טמבל שפגש במזל

ארבע שנים לפני כן

 

ירד גשם והעננים הסתירו את הירח. פנס צהוב, עמום, התנדנד על כבל חשמל רפוי ובקושי האיר את הדרך הצרה. החורף התברך בגשמים, אבל הלילה, משקעים איימו לשבור אף את הסטטיסטיקות החריגות. משבי רוח עלו מהשפלה והורידו את טמפרטורת ההרים בעוד כמה מעלות. אמנון ירד מהרכב שפיזר את החיילים בין העמדות והידק את מעילו. הוא הביט במשאית המתרחקת, ציין את השעה וצעד לעבר עמדת השמירה. חמש דקות לפני שתיים בלילה, משמרת שלישית בת ארבע שעות, וטיפת החום האחרונה שנשארה מהשינה הקטועה עזבה אותו.

עמדת פיברגלס זעירה, פתוחה ומאווררת, שימשה כמחסה מהגשם. אמנון נכנס פנימה ונצמד אל הקיר השלם היחיד, מנסה להסתתר מדקירות הרוח ומהגשם האופקי שחדר באמצעותה. העמדה חסרה ריצפה והוא עלה על משטח עץ, מקווה שהנעליים יישארו יבשות. על הגבעות מולו השתרע ישוב המואר בפנסי רחוב בודדים. צבע האור הזכיר את חומו של הבית ואמנון חשב כמה טוב לזקנים שעברו את גיל הצבא והמילואים, וטוב לאנשים האלו אשר יושבים עכשיו בבתים על הגבעה. העננים נעו עם הרוח, בין הגבעות, ומנורות ניאון ירוקות נכנסו אל שדה ראייתו. הכפר הפלסטיני מולו היה בעוצר. אולי בעצם לא כל כך טוב להם. הגשם האופקי הרטיב את מעילו ואמנון נצמד עוד יותר אל הפינה, חושב שיותר קר ורטוב כבר לא יכול להיות.

משבי הרוח הלמו בפעימות חדות והעמדה חרקה והתנודדה. הוא תפס בחוזקה את הנשק והרגיש יותר בטוח, אף על פי שידע שהשמירה לא יעילה כשמסתתרים מהגשם בפינה מוארת, המוקפת בחושך, וטיפות גדולות מצליפות בפניו. רסיסי מים ניתזו דרך הסדקים בקירות והרטיבו את מכנסיו, ובכל זאת אפשר היה להתרגל למצב. האוויר התבהר כלוקח תנופה, והרוח הכתה בעמדה, מלאה אותה כמפרש והפכה את המבנה הזעיר על גבו, פתחו מופנה כלפי שמים. אמנון מצא את עצמו בתחתית מבנה הפיברגלס שהפך לאמבטיה האוגרת את מי הגשם, שוכב על הגב, רגליו מתנופפות באוויר והנשק מוטל לידו בתוך שלולית.

"אתה נראה כמו ג'וק השוחה גב בתוך אסלה. מה בדיוק אתה עושה, חייל?" פנים הביטו מעבר לסף הפיברגלס וסקרו את גופו השרוע.

הפנים היו שייכים לחייל אשר סייר בין העמדות. אמנון חייך נבוך, מגוחך ומופתע, שיניו לבנות על רקע לילי חשוך. המעיל ספג מים שחורים וקור התפשט לאורך גופייה הצמודה אל גבו. הוא רצה להיעלם מתוך השלולית הקעורה, אבל לא הצליח אפילו להתיישר מבלי להירטב עוד.

"תפסיק ללטוש עיניים." אמנון התבייש לבקש עזרה. "אתה רוזנוב, נכון?"

החייל נדרך ופניו התאבנו. הוא לא זכר שהם נפגשו אי-פעם והתפלא למשמע שם משפחתו. "ומי אתה?"

"אני מולכו." הוא ניסה להזיז את ידו שנמחצה בין גופו לבין הנשק.

"אה, נשמע מוכר. אני ממחלקה שתים," אמר החייל. "תקרא לי שגיא." הוא הביט שוב באמנון, החניק את צחוקו ועשה את התנועה אשר שינתה את חייהם.

***

כניסתם הראשונה לבסיס צבאי הממוקם בפאתי יער בן שמן הייתה בערב קיץ מחניק, וחושך סמיך הסתיר גבעות טרשיות שהקיפו את קבוצת האוהלים והצריפים. על הגדר ליד השער נכתב 'מתקן אדם' ואת העובדה שזהו בית הספר לצליפה וללוחמה בטרור של צה"ל הם ידעו לבד. שגיא ואמנון התנדבו לעשות את קורס הצלפים בעידודו הכבד של מפקד מחלקתם. לאחר הטירונות הם עברו את מסלול האימונים ביחד ובסיומו, המפקד חיפש נואשות חיילים שימלאו את התקן הנדרש. איש לא רצה לעזוב מיוזמתו את הצוות שהתגבש ביחידה והרב-סמל ספג בתורו את הלחץ מהדרג הבכיר מעליו. הוא שידל ואיים, אך בסוף הכריע בפיתוי שהצמד יישאר יחד. שגיא התלהב מהשינוי ומההזדמנות, ואמנון נסחף עם השתלשלות העניינים.

לא במקרה הרב-סמל בחר באמנון ושגיא. הם היו יוצאי דופן במחלקתם ולא השתלבו באב-הטיפוס האחיד. שונים בתכונותיהם, הם השלימו האחד את השני. שגיא, רזה ושביר למראה, כיסה על חולשתו בסיבולת ועקשנות. הוא התמודד בקשות-עורף מול הלימודים הטכניים של מקצועות צבאיים. אמנון ניחן בגוף מוצק וחזק. הוא התקשה להתרכז לאורך זמן ומצד שני, בתפיסתו המהירה קלט את הנאמר בחטף. בהיר למרות מוצאו, הוא נראה כנגטיב של שגיא הכהה, אשר במקרה נולד במזרח אירופה.

למחרת פגישתם הראשונה והססגונית, שגיא שאל את אמנון איך הוא ידע את שמו עוד לפני שהכירו.

"פשוט, כאשר הפלוגה שלכם הובאה אל בסיס הטירונות, הסמל הקריא שמות, ואני זוכר דברים. דרך אגב, אתה זיהית את פניי?"

בפלוגת טירונים רגלית משרתים מאה ועשרים חיילים וזה הרבה שמות, חשב שגיא. "לא באמת," השיב.

תפקודו של הצמד באימונים זיכה אותם בהערכות גבוהות. נוסף לביצועיהם המיוחדים, הייתה להם עוד תכונה מוזרה, הם קראו ספרים. וכך, שונים ויוצאי דופן, הם היו הבחירה הראשונה של מפקדיהם כאשר אלו סימנו מועמדים לקורס מחוץ ליחידה.

בהגיעם לבסיס ההדרכה, הם התקבלו על ידי מפקד הקורס לצליפה, אשר הראה את המאהל לשני החיילים שהקדימו להתייצב. הוא תכנן מראש היכן למקם את חניכיו, אבל הם עקפו אותו ומיקמו את התרמילים על גבי שתי מיטות סמוכות, המרוחקות מהכניסה.

"זה מקום טוב," שגיא דיבר דרך הסמל כאילו היה אוויר וקבע עובדה. "איפה ומתי אוכלים?" למרות היותו דק גזרה, שגיא אכל בדרך שמאפיינת אנשים שמנים - לעס ובלע במהירות ומיד דיבר על הארוחה הבאה. "מה? חייל חייב לדאוג לעצמו כדי שיוכל לתרום לצבא," הוא עמד מול המפקד השרוי בתנוחת סימן השאלה.

"אנחנו נהיה בסדר," אמנון טפח על כתפו של הסמל ולא פירט, אם התכוון לסידורי לינה או להצלחה בקורס.

 

בבוקר הצטרפו שאר החניכים, נציגים מחטיבות רגלים אחרות, מועמדים להיות צלפים בצה"ל. לאחר ארוחת הבוקר כולם נאספו ברחבה המוצלת בעצי אקליפטוס וחיכו שמישהו ייגש אליהם. כל חייל, בסדיר ובמילואים, יודע שחלק ניכר מהשרות עובר בהמתנה, והחניכים השתרעו בפישוט איברים על גבי הארץ המאובקת. הם לא שמו לב אל אדם מבוגר, בשנות החמישים לחייו, הלבוש בחולצת טריקו וחובש כובע בייסבול משוך על עיניו.

אמנון כרע ברך על מנת לקשור את שרוכי נעליו, כשכאב פילח את גבו בין השכמות. הוא הסתובב בזעם המעורב בעלבון, בעוד גולה נוספת פגעה בחזהו, התפוצצה וכתם צבע צהוב ושמנוני התפשט במרכז חולצתו. הוא הרים את עיניו המכווצות בכאב רק כדי להרגיש אצבע נוקשה נעוצה במצחו ויד המסתירה את שדה הראייה שלו.

"מה אתה מביט בי כמו אשת כומר על בקבוק וויסקי? צלף צריך להשאיר עין אחת פקוחה אל הסביבה הקרובה," אמר קול במבטא אמריקאי כבד. הקול הנמרץ היה מחובר לאדם מבוגר בעל תנועות צעירות. "אני הולך להיות מדריך שלכם, ואני אלמד אתכם קודם כל לשמור על הגב שלכם ואתם יכולים לקרוא לי בוב."

"היי," אמנון פתח את פיו אך נדם תחת מבטו של המדריך. המילים "אני לא פחות טוב פה מכל אחד אחר," קפאו על שפתותיו. חשש שדבריו יעוררו לעג, כמו שהיה קורה בכיתה כשניסה לפתח ביטחון עצמי שלא היה לו, אבל אז הוא עדיין לא ידע זאת. העדיף לשתוק כדי למנוע השפלה וחיוך אווילי של מבוכה החליף את המילים.

"כלל שני, הקפדה. דוגמה, הרובה שבו תשתמשו בא מאמריקה והוא עובד לפי יארדים ולא מטרים. מישהו יודע ההבדל?"

"האיש מלבב ומתפקע מקסם אישי, אך עדיין לא גילה את מילות הקישור בעברית," מלמל שגיא והרים מהאדמה את נשקו של אמנון.

"עברית שלי בסדר, אבל יארד שונה ממטר בעשרה אחוזים. הבדל קטן, אבל במקום באויב אתם יכולים לפגוע בחבר. עכשיו נלך ללמוד." הוא התרחק מהם מבלי להסב מבט ומלמל לעצמו סוג של שיר לכת:

 

"I'm not sure, but I've been told, that Eskimo's pussy is very cold.

I don't need a teenage queen; I just count on my M-Sixteen."

 

בפאתי הבסיס הוא פנה שוב אל כיתת החיילים המשתרכים, "עכשיו כל אחד לוקח M16 שלו ואנחנו עושים מטווח מיון וקבלה. תירו שלושה כדורים ממרחק עשרים וחמישה מטר. המקבץ הצפוף ביותר יוצא הביתה לאפטר."

אמנון חייך אל שגיא וסימן בידו - 'קלי קלות'. במקום לדבר, העדיף להראות את אשר ידע.

"מי שחורג מעשרה סנטימטר, גם יוצא הביתה. ממלא טופס טיולים וחוזר ליחידה המקורית שלו." המדריך דיבר ישירות אל פניו של החייל המחייך. "ושלא תחשבו שהייתם מגיעים לפה אם היה ספק לגבי יכולות הקליעה שלכם בתנאים רגילים. רבותיי, אנא תואילו להתלוות אלי לריצה אל המטווח השכונתי."

ירי לאחר מאמץ דורש יכולות נשימה מן הסוג המיוחד. הם רצו שלושה קילומטר, השתרעו וירו אל מטרות קרטון בעלות צורת האות 'ח' בטבורן. אמנון עדיין לא ראה את האויב מבעד לכוונות, אבל היה בטוח שיתקשה למצוא את הצורה הגאומטרית השחורה על בטניהם של ערבים, גם אם ישתמש בכוונת טלסקופית. הוא לקח נשימה עמוקה מאוד, גמא ליטרים של אוויר, ואז הוציא את מחציתו. המטרה התמקמה במרכז החריר והמבט יצא אליה, עובר את המרחק, ואמנון הרגיש כאילו שהוא יכול לגעת בה. לימדו אותם למקם את להב הכוונת הקדמית, כך שימלא את צורת 'ח'. הוא התעלם מההוראות וראה מספיק טוב בכדי להבחין בפרטים היותר עדינים ממרחק עשרים וחמישה מטר, והיה יציב על מנת למקם את פינת הלהב בפינת האות 'ח'. למקבצים שלו לא הייתה תחרות בשום שלב עד עכשיו.

מפקד הקורס, בוב וסמל נוסף בחנו ומדדו את הפגיעות. המקבץ של שגיא היה בין הטובים, שלוש פגיעות במשולש שווה צלעות התחום בעיגול של ארבעה סנטימטרים. המטרה של אמנון התמקמה בסמיכות. היו בה שני חורי ירי. לא בצורת ה-'ח', לא בדף הרקע הלבן ואפילו לא בדמות האדם מקרטון ניתן היה לאתר חור נוסף, שלא סומן במטווחים קודמים.

"היה נעים להכיר אותך, נמוכצ'יק," בוב המשיך אל המטרה הבאה והוסיף מבלי להסתובב, "ממילא אתה פוחז מדי. האופי לא מתאים."

שגיא פרש את ידיו בתמיהה, נבוך, בטוח שהייתה אי-הבנה. ואמנון התבונן במטרה כמו ביצירת אמנות, מנענע את ראשו בחוסר אמון. הרגשה קרה של ריקנות עטפה אותו מבפנים. הוא בטח בכישורי הקליעה שלו ולכן חש ביתר שאת את צריבת האכזבה. ומעל לכל, חשש להיכשל אל מול הישגיהם של חבריו.

"רק רגע," אמר הסמל. בתפקידו כאחראי על המטווח הוא ראה כל מיני צורות של פגיעות. ואחת משתי הפגיעות של אמנון נראתה שונה. הוא עקף את המטרה, הביט בצידה האחורי, הוציא אולר מכיסו וניתק בעזרתו את מטרת הנייר. "אני ראיתי את זה רק בצליפות עם כוונות אופטיות. בוב, אתה חייב לראות את זה."

אמנון תלש את דף המטרה מידי הסמל ורץ אל האמריקאי, מראה לו את הצד האחורי. "נראה שאנחנו נמשיך להתרועע, מסטר."

הוא הצביע על שני חורי יציאה המרוחקים בלא יותר מסנטימטר על גבי הדף. ואחד הפתחים היה כפול בגודלו מהשני.

***

עם סיום השיעור הם נותרו לשבת בסככת פח מלובנת בשמש, אוויר לוהט לכוד בתוכה, והמים במימיות היו חמים למרות שמולאו בקוּלר לפני דקות אחדות. אמנון הזיע בתוך החולצה הצבאית והרגיש מגושם.

"אתה צריך להוריד במשקל," אמר שגיא, מדיו מונחים עליו כמו בגדי מעצבים על זמר נוער. היה לו מין גוף שכזה, וגם יציבה.

אמנון עשה תנועה מבטלת. "מדריך הצליפה שלנו עושה רושם של אדם מעניין," אמר.

"הוא מוזר אפילו בשביל מי שצד צבאים ביערות אלסקה ועישן חומרי הזיה."

"או שעבר מסלול צבאי קשה ביערות טרופיים. הוא לא מקפיד על החישובים לשווא."

"לא תופס את האחוזים האלו. מתמטיקה אף פעם לא דיברה אלי ואני לא דיברתי אליה בחזרה."

"זה לא מסובך, אני אסביר לך יותר מאוחר," אמר אמנון. "חשבתי שבני העדה שלך אמורים להצטיין במקצועות ריאליים."

"המשפחה שלי בחרה בתחום אחר האופייני למגזר, בנגינה. אתה מבין, רוסים הם עם ענק ומגוון." שגיא ואמו התגוררו בדירה קטנה ופסנתר תפס חלק ניכר מהסלון שלהם. משפחתם הקטנה עלתה לישראל לאחר שאביו של שגיא החליט לעזוב ולחפש אופקים חדשים. מגיל שנתיים הוא חלק את חדר המגורים עם הפסנתר, מיטתו ניצבת מאחורי כוננית ספרים המהווה פרגוד. תלמידים אשר באו לשעורים פרטיים אצל אמו נבוכו לאור המצב המוזר, אולם שגיא גדל לתוכו. באיזשהו שלב התלמידים קשרו אתו יחסי אח בוגר, במיוחד הנערות, וזה החמיא ובנה בטחון אצל הילד המתבגר.

"נקווה שנצא השבת הביתה. אני מתגעגע לארוחה המשפחתית ואפילו לבישולים של אמא שלי," אמר אמנון.

"כמה אחים אתם, פרנק?"

"יש לי אחות קצת יותר קטנה ממני."

"אחות זה טוב. בוא נלך לשתות מים קרים," אמר שגיא. עד לאימון לילה נותרו שעתיים פנויות והם העבירו אותן במשחק כדורסל אחד על אחד, דוחפים ומזיעים, מקללים וצוחקים.

***

מועדון הצוות היה מעוזם של המדריכים במתקן אדם והם נהגו להתרווח בו ליד פינת הקפה הצהלי הדלוח. קירות הצבועים בלבן עוטרו בכרזות מוטיבציה צבאיות ובפוסטר אחד של דוגמנית בבגד ים, בגודל טבעי. מדריך הצליפה ומפקד הקורס היו לבדם. הסמל הכין לעצמו קפה בוץ והציע למזוג גם לאמריקאי. בוב התעלם ממנו, ניגש לארונית נעולה והוציא מתוכה צידנית בד. הוא פתח את התיק המבודד תרמית ושלף מבין הקרחונים פחית בירה המכוסה באגלי מים מתעבים. חיוך בלתי מורגש של שביעות רצון גלש אל שפתיו כשלגם מהנוזל בריכוז, בעיניים עצומות, עדיין מתעלם מהסמל המבועת למראה האלכוהול האסור.

"מה אתה חושב על הקורס שלנו?" הסמל פתח בשיחה כדי לחפות על מבוכתו.

"הם בסדר, חיילים רגילים. רק השניים ההם שונים. לא נראה לי שהם יסיימו את הקורס." למעשה, בוב דיבר עברית לא רעה והשתמש בהיגוי אמריקאי רק בנוכחות חניכים חדשים. למען הרושם.

"למה אתה אומר את זה? הם בכושר טוב, ציוני המטווח שלהם טובים והם לומדים טוב."

"אז הכול טוב," חיקה בוב את הסמל. "שמע, יש בהם פוטנציאל אבל חסר אופי. ההוא שקולע באופן מושלם מטריד אותי. מבלי להתאמץ הוא משיג כוח קטלני, לא מעריך את ההרסניות, דבר ההופך אותו למסוכן. והשני, חברו ללא סייג. הם צריכים לירוק דם לפני שאסמוך עליהם בקרב." הוא נשען על הכיסא בחצי שכיבה והפנה את גבו אל מפקד הקורס. כל מי שהוציא מפיו יותר משני משפטים שלא לצורך, נחשב לדברן בספר המושגים שלו, ודברנים הפריעו לו לשתות בירה.

בוב לא נהג לדבר על עברו, אבל אמנון ניחש לא רע, האמריקאי עבר את ההכשרה שלו בבוץ הטרופי של וייטנאם. הוא גדל בבית דתי בברוקלין וכשנערים בני גילו גידלו שיער, עישנו סמים והפגינו נגד הממסד הלוחמני, הוא גידל אופי מרדני משלו ובמקום ללמוד כלכלה ולהשתלב בעסקי אביו, הוא התגייס לצבא. נער יהודי מורד אחר שינה את שמו מצימרמן לדילן והשפיע על בוב בדרך משונה. הצעיר אמר 'לא' לסמכות משפחתית המושרשת דורות רבים. לאחר שני מחזורי שירות בני שנתיים בווייטנאם הוא חזר רזה יותר ועוד יותר מסוגר בעצמו. בוב דיבר מעט, במיוחד עם אביו, לקח את מענק השחרור שלו ונסע לעבוד בשדות הנפט בטקסס ולאחר מכן בערב הסעודית. בשנת 1982 הוא ראה את ישראל שוקעת בלבנון, את הנחתים האמריקאים עולים בעשן לשמי בירות, וביקש להתגייס לצה"ל. ניסיון בצליפה הפך אותו למדריך למרות גילו.

"עיניים חדות ומדויקות כמו שיש לאמנון לא ראיתי באף מחזור שהדרכתי," הסמל התעקש לדבר.

"יש'ך ניסיון רב של כמה, שמונה חודשים? ועם עיני צלף כמו שלך לא ראית אף אחד? תן לי לומר לך משהו - כשצלף נמצא בשטח, הוא זקוק לתחושות ועיניים בגב." ואז בוב הרגיש שהיה נוקשה עם הבחור, שסך הכול היה בסדר, הוציא פחית בירה חדשה והעביר אותה אליו.

***

לראשונה מתחילת הקורס, הם קיבלו חופשה של סוף שבוע ארוך. מאז הטירונות הזדמן להם לבלות מספר פעמים ביציאות משותפות לאפטר אשר הסתיימו בדרך כלל בהשתכרות וריב עם צעירים אחרים. לפעמים אמנון היה מזמין בחורה לרקוד, פותח במשפטי היכרות גמלוניים ונתקל בסירוב. ושגיא הקסים אותן בשנינותו, זוכה היה בתשומת לב של אחת מהן, ובדרך כלל נעלם יחד איתה.

מעת לעת אמנון הזמין את שגיא אליו הביתה, למרות הדחיות המשיך לנסות, ובעקשנותו הצליח.

"רק פעם אחת, ואני מקווה להוריד אותך מהווריד בצוואר שלי," אמר שגיא. בן יחיד, הוא השתחצן כדי להסתיר את החשש מערב בחברת משפחה גדולה המורכבת משני הורים, אחים ודודים.

"מרוב בני דודים לא ישימו אליך לב, ואחרי הארוחה נלך לשתות משהו," שכנע אותו אמנון סופית.

הבניין בן שמונה הקומות שבו התגוררה משפחת מולכו, היה מסוג השיכונים החדשים יחסית בחולון ועם זאת, נטול כל יחוד בין עוד מספר בניינים זהים. קידמה של שנות השבעים. שגיא עלה על קוו מספר שמונים ושמונה של אגד. האוטובוסים הפסיקו את פעולתם בשעה ארבע ביום שישי, לפני כניסת השבת, והוא הקדים להגיע, מרגיש נקי ומריח טוב בבגדים האזרחיים שבחר. ובכל זאת הביטחון העצמי שלו היה מתוח. אי-ודאות לגבי מהלך השעות עד ארוחת הערב כרסמה בו ותסריטים מוזרים עלו בראשו בזמן הנסיעה מהבית.

שגיא גר בתוך בנין הקרוי רכבת בשל אורכו וריבוי הכניסות בתוכו, שיכון בסגנון שנות השישים הצנועות. השכונה בפאתי בת ים התמקמה בין המעברה לשעבר לבין הגבול עם העיר חולון ומבחינה אסתטית נראתה יותר קרובה לראשונה. עשרה קילומטר ועשר שנים הפרידו בין השכונות וניכר היה, ששתי מלחמות וצמיחה כלכלית סלקטיבית, בחלקה מטיבה אך גם מפלה, עברו על המדינה. תחבורה ציבורית תוכננה לקשר בין הפרברים לכרך וכך, קו האוטובוס הבודד שחיבר בין הערים עשה דרך פתלתלה. הנסיעה ארכה ארבעים דקות, אבל שגיא לא מיהר.

הוא ירד מהאוטובוס בתחנה האחרונה והלך לאיטו. עשה עיקוף דרך המרכז המסחרי וחשב לקנות סיגריות, אבל ויתר. גם המרכז היה חדיש, קונסטרוקציה משונה בצורת כוכב ים הבנויה מבטון חשוף וזכוכית, עדות נוספת לחוסר הטעם של שנות השבעים. מעקה בטון, רחב ונמוך, הפריד בין המדרכה לרחבה ועל גביו ישבו זקנים ממוצא גרוזיני ושיחקו דומינו. היו כעשרה צופים במשחק, יושבים על כסאות מתקפלים או עומדים, מפצחים גרעינים ומתווכחים על משהו בגרוזינית קולנית נמרצת. שגיא רצה להתעכב, אהב לחזות את החלטותיהם של מהמרים אך המשיך וחצה את הרחוב הדו-נתיבי המופרד בצורת שדרה. מכוניות לא נראו ואחר הצהרים של יום השישי היה שקט במיוחד בפרבר זה, התחנה הסופית המרוחקת ביותר מתל אביב. שגיא אהב את השלווה שלפני כניסת השבת.

הטלפון הנייד צלצל ועל הצג נכתב 'אמנון'. "איפה אתה, בסביבה? בוא תעלה ותתחיל לעזור." הוא ניתק וירד לחכות לשגיא מחוץ לבניין.

בכניסה אל מבואה בעלת מראה גדולה שגיא העביר את ידו דרך השיער הקצוץ, מנסה לסדר אותו. מעלית קטנה לקחה אותם אל הקומה החמישית והם נכנסו אל בית משפחת מולכו. בניגוד לשלווה שבחוץ, תכונה פעילה שררה בדירה. חדר מגורים נפתח ישר מהכניסה, מטבח נמצא משמאלו ולפניו פרוזדור המוביל לשלושה חדרי שינה. הרבה אנשים התהלכו מחדר לחדר.

אישה יפה, גבוהה ומעט מלאה הופיע משום מקום וחיבקה את שגיא. היא נראתה צעירה יחסית, בתחילת שנות הארבעים ולה שיער בהיר. "נעים סוף סוף להכיר אותך שגיא." חיבוקה בלע אותו והיא הריחה כמו תבשיל המתובל בירקות שורש ובצל מטוגן. ריח טוב של בית. "תיכנס, תשב ותקרא לי חנה. אמנון, תביא לחבר שלך משהו לשתות."

"ואני בניתי עליו שיעזור לי לחתוך סלט. טוב, אל תביטי עלי ככה, אני צוחק," אמנון התכווץ תחת מבטה של אמו.

גבר שתקן לחץ לשגיא את היד. "בנימין," פירט מר מולכו. שני נערים, בניי הדוד, עברו לידו בריצה. מהמטבח יצאה הדודה, אחותו של האב ובסלון ישב בעלה. אמנון המשיך להציג את המשפחה ושגיא התיישב על כורסא, מסוחרר וצמא לקוקה-קולה אשר נמזגה עבורו.

"וזאת אחותי, נועה," אמר אמנון אל עבר צעירה שיצאה מחדרה, פוסעת על קצות אצבעותיה. שגיא התיישר והניח את כוסו. הצעירה פגשה את מבטו המכוון ישירות אליה והורידה את עיניה המכוסות בריסים ארוכים. צל תועה התפשט אל הגומות שלה, היא נדה וחזרה אל חדרה. "והיא לא ביישנית בדרך כלל."

שולחן האוכל נפתח למלוא אורכו על מנת להכיל את בני משפחת מולכו וחרג מפינת האוכל לכיוון המבואה. שגיא ישב בצפיפות נוחה בין אמנון לאביו, מול בני הדודים. רגיל היה לסדר מסוים של המנות בארוחות משפחתו - מרק הוגש תחילה ואז המנות הראשונות ולאחריהם נפתחו המכסים מעל לסירים של העיקריות. כאן האבא, האמא והדודה הגישו אין סוף מנות בבת אחת ופרשו אותן על השולחן, מנות ראשונות ועיקריות, קרות וחמות, סלטים, ממרחים וחמוצים.

"אני ממוצא אשכנזי," אמרה אמו של אמנון, "אבל אתה תמצא פה מעט מהמטבח שלנו. השליטה בצבע ובטעם עברה אל הצד היווני במשפחתנו."

וכאילו כדי לחזק את דבריה, הדוד, כפילו של זורבה, מזג אוזו לתוך כוסות גבוהות. הוא הוסיף מעט מים קרים מתוך קנקן, ממש כמה טיפות, והמשקה הפך ללבן אטום. "אנחנו קוראים לזה חלב אריות ושותים ממנו קצת, להגברת התיאבון," הוא הגיש את הכוסות למבוגרים והצעירים היו רעבים ללא עזרת המשקה. כולם התנפלו על האוכל וברכת 'שבת -שלום' של הדוד בקושי נשמעה.

"אין קידוש או תפילה?" שאל שגיא ואמנון גיחך.

"אין יותר רחוקה מהדת ממשפחת מולכו, וזאת למרות שמה," אמר בנימין בקול חזק. "אפשר להגיד שאנחנו שונאים את כל מה שהדת מייצגת." אף אחד לא שם לב לסמיכות של מאפי גבינה ליד מאכלי בשר. בתוך ההמולה חנה השתתקה והביטה הצידה, מתכווצת תחת הערתו של בעלה.

על צלחתו של שגיא נערמו בזריזות עלי גפן ממולאים באורז וצנוברים, תבשיל ירקות עם עוף מטובל בפלפלים, קציצות ירק וקציצות בשר, ועיניו התקשו להכיל את הכמות והמגוון. "תטעם, אל תתבייש , האוכל פה יותר טוב ממנות הקרב," אמר אמנון. "רק שיגמר כבר קורס הצליפה המזורגג הזה. אני בטוח שבוב יכשיל אותנו לפני הסוף."

"או כמו שסבא שלי אומר, הוא ישתה לנו את הדם לפני שייתן לסיים את הקורס. המטורף נטפל אל כל מגרעת, מאמין שרק קושי שומר על הישגים."

"אמנון אוהב כשדברים מסתדרים מעצמם," אמר אביו.

"אז הוא לא יאהב את החיים כמבוגר," אמרה דודתו.

"תחילה לא לקחתי ללב, זרמתי עם השתלשלות העניינים והצלחתי לא רע. כשהאמנתי כבר שנסיים כצמד צלפים הטובים בקורס, הדברים התחילו ללכת קשה." אמנון דאג שמא יכזיב את הסומכים עליו ויותר מכל, חשש לאכזב את שגיא. צמה ורעב, מוכן לסחוב ציוד נוסף באימונים על מנת להימנע מלראות שוב את הבעת המבוכה על פניו של חברו.

 

לאחר הארוחה והקינוחים המסוכרים, המלווים בקפה שחור ומר, אמנון סימן לשגיא.

"אבא, אני לוקח את האוטו כדי להקפיץ את שגיא הביתה. אני אחזור קצת יותר מאוחר."

"להקפיץ? ולעצור באיזה פאב שבמקרה נקרה בדרך? אמנון, לא יותר מחצי ליטר בירה, מובן." לא היה סימן לשאלה במשפט האחרון.

"אני גם באה אתכם," נועה קמה מהשולחן, ניגשה אל חדרה והביאה תיק נשי.

"שום באה ושום פאב בגילך," תורה של האם היה לפקוד.

"אחת, אני כבר חודשיים בת שש עשרה," נועה נופפה בתעודת הזהות החדשה והחזירה אותה לתיק. "שתיים, אני אשתה רק קולה, טוב אבא?" והאבא רק פרש ידיים בחוסר אונים מעושה. את אמנון היא לא שאלה ונעמדה ליד הדלת. משגיא התעלמה באופן, שדווקא הראה את תשומת לבה לנוכחותו.

"אולי בכל זאת לא תצאו לבלות בערב שבת, ילדים?" שאלה חנה בתקווה עצובה.

"מתי יצאו, אם לא בשבת, חנה?" אמר האב.