ונציה!
אתה מגיע לאולם הגדול של תחנת הרכבת, יוצא ומוצא את עצמך מול מדרגות רחבות שיורדות עד המים, מדרגות שלמרגלותיהן ממתינות הגונדולות בדומה לכרכרות אצלנו. [...] סופרים ומשוררים התייחסו לעולם המים הקטן והייחודי הזה באינסוף ספרים; אני אסתפק בדיווח על האווירה ועל כמה חוויות שחוויתי. ונציה הקסימה אותי יותר מכל עיר אחרת באיטליה, ובמהלך שלושת השבועות הקצרים ששהיתי בה אני חושב שהצלחתי, ככל שהתאפשר בידי, לחדור לסודותיה. [...]
קריאות הגונדוליירים בעיקולי התעלות, שבאמצעותן הם מודיעים לחבריהם על מקום הימצאם כדי למנוע התנגשות — קריאות מוּשָרוֹת למחצה שזר יבין אך בקושי — אובדות בדממת הלילה המוחלטת של הסִמטאות ושל התעלות. [...]
קִסמה של ונציה שריר וקיים בחיי היומיום, בבוהק הלגוּנה, ביְפי נשותיה ובשירתן המפתה של הגונדולות. [...]
בעשר וחצי הלכתי לפיאצטה ואז חזיתי במחזה מרהיב של ליל ירח ונציאני. הלגונה נִצנצה מתחת לקרני אור הלבנה. צלליתה של כנסיית סן ג'ורג'ו צבועה בשחור עמוק ומוקפת פס אור הזדקרה מן העבר השני [של הלגונה] כמושא של חלום; גשר האנחות היה מואר באור עמום — אגדת פֵיוֹת מושלמת.
הרמן הֵסֶה, Voyages en Italie, מסעות באיטליה (1901)
מצאתי מקלט בוונציה, מקום אַל־זמני. [...] ונציה היא מקום שהדמיוני נראה בו אמיתי יותר מהמציאות. [...] אני מכור לרעל של ונציה. [...] הכול אשלייה. ונציה היא אשלייה.
רישאר אַרֵנָה (Arena),י Venise de Lumières en illusions, ונציה, מֵאוֹרות לאשליות (2012)
הנה העיר המפילה תדהמה על הכול. [...] מי שלא ראה אותה אינו מאמין כלל למה שמספרים לו על אודותיה, ומי שראה אותה מתקשה להאמין למראה עיניו. השומע דבר תהילתה מתאווה לראותה, והרואה אותה מתאווה לשוב אליה. מי שראה אותה פעם אחת מתאהב בה לכל ימי חייו ואינו נוטש אותה עוד לעולם, ואם הוא עוזב הרי זה על מנת לחזור אליה במהרה [...].
מתשוקה זו לשוב אליה — הממלאת את לִבם של כל אלה שעזבוה — נובע שמה: ונטיה, Venetia, כמו כדי לומר לעוזבים אותה, בנועם של תפילה ובקשה: וֵנִי אֶטְיַם, Veni etiam, חֲזוֹר שוּב.
לואיג'י גְרוֹטוֹ (Grotto), המכונה 'העיוור מאַדְרִיָיה', Éloge de Venise, שִבחה של ונציה (1570)
ונציה היא עיר שאין דומה לה. [...] אני אוהב את הרכות הטחובה בטיולים שאני עורך בתעלות. [...] העיר הזאת היא דוגמה מדהימה לדקדנציה חשׂוכת מרפא של כמה מהדברים היפים ביותר שיצרה האנושות.
ארנסט רנאן, מתוך מכתב לאחותו אנריֵיט (17 במאי 1850)
ונציה היא עיר כה מיוחדת במינה עד כי אי אפשר לגבש דעה מדויקת על אודותיה בלי לראותה. אין די באטלסים, במפות, במודלים ובתיאורים למיניהם; יש לראותה. כל הערים בעולם דומות זו לזו פחות או יותר — העיר הזאת אינה דומה אף לא לאחת מהן. בכל פעם שביקרתי בה, אחרי היעדרויות ממושכות, הייתה זו הפתעה חדשה עבורי. ככל שהתקדם גילי וידיעותַי גדלו ויכולתי לערוך השוואות — גיליתי בה נקודות ייחודיות חדשות ושׂכיות חמדה חדשות.
[...] סעדתי ארוחת ערב עם דודתי ועם הורַי. לאחר שעזבתי אותם כדי לשוב לביתו של מארחי, בחרתי בדרך הארוכה ביותר. עברתי בגשר הריאלטו ובפיאצה סן מרקו והתענגתי על המחזה המקסים שמציגה העיר הזאת, המופלאה אף יותר בלילה מאשר ביום. [...] גיליתי שפנסי הרחוב בוונציה יוצרים תפאורה מועילה ונעימה, מה גם שהתושבים אינם מחויבים לשלם על תחזוקתם, כיוון שההכנסות מהגרלה שנתית אחת נוספת בשנה מכסות את כל העלויות. [...] בקיץ הומה פיאצה סן מרקו מבקרים בלילות כבימים. בתי הקפה מלאים גברים ונשים מכל הסוגים. שרים בפיאצות, ברחובות, על התעלות. הסוחרים שרים כשהם מוכרים את מרכולתם, הפועלים שרים כשהם עוזבים את מקומות העבודה, הגונדוליירים שרים כשהם ממתינים לאדוניהם. המאפיין הבסיסי של העם הזה היא השמחה, ובבסיס השפה הוונציאנית מצויה ההתבדחות.
קרלוֹ גולדוני, Mémoires pour servir à l’histoire de ma vie et à celle de son théâtre, מֵמוּארים שישמשו לסיפור חיי וחיֵי התיאטרון של התקופה (1787)
עצם כתיבת המילה [ונציה], יש בה הנאה גדולה, ואיני בטוח שלא תהיה זו עזות מצח להוסיף לה משהו. ונציה צוירה ותוארה אלפי פעמים, ומכל הערים בעולם כולו זו העיר שהכי קל לבקר בה מבלי להיות בה.
הנרי ג'יימס, Venice י(1882)
בני ונציה — קומץ אנשים החיים בחירות כה רבה, עד שגם העלוב שבהם לא היה רוצה להיות מלך; הם נולדים וגדלים באורח כזה שאינו מוביל אותם לשאוף לדבָר מלבד לטיפוח חירותם בצורה הטובה ביותר; הם מחונכים וכבר בעריסתם לומדים לא להמיר ולו קורטוב מחירותם בכל מנעמֵי תבל האחרים.
אטיין דה לה בּוֹאֵסי, על ההשתעבדות מרצון, מצרפתית: ראובן מירן, נהר ספרים (2007)
בוונציה ראיתי פרט של טינטורֵטו מונח על הרצפה, ככה, מול העיניים שלי... מסחרר! כל חלק — אגרוף בבטן!... וטיציאן, איזו תפארת!...
קלוד מונה, בז'יברני, עם קלוד מונה, מצרפתית: אביגיל בורשטיין, נהר ספרים (2013)
אני חיה בחלום. ההגעה לוונציה, כה נפלאה, השקט שממלא אותך... הארמון הנהדר הזה, ממש אגדת קסמים... 'יפה מכדי שאפשר לצייר את זה', אומר מונה, ואני מקווה מאוד שהוא ישנה את דעתו... מונה אומר שאי אפשר לבטא את זה, ושאיש לא ביטא מעולם את האידֵאה מהי ונציה...
אַליס מונה, רעייתו של קלוד מונה, מכתב לבתה ז'רמן סאלֵרוּ, אוקטובר (1908)
לא רק בוונציה אפשר למצוא נקודות תצפית על בתים רבים בה בעת, מקומות שמשכו את הציירים — אלא גם בפריז, ובאותה מידה. לא במקרה אני אומר ונציה. הרובעים העניים שלה מזכירים רובעים עניים מסוימים בפריז, בשעת בוקר, עם ארובותיהם הגבוהות ופעורות הפה שהשמש מעניקה להם ורדים עזי צבע בגווני אדום בהיר. גן של ממש פורח מעל הבתים בניואנסים כה רבים עד שאפשר לחשוב שמעל העיר פורח גן של חובב צבעונים מדֶלְפְט או מהַארלם.
מרסל פרוסט, Le côté de Guermentes, מִצד בית גרמאנט (1920–1921)
התלהבותי מוונציה רק הלכה והתעצמה, וככל שקרב ובא הרגע שבו יהיה עלי לעזוב את האור הזה אני נעצב אל לִבי יותר. זה כל כך יפה! [...] כמה חבל שלא באתי לכאן כשהייתי צעיר יותר, נועז יותר! טוב, מה לעשות... ביליתי כאן רגעים מענגים וכמעט שכחתי כמה זקן אני.
קלוד מונה, מתוך מכתב לגוסטב זֶ'פרוּאה (Geffroy),י[1] (7 בדצמבר 1908)
