק מעמד בסופו של דבר.

ההשערה הזאת נבחנה שלושה שבועות אחרי כניסתו של אובמה לתפקיד, כאשר הבחירות בישראל החזירו את בנימין נתניהו לראשות הממשלה. נתניהו, שהובס בבחירות הקודמות אחרי שלוש שנים בלבד בתפקיד ראש הממשלה, שימש לאחר מכן שר חוץ ואוצר ויושב ראש הליכוד. עכשיו הטרידו אותו פחות המשברים הקואליציוניים שהעיקו על הקדנציה הראשונה שלו, והוא התכונן להתמודד עם כמה מן האתגרים הגדולים ביותר של ישראל. יחד עם חידוש תהליך השלום ומענה על האיום הגרעיני האיראני, ניצב מולו האתגר ששמו ברק אובמה.

השניים נפגשו לראשונה בקיץ 2008, בביקור שערך אובמה בישראל במסע הבחירות שלו, כאשר נתניהו עמד בראש האופוזיציה. השיחה ביניהם, לפי מה שהבנתי מאמצעי התקשורת, היתה ידידותית. אובמה הצדיק את תמיכתו במשא ומתן עם איראן. ״הסיבה לדיפלומטיה ישירה רצינית היא לא שאני תמים,״ הסביר. ״[היא] מציבה אותנו בעמדה חזקה יותר להפעלה של הקהילה הבינלאומית.״ הוא חזר ותמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, נגד איראן או נגד חמאס. ״אף דמוקרטיה אינה יכולה לסבול סכנה כזאת לאזרחיה.״ עכשיו, חצי שנה לאחר הפגישה ההיא, צלצל הנשיא אובמה לנתניהו כדי לברך אותו ולהביע פעם נוסף את מחויבותו להגנתה של ישראל.

וישראל היתה זקוקה להגנה. בדיוק אז, קואליציה שהורכבה משמאלנים רדיקלים, קיצונים אִסלאמיים, פורומים בינלאומיים ובתי דין אירופיים האשימה את ישראל בביצוע מעשי זוועה בעזה. ידידתה הוותיקה של ישראל, טורקיה, הצטרפה למתקפה. ראש הממשלה הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, הפך להיות אנטי-ישראלי במפגיע מתוך כעס על כך שהלחימה בעזה שׂמה מכשול לניסיונותיו לתווך בין ישראל לסוריה, ומתוך קִרבה אידיאולוגית לחמאס. ב-29 בינואר 2009, באמצע שיחה בשווייץ עם נשיא ישראל שמעון פרס, ירד המנהיג הטורקי בעל הגוף מהבמה בצעדים כבדים ובצעקות, ״אם מדברים על הרג, אתם יודעים יפה מאוד איך להרוג!״

ואילו אבו מאזן יצא למתקפה משפטית נגד ישראל. אותו נשיא פלסטיני שתמך בשתיקה במצור על עזה הנתונה לשלטון החמאס, קרא עכשיו פומבית להתפייסות עם חמאס ולחקירה של ״פשעי המלחמה״ של ישראל. מביש עוד יותר היה שהחקירה הזאת של מעשי הזוועה לכאורה של ישראל תתבצע על ידי מועצת זכויות האדם של האו״ם.

המועצה (UNHRC), שהיא יוצאת דופן אפילו על פי אמות המידה האנטי-ישראליות של האו״ם, גינתה את ישראל יותר מאשר את כל שאר המדינות גם יחד. סעיף 7 של כתב האמנה שלה ייפה את כוחה לפרסם גינוי שנתי אוטומטי של ישראל, ומגיש הדוח המיוחד שלה בנושא פלסטין, ריצ'רד פאלק (Falk), השווה דרך קבע בין ישראלים לנאצים. שאט הנפש שחש הנשיא בוש בשל ההטיה של המועצה נגד ישראל, הביא אותו להוציא את הנציג האמריקאי ממנה. אבל זה לא מנע מן המועצה - בברכתו של אבו מאזן - להאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות.

הממשל החדש של אובמה מיהר להיכנס לתוך הבוץ הדיפלומטי הזה. הנסיעה הראשונה של הנשיא מחוץ לארצות הברית הביאה אותו, בתחילת אפריל, לטורקיה. אובמה תיאר את עצמו כגשר בין העולם המערבי לבין העולם המוסלמי והכריז, ״ארצות הברית איננה, ולא תהיה לעולם, במלחמה עם האִסלאם.״ הוא גם הביע הערצה לדמוקרטיה בטורקיה ואת הערכתו האישית לארדואן. ״אני לא תמים,״ טען אובמה שוב, אבל ישראלים רבים הטילו בכך ספק. הם זכרו שטורקיה של ארדואן כלאה יותר עיתונאים מסין או מאיראן. הם ראו שכאשר התבקש על ידי סטודנטים טורקים להגיב על התפרצותו האחרונה של ראש הממשלה נגד ישראל, אובמה פשוט השיב, ״לא הייתי שם.״

ואז, בדיוק כשמועצת זכויות האדם של האו״ם התכוננה להוציא משלחת אשר ״תחקור את כל הפרות המשפט הבינלאומי ההומניטרי על ידי ישראל,״ ארצות הברית החזירה את הנציג שלה למועצה. סוזן רייס (Susan Rice), שגרירת ארצות הברית באו״ם, טענה, ״אנחנו מאמינים שבעבודה מבפנים אנחנו יכולים להפוך את המועצה לפורום אפקטיבי יותר... להגנה על זכויות אדם.״ אבל כל הישראלים שדיברתי איתם האמינו שחברותה של אמריקה במועצה לא תועיל בדבר לשיפור הרקורד האנטי-ישראלי שלה. נהפוך הוא, הם טענו, נוכחות של נציג אמריקאי בארגון רק תיתן לגיטימציה להטיה שלו.

מדיניות הממשל לגבי איראן היתה מתמיהה לא פחות בעיני ישראלים. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית - כלב השמירה של האו״ם בנושא הגרעין (סבא״א, IAEA) - דיווחה שהאיראנים יצרו בפעם הראשונה די אורניום מועשר בדרגה נמוכה לפצצה אחת. סמוך לעיר המערבית ארק הם כיסו מפעל מים כבדים בגג שמנע מלוויינים לראות את העבודות, והסוכנות הניחה שמדובר בפצצת פלוטוניום. מבחינתה של ישראל, לכל הפעילויות האלה היתה מטרה אחת ויחידה: למחוק את מדינת היהודים מעל האדמה. נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד לא התאמץ כלל להסוות את רצונו העז בהיעלמותה של ישראל. הוא הכחיש שוב ושוב את השואה ובו-זמנית טען, ״המשטר הציוני הלא-לגיטימי הוא תוצאה של השואה.״ זאת איראן שאיתה התחייב עכשיו אובמה להתפייס.

בסרטון שפורסם ב-20 במרס, ראש השנה הפרסי, הזמין הנשיא אובמה את המנהיגים האיראנים לשיחות ״כנות״ שיהיו ״מעוגנות בכבוד הדדי״ במטרה להחזיר את איראן ״למקומה הראויה בקהילת העמים.״ המטרה הזאת, הזהיר הנשיא, לא תושג בטרור איראני, אבל גם לא תיעשה בכפייה. צפיתי בסרטון, המום, כשהנשיא שלל את האפשרות של הטלת סנקציות, שלא לדבר על שימוש בכוח צבאי נגד איראן. ״התהליך הזה [של קידום השלום בין ארצות הברית לאיראן] לא יקודם על ידי איומים,״ אמר. בדומה לכך, לפי הדיווחים אובמה יזם קשר מכתבים עם עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון והשליט הבלתי-מעורער של הרפובליקה האסלאמית. תשובתו של ח'אמנאי מנתה את חטאיה של אמריקה נגד איראן, אולם הממשל האמריקאי ראה בה תגובה מעודדת.

אולי לא במפתיע, מורת הרוח האמריקאית בשלב הזה כוּונה בראש וראשונה אל ישראל. לב הבעיה היה שאלת השלום עם הפלסטינים. אם הנשיא בוש תבע מן הפלסטינים להתכחש לטרור ולאמץ את הדמוקרטיה לפני שיקבלו שלום, הממשל החדש ציפה מישראל לעשות את הצעד הראשון. ישראל, התעקש אובמה, חייבת לעצור את כל הבנייה בהתנחלויות ולתמוך בפתרון של שתי מדינות. אבל ויתורים כאלה היו בקשה מוגזמת מראש הליכוד שזה עתה נבחר לראשות הממשלה, בעיקר זמן קצר כל כך אחרי המלחמה בעזה ואחרי שאבו מאזן סירב להצעתו של אולמרט להקמת מדינה פלסטינית. נתניהו גם חשד שאבו מאזן רק יאמץ כל ויתור מצד ישראל ועדיין יסרב לנהל משא ומתן. ואבו מאזן לא סמך על נתניהו שייתן לו יותר ממה שהציע אולמרט. ״אני אחכה שישראל תקפיא את ההתנחלויות,״ אמר ל״וושינגטון פוסט״. ״עד אז, בגדה המערבית יש לנו מציאות טובה... האנשים חיים חיים נורמליים.״

אף על פי כן, הממשל החדש המשיך ללחוץ על נתניהו. בביקוריו החוזרים ונשנים בירושלים ניסה סנטור מיטשל לכפות על ראש הממשלה להכריז על הקפאה של ההתנחלויות ולהתחייב להקמה של מדינה פלסטינית. ״שלום מקיף באזור הזה הוא אינטרס לאומי של ארצות הברית... ושל האזור כולו,״ הכריז השליח המיוחד. ״פתרון של שתי מדינות הוא הפתרון היחיד.״ אבל נתניהו עמד בלחץ הזה, התעקש על הכרה של הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, והעלה את חמתו של הנשיא.

מרוב מחלוקות על עזה, טורקיה, האו״ם, איראן ותהליך השלום, עימות בין ארצות הברית לישראל היה כנראה בלתי-נמנע. מטבע הדברים, כשמדובר במדינה קטנטונת מול מעצמת-על, התחרות הזו תהיה לא מאוזנת. אבל מעבר לכך, היא גם העמידה מנהיג נערץ ובעל עוצמה אדירה מול מנהיג שסבל מתדמית רעה במישור הבינלאומי ומקשיי פעולה במגרש הביתי. אמצעי התקשורת העריצו את אובמה - ה״ניו יורק טיימס״ פרסם ספר תמונות שלו - ורוב העולם סגד לו. ואילו נתניהו ספג קלון בעיתונות ורוב דעת הקהל העולמית לעגה לו. נתניהו עמד בראש קואליציה מסורבלת של שרים שתמכו לעתים קרובות בקווי מדיניות סותרים, ואילו המפלגה הדמוקרטית של אובמה שלטה בשני בתי הקונגרס. נתניהו משל בכוח קונצנזוס קשה השגה, ואילו אובמה, לכאורה, זכה שהכול ייעשה כדברו.

אבל ההתמודדות בין הנשיא לבין ראש הממשלה לא היתה שווה לא רק בפופולריות ובכוח השפעה. נתניהו סירב להיות תקין פוליטית, ואילו אובמה היה התגלמות התקינוּת הפוליטית. אחד הבטיח תקווה ושינוי והאחר הגנה ויציבות. נשיאים קודמים של ארצות הברית יצרו קשרים עם ראשי ממשלה ישראלים בעלי השקפות אידיאולוגיות דומות לשלהם - קלינטון ורבין, בוש ושרון - אבל המנהיגות של אמריקה היתה עכשיו משמאל למרכז, ושל ישראל מימין לו. בצירוף מקרים מבשר רעות, אחד ממעשיו הראשונים של אובמה עם כניסתו לבית הלבן היה להחליף פסל של וינסטון צ'רצ'יל, בעל ברית נאמן של אמריקה במלחמת העולם השנייה, בפסלו של אברהם לינקולן. נתניהו נכנס מחדש למשרד ראש הממשלה ותלה מיד את תמונתו של צ'רצ'יל על הקיר מאחורי שולחנו.

אלה היו הפערים - במישור הדיפלומטי, הפוליטי והאישי - שפגמו בברית בין ארצות הברית לישראל בחודשים הראשונים של 2009. מן היציע בג'ורג'טאון ראיתי איך הבקיעים מתרחבים, וב-6 במרס גיליתי ששגריר ישראל לוושינגטון התפטר.

לקפוץ לקלחת

״שאציע את עצמי?״ שאלתי את סאלי. פסעתי הלוך ושוב על רצפת הפרקט בביתנו בג'ורג'טאון. באנגלית אומרים ״לזרוק את הכובע לזירה״, ביטוי שמקורו בימים הראשונים של עולם האִגרוף, אז גבר שרצה להתאבק היה זורק את הצילינדר שלו לרגלי האלוף הנוכחי. הדימוי היה הולם. אם אכריז על עניין בתפקיד השגריר, אני עלול לספוג מכות או לספוג תבוסה.

תפקיד שגריר ישראל בארצות הברית בכיר במיוחד, מקביל בחשיבותו לזה של חלק משרי הממשלה. אמריקה חיונית לביטחונה של ישראל, יש הטוענים שאפילו להישרדותה. היא מספקת לישראל עומק אסטרטגי ודיפלומטי וסיוע צבאי מציל חיים. משום כך השגריר כמעט תמיד נבחר באופן אישי ובדקדקנות בידי ראש הממשלה, מבין מקורבים שעליהם הוא סומך יותר מכול. כאשר נתניהו ניצח בבחירות היה טבעי לחלוטין ששליחו הנבחר של קודמו לוושינגטון, סלי מרידור, יפרוש מהתפקיד.

אבל עד כמה הכרתי את נתניהו? נפגשנו בשנת 1983, כשהיה ציר בוושינגטון והגיע להרצות בפרינסטון. כשעמד בראש האופוזיציה הוא ביקש ממני לתדרך אותו לגבי הלוך הרוח בקונגרס ובבית הלבן. לפעמים נפגשתי איתו בטקס האזכרה השנתי לראש הממשלה לוי אשכול, שנתניהו וגם אני הערצנו. אמנם לא הרגשתי בנוח עם הביקורת שמתח נתניהו על רבין לפני הירצחו, אבל הערכתי את ניסיונו של ראש הממשלה בתחום הצבאי ובקבלת החלטות, ואת העמידות שהוכיח כשהתאושש מתבוסה פוליטית. שנינו הכרנו מקרוב את השכול - הוא בשל מותו של אחיו הבכור, יוני, ב״מבצע אנטבה״, ומשפחתנו בשל הרצח של ג'וני.

ובכל זאת, מעולם לא הייתי ממקורביו של נתניהו, אפילו לא חבר במפלגתו. אם כן, בראייה מפוכחת, מה היו הסיכויים שהוא יבחר בי לאחד התפקידים הרגישים ביותר של ישראל בחו״ל? ואם אקבל את התפקיד, מה הסיכויים שלי לשרוד בו? נתניהו התנגד לנסיגה מעזה; הוא דחה הגבלות על בניית התנחלויות והתנגד לפתרון שתי המדינות. ״אתה באמת מסוגל לעבוד תחתיו?״ תהתה סאלי. את נתניהו האדם הציגו עיתונאים בישראל פעם כחסר חוט שדרה ופעם כרודן, כמי שקל לשנות את דעתו וכעקשן, כאדם נאמן במידה חסרת היגיון לאנשים מסוימים, אבל נצלן כלפי אחרים. כל מי שיהיה מזוהה איתו יהפוך מיידית למטרה של העיתונות שונאת נתניהו בישראל. אשתי דאגה ושאלה, ״אתה רוצה לחשוף את עצמך לכל זה?״

השאלות שלה בהחלט היו ראויות למחשבה. אמת, חלקתי על חלק מעמדותיו של נתניהו לגבי תהליך השלום, אבל ידעתי מן ההיסטוריה שדווקא לליכודניקים - לא לאנשי מפלגת העבודה - יש לגיטימציה לעשות שלום. האמנתי שנתניהו, כמו בגין ושרון לפניו, יוכל להסתגל למציאות המשתנה בפוליטיקה. הרי נתניהו היה המנהיג הישראלי האחרון שחתם על הסכם עם הפלסטינים - ״הסכם וואי״ משנת 1998.

זאת ועוד, הסכמתי עם נתניהו ששלום בר-קיימא יכול להיות מבוסס רק על קבלה הדדית של זכויותיהם של העם היהודי ושל העם הפלסטיני להגדרה עצמית במולדתם. תמכתי בעמידתו הנחושה על כך שכל הסכם שלום יספק לישראל מנגנון להגנה על עצמה במקרה שייכשל. כמו אשכול, נראה היה שנתניהו מבין את הצורך בכך שמנהיגי ישראל ימצו את כל האופציות הדיפלומטיות האפשריות.

אבל, גם כאן בדומה לאשכול, נתניהו זיהה אִיום לקיומה של ישראל. שליטיה הפנאטים של איראן נשבעו ״למחוק את ישראל מהמפה״ וככל הנראה עבדו על פיתוח של הפצצות הגרעיניות הנחוצות לכך. ״האנושות תלויה כיום על ציר ההיסטוריה,״ אמר נתניהו לג'פרי גולדברג, כיום עיתונאי ה״אטלנטיק״. ״כת אפוקליפטית משיחית רוצה להשיג לעצמה כלי נשק להשמדה המונית.״ ראש הממשלה האמין שנבחר בידי הציבור הישראלי - וההיסטוריה היהודית - למניעת האסון הזה.

התגרענות איראן היתה, גם בעינַי, האתגר הראשון במעלה בדורנו. חילוקי הדעות שהיו ביני ובין נתניהו לגבי תהליך השלום וסוגיות אחרות היו שוליים בהשוואה לאמונה המשותפת לשנינו בכל הנוגע לאיראן. אם לא תתעורר דילמה אֶתית קיצונית כלשהי, אוכל לייצג בגאווה את ממשלתו בוושינגטון.

ולא אהיה שליח רק של נתניהו, אלא של מדינת ישראל. הלכה למעשה, המינוי לשגריר היה דומה להתגייסות מחדש לצה״ל. ברגע שלבשתי את המדים ויתרתי על הזכות לביטוי עצמי תמורת הזכות הגדולה של הגנה על קווי מדיניות שנקבעו באופן דמוקרטי. בגדי הדיפלומט הם אולי חליפה אפורה במקום מדי חאקי, אבל הם עדיין מדים. תנאי השירות היו דומים.

החליפות שלי, תיארתי לעצמי, יהיו מעין שריון חלוד, כי עדיין הייתי דון קישוט, נלחם על חלומות בלתי-סבירים. מעולם לא זנחתי אותם, מעולם לא הפסקתי להתכונן על ידי כתיבה, מתן ראיונות ומתן הרצאות על ישראל ועל מערכת היחסים הסינרגטית שלה עם אמריקה. אבל שתי הארצות עברו שינוי ניכר, והסכנה היתה שיתרחקו זו מזו. האמנתי שאני יכול למנוע את הנתק אם אייצג את ירושלים בפני וושינגטון ואת ישראל בפני ארצות הברית. ותחושת המטרה שלי, לא פחות משריון אמיתי, תעזור לחשל אותי נגד המכות שאני עלול לספוג. ״נוכל לעמוד בקשיים,״ אמרתי לסאלי. ״שנינו מסוגלים.״

התקשרתי לחברי משפחה שלנו, ג'רום ואלן סטרן, ושאלתי אם יסכימו לזרוק מילה לעורך דין שפגשתי פעם בביתם, יצחק (איציק) מולכו, היועץ הדיפלומטי של נתניהו. בני הזוג סטרן יעצו לי להתקשר אליו בעצמי. ״אם לא תתקשר,״ אמרו, ״תתחרט על כך.״ אז התקשרתי. איציק השיב, בקול צרוד אך קליל שבעתיד אלמד לצפות לו ולהעריך אותו, ״אין לי שום נגיעה לעניינים האלה. פנית לאדם הלא-נכון.״ אבל כשניתקתי את הטלפון הרגשתי שהמסר שלי יעבור.

שבוע אחר כך, בדרכי ברגל לארוחה בוושינגטון, צלצל הטלפון הנייד שלי. הטמפרטורות ירדו אל מתחת לאפס ואצבעותַי המשותקות בקושי הצליחו ללחוץ על מקש המענה. בצד השני, בירושלים, היה רון דרמר. רון, בן ואח לראשי עיריית מיאמי ביץ', היה יועצו הקרוב ביותר של ראש הממשלה - קרוב עד כדי כך שכינו אותו ״המוח של ביבי״. ״האם אתה מעוניין שישקלו את מועמדותך לתפקיד שגר-״ התחיל רון לשאול, אבל לא סיים. התשובה שלי קטעה את דבריו.

אף ששירותי הביון שלנו נערצים בעולם כולו, ישראלים לפעמים אינם מסוגלים לשמור על סוד. במקרים מסוימים אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו גרים בשטעטל, מצטופפים ומרכלים. זמן קצר אחרי השיחה שלי עם רון התחילו להתרוצץ שמועות אודות המועמדות שלי. העיתונות בדקה בשבע עיניים את עברי והטילה פתאום ספק בהתאמתי לתפקיד. בלוגרים ימניים חשפו את שנות העשרה שלי בתנועה הקיבוצית ואת קריאתי העדכנית יותר לישראל לנקוט יוזמות משלה בגדה המערבית. אבל רוב אמצעי התקשורת בישראל נוטים שמאלה, וכמה ידענים נזכרו שהייתי במשלחת הראשונה של בוש לישראל. המאמר שלי משנת 2008 על קווי המדיניות של הסנטור ברק אובמה לגבי המזרח התיכון הוצג כראייה לנטיותי הפרו-רפובליקניות. פרשן בטלוויזיה הישראלית אפילו טען ששלדון אדלסון, איל הקזינו השמרני, תמך באופן אישי במועמדותי.

אדלסון ואני אכן עבדנו ביחד על נושאים יהודיים וישראליים, אבל בכל הנוגע למינוי השגריר, הוא תמך במועמד אחר. אני לא סיפרתי על כך. גם לא הדלפתי את מועמדותי לעיתונות, בניגוד לחלק מהאנשים האחרים שרצו בתפקיד. רון ביקש ממני לשמור על המגעים בינינו בחשאי, וכך עשיתי. אבל אחרים פעלו לטובתי, ביניהם רם עמנואל וגיבורי נעורַי אלי ויזל ונתן שרנסקי. היו שאפילו החמיאו לנתניהו על הבחירה הלא-קונבנציונלית, אדם שמסוגל להתחבר עם השמאל והימין גם יחד. דן גורדון, התסריטאי ההוליוודי ששירת איתי במלחמת לבנון השנייה, כתב בבלוג שלו על תקרית שניסיתי לשכוח. ערב אחד הצבא ביקש שכמה קצינים יֵצאו לאזור הקרבות ויעזרו ללוות גופות של חיילים ישראלים שנהרגו בפעולה מעבר לגבול. ״מייקל היה ראשון המתנדבים... היה מסוכן מדי להנחית מסוקים,״ סיפר דן. ״נורים התפוצצו מעלינו.... אנחנו היינו כוח החיפוי בזמן שפינו את הנופלים.״

פחות דרמטיות, אבל מפרכות לא פחות, היו שלוש הנסיעות שעשיתי מוושינגטון לישראל בתוך פחות משנים-עשר יום באפריל ההוא. ראש הממשלה שוחח איתי ארוכות ובחן את האישיות ואת עמוד השדרה הפוליטי שלי. ״אני יודע שאתה מסוגל לומר 'כן',״ תִחקר אותי, ״אבל אתה מסוגל לומר 'לא'?״ בתגובה ציטטתי כמה שגרירים ישראלים שאת מעשיהם למדתי, שהאמינו שהם חכמים יותר מהממשלות ששלחו אותם והתעלמו מהוראות מפורשות. ״שגריר לעולם לא יכול לראות את התמונה המלאה, כמו ראש הממשלה,״ אמרתי. ״שגרירים חייבים לבטא את האמת כפי שהם רואים אותה. אסור להם לפחד להעלות שאלות. אבל בסופו של דבר הם חייבים לבצע הנחיות.״

נתניהו, כך התברר, קרא את ספרי כוח, אמונה ופנטזיה והתרשם מהידע שלי על ההיסטוריה של אמריקה במזרח התיכון. הוא ראה בהבנה של העבר את המפתח לפירוש ההווה. זו היתה אולי הסיבה העיקרית לכך שזכיתי להגיע לריאיון בכלל. עם זאת, הרגשתי שנתניהו מרגיש אינטואיטיבית שיש צורך באדם בעל פרספקטיבה רחבה על ארצות הברית - לא רק על האגף השמרני שלה, אלא גם על הליברלים והפרוגרסיבים, על המיעוטים ולא רק על הממסד - אדם בעל ניסיון ניכר באמצעי התקשורת. אכן דיברנו על ההיסטוריה שלי, אבל מעל לַכול ראש הממשלה רצה לשמוע את הניתוח שלי לגבי אמריקה כיום ולגבי יחסיה העתידיים עם ישראל.

״אנחנו חייבים לאמוד את כיווּן הזרם ולנווט במים כמיטב יכולתנו,״ הגבתי. אמריקה משתנה, אמרתי, מבחינה כלכלית, חברתית ודמוגרפית, ואובמה הוא סיבה וסימפטום גם יחד לשינויים האלה. הוא לא רק הנשיא האפריקאי-אמריקאי הראשון, הוא רוצה לחולל שינוי גורף, לשנות את סדרי העדיפויות של אמריקה הן בתוכה והן מחוצה לה. ״זאת לא אמריקה שאתה זוכר,״ אמרתי לראש הממשלה, שלמד במחזור 1975 של המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס, MIT. זאת היתה השנה שבה עזבו כוחות ארצות הברית את וייטנאם, וזרקו מסוקים צבאיים לים. עכשיו האמריקאים היו שקועים בבוץ בעיראק ובאפגניסטן, ושוב התעייפו ממלחמות. ״נמאס להם מהאזור שלנו,״ סיכמתי. ״הם רוצים לחזור הביתה.״

בין הראיונות יצאתי להליכות בטבע, מחוץ לירושלים, וחשבתי על עתידי הלא-ידוע. במקרה הגרוע ביותר, התנחמתי, אחזור לחיים מספקים של הרצאות וכתיבת היסטוריה. די להתקפות עלי באמצעי התקשורת בישראל, די לצורך לגשר על הפער העלול להתרחב בין אמריקה לישראל. פתאום ראיתי כמה חברים קרובים שלי, שהלכו בשביל היישר לעברי. נוכחותי בישראל היתה עדיין בגדר סוד ולכן התגנבתי ועמדתי מאחורי עץ. רק אז, כשהסתתרתי עד שיעברו על פנַי, הודיתי שאם לא אתמנה לשגריר יהיה בכך גם כישלון במילוי הנדר שנדרתי לעצמי בגיל חמש-עשרה.

חזרתי לאמריקה בסוף החודש וחידשתי את השגרה האקדמית. ימים חלפו והתחלתי להבין שהביקורת עלי בעיתונות ככל הנראה פסלה את מועמדותי. כשביקרתי במיאמי לצורך נאום הבטנו סאלי ואני בערגה באוקיינוס ונאנחנו, ״נו, לפחות ניסינו.״

השלמנו עם המציאות, וטסנו בחזרה לוושינגטון ביום הראשון של מאי כדי להשתתף בוועידה השנתית של השדולה האמריקאית-ישראלית לענייני ציבור - ״אייפאק״ (American Israel Public Affairs Committee - AIPAC). ״ועידת המדיניות״ היא ההתכנסות הפרו-ישראלית הגדולה והמשפיעה ביותר באמריקה. בין המשתתפים בה שלל חברי קונגרס, מושלים ובעלי תפקידים פדרליים בעבר ובהווה. סגן הנשיא ג'ו ביידן אמר שם, ״לא ימצא חן בעיניכם שאני אומר את זה, אבל אל תבנו עוד התנחלויות,״ והרגיז כמה מן המאזינים. אני נתקעתי במסדרון מחוץ לאולם המרכזי, דחוק בין שבעת אלפים תומכי ״אייפאק״, ולא הצלחתי לשמוע את הנאום או להישאר ליד סאלי. אבל כשהבחנתי בה, היא נופפה בקדחתנות בטלפון הסלולרי שלנו.

למשך רגע קפוא אחד, ארבעת המטרים בינינו היו ארוכים כארבעים השנה בהן חיכיתי לרגע הזה. אולי לפי ארשת פניה הסמוקה של סאלי, ואולי מתוך תחושה מוקדמת שאחזה בי עצמי, ידעתי שהפסימיות לא היתה במקומה. הכובע שזרקתי לזירה עמד לנחות לרגלַי. תפסתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזני, כדי לזהות את הקול שהיה על הקו, מעומעם אבל ברור. באנגלית האמריקאית נטולת המבטא שלו בירך אותי ראש הממשלה נתניהו: ״בהצלחה, אדוני השגריר.״

טירונות

המערבולת התחילה מיד. טסתי בחזרה לישראל והעברתי ימים שלמים בתחקיר ביטחוני שתיעד כל שלב בחיי, כל תפקיד שמילאתי וכל ארץ שבה ביקרתי, ורבים ממכרַי. עברתי בדיקות רפואיות וביטחוניות נרחבות שבהם מתענים כל המועמדים לתפקידים בכירים - בישראל ובאמריקה. תיארתי את דרכי הציונית מניו ג'רזי לירושלים, את המלחמות, האבידות, התקוות. דיברתי באריכות על התקופה שבה הייתי בברית המועצות, על ראש המחתרת בקייב, שלמרות אנשי הקג״ב שארבו בחוץ הרים כוסית וודקה ביתית חזקה להפליא ובירך אותנו ה״יידין״ - יהודים - בברכת ״לחיים״. אפילו בעיני המראיין עלו דמעות.

בין בדיקה לתחקיר, חיפשתי את הישראלים שהבינו בצורה הטובה ביותר את מערכת היחסים שלנו עם אמריקה. ישבתי והקשבתי לראשי המוסד והשב״כ, לחברי כנסת מנוסים ולבכירי צה״ל. הפגישות שלי עם שגרירי ישראל לשעבר בארצות הברית היו מאלפות - ומפכחות.

השמירה על יציבות היחסים בין אובמה לנתניהו אולי עוד תהיה האתגר הקל ביותר שיעמוד בפנַי, כך שמעתי. השגריר אחראי על כלל השגרירות ועל תשע קונסוליות ברחבי ארצות הברית, אבל אין לו כמעט שום סמכות לגייס לעבודה או לפטר מישהו ממאות העובדים. יתרה מזאת, הדיפלומטים המקצועיים בסגל נוטים להתקומם על מינוי של אדם מחוץ למערכת לתפקיד הנחשק ביותר בשורותיהם, ולעתים קרובות מוציאים את תסכוליהם לעיתונות. השגריר כפוף הן לראש הממשלה והן לשר החוץ, ששייכים לעתים קרובות למפלגות שונות, ומקבל לפעמים הנחיות סותרות. וגם אם שגריר שאיננו קרוב במיוחד לראש הממשלה עשוי ליהנות מחופש פעולה נרחב יותר בביטוי דעותיו הפרטיות ובהקלה על מתחים דו-צדדיים, האליטה בוושינגטון עלולה לזלזל בו בהנחה שאיננו רלוונטי.

וההיבט המפחיד מכול - שולחנו של השגריר הוא צומת שאליו מתנקזים הבית הלבן ומחלקת המדינה, 535 חברי הקונגרס והפנטגון, הביון האמריקאי וקהילות עסקים, יהודים אמריקאים, קהילות דתיות ואתניות, העיתונות הבינלאומית, כל זה וכן כ-25 שרים בממשלת ישראל, 120 חברי כנסת, צה״ל ושירותי המודיעין, המגזר המסחרי והעיתונות הישראלית. ״אפשר לנצח?״ שאלתי כל אחד מקודמי. היו כאלה שלא אמרו כן.

לפחות דאגה אחת שככה אחרי פגישתי עם שר החוץ אביגדור (איווט) ליברמן. הכתובת שקיבלתי בתל אביב היתה של מסעדה נעולה. עמדתי בעשר בלילה, בגשם, וחבטתי בדלת עד שצוהר קטן נפתח בה, כמו בסרט ישן, וקול צרוד שאל מה אני רוצה. ״באתי לפגוש את השר,״ אמרתי. בתוך המבנה היו פעילים ממפלגת ״ישראל ביתנו״ מכונסים סביב שולחן ארוך. הם נעצו בי מבטים סקרניים כשעברתי ונכנסתי לתא פרטי שבו חיכה ליברמן, נושף בסיגר עבה.

שר החוץ, שכבר התפטר יותר מפעם אחת מהממשלה במחאה על ההתנתקות מעזה ועל תהליך השלום, עמד עכשיו בראש המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. חלק מההיבטים בעמדות פוליטיות שלו, כולל תביעות להפגנת נאמנות מצד ערביי ישראל, בהחלט לא היו משותפים לשנינו. אבל כיבדתי אותו כעולה חדש שנחת בישראל חסר כול וטיפס בסולם בכוחות עצמו, והסכמתי איתו בנוגע לסכנות של תוכנית הגרעין של איראן. ליברמן שאל על הרקע שלי ועל דעותי על אובמה, אבל קטע בחטף את דברַי. ״אתה מינוי של ביבי, אני מבין,״ התערב. ״לא תהיה לך בעיה איתי.״

מכשול מיידי יותר התגלה כשנסעתי בחזרה לוושינגטון, שם, בתור השגריר המיועד, גרתי באותה עיר כמו השגריר המכהן, סלי מרידור. העובדה הזאת הטרידה את הממונים על הפרוטוקול האמריקאי ועלולה היתה ליצור בלבול. למרבה המזל, מרידור היה משרת ציבור אצילי ושקט. במשך שעות אחדות הוא חלק איתי בנדיבות את השקפותיו לגבי וושינגטון, סיפר לי על מי אני יכול לסמוך ועל מי פחות, ונתן לי עצה שתנחה אותי לכל אורך הדרך: לזכור שאני שגריר ישראל. לא שגריר של בלגיה, אפילו לא של בריטניה או צרפת. לאף מדינה אחרת אין מערכת יחסים מיוחדת כמו של ישראל עם אמריקה, ולאף שגריר אחר אין מעמד מקביל לשלי.

את עצתו של סלי ביקשתי אני, ואילו אחרים הציעו לי את עצותיהם. מנהיג יהודי אחד בשנות השמונים לחייו לקח אותי הצִדה ולחש, ״לאובמה אין ממש עקרונות. אם תדבק בעמדות שלך, הוא ייכנע.״ כמה מהמבינים בוושינגטון אִפיינו את גישתו של הממשל כשילוב של יהירות ובוּרות. חברי הקונגרס הווארד ברמן ואיליאנה רוס-לטינן, דמוקרט ורפובליקנית, שניהם חברים שלי מהעבר, צלצלו כדי להציע לי עזרה מצד מפלגותיהם. אי-הנעימות בחלק מן השיחות האלה התגברה בשל זהירותי החדשה. סביר להניח שאחרים מקשיבים, הזהירו אותי אנשי האבטחה שלנו, ולא כולם בעלי ברית.

רוב התקופה הזאת מעורפלת בזיכרוני כבליל של טיסות בנות 24 שעות שבמהלכן בדקתי עבודות של סטודנטים שלי והתחמקתי משאלות של נוסעים סקרנים. הזיכרון הברור ביותר הוא נסיעה שערכתי באמצע מאי לישראל, ובה נחַתּי ומיד למחרת המראתי כ״יועץ מיוחד״ לפמלייתו של ראש הממשלה. היעד שלנו היה מרוחק רק קילומטרים מעטים מן הדירה שלי בג'ורג'טאון.

ראש ממשלה ישראלי הנמצא בביקור מחייב אבטחה מרבית, ושיירת המכוניות שלו היא השלישית בגודלה בארצות הברית. אם שיירתו של הנשיא היא הארוכה ביותר, של מי השיירה השנייה באורכה? לימים הצגתי את שאלת הטריוויה הזאת לכמה אנשים, שנתנו לי תשובות שונות - סגן הנשיא, מנהיגי סין, אפילו כוכבי רוק - אבל אף פעם לא את התשובה הנכונה - האפיפיור. עם זאת, בבוקר 18 במאי את השאלה היחידה שלי הפניתי לעצמי: האם אני באמת עובר ברמזורים אדומים לקול צפירות בשיירת המכוניות הארוכה המביאה את נתניהו לביקורו הראשון בבית הלבן של אובמה?

ההתנהלות שהפכה בהמשך לדבר שבשגרה היתה ביום ההוא חדשה ומרגשת. המכוניות הנכנסות בתנופה לכביש הגישה המעוגל, השומרים מחיל הנחתים שניצבים בעמידת דום נוקשה, אולם הכניסה המפתיע בצניעותו בבית שצפוּן בו הכוח הגדול בעולם. סביב שולחן ארוחת הצהריים סמוך לחדר לינקולן חיכינו, בעצבנות קלה, עד שהדלת נפתחה והוא נכנס.

השנים הבאות, שהיו בהן חילוקי דעות ואכזבות, עמעמו בהמשך את זוהרה, אבל ביום ההוא דמותו של אובמה היתה כמעט מסמאת עיניים. מולנו עמד המנהיג, שכמו ״האל מן המכונה״ הִקצה זמן קצר לפני כן 787 מיליארד דולר להאצת הכלכלה האמריקאית, תוך הבטחה להקטין לחצי את הגירעון של ארצו. הוא הכריז על נסיגה של כל כוחות ארצות הברית מעיראק עד 2011, חשף את הרעיונות שלו לרפורמות מרחיקות לכת בבריאות, בחינוך ובאנרגיה, ופרשׂ את התוכנית שלו לפירוז גרעיני עולמי - הכול במהלך מאה הימים הראשונים שלו בתפקיד. אבל זה היה גם הנשיא שלפי הדיווחים בכלי התקשורת התכונן לומר לנתניהו שימי התמיכה האמריקאית חסרת הסייגים בישראל הסתיימו. וכאן היה ראש הממשלה שהגיש לו - אולי בחוסר רגישות - מהדורה נדירה של ספרו של מרק טוויין תמימים מעבר לים (Innocents Abroad), על אמריקאים נאיביים המתקשים למצוא את דרכם בסבך של המזרח התיכון.

כשהציגו אותי בפניו כשגריר הבא לחצתי את ידו של אובמה והבחנתי באצבעותיו הארוכות והאלגנטיות, ההולמות ציור של אֶל גְרֶקוֹ. ציפיתי לפגוש אדם מרוחק אך הוא נראה אדיב, והתברך בתזמון קומי מושלם אפילו כשהתבדח על חשבון עצמו. תנועותיו היו קלילות. בהמשך אמרתי לאשתי, רקדנית לשעבר, שזה אדם שמרגיש בנוח בגופו.

גם השיחה היתה רגועה. בארוחת הצהריים וכשהוגש הקינוח, שאובמה לא נגע בו, דנו בסוגיות האזוריות המרכזיות. הצוות של הנשיא כלל את היועץ לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס השתקן, ואת רם עמנואל המאופק הרבה פחות, וכן את דן שפירו, המומחה של המועצה לביטחון לאומי לענייני ישראל והמזרח התיכון, שאותו פגשתי לראשונה כשאובמה ביקר בישראל בעת מסע הבחירות שלו. עם נתניהו היו יועציו, ביניהם איציק מולכו ובראש המל״ל עוזי ארד, המקביל הישראלי של גנרל ג'ונס.

שני הצדדים נראו להוטים להימנע מחילוקי דעות, עד שהגיעו לנושא עזה. אובמה כבר התבטא נגד המצור שהטילה ישראל על הרצועה והִקצה 300 מיליון דולר לשיקום נזקי המלחמה בעזה. עכשיו חזר הנשיא והדגיש שישראל צריכה לשים קץ לאֶמבַּרגוֹ על סחורות אזרחיות ולהקל על סבלם של הפלסטינים. קודם לכן שתקתי, אבל עכשיו התערבתי וסיפרתי איך גילינו, בזמן המבצע בעזה, שלחמאס יש מנהרות הברחה שמספרן גדול פי עשרה מההערכות. במנהרות עברו כלי נשק, לא רק מזון. ״אין שום דרך להפריד בין הטילים לקמח,״ הסברתי, ״ואין שום דרך להבטיח שחומרי בניין לא ישמשו להקמת בונקרים.״ אובמה הִנהן בתשומת לב כשדיברתי, אבל הרגשתי שלא השתכנע.

לאחר הארוחה פרשו אובמה ונתניהו לחדר הסגלגל לשיחה בארבע עיניים, ואנשי הצוות פִטפטו בחדר רוזוולט הסמוך. עמדתי לבד מתחת לדיוקנותיהם של פרנקלין רוזוולט ושל טדי רוזוולט העיקש, מסתער בסן חואן, ורוב הנוכחים התעלמו ממני. הייתי חדש מדי, כך שגם האמריקאים וגם הישראלים לא שׂמו לב אלי. ״לאט, לאט,״ אמרתי לעצמי כשהיועצים דיברו זה עם זה מסביבי, ״זה ייקח זמן.״ לשמחתי, אחרי תשעים דקות אינסופיות - שלושים יותר משנקבעו מראש - הזמין אותנו איש סגל להצטרף לשני המנהיגים.

כמו רובו של הבית הלבן, גם החדר הסגלגל הוא משרד מאופק, לא מלא הוד, מרוהט בנוחות ואפוף בצבעים מרגיעים ובאור רך שנכנס מכיווּן המדשאה הדרומית. אובמה ונתניהו ישבו על כורסאות שעמדו בזווית קלה, שהקלה עליהם לפנות זה אל זה ואל אמצעי התקשורת. שוב נדמה היה שההערות שהשמיעו נועדו לשכך כל רמז לחיכוך. ישראל, פתח אובמה, היא ״בת ברית איתנה של ארצות הברית, הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון,״ וכן ״מקור להשראה ולהערצה לעם האמריקאי.״ השמירה על ביטחונה של ישראל כמדינה יהודית היא ״אינטרס ביטחוני לאומי של ארצות הברית,״ המשיך, וחזר על נחישותו למנוע מאיראן את היכולת לאיים על ישראל בנשק גרעיני. נתניהו הילל את מארחו כ״מנהיג דגול של ארצות הברית, מנהיג גדול של העולם, חבר גדול לישראל,״ ואישר שאמריקה וישראל מתמודדות מול אותם איומי טרור וחותרות לאותה מטרה: שלום.

הלבביות המשיכה בערב בארוחה אינטימית עם הילארי קלינטון. בכהונתו כראש הממשלה בסוף שנות התשעים היה ידוע שמערכת היחסים של נתניהו עם הנשיא קלינטון היתה מתוחה, וקלינטון הגיב לתבוסתו בבחירות של נתניהו לאהוד ברק במילים, ״אני מתרגש כמו ילד שמחכה לצעצוע חדש.״ הקשר בין קלינטון לנתניהו, גיליתי בהמשך, היה מסובך בהרבה, אבל בכל זאת חזיתי חיכוך מסוים בארוחה.

הוקל לי לראות שראש הממשלה ומזכירת המדינה העבירו את הערב בהתלוצצויות של ידידים ותיקים. במשרדי מחלקת המדינה, מבנה מדהים בשיממונו שקומותיו העליונות קושטו במוטיבים אמריקאיים מוקדמים, סעדנו לאור נרות, בכלי אוכל קולוניאליים וכלי בדולח, והעלינו זיכרונות. פגשתי לראשונה את הילארי בשנת 1995 כשעבדתי כיועץ לעניינים בין הדתות בממשלת רבין. כבר אז התרשמתי מחדות שִׂכלה, כמו גם מצבע עיניה - כחול קוֹבַּלט. בגיל שישים ואחת - ״זה השלושים החדש,״ אמרה בצחוק - היא לא איבדה ולוּ שמץ מחריפותה. הילארי הדגישה את הצורך במחוות שלום מהצד הערבי, ושיבחה את הרעיון שלי, לקיים פסגה של מנהיגי ישראל ועֲרב בריאד. כשאמרו לה שהמילה האיומה ביותר שבה אפשר לכנות ישראלי היא פראייר, ושהישראלים לא מוכנים לצאת פראיירים בהסכם שלום, היא כמעט שאגה בצחוק. ״אני חייבת לזכור את זה!״

לפי כל ההיבטים החיצוניים, ולפחות בעינַי, הפגישה הראשונה של נתניהו עם אובמה עברה יפה. אבל העיתונות מיהרה להדגיש את המתיחות בשפת הגוף של שני המנהיגים ואת חילוקי הדעות שהיו ביניהם, לכאורה. אובמה התעקש על הפסקת כל הפעילות בהתנחלויות, על פתיחת הגבולות בעזה ועל הקמת מדינה פלסטינית, אבל נתניהו אמר רק שהפלסטינים צריכים למשול על עצמם. אובמה הדגיש שוב את כוונתו לפנות לאיראן ולא להחיל מגבלה של זמן על המשא ומתן, ואילו נתניהו רק הודה לו על כך שהוא משאיר ״את כל האפשרויות על השולחן״. בארבע עיניים, שמעתי אחר כך, אובמה תבע שנתניהו יפסיק את כל הבנייה, לא רק בשטחים אלא גם באזורים השנויים במחלוקת בירושלים. ״אפילו לא לבֵנה אחת,״ אמר לכאורה הנשיא. ״אני יודע איך להתמודד עם אנשים שמתנגדים לי.״

עדיין הייתי בגדר מי שמקרוב בא, ולא הייתי שותף סוד למידע מסוג זה. ובכל זאת, הביקור הציג בפנַי את העולם שבו דיון מנומס בין בני ברית יכול להתפרש בעיתונות - ישירות או בדרך של ״סְפִּין״ - כאילו היה אסון. ״אין יבלת אחת שאובמה לא דרך עליה,״ כתב בעל הטור בן כספית, ״ולא נראה היה שלנתניהו אכפת.״

רק שבועות מעטים עברו מאז שיחת הטלפון שבה בירך אותי נתניהו על המינוי, אבל הרגשתי כאילו עברתי עוד שנה של טירונות. עכשיו, ביציאה ממחנה האימונים הזה, ידעתי לפחות מה צריך כדי לשרוד בעולם הדיפלומטי המורכב, שעלול גם להיות מסוכן. אצטרך להתמחות בניואנסים, במכשולים ובפיתולים בדרך. אצטרך ללמוד את המשמעות המלאה - ואת המגבלות - של הביטוי המטעה בפשטותו, בן ברית.

חודש של שינוי

אחרי האישור בממשלת ישראל הוגש מינויי לשגריר לקבלת הסכמה של ארצות הברית. אמנם ההסכמה הזאת לא נמנעה אף פעם, אבל התהליך ארך כמה שבועות שבמהלכם נאסר עלי לטוס בחזרה לוושינגטון. כך היתה לי הזדמנות לארוז את החפצים בדירתנו בירושלים ולהיות עֵד לשלושה אירועים שטלטלו את המזרח התיכון בתוך חודש בלבד.

הראשון התרחש ב-4 ביוני, כאשר אובמה פגש קבוצה אחרת של סטודנטים מן המזרח התיכון, הפעם בקהיר. הוא תיאר בלהט רב יותר מאי-פעם את הקשרים האישיים שלו עם מוסלמים ואת אמונתו בכך ש״האִסלאם הוא חלק מאמריקה.״ הוא סיפר שוב על חזונו על עידן חדש של הבנה בין ארצות הברית למוסלמים, על סמך ״עניין משותף וכבוד משותף״ ועל הערכים המשותפים לאמריקה ולקוראן, ״צדק וקִדמה, סובלנות וכבוד לכל בני האדם.״ ואז הבהיר אובמה את קווי המדיניות שלו לגבי המזרח התיכון, בפירוט חסר תקדים.

״שום מערכת ממשל אינה יכולה ואינה צריכה להיכפות על ידי עַם אחד בידי אחר,״ אמר, וזנח בכך את אג'נדת הדמוקרטיה של בוש. ״אין עם אחד שיכול לבחור כרצונו לאיזה עם יהיו כלי נשק גרעיניים,״ אמר, ודִמיין עולם שבו כל המדינות, כולל איראן, יוכלו ליהנות מאנרגיה אטומית למטרות שלום. אבל חלק הארי של הנאום עסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא הגדיר את הקשרים בין אמריקה לישראל ״בלתי-שבירים״ (Unbreakable), אבל גם תבע עצירה של הבנייה ביישובים ישראלים ״לא חוקיים״. ואילו לפלסטינים אסור לנקוט אלימות, אבל גם אַל להם ״לסבול את כאב העקירה וההשפלות היומיומיות... הכרוכים בכיבוש.״ האמריקאים, נשבע אובמה, ״לא יפנו עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, להזדמנויות ולמדינה משלהם.״

מיומו הראשון בתפקיד - כך כתב בהמשך דיוויד אקסלרוד, היועץ לנשיא - שקל אובמה לצאת בהצהרה שתשנה את יחסיה של אמריקה עם האִסלאם, ונאום קהיר אכן היה מהפכני. כמו בנאום ההשבעה שלו, אובמה נאם בפני קבוצה גדולה של מאמינים, אבל הפעם הוא לא עשה זאת ממדרגות הקפיטול, אלא מבירה מוסלמית מכובדת. הוא דיבר אל עולם מוסלמי חסר גבולות, ובה בעת רמז על סוף ללחץ האמריקאי על משטרים אִסלאמיים מדכאים. אובמה הציג הקְבּלה חסרת תקדים בין האינטרסים האמריקאיים לאלה של הפלסטינים. ובפעם הראשונה הכירה אמריקה בזכותה של איראן לכוח גרעיני למטרות שלום.

למרות הושטת היד חסרת התקדים, התגובות באזור היו מעורבות. הפושרים ביותר היו הערבים, שאמנם שיבחו את נעימת קולו של אובמה ואת הציטוטים מן הקוראן, אבל העדיפו מעשים על פני רטוריקה. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, הזכיר לאובמה ש״עַמי החלק הזה של העולם... שונאים את אמריקה שנאה עמוקה.״ במפתיע, היו תגובות חמות יותר מצד מנהיגים ישראלים, החל בשמעון פרס - ״נאום אמיץ, מלא חזון״ - וכלה בנתניהו: ״אנחנו שותפים לתקוותו של הנשיא אובמה... לשים קץ לסכסוך ו...[להשיג] הכרה ערבית בישראל כמולדתו של העם היהודי.״

הקשבתי לנאום בקריה, יחד עם כמה מפקדים בכירים בצה״ל. תגובותיהם היו אופייניות לאלה של ישראלים רבים. הם לעגו לְמה שראו כחוסר הניסיון של אובמה במזרח התיכון, שבו הנכונות לוותר נחשבת לעתים קרובות לחולשה. הם נרתעו מן הנטייה שלו להקביל בין נקודות התורפה המוסריות של אמריקה לבין סחר בבני אדם ודיכויים של נשים, עובדים זרים ומיעוטים, הנפוצים כל כך בחברות מוסלמיות רבות. אבל אף אחד מהקצינים לא המעיט בערכה של הרצינות שבה אימץ אובמה לחיקו את הפלסטינים ושל תביעתו להקפאת ההתנחלויות. אמת, הנשיא נתן תוקף לקיומה של ישראל בלב העולם הערבי, אבל אחר כך הוא קישר בין הלגיטימיות הזאת לבין ״ההיסטוריה הטרגית״ של היהודים בשואה.

הקישור הזה נראה לי החלק המזיק ביותר בנאומו. הערבים התאוננו זה מכבר שנכפה עליהם לשלם את מחיר חיסולם המלא כמעט של היהודים בידי אירופה, שזרקה את הניצולים לפלסטין. הנרטיב הזה התכחש לשלושת אלפים שנה של קשר יהודי רצוף לארצנו. הוא התעלם מן העובדה שיהודים חיו בארץ ישראל מאז ומתמיד, ושמיליוני ישראלים לא היו ילידי אירופה, אלא ילידי אפריקה והמזרח התיכון. אבל הנרטיב הערבי היה עכשיו הנרטיב של אמריקה. ומדוע שהערבים יעשו שלום עם מדינה שאפילו בת בריתה, ארצות הברית, מגדירה אותה כזרה? כאילו כדי לחזק את הרושם הזה, הסיור של אובמה במזרח התיכון דילג על ישראל. תחת זאת טס הנשיא עם אלי ויזל לבקר במחנה הריכוז בוכנוולד.

ברגע שאובמה חזר לוושינגטון, ב-13 ביוני, טלטלו מחאות נרחבות את טהרן. עשרות אלפי סטודנטים ומובטלים יצאו לרחובות, התכחשו לתרמית בחירתו מחדש של אחמדינג'אד ותבעו רפורמות דמוקרטיות. ״המהפכה הירוקה״ הזאת - צִבעה של האופוזיציה המובסת - העלתה בפעם הראשונה תקוות להפלת אחד המשטרים הקיצוניים ביותר בעולם. המשטר הזה הגיב באופן ההולם אותו, במכות מטעם בריוני בסיג' גברתנים ובירי שבו נהרגו כ-150 איש. צעירה בשם נדה אגא-סולטאן דיממה למוות לפני המצלמות.

התמונות מעוררות ההשראה של איראנים צעירים המסכנים את חייהם למען החופש זכו לתגובה צוננת מצד אובמה. ״האיראנים יחליטו מי יהיה מנהיג איראן,״ הסביר הנשיא לתקשורת. ״אנחנו מכבדים את ריבונותה של איראן.״ בהתאם לנאומו בקהיר ולדבריו האחרים בציבור, הנשיא נשאר מחויב לשיג ושיח עם המשטר האיראני, לא להחלפתו. ״אנחנו לא מתערבים,״ אמר.

אובמה התייחס ככל הנראה להפלתו בשנת 1953 של ראש הממשלה הלאומני של איראן, מוחמד מוסאדק, בהפיכה בהובלת הסי-אַי-אֵיי. ה״פּוּטש״ הזה נשאר כפצע פתוח ביחסים בין ארצות הברית לאיראן ונמנה לעתים קרובות ברשימת עוולותיה של אמריקה בפי הרפובליקה האִסלאמית. משום כך יכולתי להבין מדוע אובמה מסתייג מהתערבות בפוליטיקה הפנימית של איראן. הוא חשש לצבוע את המהפכה הירוקה בצבעי אדום, לבן וכחול. אבל אחרי דבריו החמים לסטודנטים בטורקיה ובמצרים, אדישותו של הנשיא לרצח צעירים איראנים היתה מבהילה. הישראלים נבהלו במיוחד מתמיכתה של אמריקה במשטר אלים שקרא להשמדתם. בניגוד לאובמה, נתניהו הילל ושיבח את האיראנים שעמדו מול רובים בהגנה על הדמוקרטיה. ״משהו בסיסי מאוד קורה שם,״ ציין, ״ביטוי של רצון עז בחירוּת.״

המהפכה הירוקה אמנם דוכאה באכזריות, אבל היתה אות להתקוממויות שיטלטלו בתוך זמן קצר את האזור כולו. ותגובתו של אובמה למרד, כמו נאומו בקהיר, סימנו את כיווּן המדיניות שלו. אמריקה תתפייס עם האִסלאם, תושיט יד ליריבים במזרח התיכון, ותחתור בעוז לפתרון של שתי מדינות.

הכיווּן החדש הזה ביחסיה של אמריקה עם המזרח התיכון העלה שאלות הרות גורל עבור ישראל. האם נוכל למצוא דרך משותפת לצעוד בה עם אובמה ועדיין לשמור על האינטרסים החיוניים שלנו? מצד שני, מול איומים אזוריים הולכים וגדלים, האם נוכל להרשות לעצמנו ליצור ניכור כלפינו אצל נשיא הנערץ ברחבי העולם כולו? שאלות כאלה העסיקו את נתניהו בעשרת הימים הראשונים של יוני, כשהתכונן להשמיע הצהרה פורצת דרך בנושא השלום.

מקום הנאום - אוניברסיטת בר-אילן, מעוז הציונות הדתית - נבחר בכוונה תחילה. בנאומו בבר-אילן יכול ראש הממשלה לפנות לחובשי הכיפות הסרוגות, תומכי ההתיישבות ביו״ש שהיוו חלק נכבד מציבור הבוחרים של הליכוד אז, להבטיח להם שימשיך לתבוע הכרה פלסטינית בישראל ולהתנגד לחלוקת ירושלים. הוא יכול לחזור על התחייבותו לשמור על ביטחונה של ישראל בעקבות כל הסכם שלום שיהיה. בקצרה, הוא יכול לחזור ולקבע את עמדותיו משכבר לפני שאימץ עמדה שהיתה מבחינתו חדשה ורדיקלית.

ב-14 ביוני הצטרפתי בתחושת ציפייה לשיירה של נתניהו לקמפוס בר-אילן. אמנם ניתן היה לחוש את המתח באולם, אבל ראש הממשלה נראה נינוח. הוא התאמץ לשלול את נאום קהיר, ודחה את הקישור בין השואה לבין הקמתה של ישראל. ״אילו מדינת ישראל היתה קמה בזמן,״ אמר, ״לא היתה מתרחשת השואה.״ רק אז, אחרי שחָלק על כמה מן ההצהרות של אובמה, חשף נתניהו את החזון שתאם גם את חזונו של אובמה. ישראל תבקש לעשות שלום עם מדינות ערב, כולל מדינה פלסטינית. ״בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנוּת טובה ובכבוד הדדי,״ הכריז. ״לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו.״

כך היה נתניהו לראש הליכוד הראשון שתמך פומבית בפתרון שתי המדינות. השמאל, כצפוי, תמך במתווה אבל הטיל ספק ברצינותו של נתניהו לעמוד בחזון זה, והימין הקיצוני גינה אותו, אבל המרכז הישראלי - הרוב האיתן - תמך. התקשורת, לעומת זאת, התקיפה את ראש הממשלה, אם על כניעה ללחץ של אובמה בנושא המדינה הפלסטינית ואם על דחיית תביעותיו של הנשיא להקפאת ההתנחלויות. ״אם אלך על המים בכנרת,״ אמר לי נתניהו בחצי הלצה, ״העיתונים בישראל יכתבו 'ביבי לא יודע לשחות'.״

השאלה הקריטית ביותר, לפחות בעינַי, היתה איך יגיב הבית הלבן. אובמה הכיר בכך שנתניהו צעד ״צעד גדול קדימה״ ונתן לו קרדיט על ״התפתחות חיובית בסך הכול.״ אבל לא היה פרץ תמיכה, לא היתה הערכה לעובדה שנתניהו חרג מעשרות שנים של התנגדות מן הימין להכרה בזכויות כלשהן של הפלסטינים בארץ ישראל, שלא לדבר על הזכות למדינה. לא, תגובתה של וושינגטון לנאום היתה פושרת לכל היותר, ועלה ממנה שראש הממשלה רק מילא חובה שנדרשה ממנו זה מכבר.

תמיכתו של נתניהו בנוסחת שתי המדינות הציבה אותו בזרם המרכזי האמריקאי וביטלה את אחת הטענות הפרוגרסיביות העיקריות נגד ישראל. הדבר יכול היה להקל על תפקידי, אבל לא היו לי אשליות לגבי התלאות הממתינות לי באמריקה. נאום קהיר של אובמה וקרירותו כלפי המהפכה הירוקה שיקפו מטמורפוזות עמוקות במדיניות ארצות הברית, שישפיעו באופן בלתי-נמנע על ישראל. המשימה שלי היתה לזהות ולנתח את השינויים האלה ולהמליץ על התאמות במדיניות הישראלית שהיתה נהוגה משכבר. אבל תחילה הייתי צריך לשנות את עצמי מן היסוד בשגרירות אמריקה בתל אביב.

הדרישה היתה אמריקאית, לא ישראלית. למדינת העם היהודי, אולי כשיקוף של מאות שנות נדודי יהודים בעולם, לא אִכפת כמה דרכונים יש לשגרירים. אבל לא כך לארצות הברית. על פי חוק פדרלי, כל אמריקאי המשרת בתפקיד רשמי במדינה זרה חייב לוותר על אזרחותו האמריקאית. ״זה לא נעים, אבל תישאר בחיים - אני נשארתי,״ ניחם אותי רון דרמר, אמריקאי לשעבר שהיה הציר הכלכלי של ישראל בוושינגטון. גם נתניהו, שגר במשך שנים בארצות הברית, המעיט מחשיבות התהליך, וסיפר לי שעבר אותו פעמיים - בפעם הראשונה כאיש סיירת מטכ״לית ואחר כך באמריקה, כסגן ראש השגרירות.

ההקרבה למען ישראל הפכה להיות טבע שני, אבל עקירת השורש העמוק הזה של זהותי הרתיעה אותי. אף אחד לא יכול היה לרפא את ההתמכרות שלי לפוּטבוֹל, את האובססיה שלי למלחמת האזרחים ובעיקר לא את הסנטימנטליות הכרונית שלי לגבי אמריקה. אבל המחשבה על כך שאהיה הלא-אמריקאי היחיד במשפחתי - סאלי וילדינו נשארו אזרחים - אותה היה קשה להפנים. בניסיון לעודד אותי אמרו לי חברַי שאוכל ביום מן הימים להגיש בקשה לגרין קארד.

״הערכים שרכשתי כאמריקאי - אהבת חירות, מסירות לשוויון זכויות, חופש דת ודמוקרטיה - היו חלק בלתי-נפרד מהחלטתי לעלות לישראל,״ פתחתי ואמרתי. ״הנאמנויות שלי לארצות הברית ולישראל מחזקות זו את זו.״ הוויתור על האזרחות כאב אמנם, אבל ״אינו גורם לי להיות פחות אמריקאי בתרבות, בעקרונות וברוח,״ והמשכתי להיות אסיר תודה עד מאוד על ההזדמנויות שהעניקה לי ארצות הברית. שום כבוד לא יכול להיות מתגמל יותר עבורי מאשר לעבוד לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות שהערכתי יותר מכול באמצעות ״ייצוגה של מולדתי בפני הבית שבו נולדתי.״

פניתי מבולבל מעט לעבר היציאה מהשגרירות, ונעצרתי לפני שתי תמונות בוהקות של מנהיגי אמריקה. הן לא היו דומות כלל וכלל לדיוקנאות הרשמיים של נשיאים וראשי ממשלה של ישראל. הבכירים הישראלים, נחושים להפגין כוח, מתייצבים מול המצלמה בתערובת של תבונה ועוז. הם אף פעם לא מחייכים, ושפתותיהם נותרות חתומות. נשיא ארצות הברית וסגן הנשיא, לעומת זאת, ממש מאירים פנים מן המסגרות, עיניהם נוצצות ושיניהם בוהקות. הם נראים טובי לב, כריזמטיים ונחמדים. ״זה נכון,״ חשבתי, ״עד שהם לא כאלה.״

יצאתי אל תל אביב, העיר שהיא ציוּן דרך שוקק בסאגה של ישראל, וחשבתי על המסע האישי שלי לרגע הזה ועל הארץ הלא-נודעת לפני. תהליך השלום, האיום הגרעיני מצד איראן, המזרח התיכון זרוע אינספור הסכנות - כל אלה ושני המנהיגים, ברק אובמה ובנימין נתניהו, שהשקפות העולם ונטיות הלב שלהם מפרידות ביניהם. היה די באי-הוודאות האדירה של הכול כדי לגרום לי סחרחורת. אבל דבר אחד נותר קבוע וחיזק אותי. האמנתי שלא משנה מה יהיו המתחים והבדלי האישיות, הברית איתנה. ארצות הברית וישראל ימשיכו להיות קשורות בקשרי אידיאלים ואינטרסים. למרות חוסר הסימטריה, אנחנו זקוקים אלה לאלה. וגם העולם - בעיקר הפינה הרת הסכנות של ישראל בו - זקוק לנו.

אמנם המשכתי להיות מחויב לשתי המדינות, אבל יצאתי מהשגרירות כשאני נושא רק דרכון אחד. המסמך, בכחול של מגן דוד ועיטור מנורה מוזהבת, יצא טרי ממכבש הדפוס של משרד החוץ ונמסר לי בחיפזון לפני יציאתי לוושינגטון. נכתב בו שאני ״נציג מוסמך ובלעדי״, או במילים דיפלומטיות, שהייתי רשאי לדבר בשם ממשלתי. חודש של מטמורפוזות הסתיים בשינוי שלי עצמי. הייתי, כך ציין הדרכון, כבודו שגריר ישראל לארצות הברית.