מלחמה ושלום - כרך ב'

משלהי שנת 1811 החל חימושה המוגבר של אירופה המערבית וריכוז כוחותיה, ובשנת 1812 זעו הכוחות הללו — מיליונים של בני־אדם (בהביאנו בחשבון גם את אלה, שהעבירו את הצבא וכִלכלוהו) מן המערב מזרחה, אל גבולותיה של רוסיה, שאליהם ממש באותו אורח עצמו, מאז שנת 1811, היו נמשכים והולכים כוחותיה של רוסיה. בשנים־עשר ביוני עברו כוחותיה של אירופה המערבית את גבולות רוסיה ופרצה המלחמה, היינו התרחש מאורע שהוא מנוגד בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו של האדם. מיליונים של אנשים עשו זה כנגד זה מספר עצום ורב כל־כך של מעשי־רשע, אונאוּת, בגידות, גנֵבות, מעשי־מִרמה והוצאות שטרות־כסף מזויפים, מעשי־גזל, הצתות ורצח, אשר רשומות כל בתי־הדין שבעולם לא יכילום במשך דורות שלמים, ואשר בפרק־זמן זה, האנשים שביצעו אותם, לא ראום כלל כמעשי־פשע.

מה הוליד את המאורע המופלא הזה? מה היו גורמיו? ההיסטוריונים אומרים בביטחון של תמימות, שגורמי המאורע הזה היו: פגיעה בכבודו של הדוכס לבית אולדנבורג, זלזול בשיטה הקונטיננטלית, תאוות־השלטון של נאפוליאון, עיקשותו של אלכסנדר, שגיאותיהם של הדיפלומטים וכיוצא־באלה.

מכאן, שדי היה למֶטֶרְנִיך, לרומיאנצב, או לאטלייראן, בין מסיבה לקבלת־פנים, להתאמץ ולכתוב איגרת מחוכמת ונאה מעט יותר, או אילו היה נאפוליאון כותב לאלכסנדר: ״Monsieur mon frére, je consens à rendre le duché au duc d׳Oldenbourg,״1 ולא היתה כל מלחמה.

1 מלכי ואחי, הנני מסכים להחזיר את הדוכסות לדוכס לבית אולדנבורג.

מובן, שכך נראו הדברים בעיני בני־הדור. מובן, שלנאפוליאון נדמה, כי גורם המלחמה היו תככיה של אנגליה (כאשר גם אמר על אי הלנה־הקדושה), מובן, שלחברי־הפרלמנט האנגלי נדמה, כי גורם המלחמה היתה תאוות־השלטון של נאפוליאון; שלנסיך האולדנבוּרגי, נדמה, שסיבת המלחמה היתה מעשה־האלימות שעשו בו; שלסוחרים נדמה, כי גורם המלחמה היה השיטה הקונטיננטלית המרוששת את אירופה; שלחיילים הוותיקים ולגנרלים נדמה, שהגורם העיקרי היה ההכרח להשתמש בהם בפעולה; ללגיטימיסטים שבזמן ההוא — כי העיקר בזה שהיה הכרח להקים מחדש את מיטב המסורת מימי־קדם, ולדיפלומטים של הימים ההם — שכל מה שאירע לא אירע אלא משום שהברית בין רוסיה לאוסטריה בשנת 1809 לא הוסתרה בחכמה מספקת מעיני נאפוליאון, וכי התזכיר מס׳ 178 נכתב באורח לא מוצלח. מובן, שגם הגורמים הללו ועוד כמות של גורמים הרבים לאין־ספור, אשר כָּמוּתם תלויה בהבדלי נקודות־הראות הרבות לאין־ספור, היתה עולה על לבם של בני־הדור; אך לדידנו, הצאצאים הרואים למרחוק את עצמת המאורע הכביר בכל גודלו והמעמיקים־חקר בתוכנו הפשוט והנורא, נראים הגורמים הללו כבלתי־מספיקים. לנו לא מובן, שמיליונים אנשים־נוצרים הרגו ועינו זה את זה, משום שנאפוליאון היה תאב־שלטון, אלכסנדר עיקש, הפוליטיקה של אנגליה ערמומית, והדוכס לבית אולדנבורג כבודו נפגע. אי־אפשר להבין, מהו הקשר שבין הנסיבות הללו לבין עצם עובדת ההרג והאונס; מדוע־זה בגלל הפגיעה בכבודו של הדוכס היו אלפי אנשים מקצה האחר של אירופה הורגים ומרוששים את האנשים שבפלך סמולנסק ובפלך מוסקבה, והיו נהרגים בידיהם.

לדידנו — הצאצאים שאינם היסטוריונים, שאינם להוטים אחרי תהליך המחקר ולפיכך מסתכלים במאורע בשכל־הישר שלא נתערפל, — ניצבים גורמיו של המאורע הזה ככמות עובדות הָרַבָּה עד אין־ספור. ככל אשר נעמיק־חקר בגורמים, כן ירבו; וכל גורם לחוד או שורה של גורמים נראים לנו כשהם לעצמם צודקים, ובאותה מידה עצמה נראים הם לנו כוזבים בקטנותם לעומת גדולתו של המאורע, וכוזבים במידה זו עצמה מחמת אי־כושרם (ללא השתתפות יתר הגורמים שנזדמנו איתם) לחולל את המאורע שנתחולל. וממש כסירובו של נאפוליאון להחזיר את צבאותיו אל מעבר לוויסלה ולהחזיר לבעליה את דוכסות אולדנבורג, ששימש, כביכול, גורם למאורע, ממש כך נראה בעינינו גם רצונו או אי־רצונו של קורפורל צרפתי ראשון להתגייס לתקופת־שירות נוספת לצבא, כאחד הגורמים למה שאירע; שהרי אילמלא הסכים לשרת בצבא ולוּ כדוגמתו לא הסכים קורפורל שני ושלישי וקורפורל־האלף ולו החיילים מיאנו כמוהם, הרי היה מספר האנשים בצבא נאפוליאון מתמעט כל־כך, שלא יכלה כלל להתקיים שום מלחמה.

אילמלא נפגע נאפוליאון מפני הדרישה לסגת אל מעבר לוויסלה, ואילמלא פקד על הצבאות להתקיף, לא היתה מלחמה; אך אילמלא חפצו כל הסַמָלים לשרת בצבא גם הפעם, הרי גם אז לא היתה מלחמה. אכן לא יכלה להיות מלחמה גם אילמלא היו התככים של אנגליה, ואילמלא היה הדוכס לבית אולדנבורג, ורגש העלבון של אלכסנדר, ואילמלא היה ברוסיה שלטון מלוכני בלי־מצרים, ואילמלא היתה קיימת המהפכה הצרפתית והדיקטטורה והאימפריה שבאו אחריה, וכל מה שגרם למהפכה הצרפתית, וכן הלאה. גם בלי אחת הסיבות הללו לא יכול היה להיות כל מאוּמה. מכאן, שכל הסיבות והגורמים האלה — מיליוני גורמים — נזדמנו כדי לחולל את אשר נתחולל. ומכאן, שדבר לא היה הגורם היחיד של המאורע, והמאורע צריך היה להתרחש רק משום שצריך היה להתרחש. צריכים היו מיליוני אנשים לכבוש את רגשי־האדם שלהם ואת שׂכלם וללכת מזרחה מן המערב, ולרצוח את בני־מינם, ממש כאשר הלכו כמה וכמה דורות לפני־כן המוני אנשים, מן המזרח למערב, ברוצחם את אלה שנבראו, כמותם, בצלם.

פעולותיהם של נאפוליאון ואלכסנדר, אשר ממוצא־פיהם היתה תלויה, לכאורה, העובדה, אם נתחולל המאורע ואם לא נתחולל, — היו לא שרירותיים, ממש כפעולתו של כל חייל שיצא למלחמה בגלל הפלת־גורל או בצו־הגיוס. דבר זה לא יכול להיות אחרת, כי למען אשר ייעשה רצונו של נאפוליאון או אלכסנדר (הם האנשים אשר המאורע תלוי בהם, כביכול), היה הכרח בהזדמנות של גורמים רבים עד אין־ספור, אשר גם בלי האחד מהם לא יכול המאורע להתרחש. היה הכרח שמיליוני בני־אדם, אשר בידיהם היה הכוח הממשי, חיילים אשר ירו, אשר הובילו אספקה ותותחים, היה הכרח שהם יסכימו לבצע את הרצון הזה של אין־ספור של גורמים שונים ומורכבים.

הפאטאליזם בהיסטוריה הריהו דבר שאין להימנע ממנו, בבואנו להסביר תופעות חסרות־היגיון (היינו, אותן התופעות שאת הגיונן אין אנו מבינים). ככל שאנו מתאמצים להסביר את התופעות ההיסטוריות הללו על דרך־ההיגיון, כן נהיות הן חסרות־היגיון יותר וסתומות יותר.

כל אדם חי למען עצמו, משתמש בחופש להשגת מטרותיו הפרטיות וחש בכל יֵשוּתוֹ, שעכשיו יכול הוא לעשות או לא לעשות מעשה זה או אחר; אך מיד אחרי שעשאו, הרי המעשה הזה, שנעשה ברגע מסוים של הזמן, נהפך להיות דבר שאין להשיבו ונהיה לנכס ההיסטוריה, אשר בה משמעותו אינה חופשית עוד אלא הלָכה קבועה מראש.

שני צדדים בחיי כל אדם: החיים הפרטיים, שהם חופשיים יותר ככל שענייניהם מופשטים יותר, וחיים של כוחות־האיתנים, חיי־נחיל, אשר בהם מגשים האדם על־כורחו ושלא־מדעתו את החוקים שנכונו לו מראש.

האדם חַי בהכרה למען עצמו, אך שלא־בהכרה משמש הוא את השגת המטרות ההיסטוריות, האנושיות־הכלליות. המעשה שנעשה אין להשיבו עוד, ופעולתו המזדמנת בתוך הזמן עם מיליוני פעולות של אנשים אחרים, נהיית לבעלת־ערך היסטורי. ככל אשר תגבה עמדתו של אדם בסולם החברתי, ככל אשר ירבה מספר האנשים שהוא קשור בהם, ככל אשר ירב שלטונו על זולתו, כן ברור לעין עד כמה מחויב־המציאות וקבוע־מראש הוא כל מעשה ממעשיו. ״לב מלך — ביד ה׳.״ המלך הוא עבד ההיסטוריה.

ההיסטוריה — היינו חיי־האדם שלא בהכרה, החיים בכללותם, חיי־הנחיל — משתמשת בכל רגע מחיי המלכים כבכלי להשגת מטרותיה.

אף־על־פי שבעת ההיא, בשנת 1812, נדמה לו לנאפוליאון, כי בו בלבד תלוי הדבר verser או שלא verser le sang de ses peuples 2 (כפי שכתב לו אלכסנדר באיגרתו האחרונה), לא נשתעבד מעולם יותר משיעבודו בעת ההיא לחוקים הקבועים מראש, אשר כפוהו לעשות (כפועל בכוח עצמו ובוחר כטוב בעיניו) מעשים שהיו מחויבי־המציאות למטרה הכללית, להיסטוריה.

2 לשפוך או לא לשפוך את דם עמיו.

אנשי־המערב נעו מזרחה כדי להרוג אלה את אלה. ולפי חוק הזדמנות הגורמים באו ונהיו אלפי גורמים קטנים ונזדמנו עם המאורע הזה למען התנועה הזאת ולמען המלחמה: תוכחות על הפרת השיטה הקונטיננטלית, והדוכס לבית אולדנבורג, ותנועת הצבאות לפרוסיה, שלא נעו לשָם (כפי שנדמה לנאפוליאון) אלא כדי להשיג שלום מזוין, וגם אהבתו של הקיסר הצרפתי את המלחמה, והעובדה, כי הסכין להילחם, דבר שעלה בקנה אחד גם עם נטיית עמו, גם הלהיטות אחרי הממדים הכבירים של ההכנות וגם הוצאות־הממון להכנות הללו, גם הדרישה לגמול, אשר יצדיק את ההוצאות הללו, גם אותות־הכבוד שהעבירוהו על דעתו בדרזדן, גם השיחות הדיפלומטיות, אשר על דעת בני־הדור, התנהלו מתוך רצון כּן להשגת השלום ואשר פגעו בכבודם של שני הצדדים גם יחד, וריבוא־אלפי־רבבה של גורמים אחרים, שהותאמו למאורע האומר להתרחש ושנזדמנו עִמו.

בהבשיל התפוח והוא נופל — מדוע נפל? המשום שנמשך הוא לאדמה, או משום שיבש לבו, או שמא מפני שהשמש מייבשתו, שהוא כבד והולך, שהרוח מנערתו, או אולי משום שחשקה נפשו של הילד העומד למטה לאוכלו?

אף לא אחד מאלה הוא הגורם. כל אלה גם יחד אינם אלא הזדמנות־מקרים של אותם התנאים, שבהם מתרחש כל מאורע של חיים, כל מאורע אורגני, סטיכי. ואותו חכם־הבוטניקה אשר יגלה, כי התפוח נופל משום שהתא מרקיב בו וכיו״ב, יצדק ממש באותה המידה שיצדק הילד העומד למטה, שיאמר, כי התפוח נפל משום שחשקה נפשו לאוכלו והוא התפלל על כך. באותה מידה עצמה יצדק ולא יצדק זה, אשר יאמר כי נאפוליאון יצא לכבוש את מוסקבה, משום שהוא חפץ בזאת, ושהכיליון בא עליו, משום שאלכסנדר חפץ בכיליונו, — ממש כאשר יצדק ולא יצדק האומר שהר אשר משקלו מיליון פוד ושחתרו תחתיו נפל משום שהפועל האחרון היכּהוּ במַכּוֹש. במאורעות ההיסטוריים, הרי אלה המכונים בשם ״אישים גדולים״ הִנם בחזקת שלטים הנותנים שם למאורע, והם, ממש כשלטים, קשורים בעצם המאורע פחות מכל גורם אחר.

כל פעולה מפעולותיהם, הנראית בעיניהם כשרירותית, היא בלתי־שרירותית מבחינה היסטורית, אלא קשורה בכל מהלך־ההיסטוריה כהלכה קבועה־מראש.

 

 

ב

 

ביום ה־29 במאי יצא נאפוליאון מדרזדן, אחרי שבתו בה שלושה שבועות, והוא מוקף סיעת אנשי־חצר המורכבת מבני מלכים, דוכסים, מלכים, ואפילו קיסר אחד בהם. לפני צאתו האיר נאפוליאון פניו לנסיכים, למלכים ולקיסר, לכל אלה שהיו ראויים לכך, נזף נזיפות קלות במלכים ובנסיכים שלא שׂבע מהם נחת, נתן תשורות של פנינים ויהלומים מאוצרו הפרטי (היינו, הלקוחים ממלכים אחרים) לקיסרית האוסטרית, ואחרי שחיבק ברוב חיבה את הקיסרית מאריה לואיזה, כדברי ההיסטוריון שלו, הניחהּ מלאת־צער־ההפרד, אשר היא מאריה־לואיזה זאת, שנחשבה לאשתו ורעייתו, אף־על־פי שבפאריס נותרה אישה ורעייה אחרת, — לא עצרה, כביכול, כוח לשאתו. אף־על־פי שהדיפלומטים האמינו עדיין אמונה שלמה באפשרות השלום ועבדו בשקדנות להשגת המטרה הזאת, אף־על־פי שהקיסר נאפוליאון כתב במו־ידו איגרת לקיסר אלכסנדר, בכנותו אותו Monsieur mon frère,3 והבטיחוֹ מקרב־לב, שאין הוא חפץ במלחמה עִמו ושלעולם יאהבנו ויכבדו — הוא נסע אל הצבא והיה פוקד בכל תחנה פקודות חדשות, שמטרתן היתה להחיש את תנועת־הצבא מן המערב מזרחה. הוא נסע במרכבת־דרכים, הרתומה לשישה סוסים, המוקפת נושאי־כלים, שלישים וחיילי־משמר, בדרך־המלך בואכה פוזן, טורן, דאנציג וקניגסברג. בכל אחת מן הערים הללו הקבילו פניו אלפי אנשים בדחילו־ורחימו.

3 אדוני ואחי.

הצבא נע מן המערב מזרחה, ושישיות־הסוסים המתחלפות נשאו אף אותו לשם. בעשרה ביוני הדביק את הצבא ולן ביער וילקוביסק, בדירה שהוכנה לו באחוזתו של רוזן פולני.

למחרת־היום, אחרי שעבר את הצבא, ניגש נאפוליאון בכִרכרה אל הנהר ניימאן, כדי לתור את סביבות המעברה; לבש מדים פולניים ויצא לחוף.

כאשר ראה מן העבר ההוא את הקוזאקים (les Cosaques) ואת הערבה המשתרעת (les Steppes), שבתוכה שוכנת־כבוד מוסקבה עיר הקודש (Moscou la ville sainte),4 המטרופולין של אותה המדינה הדומה לסקיתיה, אשר אליה שם־פעמיו אלכסנדר מוקדון, — פקד נאפוליאון באורח שהפתיע את הכול ובניגוד לכל ההיגיון האסטרטגי והדיפלומטי, לפתוח בהתקפה. ולמחרת־היום החלו צבאותיו עוברים את הניימאן.

4 כוונת לעג של טולסטוי, שכן מעבר לניימאן אין לא מוסקבה ולא ערבה.

ב־12 בחודש, השכם־בבוקר יצא מן האוהל שהוצב ביום ההוא על גדתו השמאלית, התלולה, של הניימאן וצפה במצופית אל זרמי צבאו הנוהרים מיער וילקוביסק, שהשתפכו על פני שלושה גשרים שנִבנו על הניימאן. הצבאות ידעו את דבר־נוכחותו של הקיסר, ביקשוהו בעיניהם וכאשר מצאו על ההר לפני האוהל את הדמות המופרשת מעם הסיעה, במקטורן ומגבעת, היו זורקים כובעיהם כלפי מעלה ומריעים ״Vive l׳Empereur!,״5 ובזה אחר זה, אין קצה להם, היו זורמים וזורמים מתוך היער האדיר שהסתירם עד כה, ובהסתדרם בשלושת הגשרים עברו אל מעבר לנהר.

5 יחי הקיסר.

״On fera du chemin cette fois-ci. Oh! quand il s׳en mêle lui-même, ça chauffe… Nom… de Dieu… Le voilà!.. Vive l׳Empereur!.. Les voilà donc les steppes de l׳Asie! Vilain pays tout de même. — A revoir, Beauché; je te réserve le plus beau palais de Moscou. — A revoir! Bonne chance… — L׳as-tu vu, l׳Empereur? Vive l׳Empereur… preur! — Si on me fait gouverneur aux Indes, Gérard, je te fais ministre du Cachemire, c׳est arrêté. — Vive l׳Empereur! Vive! vive! vive! — Les gredins de cosaques, comme ils f ilent. Vive l׳Empereur! Le voila! Le vois-tu? Je l׳ai vu deux fois comme je te vois. Le petit caporal… Je l׳ai vu donner la croix à l׳un des vieux… — Vive l׳Empereur!..,״6 דיברו קולותיהם של אנשים צעירים וזקנים, שונים ונבדלים זה מזה באופיים ובמצבם החברתי. על־פני כל האנשים הללו היתה ארשת אחת כללית, האומרת שמחה לקראת התחלת המערכה שחיכו לה זה כבר והתלהבות ומסירות לאדם הלבוש מקטורן אפור, שעמד על ההר.

6 הפעם נצא לפעולה. הקיסר! הה! כאשר ייקח הוא עצמו את העסק בידו, הכול יעלה ויצליח... עכשיו אנו ניגשים! בחיי... הנה הוא. הידד, הקיסר! ובכן, אלו הן ערבות־אסיה... אכן, ארץ נאלחה. להתראות, בּוֹשה. אני אשייר לך את הארמון הטוב ביותר במוסקבה, אם ימנוּני נציב־הודו אעשך מיניסטר בקאשמיר... הידד! הנה הוא! הראית אותו? ראיתיו שתי פעמים ממש כדרך שאני רואה אותך. הקורפורל הקטן... ראיתי, כיצד תלה צלב על חזה אחד הזקנים. הידד, יחי הקיסר!

ב־13 ביוני הגישו לפני נאפוליאון סוס ערבי לא־גדול, טהור־גזע, והוא עלה עליו ונסע בדהר על אחד הגשרים שעל הניימאן, ובדרכו היו בלי־הרף מחרישות את אוזניו קריאות־תשואה, אשר הוא, כפי שניכר היה, לא סבלן אלא משום שאי־אפשר לאסור עליהם להביע בקריאות הללו את אהבתם אותו; אך קולות־הקריאה הללו, המלוות אותו באשר הוא שם, הכבידו עליו והטרידו את דעתו מן הדאגה למלחמה, שאחזה בכל ישותו מיום שנצטרף לצבא. דרך אחד הגשרים המתנדנדים על גבי סירות עבר הוא אל הגדה שממול, פנה פנייה חדה שמאלה, ורכב בדהרה בואכה קוֹבנוֹ, בעקבות ציידי הגווארדיה הנלהבים, המתמוגגים ונפוגים מרוב אושר, שרכבו לפניו בפַנותם לו דרך בתוך המון הצבא. כאשר ניגש אל הנהר הרחב ויליה, נעצר על יד גדוד־אוּלאנים פולני שעמד על החוף.

״ויוואט!״ קראו הפולנים באותה התלהבות עצמה, בקלקלם את השורות וּבדחקם זה את זה כדי לראותו. נאפוליאון סקר את הנהר, ירד מעל סוּסוֹ וישב על קורה, שהיתה מוטלת על החוף. על־פי אות שניתן בלי־אומר, הגישו לו את המצוֹפית. הוא הטילהּ על גבו של נושא־הכלים המאושר, שניגש אליו במרוצה, והחל להביט אל מעבר לנהר. אחר־כך שקע בהתבוננות בגיליון־המפה, שהיה פרוס בין קורות. בלי הרם ראשו אמר איזה דבר, ושניים משלישיו דהרו אל האוּלאנים הפולנים.

״מה? מה הוא אמר?״ נשמע קול־דברים בשורות האולאנים הפולנים, כאשר ניגש אליהם אחד השלישים בדהרתו.

ניתנה פקודה, שימצאו מעבּרות בנהר ויעברוהו. מפקד־גדוד אולאנים פולני, איש זקן ויפה־תואר, מסמיק ומתבלבל בדיבורו מחמת התרגשות, שאל את השליש, הרשאי הוא לעבור עם האולאנים שלו את הנהר בשחייה, בטרם ימצאו את מעברות־הנהר. בפחד ניכר, פן יסרבו לו, כאותו ילד המבקש רשות לרכב על סוס, ביקש שיתירו לו לעבור בשחייה את הנהר לעיני הקיסר. השליש אמר, כי, מן־הסתם, לא יתקצף הקיסר על מעשה זה של שקידה יתֵרה.

אך־זה אמר השליש את הדברים הללו, והנה קצין זקן בעל־שׂפם, פניו אומרות אושר, ועיניו נוצצות, נשא את חרבו אל־על וקרא ״ויוואט!״, ובפקדו על החיילים ללכת אחריו, דִרבן את סוסו ודהר אל הנהר. דחף בזעם את הבהמה, שנתהססה תחתיו, וקפץ־צנח המימה, כשהוא מכוון פעמיו לעומקם על־פי ערוץ גיאוּתו של הזרם. מאות אוּלאַנים דהרו אחריו. צינה וצמרמורת של פחד היתה באמצע הזרם ובמקום גיאוּתו. האולאנים היו נאחזים זה בזה כשהם נופלים מסוסיהם. כמה מן הסוסים טבעו, טבעו גם בני־אדם, השאר השתדלו לשחות קדימה, לעבר ההוא, ואף־על־פי שבמרחק מחצית־הפרסה היתה מעבוֹרת, היו גאים על כך, שהם שוחים וטובעים בנהר הזה לעיני האדם, שישב על גבי קורה ולא הביט אל מה שהם עושים. כאשר העז השליש שחזר, בבחרו בשעת־כּוֹשר, להסב את תשומת־לִבו של הקיסר על מסירותם של הפולנים לו, קם האיש הקטן, הלבוש מקטורן אפור, ובקראו אליו את בֶּרטייה, החל מהלך עִמו הלוך ושוב על החוף, כשהוא פוקד לו פקודות ופעם בפעם מעיף מבטים של אי־רצון אל האוּלאנים הטובעים, המסיחים את דעתו מן העניין החשוב לו.

לא חדש היה לו הביטחון בכך, שעצם־נוכחותו בכל כנפי־הארץ, מאפריקה ועד ערבות מוסקבה, מפילה על האנשים אותה תדהמת־התפעלות עצמה וּמעוררת בם מעין השתוללות־חוּשים עד־כדי שִכחה עצמית. הוא ציווה שיקריבו אליו סוס ורכב למקום חנייתו.

כארבעים נפש מן האולאנים טבעו בנהר, על אף הסירות שנשלחו לעזרתם. מרביתם נפלטו בחזרה אל העבר מזה. מפקד־הגדוד וכמה מאנשיו עברו בשחייה את הנהר ועלו בקושי על הגדה שבעבר ההוא. ואולם אך־זה יצאו מן המים, ובגדיהם רטובים, ונחלים זורמים מהם, הריעו: ״ויוואט!״ כשהם מביטים בהתלהבות למקום שבו עמד קודם נאפוליאון, אלא שכבר לא היה בו. וברגע ההוא היו מאושרים בעיני עצמם.

בערב בין שתי פקודות — האחת על כך שימהרו להביא לו את שטרות־הכסף הרוסיים המזויפים, שהוכנו לשם החדירה לרוסיה, והשנייה: להוציא להורג זאכסי אחד, אשר במכתבו שנתפס היו ידיעות על פקודות הצבא הצרפתי — פקד נאפוליאון פקודה שלישית: על צירוף מפקד־הגדוד הפולני, שקפץ ללא צורך אל הנהר, למניין בני לגיון־הכבוד, אשר נאפוליאון עצמו עמד בראשו.

Ques vult perdere — dementat.7

7 מאלה אשר ירצה באָבדנם — ייטוֹל את שׂכלם (לטינית).

 

 

ג

 

ובינתיים, זה לו יותר מחודש־ימים, התגורר הקיסר הרוסי בווילנה, והיה עורך מִסקרים ותִמרונים. דבר לא היה מוכן למלחמה, שהכול ציפו לה ושלמען הכינהּ בא הקיסר מפטרבורג. תכנית כללית של פעולה לא היתה בנמצא. ההיסוסים בשאלה איזו מכל שלוש התכניות המוצעות ראוּיה להתקבל, גברוּ ביתר־שאת אחרי ששהה המלך חודש־ימים במטה־הראשי. בשלושת מחנות־הצבא, בכל אחד מהם, היה מפקד משלו, אך מפקד כללי לכל הצבאות לא היה, והמלך לא קיבל על עצמו את הפיקוד.

ככל אשר ארכה שהותו של הקיסר בווילנה, כן פחתו ההכנות למלחמה, שכבר נלאוּ מלחכות לה. כל שאיפותיהם של האנשים המקיפים את המלך כאילו לא היו מכוונות אלא להעסיק את הקיסר בשעשועים ולהנעים את זמנו, כדי שישכח את עצם המלחמה הנשקפת לו.

אחרי נשפים רבים וחגיגות רבות בבתיהם של בעלי־אחוזה פולניים, ואנשי־החצר, ובבית־המלך עצמו, עלתה על דעתו של אחד הגנרל־אדיוּטאַנטים הפולנים של הקיסר לערוך סעודה ונשף לכבודו בשמם של הגנרל־אדיוּטאַנטים שלו. הרעיון נתקבל על לב כוֹל־וכוֹל. הקיסר הביע את הסכמתו. הגנרל־אדיוּטאנטים תרמו את תרומותיהם. הגבירה, שהיתה, לכל הדֵעות, נעימה ביותר לקיסר, הוזמנה לשמש באותו נשף בתפקיד עקרת־בית. הרוזן בֶּניגסֶן, בעל־אחוזה בפלך וילנה, העמיד את ביתו שמחוץ־לעיר לרשוּת החגיגה הזאת. וליום ה־13 ביוּני נקבע מועד הנשף, הסעודה, טיול בסירות וזיקוקי־די־נור בזאַקרֶט, הוא ביתו של הרוזן בניגסן מחוץ־לעיר.

באותו יום עצמו, אשר בו פקד נאפוליאון פקוּדה לעבור את הניימאן, וצבאות החלוּץ שלו עברו את הגבול הרוסי בהודפם את הקוזאקים, היה אלכסנדר מבלה את הערב בקייטנתו של בניגסן — בנשף, שערכוּ לו הגנרל־אדיוּטאנטים.

החגיגה היתה עליזה ומזהירה; יודעי־דבר אמרו, כי מעטים היו המקרים, כשבמקום אחד נתאספו נשים יפות־תואר רבות כל־כך. הרוזנת בזאוחובה, שבאה, בין שאר גבירות רוסיות, בעקבות המלך מפטרבורג לווילנה, היתה בנשף הזה, כשהיא מאפילה ביִפעתה הכבדה, זו הקרויה בשם ״היופי הרוּסי״, על הגבירות הפולניות המעודנות. הוד־מלכותו נתן את דעתו עליה וזיכה אותה במחול.

בוריס דרובצקוי en garçon (כאחד הרווקים), כפי שאמר, אחרי שהניח את אשתו במוסקבה, היה אף הוא בנשף הזה, ואף כי לא היה גנרל־אדיוטאנט, השתתף בתרומה גדולה בהוצאות נשף זה. בוריס היה איש עשיר, שהרחיק־לכת בדרגות־כבוד, וכבר לא ביקש חסותם של גבוהים ממנו, אלא הופיע כשווה בין שווים בינות לנשואי־הפנים שבבני־גילו.

בשעה שתים־עשרה בלילה רקדו עדיין. אלן, שלא נמצא לה בן־זוג כיאה לה, הציעה בעצמה את מחול המזורקה לבוריס. הם ישבו כזוג שלישי. בהעיפו מבטי־אדישוּת בכתפיה החשׂוּפוֹת, המבריקות של אלן, שהגיחו מתוך שמלת־המלמלה הכהה המעוטרת־זהב, היה בוריס מספר על מכרים נושנים, ועם זאת, בבלי־דעת ובלי שירגיש איש בכך, לא פסק אף לרגע אחד מלהתבונן במלך, שהיה באותו אולם עצמו. המלך לא רקד; הוא עמד בפתח־הדלת והיה עוצר פעם איש זה ופעם איש אחר בדברי־חיבה שרק הוא לבדו השכיל לאומרם.

עם פתיחת ריקוד המזורקה ראה בוריס, שגנרל־אדיוטאנט באַלאַשוב, אחד המקורבים ביותר למלך, ניגש אליו, ולא על דרך גינוני־החצר עמד סמוּך לקיסר, שדיבר עם גבירה פולנית. אחר ששוחח המלך עם הגבירה שעה קלה, העיף מבט של שאלה בבאַלאַשוב, וכשהבין, מן־הסתם, שבאַלאַשוב נהג כאשר נהג אך ורק משום שהיו לכך סיבות חשוּבות, קד קידה של כלוּם לגבירה ופנה אל באַלאַשוב. אך זה פתח באַלאַשוב בדבריו, והנה נצטיירה ארשת־של־תימהון על־פני המלך. הוא שילב את זרועו בזרועו של באַלאַשוב והלך עִמו לאורך־האולם, כאשר הוא מפלס לו, בלי־משים, משני צדדיו דרך רחבה בינות לנרתעים ממנו. בוריס נתן את דעתו על פרצופו הנרגש של אראַקצ׳ייב בשעה שהלך המלך עם באַלאַשוב. אראקצ׳ייב, בהביטו מתחת למצח מורכן במלך ובצונפו בחוטמו האדום, הגיח מתוך ההמון, כמצפה שהמלך יפנה אליו (בוריס הבין, כי אראקצ׳ייב מתקנא בבאלאשוב, וכי אין דעתו נוחה מזה שבשׂוֹרה, שהיא חשוּבה, כפי הנראה, לא בפיו נמסרה למלך).

אך המלך וּבאַלאַשוב עברוּ על פני אראקצ׳ייב בלי לשים לב אליו, והלכו בפתח־היציאה אל הגן המואר. אראקצ׳ייב, בסומכו בידיו את הסיף, בהעיפו מבטי חימה סביבו, הלך אחריהם, מרחק כעשרים צעד בינו לבינם.

כל זמן שהוסיף בוריס לעשות את התנועות של המזורקה, לא פסקה מלהציקו המחשבה, מהי הבשׂוֹרה שהביא באלאשוב, ומה עליו לעשות כדי לדעתה לפני שידעוּה האחרים.

בתנועה שבה הוצרך לבחוֹר בגברת, הוא לחש על אוזנה של אלן, כי ברצונו לקחת את הרוזנת פוטוצקאיה, אשר כמדומה לו, יצאָה אל הגזוזטרה, ובהחליקו ברגליו על־פני הרצפה הבוהקת, רץ בפתח־היציאה אל הגן, ושם, בראותו את המלך החוזר עם באלאשוב אל האכסדרה, נעצר ועמד. המלך ובאלאשוב שׂמוּ־פעמיהם אל הדלת. בוריס, נחפז, כביכול, כמי שלא הספיק לסור הצידה, נצמד, מעשה־דרך־ארץ, אל אחד העמודים והרכין ראשו.

המלך, בארשת התפעמות של אדם שנעלב עלבון אישי, היה מסיים את דבריו כך:

״בלי הכרזת מלחמה לפלוש לאדמת רוסיה! לא אשלים עם זאת אלא לאחר שלא ייוותר אפילו אויב מזוין אחד על אדמתי,״ אמר.

כפי שנדמה לו, לבוריס, היה למלך נעים להעלות על שפתיו את הדברים האלה: דעתו נחה מניסוחה של מחשבתו, אך לא נחה דעתו מזה שבוריס שמע את דבריו.

״שלא יידע איש!״ הוסיף המלך, בהזעימו את עפעפיו. בוריס הבין שדבר זה מתייחס אליו, ובעוצמו את עיניו, הרכין כלשהו את ראשו. המלך חזר ויצא לאולם ושהה בנשף עוד כמחצית־השעה.

בוריס היה הראשון אשר נודע לו מעשה הצבא הצרפתי, שעבר את הניימאן, וּמשום כך היתה לו שעת־כושר להוכיח לכמה מן האנשים החשובים, כי דברים רבים, הנסתרים מן האחרים, ידועים לו לפרקים, ובזכות זאת הצליח להעלות את קרנו בעיני רבים מנשוּאי־הפנים.

הידיעה המפתיעה שהצרפתים עברוּ את הניימאן היתה מפתיעה ביותר אחרי חודש של ציפיית־שווא, ועוד בנשף! ברגע הראשון לקבלת הבשורה, בהשפעת רגש ההתמרמרות והעלבון מצא הקיסר אותו פסוק, שנתפרסם אחר־כך, פסוק שנשא־חן גם בעיניו שלו, ושהביע בהחלט את רגשותיו. משחזר הביתה מן הנשף, שלח המלך בשעה השנייה בלילה לקרוא למזכירו שישקוב, וציווה עליו לכתוב את פקודת־היום לצבא ואיגרת לפילדמארשאל, הנסיך סאַלטיקוב, להכניס בה, ויהי־מה, את המלים על־כך, שהוא לא ינוּח ולא ישקוט כל זמן שייוותר צרפתי מזוין אחד על אדמת רוסיה.

למחרת היום נכתב לנאפוליאון המכתב הבא:

״Monsieur mon frère. J׳ai appris hier que malgré la loyauté avec laquelle j׳ai maintenu mes engagements envers Votre Majesté, ses troupes ont franchi les frontières de la Russie, et je reçois à l׳instant de Pétersbourg une note par laquelle le comte Lauriston, pour cause de cette agression, annonce que Votre Majesté s׳est considérée comme en état de guerre avec moi dès le moment où le prince Kourakine a fait la demande de ses passeports. Les motifs sur lesquels le duc de Bassano fondait son refus de les lui délivrer, n׳auraient jamais pu Middle East faire supposer que cette démarche servirait jamais de prétexte à l׳agression. En effet, cet ambassadeur n׳y a jamais été autorisé comme il l׳a déclaré lui-même, et aussitôt que j׳en fus informé, je lui ai fait connaître combien je le désapprouvais en lui donnant l׳ordre de rester à son poste. Si Votre Majesté n׳est pas intentionnée de verser le sang de nos peuples pour un malentendu de ce genre et qu׳elle consente à retirer ses troupes du territoire russe, je regarderai ce qui s׳est passé comme non avenu, et un accommodement entre nous sera possible. Dans le cas contraire, Votre Majesté, je Middle East verrai forcé de repousser une attaque que rien n׳a provoquée de ma part. Il dépend encore de Votre Majesté d׳éviter à l׳humanité les calamités d׳une nouvelle guerre.

Je suis, etc. (signé) Alexandre.״8

8 אחי המלך! אמש הגיעה אלי השמועה, שעל אף תום־לבבי שבו שמרתי־אמונים ועשיתי חובתי לגבי הוד־מלכותך, עברו צבאותיך את גבולות רוסיה, ואך זה קיבלתי איגרת מפטרבורג, שבה מודיענו הרוזן לוריסטון בנוגע לפלישה הזאת, האומרת, שהוד־מלכותך חושב עצמך שרוי ביחסי־איבה עִמי, מן הרגע שבו דרש הנסיך קוּראקין מידו את תעודותיו. הסיבות, שבגללן סירב הדוכס באסאנה להמציא את התעודות הנ״ל, מעולם לא יכלו להכריחני להניח שמעשה שגרירי יוכל לשמש גורם להתקפה. ואכן לא היה לו צו ממני, כפי שהודיע גם הוא עצמו, ומיד לאחר שנודע לי הדבר, הִבּעתי את מורת־רוחי לנסיך קוּראקין, בצווֹתי עליו להוסיף ולמלא את החובה שהוטלה עליו. אם אינך חפץ, הוד־מלכותך, לשפוך דם נתינינו בגלל אי־הבנה אשר כזאת, ואם מסכים אתה להוציא צבאותיך מגבולי רוסיה, הרי לא אתן דעתי על מה שקרה, וההסכם בינינו יהיה בגדר־האפשר. אך אם לא כן, אוכרח להדוף את ההתקפה, שלא עוררתיה בשום מעשה מצידי. להוד־מלכותך ניתנת עדיין שעת־כושר לפטור את האנושות מפורענות המלחמה החדשה.

אלכסנדר.

 

 

ד

 

ב־13 ביוּני בשעה שתיים בלילה הזמין המלך את באלאשוב אליו, ואחרי שקרא באוזניו את מכתבו אל נאפוליאון, ציווה עליו להסיע את האיגרת ולמוסרה לידי הקיסר הצרפתי. בשלחו את באלאשוב, חזר המלך גם הפעם על דבריו, שהוא לא ישלים כל זמן שיישאר אפילו אויב מזוין אחד על אדמת רוסיה, ופקד למסור את הדברים האלה לנאפוליאון ויהי־מה. הקיסר לא כתב את הדברים האלה באיגרתו אל נאפוליאון, משוּם שבחוּש הטאַקט שלו, הרגיש, כי המלים הללוּ אינן במקומן ברגע שבו נעשה הניסיון האחרון לשלום; אך ציווה על באלאשוב למוסרן, ויהי־מה, לנאפוליאון מפה־לאוזן.

בצאתו בליל ה־14, היינו בשלושה־עשר־בחודש, הגיע באלאשוב, בלוויית כּרוֹז ושני קוֹזאקים, עם שחר אל כפר ריקוֹנטי אל עמדות־החלוּץ של הצרפתים מעבר מזה של הניימאן. משמר־פרשים צרפתי עצרוֹ.

תת־קצין־של־הוּסארים צרפתי, לבוּש מדים אדומים כעין הפּטל וכובע שׂעיר לראשו, גער בבאלאשוב הקרב וציווה עליו לעמוד. באלאשוב לא עמד מיד, אלא הוסיף בצעד מתון לנוע בדרך.

התת־קצין, מזעֵם עפעפיו ורוטן איזה גידוף, הגיח בחזה־סוסו על באלאשוב, אחז בחרבו, וגער בגסוּת בגנרל הרוסי, כשהוא שואלו האמנם חירש הוא, שאיננוּ שומע את אשר אומרים לו. באלאשוב אמר לו את שמו. התת־קצין שלח חייל אל הקצין.

בלי לתת דעתו על באלאשוב, החל התת־קצין להסיח עם חבריו על ענייני גדוּדו ולא הביט כלל אל הגנרל הרוסי. זר ומוזר היה בעיני באַלאַשוב, אחרי קִרבתו לשלטון העליון ולעָצמת־המלכות, אחרי השיחה אשר שוחח אך לפני שלוש שעות עם המלך, ובכלל, מאחר שהיה אדם שהסכין על־פי דרגתו לכבוד ודרך־ארץ, לראות כאן, על אדמתה של רוסיה, את היחס העוין הזה, ובעיקר את יחס הזלזול הזה אליו מצידו של כוח אַלים וגס.

השמש אך זה החלה לעלות מאחורי העננים; האוויר היה ספוג רעננות וטל. בדרך מן הכפר הוציאו את העדר. בשדות, בזה אחר זה, כבועות על פני המים, עלו העפרונים וניתזו בצייצם. באלאשוב הביט על סביבו, כשהוא מצפה לבוא הקצין מן הכפר. הקוזאקים הרוסים והכּרוז וההוּסארים הצרפתים היו מעיפים דומם מבטים זה אל זה לפרקים רחוקים.

מפקד־גדוד־הוּסארים צרפתי, שניכר היה כי אך זה קם ממיטתו, יצא מן הכפר רכוּב על סוּס אפור, יפה ושבע, והוא מלוּוה שני הוּסארים. כל מראהו של הקצין וכן מראה החיילים וסוסיהם אמרוּ נחת וטַרזנוּת.

היתה זו אותה עת ראשונה של המערכה, שבה כל הצבא עודנו שרוי בסדר שכמעט כמוהו כסדר המִסקרים בעת שלום, רק בתוספת לוויית־פאר של מלחמתיות בתלבושת ובתוספת גוון של אותה עליצות ואותה רוח־יָזמה, שהן לעולם בנות־לווייה לראשיתה של מערכה.

מפקד־הגדוד הצרפתי עצר בקושי את פיהוקו, אך היה אדיב וניכר היה, שהבין את כל חשיבותו של באלאשוב. הוא הוליכו על־פני חייליו אל מאחורי השרשרת והודיעוֹ, כי רצונו להתייצב לפני המלך, ייעשה, מן־הסתם, תיכף וּמיד, מאחר שבית־מגוריו של הקיסר, עד כמה שידוע לו, הוא בקִרבת־מקום.

הם עברו את הכפר ריקונטי, על־פני עמודי־קשירת־הסוסים של ההוּסארים הצרפתים, על־פני הזקיפים והחיילים, שהיוּ מצדיעים לפני מפקד־גדודם ומתבוננים תוך סקרנות במדי הרוסים, ויצאו אל העבר האחר של הכפר. לפי דבריו של מפקד־הגדוד, במרחק שני קילומטרים נמצא מפקד־הדיוויזיה, אשר יקבל את פני באלאשוב ויוליכנו למחוז־חפצוֹ.

השמש עלתה כבר והבהיקה בוהק עליז על הירק הבהיר.

אך־זה עקפו את הפונדק ועלו הרה, והנה לקראתם, ממרגלות־ההר, הופיעה חבוּרה קטנה של רוכבים, אשר לפניה, על גבי סוס שחור משחור, שפרומביתו מבהקת באור השמש, רכב איש גבה־קומה, נוצות על מִגבּעתו, שׂערותיו שחורות ועשויות מעשה־סִלסול ויורדות על כתפיו, לבוּש רדיד אדום ורגליו הארוכות מזדקרות לפניו על דרך הרכיבה של הצרפתים. האיש הזה הדהיר סוּסו לקראת באלאשוב, והוא מבריק ומתנופף באור שמש־יוני הבהירה, בנוצותיו, באבני־החן שלו ובפסי־הזהב אשר עליו.

באַלאַשוב היה כבר במרחק של שני סוסים מן הפרש הדוהר לקראתו, שארשת־פניו אומרת חגיגיות תיאטרלית והוא עטור צמידים, נוצות, ענקים וזהב, והנה לחש יולנר, מפקד־הגדוד הצרפתי, לחש של יראת־כבוד: ״Le roi de Naples.״9 אכן, זה היה מיורא (Murat), אשר עכשיו קראו לו בשם מלך־נאפּוֹלי. ואף כי איש לא הבין, על־מה ולמה זה היה הוא מלך־נאפּוֹלי, אבל בשם זה קראו לו, והוּא עצמו היה משוּכנע בכך, ומראהוּ אומר הדרת־חג וחשיבות יותר מאשר קודם. הוא היה כל־כך בטוח, כי הִנו באמת מלך־נאפּוֹלי, שבשעה שערב נסיעתו מאותה עיר, בעת טיולו עם אשתו, קראו אליו איטלקים אחדים ״Viva il re!,״10 הפך פניו בחיוך נוגה אל אשתו ואמר: ״Les malheureux, ils ne savent pas que je les quitte demain!.״11

9 מלך־נאפּוֹלי.

10 יחי המלך (איטלקית).

11 האומללים, אינם יודעים שמחר אני עוזב אותם!

אך אף־על־פי שהאמין באמונה שלֵמה, כי מלך־נאפּוֹלי הוא, וכי נצטער בצערם של נתיניו אשר עזבם, הרי בזמן האחרון, כאשר פקדו עליו להתגייס לשירות הצבא, ובעיקר אחרי ראיונו עם נאפוליאון בדאנציג, כאשר אמר לו גיסו המלכותי: ״je vous ai fait roi pour régner à ma manière, mais pas à la vôtre,״12 הוא החל בשמחה לשמש בעסק הידוע לו מכבר, וכאותו סוס משובח, שנתפטם אך לא העלה שומן־יתר, משחש עליו את הרִתמה, נשתעט בין היצולים, ובהתקשטו בססגוניות וביוקר ככל־האפשר, עליז ושבע־נחת, דהר, בבלי־דעת בעצמו לאן ולשם מה, בדרכיה של פולין.

12 משחתיך למלך, כדי שתמלוך לא לפי דרכך אלא לפי דרכי.

משראה את הגנרל הרוסי, הפשיל לאחור, בהדרת־חג מעשה־מלכות, את ראשו בעל השערות המסולסלות הנופלות על כתפיו, והעיף מבט שואל אל מפקד־הגדוד הצרפתי. מפקד־הגדוד מסר ברוב דרך־ארץ להוד־מלכותו את פירוש שליחותו של באַלאַשוב, אשר את שמו לא יכול לבטא.

״De Bal-macheve!,״ אמר המלך (כשהוא מבליג בכוח ביטחונו על המכשול, שעמד בפני מפקד־הגדוד), ״נעים לי מאוד להכירך, הגנרל,״ הוסיף בתנועת־חסד של מלכים. אך זה פתח המלך את פיו ודיבר בקול רם ובפזיזוּת, והנה עזבתו כל גדולתו המלכותית, והוא, בלי שהרגיש בכך עצמו, עבר מיד לדיבור כדרכו בחופשיות טובת־מזג. הוא שם את ידו על ציצית רעמת־סוסוֹ של באלאשוב.

״Eh bien, général! Tout est à la guerre, à ce qu׳il paraît,״13 אמר, כמי שמצטער על נסיבות שאין ביכולתו לדון עליהן.

13 נו, מה, הגנרל, דומה והעניין מתקרב למלחמה של ממש.

״Sir,״ השיב באלאשוב. ״L׳Empereur mon maître ne désire point la guerre, et comme Votre Majesté le voit,״14 דיבר באלאשוב, משתמש בפנייה ״Votre Majesté״ בכל הצורות, באותה הדגשה של חזרה מתמדת על התואר, שאין להימנע ממנה בשעה שפונים אל אדם שהתואר הזה עודנו בחזקת חידוש לו.

14 קיסרה ומלכה של רוסיה איננו רוצה בה, כפי שרואה הוד־מלכותו.

פניו של מיורא קרנו קרינת־נחת של שוטים, בשעה שהקשיב לדברי monsieur de Balacoff. אבל royauté oblige:15 והוא חש הכרח לדון עם שליחו של אלכסנדר על ענייני המלכה, מעשה מלך ובעל־ברית. ירד מעל סוסו ובשלבו את זרועו בזרועו של באלאשוב, פרש כמה פסיעות מן הסיעה שהמתינה לו ברוב דרך־ארץ, והחל להלך עִמו הלוך ושוב, כשהוא משתדל לדבר דברים הראויים להישמע. הזכיר את מעשה העלבון, שנעלב הקיסר נאפוליאון מחמת הדרישה להוציא את הצבא מפרוסיה, ובייחוד שעה שדרישה זו נתפרסמה ברבים, ובשעה שעל־ידי כך נפגע כבודה של צרפת. באלאשוב אמר, שבדרישה זו אין משום פגיעה, מאחר ש... מיורא שיסעו:

15 תואר־מלכים גורר אחריו התחייבויות משלו.

״ובכן, לדעתך, לא הקיסר אלכסנדר הוא המתחיל בתִגרה?״ אמר ונתחייך במפתיע חיוך טיפשוני טוב־מזג.

באלאשוב הסביר מדוע, לדעתו, אכן נאפוליאון הוא המתחיל במלחמה.

״Eh, mon cher général,״ חזר מיורא ונכנס לתוך דבריו, ״Je désire de tout mon coeur, que les Empereurs s׳arrangent entre eux, et que la guerre commencée malgré moi se termine le plus tôt possible,״16 אמר על דרך שיחת המשרתים, המבקשים לשמור על ידידות, על אף הקטטה שנפלה בין האדונים. והוא עבר לשאלות על יורש־העצר, על שלומו, ואל הזיכרונות של הזמן, שבילה עִמו בנעימים ובשמחה בנאפולי. אחר־כך, כנזכר לפתע את כבודו המלכותי, נזדקף מיורא בהדרת־חג, עמד אותה עמידה עצמה כבשעת־הכתרתו ובהניפו תנופות קלות ביד־ימינו, אמר: ״Je ne vous retiens plus, général; je souhaite le succès de votre mission,״17 ובנוֹפפוֹ ברדידו האדום והמרוקם ובנוצותיו, ובהבריקו באבני־היקר, הלך אל הסיעה, שהמתינה לו ביראת־כבוד.

16 אך, גנרל יקירי, חפץ אני בכל נפשי, שהקיסרים יגמרו ביניהם בכי טוב ושהמלחמה, שהחלה בניגוד לרצוני, תסתיים במהירות האפשרית.

17 לא אעכבך עוד, הגנרל; עלה והצלח בשליחותך.

באלאשוב נסע לו לדרכו. על־פי דבריו של מיורא, סבור היה, שעוד מעט ויתייצב לפני נאפוליאון עצמו. אך תחת פגישה מהירה עם נאפוליאון, עצרוּהוּ זקיפי חיל־הרגלים של דאַבוּ אצל הכפר הקרוב, ממש כאשר נעצר בשרשרת־עמדות־החלוץ, ושלישו של מפקד־הגַיִס שנקרא לשם הוליך אותו לכפר אל מארשאל דאבו.

 

 

ה

 

דאבו היה לקיסר נאפוליאון מה שהיה אראקצ׳ייב לקיסר אלכסנדר — אראקצ׳ייב בלי מורך־לב, אך עבד נאמן ושקדן כמוהו, אכזר שאיננו יודע להביע את נאמנותו אלא באכזריות.

במנגנון ההווייה המדינית האנשים הללו הם מחויבי־המציאות כזאבים בהוויית הטבע, והם קיימים תמיד, מופיעים תמיד ומחזיקים מעמד תמיד, ככל שתיראה סרת־טעם עצם נוכחותם וקִרבתם אל ראשי־הממשלה. רק בחיוב־מציאות זה אפשר להסביר, איך ייתכן, שאראקצ׳ייב האכזר, התולש במו־ידיו את שׂפמם של הגרינאדירים ואיננו מסוגל, מחמת חולשת־עצביו, לשאת שום סכנה, איש־בער, בור בכל הגינונים של חצר־מלכות, איך ייתכן, שהוא החזיק מעמד בתוקף שכזה על יד אופיו העדין, האבירי־הנאצל של אלכסנדר.

באַלאַשוב מצא את מארשאל דאבו במחסן של בקתת־איכרים, יושב על גבי חביונה ועסוק בעבודה שבכתב (הוא בדק את החשבונות). השליש עמד לצידו. אפשר היה למצוא מקום־משכן נוח יותר, אך המארשאל דאבו היה אחד מאותם האנשים, השותלים עצמם במזיד בתוך תנאי־חיים קדורניים ביותר, כדי שיהיו רשאים להיות קדורניים אף הם, — ולשם דבר זה עצמו הם גם עסוקים תמיד ושרויים לעולם בחָפזנות עיקשת. ״איך אפשר לחשוב על חלק האושר שבחיי־אדם, והלוא רואה אתה: יושב אני על גבי חביונה במחסן מזוהם ועובד,״ אמרה ארשת־פניו. עיקר תענוגם ודרישתם של האנשים הללו היא בזה — שבשעה שיפגשו בהתעוררות של שמחת־חיים, יוכלו להשליך אל פניה של ההתעוררות הזאת את פעילותם הקדורנית והעיקשת. הנה בתענוג זה עינג עצמו דאבו, בשעה שהכניסו אליו את באלאשוב. הוא נתעמק ביתר־שאת בעבודתו, כשנכנס הגנרל הרוסי, ובהעיפו מבעד למשקפיו מבט קודר בפניו של באַלאַשוב, העירניים מחמת רושם הבוקר היפה ושיחתו עם מיורא, לא קם, לא זע ולא נע אפילו, אלא זיעם עוד יותר את עפעפיו ונתגחך במרירות.

משהשגיח על־פי ארשתו של באלאשוב ברושם הבלתי־נעים שעשה עליו בקבלת־פנים זו, נשא דאבו את ראשו, ושאל צוננות, מה רצונו.

בהיותו סבור כי קבלת־פנים אשר כזאת לא יכלה להיערך לו אלא משום שאין דאבו יודע שהוא הִנו הגנרל־אדיוטאנט של הקיסר אלכסנדר, ואפילו נציגו לפני נאפוליאון, נחפז באלאשוב להודיעו את תוארו וחשיבותו. בניגוד למה שציפה, נהיה דאבו, לאחר ששמע את דברי באלאשוב, מחמיר וגס עוד יותר.

״והיכן איגרתך?״ אמר. ״תן לי, אני אשלח אותה לקיסר.״

באַלאַשוב אמר, שנצטווה למסור את האיגרת לידיו של הקיסר.

״פקודות קיסרך מבוצעות בצבא שלכם, וכאן,״ אמר דאבו, ״עליך לעשות מה שאומרים לך.״

וכאילו כדי להכריח ביתר חוּמרה את הגנרל הרוסי להרגיש את תלותו בכוח הגס, שלח דאבו את שלישו לקרוא לתורן.

באלאשוב הוציא את המעטפה שבה מכתבו של המלך והניחה על השולחן (שולחן, שהיה מורכב מדלת תלושה בעלת לוּלאות מזדקרות, שהוטלה על שתי חביות). דאבו נטל את המעטפה וקרא את הכתובת.

״זכאי אתה בהחלט לכבדני, או שלא לכבדני,״ אמר באלאשוב. ״אך הרשני־נא להעיר לך, שאני נתכבדתי בתואר גנרל־אדיוטאַנט של הוד־מלכותו...״

דאבו הציץ בו דומם, ומין התרגשות ומבוכה, שנצטיירו על פניו של באלאשוב, גרמו לו, כנראה, נחת־רוח.

״יכבדוך כראוי לך,״ אמר, תחב את המעטפה לכיסו ויצא מן המחסן.

כעבור רגע נכנס שלישו של המארשאל, האדון דה־קאסטרֶה, והוליך את באלאשוב למקום שיכּוּן שהוכן לו.

באלאשוב סעד ביום ההוא עם המארשאל באותו מחסן עצמו ועל אותו קרש שעל גבי החביות.

למחרת־היום יצא דאבו מן המקום עם השכמת־הבוקר ואחר שהזמין את באלאשוב, אמר בלשון של מי שאין להרהר אחריו, שהוא מבקשו להישאר כאן, להתקדם יחד עם קרונות־המטען, אם יצטוו על כך, ולא לדבר עם איש חוץ מן האדון דה־קאסטרה.

אחרי ארבעה ימי בדידות, שיממון, והכרת תלוּת וקוצר־יד, המורגשת ביתר־שאת אחרי אותה סביבה של שלטון ושליטה, שהיה שרוי בה אך זה לא כבר, אחרי כמה מסעות יחד עם קרונות־המטען של המארשאל ועם צבאות צרפת, שפלשו לכל הסביבה, הובא באלאשוב לווילנה, שהיתה תפוסה עכשיו על־ידי הצרפתים, לאותו שער־העיר, שממנו יצא לפני ארבעה ימים.

למחרת־היום בא אל באלאשוב הקאמֶרהֶר של הקיסר, מסיה דה־טירן, ומסר לו את חפצו של הקיסר לזכותו בריאיון.

לפני ארבעה ימים עמדו ליד בית זה עצמו, שאליו הסיעו את באלאשוב, זקיפים מגדוד פריאוֹבראז׳נסק, והנה עכשיו עמדו שם שני גרינאַדירים צרפתים הלובשים מדים כחולים פתוחים על החזה וחובשים כובעים שׂעירים, ושם גם משמר של הוּסארים ואוּלאַנים וסיעה מזהרת של שלישים, נושאי־כלים וגנרלים, שחיכו לצאתוֹ של נאפוליאון מסביב לסוס־הרכיבה שעמד אצל המדרגות וסביב הנער הממלוכי שלו רוסטאן. נאפוליאון קיבל את פני באלאשוב באותו בית עצמו בווילנה אשר אלכסנדר שלחוֹ ממנו.

 

 

ו

 

אף כי הסכין באלאשוב להוד של חצר־מלכות, הרי ההדר והפאר של חצר־נאפוליאון הדהימוהו.

הרוזן טירן הכניסוֹ לחדר־המתנה גדול, שבו המתינו הרבה גנרלים, קאמרהֶרים ונגידי פולין, אשר רבים מהם ראה באַלאַשוב בחצרו של הקיסר הרוסי. דירוק אמר, שהקיסר נאפוליאון יקבל את פניו של הגנרל הרוסי לפני צאתו לטיולו.

אחרי כמה דקות של ציפייה נכנס הקאמרהר התורני אל חדר־ההמתנה הגדול, ובברכו את באלאשוב ברכת־שלום מנומסת, הזמינוֹ ללכת אחריו.

באלאשוב נכנס אל חדר־ההמתנה הקטן, אשר דלתו האחת הוליכה אל אותו חדר־עבודה עצמו, שממנו שלחוֹ הקיסר הרוסי. באלאשוב עמד כשתי דקות והמתין. מאחורי הדלת נשמע קול צעדים חופזים. חיש־מהר נפתחו שתי כנפי־הדלת, בכול הושלך הס, ומחדר־העבודה נשמע קול צעדים אחרים, בוטחים ונמרצים: זה היה נאפוליאון. אך זה סיים את תלבושתו לרכיבה. היה לבוש מדים כחולים, ומעילו הפתוח מגלה אפודה לבנה, היורדת על כרס עגלגלה, אברקיו הלבנים היו מתוחים על שוקיו השמנות וחצאי־מגפיים לרגליו. שׂערוֹ הקצר סוֹרק, כנראה, אך זה עתה, אבל קווצה אחת של השיער ירדה כלפי מטה מעל לאמצעו של המצח הרחב. צווארו הלבן, השמנמן, הגיח ובלט מן הצווארון השחור של מעילו; ריח מי־קולון נדף ממנו. על פניו הצעירים מכפי גילו, בריאי־הבשר, שסנטרם בולט, היתה ארשת ברכת קיסרים, כולה אומרת גדוּלה וחסד.

הוא נכנס, מְרַדְרֵד רִדרוּד מהיר עם כל צעד ומפשיל מעט אחורנית את ראשו. לכל גופו הקצר שנתעבה, גוף בעל כתפיים רחבות ועבות וחזה וכרס המזדקרים בעל־כורחו, היה אותו מראה של הדרת־הופעה ותוֹאַר מכובד, אשר לבני־הארבעים, החיים חיי פינוק וטיפוח. נוסף־על־כך ניכר היה בו שבאותו יום היה שרוי במצב־רוח טוב ביותר.

הניד ראשו כתשובה על קידתו העמוקה, קידת דרך־ארץ של באַלאַשוב, ניגש אליו והחל לדבר מיד, כדרך שידבר אדם, שכל רגע מזמנו יקר לו ושלפחיתות־כבוד ייחשב בעיניו להכין דבריו מראש, אך הבטוּח, שתמיד יאמר את שעליו לומר ויאמר היטב.

״שלום עליך, הגנרל,״ אמר. ״קיבלתי את מכתבו של הקיסר אלכסנדר אשר הבאת ושמח אני מאוד לראותך.״ בעיניו הגדולות הציץ אל פניו של באלאשוב ומיד החל מביט אל מעבר לו.

היה ניכר בעליל, שעצם אישיותו של באלאשוב לא עניינה אותו כל עיקר. נראה לעין, שרק הדברים המתחוללים בנפשו שלו עוררו בו עניין. לכל מה שהתרחש מחוצה לו, לא היה כל ערך בעיניו, משום שהכול בעולם, כפי שנדמה לו, היה תלוי ברצונו.

״אינני רוצה במלחמה ולא רציתי בה,״ אמר. ״אך אילצוני להילחם. אני גם עכשיו (הוא אמר מלה זאת בהדגשה) נכון לקבל את כל הביאורים, שתוכלו לבאר לי.״ והוא החל בבהירות ובקצרה להרצות את סיבות מורת־רוחו נגד הממשלה הרוסית.

על־פי הנעימה השקטה־מתונה והאומרת דרישת־טובה, שבה דיבר הקיסר הצרפתי, היה באלאשוב משוכנע לחלוטין, שהוא חפץ בשלום, וכוונתו להתחיל במשא־ומתן.

״Sire! L׳Empereur, mon maître,״18 פתח באלאשוב בנאום שהכין מראש, כאשר סיים נאפוליאון את נאומו והעיף מבט שואל בשליח הרוסי; אך מבט עיניו של הקיסר הטבועות בו הביאוֹ במבוכה.

18 הוד־מלכותך, אדוני הקיסר.

״נבוך הִנך — התאושש,״ אמר, כביכול, נאפוליאון כשהוא סוקר בבת־שחוק נראית־ולא־נראית את מדיו ואת חרבו של באלאשוב. באלאשוב התאושש ופתח ודיבר. הוא אמר, שהקיסר אלכסנדר איננו חושב את דרישתו של קוראקין להחזרת התעודות לסיבה מספקת למלחמה, שקוראקין עשה מה שעשה בשרירות־לב ובלי הסכמתו של הקיסר, שהקיסר אלכסנדר איננו רוצה במלחמה, ושאין שום קשרים בין רוסיה ואנגליה.

״עדיין אין,״ תקע נאפוליאון, וכחושש שמא יפקיר עצמו לרגשותיו, זיעם את עפעפיו והניד תנודה קלה את ראשו, כשהוא רומז בזה לבאלאשוב, שהוא רשאי להמשיך.

אחרי שהגיד באלאשוב כל מה שנצטווה, אמר כי הקיסר אלכסנדר חפץ בשלום, שלא יתחיל במשא־ומתן אלא בתנאי ש... כאן נתגמגם באלאשוב: הוא נזכר באותן המלים אשר המלך אלכסנדר לא כתבן במכתב, אך אשר ציווה, ויהי־מה, להכניסן לאיגרת ששלח לסאלטיקוב, ואשר פקד על באלאשוב למוסרן לנאפוליאון. באלאשוב זכר את המלים הללו: ״כל זמן שייוותר אפילו אויב מזוין אחד על אדמת רוסיה,״ אך איזה רגש מורכב עצרו. לא יכול לומר את המלים הללו, אף כי רצה לעשות זאת. הוא נתגמגם ואמר: בתנאי שצבאות צרפת יסוגו אל מאחורי הניימאן.

נאפוליאון נתן את דעתו על מבוכתו של באלאשוב בשעה שהעלה על שפתיו את המלים האחרונות. פניו הרטיטו, שוק־רגל־שמאלו החלה לרדרד קצוּבוֹת. בלי נוע ממקומו, אך בקול גבוה וחופז יותר מאשר קודם החל לדבר. בשעת הדברים שנאמרו להלן, באלאשוב, שלא אחת השפיל את עיניו, היה משגיח בלי־משים ברעד שוק־רגל־שמאלו של נאפוליאון, שהיה הולך וגובר ככל אשר הרים זה את קולו.

״אני רוצה בשלום לא פחות מאשר הקיסר אלכסנדר,״ פתח ואמר. ״האמנם לא אני עושה את הכול, זה שמונה־עשר חודש, כדי להשיגו? שמונה־עשר חודש אני ממתין לבירורים. אבל כדי להתחיל במשא־ומתן, מה דורשים ממני?״ אמר בזעמו את עפעפיו ובתנועת־שאלה נמרצת של ידו הקטנה, הלבנה, השמנמנה.

״את נסיגתם של הצבאות אל מעבר לניימאן, מלכי,״ אמר באלאשוב.

״אל מעבר לניימאן?״ ענה אחריו נאפוליאון. ״ובכן עכשיו רוצים אתם שייסוגו אל מעבר לניימאן — רק אל מעבר לניימאן?״ חזר נאפוליאון והביט למישרין אל באלאשוב.

באלאשוב הרכין את ראשו מעשה דרך־ארץ. במקום הדרישה מלפני ארבעה חודשים לסגת מפּוֹמראַניה, דרשו עכשיו לסגת רק אל מעבר לניימאן. נאפוליאון הפך פניו חיש־מהר והחל להלך בחדר.

״אומר אתה, שדורשים ממני נסיגה אל מעבר לניימאן לשם התחלת המשא־ומתן; אך דרשו ממני, ממש כך, לפני חודשיים נסיגה אל מעבר לאודר וּויסלה, ואף־על־פי־כן אתם מסכימים לפתוח במשא־ומתן.״

הוא עבר דומם בחדר מפינה לפינה וחזר ועמד כנגד פני באלאשוב. פניו נתאבנו, כביכול, בהבעת חוּמרה, ורגלו השמאלית רִדרדה עוד ביתר פזיזות מאשר קודם. עניין הרעד הזה של שוקו השמאלית היה ידוע לנאפוליאון.

״La vibration de mon mollet gauche est un grand signe chez moi,״19 היה נוהג לומר אחר־כך.

19 רעד השוק השמאלית הריהו אות גדול בשבילי.

״הצעות כאלו, כפינוי האודר או הוויסלה, אפשר להציע לנסיך־באדן, ולא לי,״ כמעט צעק נאפוליאון באורח שהפתיע לחלוטין גם אותו עצמו. ״אילו נתתם לי את פטרבורג ואת מוסקבה, לא הייתי מקבל את התנאים האלה. אתם אומרים, אני הוא שהתחלתי במלחמה? ומי בא קודם אל הצבא? — הקיסר אלכסנדר, ולא אני. ואתם מציעים לי משא־ומתן, בה בשעה שאני בִזבזתי מיליונים, בה בשעה שאתם בעלי־בריתה של אנגליה, ומצבכם בכל רע, — אתם מציעים לי משא־ומתן! ומה מטרת בריתכם עם אנגליה? מה היא נתנה לכם?״ היה דובר חָפזנית וכבר ניכר היה שאיננו מדבר כדי להביע את היתרון שבברית־השלום ולשקול את אפשרותה, אלא רק כדי להוכיח את צִדקתו ואת כוחו, וכדי להוכיח את אי־צִדקתו ואת שגיאותיו של אלכסנדר.

דברי־הפתיחה נאמרו, ודאי, כדי להראות את היתרון שבמצבו ולהוכיח, שאף־על־פי־כן מקבל הוא את הצעת המשא־והמתן. ואולם הוא כבר החל לדבר, וככל אשר הִרבה לדבר, כן פחתה שליטתו על דבריו.

כל מטרת דיבורו עכשיו היתה, בלי ספק, העלאת עצמו מעלה־מעלה ופגיעה באלכסנדר, היינו, דווקא אותו דבר אשר פחות מכול חפץ בו תחילה.

״אומרים שכרתם ברית־שלום עם התורכים?״

באלאשוב הרכין ראשו לאות אישור.

״הברית נכרתה...״ פתח. אך נאפוליאון לא הניחו לדבר. ניכר בו שהיה לו צורך לדבר, לו לבדו, והוא הוסיף לדבר באותו שטף נמלץ ובאין־מעצור של רוגזה, כדרך שנוהגים לעתים לדבר אנשים מפונקים.

״כן, אני יודע, כרתם ברית־שלום עם התורכים. לא קיבלתם את מולדאביה וּואלאכיה. ואני הייתי נותן למלככם את המחוזות הללו, כאשר נתתי לו את פינלנד. כן,״ הוסיף, ״אני הבטחתי, אף הייתי נותן לקיסר אלכסנדר את מולדאביה ואת ואלאכיה, ועתה לא יהיו לו המחוזות הנהדרים הללו. והרי יכול היה לספח אותם לקיסרותו, ותוך כדי מלכותו היה מרחיב את גבולות רוסיה עד מפרץ בוסניה ומקורות הדאנובה. ייקאטרינה הגדולה לא יכלה לעשות יותר מזה,״ דיבר נאפוליאון, כשהוא משתלהב יותר ויותר, מהלך בחדר וחוזר באוזני באלאשוב כמעט על אותן המלים עצמן, שאמר לאלכסנדר בטילזיט: ״Tout cela il l׳aurait dû à mon amitié. Ah! quel beau Règne, quel beau règne!,״20 שינן פעמים אחדות, נעצר, הוציא מכיסו קופסת טבק־הרחה, עשויה זהב, ושאף מתוכה בצימאון.

20 כל הדברים האלה היו באים לו בזכות ידידותי. הה, מה נהדרת היתה יכולה להיות מלכותו של הקיסר אלכסנדר! מה נהדרת!

״מה נהדרת יכלה להיות מלכותו של אלכסנדר.״

הוא העיף בבאלאשוב מבט של חמלה, ואך־זה ביקש באלאשוב לומר משהו, חזר ושיסעו חָפזנית.

״מה הדבר שנשתוקק אליו וביקשוֹ ולא ימצאנוּ בידידותי?״ אמר נאפוליאון, כשהוא מושך בכתפיו מעשה־פליאה. ״לא, הרי טוב היה בעיניו להקיף עצמו באויבַי, ובמי מהם?״ הוסיף. ״הוא קרא אליו את השטיינים, את הארמפֶלדטים, את הבניגסנים, את וינצנגֶרודה. שטיין הוא בוגד שגורש מארצו, ארמפלדט — שטוּף בזימה וחורש־מזימות, וינצנגֶרודה הוא נתין־צרפת, שברח ממולדתו, בניגסן הוא במקצת איש־צבא יותר מן האחרים, ובכל זאת, אדם חסר־כשרון, שלא יכול לעשות דבר בשנת 1807 ושצריך היה לעורר בקיסר אלכסנדר זיכרונות־אימים... נניח, אילו בעלי־כשרון היו, אפשר היה להשתמש בהם,״ הוסיף ודיבר נאפוליאון, בהספיקו בדוחק להדביק את החישובים העולים בו בלי־הרף, והמוכיחים לו את צִדקתו או את כוחו (ולפי מושגו — חד הוא), ״אך גם לא זאת: אין הם טובים לא לשלום ולא למלחמה! בארקלאי, כפי שאומרים, הוא מעשי יותר מכולם, אך אני לא אגיד זאת על־פי צעדו הראשון. והם, מה הם עושים, מה עושים המה אנשי־החצר הללו! פְּפוּל מציע, ארמפֶלדט מתווכח, בניגסן בודק ובוחן, ובארקלאי, שנועד למעשים, איננו יודע, במה יבחר, והזמן חולף. באגראטיון לבדו איש־צבא הוא. הוא טיפש, אך יש לו ניסיון, טביעת־עין וכוח־החלטה... ומה התפקיד, שמלככם הצעיר משחק בהמון הפרוע הזה? הם משמיצים את שמו, ועליו פורקים הם את האחריות לכל המתרחש. Un souverain ne doit être à l׳armée que quand il est général,״21 אמר, וניכר היה שהוא מטיח את הדברים הללו ממש כהתגרות בפניו של המלך. נאפוליאון ידע עד כמה השתוקק הקיסר אלכסנדר להיות מצביא.

21 אסור למלך להיות שרוי במחיצת הצבא, אלא אם כן הוא מצביא.

״הנה זה שבוע מאז התחלת המערכה, ואתם לא ידעתם לגונן על וילנה. אתם מפולגים לשניים, ומגורשים מן הפרובינציות הפולניות. צבא שלכם קובל...״

״אדרבה, הוד־מלכותו,״ אמר באלאשוב, בהספיקו בדוחק לזכור את אשר נאמר באוזניו ובעוקבו בקושי אחרי זיקוקי־די־נור של המלים הללו. ״הצבאות מצפים בקוצר־רוח!..״

״אני יודע את הכול,״ נכנס לדבריו נאפוליאון. ״הכול יודע אני, ואני יודע את מספר הבאטאליונים שלכם, כשם שיודע אני את שלי. אין לכם 200 אלף נפש בצבא, ולי — פי שלושה. בהן־צדקי,״ אמר נאפוליאון כשהוא שוכח שאין שום ערך להן־הצדק שלו. ״הרי לך ma parole d׳honneur que j׳ai cinq cent trente mille hommes de ce côté de la Vistule,22 התורכים אינם עזרה לכם, הם לא יצלחו לשום דבר, והוכיחו דבר זה בכריתת ברית־השלום איתכם. השוודים נוצרו לכך שיהיו מלכים מטורפים מושלים בהם. מלכם היה משוגע; הם המירוהו ולקחו אחר תחתיו — את בּרנאדוט, אשר מיד יצא מדעתו, שהרי רק משוגע, כשהוא שוודי, יכול לכרות בריתות עם רוסיה.״ נאפוליאון נצטחק בזעף וחזר והגיש אל אפו את קופסת־הטבק.

22 בהן צדקי. לי 530,000 נפש מעבר מזה של הוויסלה.

על כל משפט ומשפט של נאפוליאון רצה באלאשוב להשיב והיה לו מה להשיב; בלי־הרף עשה תנועות של אדם המבקש לומר דבר־מה, אך נאפוליאון היה חוזר ומשסעו. נגד טירופם של השוודים רצה באלאשוב להגיד, ששוודיה היא אי בלב־ים, בשעה שהרוסים תומכים בה; אך נאפוליאון פלט קריאת־רוגז, כדי להחריש את קולו. נאפוליאון היה שרוי באותו מצב של רוגזה, שבו יש לאדם צורך לדבר, לדבר ולדבר, רק כדי להוכיח לעצמו את צִדקתו. באלאשוב החל להרגיש, שהדבר מכביד עליו: כשליש, חשש פן ייגרע מכבודו, והרגיש בהכרח להשיב; אך כאדם היה מתכווץ כולו כיווּץ מוּסרי לפני שִכחה עצמית זו של חרון־אין־שחר, שבה היה שרוי, כפי הנראה, נאפוליאון. ידע, שכל המלים אשר אמר עכשיו נאפוליאון הן חסרות־ערך, שהוא עצמו, כאשר תצטלל עליו דעתו, יתבייש בהן. באלאשוב עמד בהשפלת־עיניים, כשהוא מביט על רגליו העבות, הנעות, של באלאשוב וביקש להתחמק ממבטו.

״ומה איכפת לי בעלי־הברית שלכם?״ דיבר נאפוליאון. ״הנה בעלי־בריתי — הפולנים: הם שמונים־אלף, והם נלחמים כאריות. והם יהיו מאתיים־אלף.״

ומתמרמר, מן־הסתם, עוד יותר בזה שבאומרו דברים אלה, אמר שקר גלוי, ושבאלאשוב הוסיף לעמוד לפניו אותה עמידה עצמה של אדם שנכנע לגורלו, פנה פנייה נמרצת אחורנית, ניגש סמוך לפניו של באלאשוב, בהניפו בתנועות־מרץ מהירות את ידיו הלבנות, כמעט אשר צעק:

״דע לך, שאם תניעו את פרוסיה נגדי, דע לך, אני אמחה אותה מעל מפת אירופה,״ אמר, ופניו חיוורות ומתעוותות מזעם, כשהוא מכה בתנועה נמרצת של ידו הקטנה על ידו השנייה. ״כן, אני אשליככם אל מעבר לדווינה, אל מעבר לדנייפר ואקים נגדכם מחדש אותה מחיצה אשר אירופה עשתה בה מעשה פשע וסנוורים כאשר הניחה להורסה.23 כן, הנה מה יהיה בסופכם, הנה במה זכיתם בהתרחקכם ממני,״ אמר ועבר דומם פעמים אחדות בחדר, כשכתפיו העבות מרדרדות. הוא שם את קופסת־הטבק אל כיס־אפודתו וחזר והוציאה, הגישה פעמים אחדות אל חוטמו ועמד מול באלאשוב. שתק שתיקה של כלום, הֵישיר מבטו הלגלגני לעיני באלאשוב ואמר בקול חרישי:

23 הכוונה למלכות פולין הגדולה.

״Et cependant quel beau règne aurait pu avoir votre maître!.״24

24 ועם זאת, מה נהדרת יכלה להיות מלוכתו של מלכך!

באלאשוב, שחש הכרח להשיב, אמר, שמצד רוסיה אין הדברים נראים באור קודר כל־כך. נאפוליאון שתק, כשהוא מוסיף להביט בו בלגלוג וברור היה, שאיננו מקשיב לו. באלאשוב אמר, שרוסיה מצפה לכל טוב מן המלחמה. נאפוליאון הניד ראשו כמגבוה, כמי שאומר: ״יודע אני, חובתך היא לדבר כך, אך אתה עצמך אינך מאמין בדבר הזה. דברַי שִכנעו אותך...״

עם אחרית־דבריו של באלאשוב חזר נאפוליאון והוציא את קופסת־הטבק, הריח מתוכה, וכנותן אות היכה פעמיים ברגלו על הרצפה. הדלת נפתחה; קאמרהר מתכופף־מתעקל מרוב יראת־כבוד הגיש לקיסר את המגבעת והכסיות, בא אחר והגיש לו ממחטה. נאפוליאון, בלי להביט בהם, פנה אל באלאשוב:

״אמור־נא בשמי בכל לשון לקיסר אלכסנדר,״ אמר ונטל את המגבעת, ״שאני מסור לו כמאז־ומעולם: אני מכירו היטב־היטב ומוקיר מאוד את תכונותיו הנעלות. Je ne vous retiens plus, général, vous recevrez ma lettre à l׳Empereur.״25

25 לא אעכּב אותך עוד, הגנרל, תקבל את איגרתי אל המלך.

נאפוליאון הלך חיש־מהר אל הדלת. מחדר־ההמתנה פרצו הכול ונהרו קדימה במורד המדרגות.

 

 

ז

 

אחרי כל מה שאמר לו נאפוליאון, אחרי התפרצויות החרוֹן הללו, ואחרי המלים האחרונות, שנאמרו ביבושת: ״לא אעכב אותך עוד, הגנרל, תקבל את איגרתי אל המלך,״ היה באלאשוב בטוח, שנאפוליאון לא זו בלבד שלא ירצה עוד לראותו, אלא גם ישתדל שלא לראותו עוד — את השליח שהעליבוהו והעיקר, את מי שהיה עֵד להתרתחותו שאינה לפי כבודו. אך לתימהונו קיבל באלאשוב אותו יום בידי דירוק הזמנה לסעוד על שולחנו של הקיסר.

על השולחן סעדו עם נאפוליאון בֶּסייר, קוֹלֶנקוּר, ובֶּרטייה.

נאפוליאון הקביל את פני באלאשוב, כשפניו אומרים חיבה ונחת. לא זו בלבד שלא היתה בו הבעה של ביישנות או תרעומת על עצמו בשל ההתפרצות של הבוקר, אלא, אדרבה, ביקש לעודד את באלאשוב. ניכר היה, שזה כבר לא היתה קיימת בהכרתו של נאפוליאון אמונה באפשרות של שגיאותיו, ושלפי תפיסתו שלו כל מה שעשה היה טוב, לא משום שהתאימו כל מעשיו למושג המבדיל בין טוב ורע, אלא משוּם שהוא עשה אותם.

הקיסר היה עליז מאוד אחרי טיול־הרכיבה שלו על פני וילנה, שבה פגשוהו וליווּהו המוני־עם בהתלהבות. בכל חלונות הרחובות שבהם עבר היו מוצגים שטיחים, דגלים, תִשלובות שמו, והגבירות הפולניות, בברכן אותו, הניפו לו מִטפחותיהן.

בשעת־הסעודה, אחר שהושיב את באלאשוב לצידו, היה נוהג עִמו לא בלבד בחיבה, אלא נהג עִמו כך, כאילו נחשב גם באלאשוב בעיניו על אנשי־החצר שלו, כאילו נִמנה עם אותם האנשים אשר לִבם הלך אחרי תכניותיו ואינם יכולים אלא לשמוח על הצלחותיו. בין השאר פתח ודיבר על מוסקבה, והחל שואל את באלאשוב על בירת רוסיה, לא רק כנוסע תאב־דעת, השואל למקום חדש, שיש בכוונתו לבקרו, אלא, לכאורה, גם בביטחון שבאלאשוב, באשר הוא רוסי, חייב להרגיש עצמו כאילו זכה בזכייה מיוחדת מחמת הכבוד שחלק לו קיסר צרפת בשאלותיו.

״מה מספר אוכלוסי מוסקבה, מה מספר הבתים? האמת הדבר שאת ׳מוֹסקוּ׳ קוראים בשם Moscou la sainte?26 כמה כנסיות יש ב׳מוֹסקוּ׳?״ היה שואל.

26 מוסקבה עיר־הקודש

בשומעו תשובה, כי יותר ממאתיים הן, אמר:

״לשם מה שפע עצום שכזה של כנסיות?״

״הרוסים הם יראי־שמים עד מאוד,״ השיב באלאשוב.

״אמנם, הרי מספר גדול של מִנזרים וכנסיות הוא תמיד סימן לעם מפגר,״ אמר נאפוליאון, בהעיפו עין בקולנקור למען שיעריך הלה את מִמרתו.

באלאשוב התיר לעצמו ברוב דרך־ארץ, שלא להסכים לדעתו של הקיסר הצרפתי.

״ארץ־ארץ ומנהגיה,״ אמר.

״אך בשום מקום באירופה אין למצוא עוד שום דבר בדומה לזה,״ אמר נאפוליאון.

״אבקש את סליחת הוד־מלכותו,״ אמר באלאשוב. ״מלבד רוסיה קיימת עוד ספרד, אשר גם בה מספר רב כל־כך של כנסיות ומִנזרים.״

תשובתו זו של באלאשוב, הרומזת רמז על המפלה שנחלו הצרפתים זה לא כבר בספרד, זכתה להערכה רבה מאוד בחצרו של הקיסר אלכסנדר, כשסיפר אותה שם, אך זכתה להערכה מעטה מאוד עכשיו בשעת־סעודתו של נאפוליאון ולא עוררה כל תשומת־לב.

בפניהם האדישים והתמהים של המארשאלים הנכבדים ניכר היה, שפליאה היא בעיניהם מה כאן החידוד שעליו מרמזת הטעמתו של באלאשוב. ״אם גם היתה כאן הלצה, לא הבינונו אותה, או שמא איננה שנונה כל עיקר,״ אמרה ארשת־פניהם של המארשאלים. כה מעטה היתה ההערכה אשר זכתה לה אותה תשובה, שנאפוליאון לא נתן את דעתו עליה כלל ושאל את באלאשוב בתמימות גמורה, אילו הן הערים שיש לעוברן, אם ילך מכאן בדרך הישרה למוסקבה. באלאשוב, שהיה דרוך מאוד בשעת כל הסעודה, השיב, כי ״כשם שכל הדרכים, על־פי המִמרה, מוליכות לרומי, ממש כך מוליכות כל הדרכים למוסקבה.״ שהדרכים רבות הן, ושביניהן ישנה גם דרך בואכה פולטאבה, שהמלך קארל הי״ב בחר בה. לאחר שאמר באלאשוב דבר זה, הסמיק, בלי משים, סומק של הנאה.27 אך לפני שהספיק באלאשוב להוציא מפיו את אחרית דבריו: ״פולטאבה״, והנה קולנקור החל לדבר על אי־הנוחות שבדרך מפטרבורג למוסקבה, ועל זיכרונותיו מפטרבורג.

27 באלאשוב מרמז על המפּלה שנחל המלך השוודי קארל הי״ב מידי המלך הרוסי פּטר הראשון.

אחרי הסעודה עברו לשתות קפה בחדר־עבודתו של נאפוליאון, אשר לפני ארבעה ימים היה חדר־עבודתו של אלכסנדר. נאפוליאון ישב, כשהוא נוגע ואיננו נוגע בקפה שבספל העשוי חרסינת סֶוור, והצביע לבאלאשוב על הכיסא הסמוך לו.

יש לו, לאדם, הלך־נפש מיוחד שלאחר הצהריים, אשר בכוח רב יותר מאשר כל הסיבות ההגיוניות מכריחו לשׂבוע־נחת מעצמו ולחשוב כל איש לידידו. נאפוליאון היה שרוי בהלך־נפש זה. נדמה לו, שהוא מוקף אנשים האוהבים אותו עד כדי הערצה. היה בטוח ביטחון גמור, שגם באלאשוב לאחר הסעודה נהיה לידידו ומעריצו. נאפוליאון פנה אליו בבת־שחוק נעימה ולגלגנית מעט.

״הרי זה, כפי שאמרו לי, אותו חדר עצמו, שבו התגורר הקיסר אלכסנדר. מוזר הדבר, לא כן, הגנרל?״ אמר, וברור היה שאיננו מטיל שום ספק, כי פנייה זו לא יכלה שלא לנעום לבן־שיחתו, שכן הוכיחה את מותרו שלו, של נאפוליאון, על אלכסנדר.

באלאשוב לא יכול להשיבו דבר ודוּמם הרכין את ראשו.

״כן, בחדר הזה הסתודדו לפני ארבעה ימים וינצינגרודה ושטיין,״ הוסיף נאפוליאון באותה בת־שׂחוק לגלגנית ואומרת ביטחון עצמי. ״דבר שלא אוכל להבינו,״ אמר, ״הרי הוא, שהקיסר אלכסנדר קירב אליו את אלה האויבים האישיים שלי. דבר זה אינני תופס. האמנם לא העלה על דעתו שיכול אני לעשות אותו דבר עצמו?״ פנה בשאלה אל באלאשוב, והזיכרון הזה הוא, כנראה, שדחפוֹ שנית אל עקבות הזעם של הבוקר, שהיה עדיין רענן בלבו.

״ויֵדע לו, שאני אעשה זאת,״ אמר נאפוליאון בקומו ודחה בידו את ספלו. ״אני אגרש מגרמניה את כל קרוביו, את אנשי וירטמברג, באדן, ויימאר... כן, אני אגרש אותם. יכין־נא להם מקלט ברוסיה.״

באלאשוב הרכין ראשו, מראהו אומר, כי ברצונו ליטול ברכת־פרידה, וכי אין הוא מקשיב עתה אלא משום שאיננו יכול שלא להקשיב למה שאומרים לו. נאפוליאון לא נתן את דעתו על הארשת הזאת; הוא פנה אל באלאשוב לא כאל שליח אויבו, אלא כאל אדם המסור לו עכשיו בלב־ונפש והחייב לשמוח בהשפלתו של מי שהיה אדוניו.

״ולמה זה נטל המלך אלכסנדר את הפיקוד על צבאותיו? לשם מה? המלחמה היא מקצועי שלי, ועניינו הוא למלוך ולא לפקד על הצבא. למה זה העמיס על עצמו אחריות שכזאת?״

נאפוליאון חזר ונטל את קופסת־הטבק, עבר דומם כמה פעמים בחדר, ולפתע־פתאום ניגש אל באלאשוב ובחיוך קל, בביטחון, בפזיזות, במהירות שכזאת, כעושה דבר שלא זו בלבד שהוא חשוב, אך גם נעים לבאלאשוב, נשא את ידו אל פניו של הגנרל הרוסי בן־הארבעים, באוחזו אותו באוזנו, משכו משיכה של כלום, כשהוא מתחייך בשפתיים בלבד.

Avoir l׳oreille tirée par l׳Empereur,28 נחשב היה לכבוד ולחסד הגדול ביותר בחצר הצרפתית.

28 להימשך באוזן על־ידי הקיסר.

״Eh bien, vous ne dites rien, admirateur et courtisan de l׳Empereur Alexandre?,״29 אמר נאפוליאון, כאילו מגוחך היה להיות במעמדו איש־חצר, אף מעריץ של מישהו זולתו, זולת נאפוליאון.

29 מה, איפוא, אינך אומר דבר, אתה מעריצוֹ ואיש־חצרו של הקיסר אלכסנדר?

״המוכנים הסוסים לגנרל?״ הוסיף, כשהוא מרכין כלשהו את ראשו בתשובה לקידתו של באלאשוב. ״תנו לו את סוסַי, לפניו דרך רבה...״

האיגרת, שהביא באלאשוב, היתה האיגרת האחרונה של נאפוליאון לאלכסנדר. כל פרטי השיחה נמסרו לקיסר הרוסי, והמלחמה החלה.

 

 

ח

 

לאחר פגישתו עם פייר במוסקבה, נסע הנסיך אנדריי לפטרבורג, לרגל עסקיו, כפי שאמר לבני־ביתו, אך לאמיתו־של־דבר כדי לפגוש שם את אנאטול קוראגין, שלדעתו הכרח היה לו לפוגשו. קוראגין, ששאל עליו בבואו לפטרבורג, כבר לא היה שם. פייר הזהיר את גיסו, שהנסיך אנדריי נוסע בעקבותיו. אנאטול קוראגין קיבל מיד מינוּי מאת מיניסטריון־המלחמה ונסע אל הצבא המולדאבי. אותה שעה עצמה פגש הנסיך אנדריי בפטרבורג את קוטוזוב, מי שהיה הגנרל הממונה עליו ושלִבו טוב עליו תמיד, וקוטוזוב הציע לו לנסוע עִמו אל הצבא המולדאבי, אשר הגנרל הזקן נתמנה כמפקדו־העליון. והנסיך אנדריי אחרי קבלת מינוי למטה הראשי נסע לתורכיה.

הנסיך אנדריי סבור היה, שלא יָאֶה לו לכתוב לקוראגין ולהזמינו לדוּקרב. בלי שיהיה הוא עצמו גורם לאמתלה חדשה לדוּקרב, חשב הנסיך אנדריי את ההזמנה מצידו כמין פגיעה בשמה הטוב של הרוזנת רוסטובה, ולפיכך ביקש שעת־כושר לפגישה אישית עם קוראגין, שבה התכוון למצוא אמתלה חדשה לדוּקרב. אך גם בצבא התורכי לא הצליח לפגוש בקוראגין, אשר חזר לרוסיה שעה קצרה אחרי שבא הנסיך אנדריי אל הצבא התורכי. בארץ חדשה, בתנאי חיים חדשים היה לו לנסיך אנדריי קל יותר לחיות. אחרי בגידת ארוסתו, שפגעה בו פגיעה קשה ביותר ככל שביקש להסתיר מכל ידידיו את פעולתה עליו, קשים מנשוא נהיו לו אותם תנאי־החיים שבהם היה מאושר לפנים, וקשים עוד מזה החופש וחירות־המעשים, אשר כל־כך הוקירם לפני־כן. לא זו בלבד שלא חשב עוד אותן המחשבות שעלו על דעתו לראשונה, בשעה שראה את השמים בשדה אוסטרליץ, אשר אהב להרצותן בחברתו של פייר, ואשר מילאו את בדידותו בבוגוצ׳ארובו, ואחר־כך בשווייץ וברומא, אלא אפילו ירא להיזכר את המחשבות הללו, שפתחו לפניו אופקים בהירים עד אין־קץ. לא עניינוהו עתה אלא העניינים המעשיים הקרובים ביותר, שלא היו קשורים בעברו, שהיה נאחז בהם אחיזה להטנית יותר ויותר, ככל אשר נותק מן העבר. כאילו נהפך עליו לפתע־פתאום אותו רקיע־השמים ההולך ומתרחק עד אין די, שעמד קודם מעליו, והיה לרקיע נמוך, מוגדר בדייקנות, לוחץ עליו, רקיע שהכול בו ברור, אך אין בו שום דבר נצחי ומסתורי.

מכל תחומי הפעולה, שהיו פתוחים לפניו, היה השירות בצבא התחום הפשוט והמוּכּר ביותר. בתפקיד של גנרל תורני במטהו של קוטוזוב, הוא עסק בעניינים בעקשנות ובשקידה, כשהוא מפליא את קוּטוזוב בתשוקת־העבודה אשר לו ובדייקנותו. לאחר שלא מצא את קוראגין בתורכיה, לא חשב הנסיך אנדריי להכרח לעצמו לדהור אחריו לרוסיה; אך עם כל זאת ידע, שיעבור כל זמן שיעבור, הרי כאשר יפגוש את קוראגין, לא יוכל, על אף כל הבוז שבז לו, על אף כל ההוכחות שהוכיח את נפשו, כי אין כדאי לו להשפיל עצמו עד כדי התנגשות עם זה, ידע שלא יוכל שלא להזמינו לדוקרב, כאשר לא יוכל איש רעב שלא להתנפל על דבר־מאכל. ואותה הכרה, שהעלבון לא בא עדיין על נקמתו, שחמתו לא נשפכה, כי אם מעיקה על לבו, היתה נוסכת רעל באותה שלווה מלאכותית, שהנסיך אנדריי סיגל לעצמו בתורכיה בצורת פעלתנות רבת־טרדות עם קורטוב של רדיפת־כבוד־והצלחה.

בשנת 12, כאשר הגיעה לבוקארשט (אשר שם התגורר קוטוזוב זה לו חודשיים והוא עושה ימים כלילות בבית האישה הוואלאכית שלו) הבשורה על המלחמה בנאפוליאון, ביקש הנסיך אנדריי את קוטוזוב שיעבירו אל הצבא המערבי. קוטוזוב, אשר כבר קצה נפשו בבולקונסקי זה עם שקדנותו שהיתה לו כעין נזיפה על חיי־הבטלה שלו, קוטוזוב שלחו בחפץ־לב, אף מסר לו שליחות אל בארקלאי־דה־טולי.

לפני שנסע לצבא, שחנה בחודש מאי על נהר דריסה, סר הנסיך אנדריי אל ליסייה־גורי, שלא הוצרך לנטות מדרכו כדי להגיע שמה, שהרי האחוזה שוכנת במרחק של שלוש פרסות מדרך־המלך של סמולנסק. במשך שלוש השנים האחרונות היו בחיי הנסיך אנדריי תהפוכות כה רבות, כה רבו המחשבות שחשב, הרגשות שהרגיש ומראות־העיניים שראה (הוא סייר הן במזרח והן במערב), עד כי הופתע מין אפתעה משונה בכניסתו לליסייה־גורי, בראותו שהכול שם ממש כשהיה — ממש אותו אורח־החיים עצמו. כנכנס לארמון מכוּשף השקוע בתנומה, נכנס לשדֵרה ובא בשער־החומה של בית־ליסייה־גורי. אותה מתינות עצמה האומרת הדרת־כבוד, אותו ניקיון עצמו, אותה דומייה עצמה שוררת היתה בבית זה, אותם הרהיטים, אותם הכתלים, אותם הצלילים עצמם, אותו ריח עצמו, אותם פרצופי־הפנים הרהויים כתמול־שלשום, אלא שנזדקנו מעט. הנסיכה מאריה היתה אותה נערה מזדקנת, רהויה וכעורה, השרויה באימת־עד ובייסורי־מוסר, החיה ללא תועלת וללא שמחה את מיטב שנות־חייה. בּוֹריין היתה אותה נערה גנדרנית עצמה, המנצלת ניצול של שמחה כל רגע מחייה, מלאה תקוות שאין כמותן לחדווה, ומדושנת־נחת מעצמה. ורק ביתר־שאת גדל ביטחונה, כפי שנדמה לו לנסיך אנדריי. המחנך דיסאל, שהביאו משווייץ, היה לבוש עתה מקטורן נוסח רוסיה, ובשבשו את הלשון, היה מדבר רוסית עם המשרתים, אך בסך־הכול היה הוא אותו מחנך־קפדן עצמו, מוגבל־שׂכל, משכיל ומלא מעלות טובות כרימון. הנסיך הזקן לא שונה אלא בזאת שבצידו האחד של פיו נראה גרעונה של שן אחת; מבחינה רוחנית היה עֵירני כאז כן עתה, מר־נפש וחשדן עוד יותר לגבי מציאותו של כל מה שנתרחש בעולם. ניקולושקא לבדו גדל, נשתנה, היה לסמוק־לחיים, הצמיח לראשו שיער כהה ומסולסל, ובלי משים, בשעת צחוק ושמחה, היה מרים את שפתו העליונה של פיו הקטן החמוד, ממש כדרך שהרימה אותה הנסיכה הקטנה המנוחה. הוא לבדו לא נענה לחוק היעדר־התמורות שבארמון המכושף הזה השקוע בתרדמה. אך, אף־על־פי שמלבר היה הכול כשהיה, הרי היחסים הפנימיים של כל האנשים הללו נשתנו מיום שלא ראם הנסיך אנדריי. בני־הבית נתפלגו לשני מחנות זרים ועוינים, שלא נפגשו אלא עכשיו, בנוכחותו, כשהם משנים למענו את אורח־חייהם הרגיל. על האחד משתייכים היו הנסיך הזקן, העלמה בוריין והאדריכל, על השני — הנסיכה מאריה, דיסאל, ניקולושקא וכל האומנות והמטפלות.

בעת שהותו בליסייה־גורי היו כל בני־הבית סועדים על שולחן אחד, אלא שכולם חשו כעין מועקה שבמבוכה, והנסיך אנדריי הרגיש, כי הוא אורח שנוהגים בו מנהג יוצא־מן־הכלל, וכי הוא מכביד על כולם בעצם נוכחותו. בשעת־הסעודה שביום הראשון היה הנסיך אנדריי, שהרגיש זאת על כורחו, ממעט בדברים, והנסיך הזקן, משהרגיש את האימוץ הבלתי־טבעי שבמצב־רוחו, נשתתק אף הוא שתיקה קדורנית ומיד אחרי הארוחה פרש לחדרו. כשלעת־ערב בא אליו הנסיך אנדריי, ובנסותו לבדר את רוחו החל לספר לו על המערכה של הרוזן קאמיונסקי הצעיר, פתח הנסיך הזקן לפתע־פתאום בשיחה על הנסיכה מאריה, כשהוא מדבר בה סרה על אמונות־ההבל שלה, על אי־אהבתה את העלמה בוריין, אשר היא, לדבריו, היחידה המסורה לו באמת.

הנסיך הזקן אמר, שאם חולה הוא, הרי זה בא לו רק מן הנסיכה מאריה; שהיא מציקה לו ומרגיזה אותו במתכוון; שהיא מקלקלת את הנסיך ניקולאי הקטן בתפנוקים ובדברי־הבאי. הנסיך הזקן ידע היטב מאוד, שהוא מענה את בתו, שחייה קשים עד מאוד. אך ידע גם זאת שאיננו יכול שלא לענותה, ושהיא ראויה לכך. ״וכי למה זה לא יאמר לי הנסיך אנדריי, הרואה דבר זה, כל מאומה על אחותו?״ הִרהר הנסיך הזקן. ״וכי סבור הוא שהנני רשע מרושע, או שוטה זקן, שגדרתי עצמי מבתי ללא־סיבה, וקירבתי אלי את הצרפתייה? איננו מבין, ולפיכך עלי להסביר לו, עלי להכריחו להקשיב ולשמוע,״ חשב הנסיך הזקן. והחל להסביר את הסיבות שבגללן לא יכול לשאת את אופייה של בתו, שהיא מטומטמת וטיפשה.

״אם אותי אתה שואל,״ אמר הנסיך אנדריי בלי להביט אל פני האב (זו לו הפעם הראשונה בחייו שהוא דן את אביו לכף־חובה), ״לא רציתי לדבר; אך אם אתה שואל אותי, אומר לך בגילוי־לב את דעתי בעניין זה. אם קיימות אי־הבנות ומחלוקת בינך ובין מאשה,30 הרי בשום־עניין־ואופן לא אוכל להאשים אותה, — יודע אני, כמה היא אוהבת אותך, ומה רב הכבוד שהיא מכבדתך. ואכן, שאלתני,״ הוסיף ודיבר הנסיך אנדריי, ורוגזה תוקפתו, מאחר שבעת האחרונה היה תמיד נוח לרגוז, ״הרי לא אוכל לומר אלא זאת: אם קיימות אי־הבנות, הרי הסיבה להן אותה אישה צרַת־מוח וצרת־לב, שחלילה לה להיות חבֵרה לאחותי.״

30 הנסיכה מאריה.

הזקן הביט תחילה בעיניים קמות בבנו, ובאורח בלתי־טבעי פתח את פיו וגילה בחיוכו את גירעון השן, אשר הנסיך לא יכול להתרגל אליו.

״איזו מין חבֵרה, חביבי? אה? כבר דיברת והפכת בדבר! אה!״

״אבא, לא ביקשתי להיות שופט,״ אמר הנסיך אנדריי דברים קשים ומרים. ״אך אתה הכריחתני לדבר, ואני אמרתי ואומר תמיד, שהנסיכה מאריה איננה אשמה, אלא אשם... אשמה הצרפתייה הזאת...״

״אה, חרצת משפט... משפט חרצת!״ אמר הזקן בקול חרישי, וכפי שנדמה לו לנסיך אנדריי, במבוכה, ואולם אחרי זה, לפתע־פתאום קפץ על רגליו והחל לצעוק: ״צא! לך מכאן! שלא יהיה כאן זכר ממך!״

הנסיך אנדריי אמר לנסוע תיכף ומיד, אך הנסיכה מאריה דיברה על לבו להישאר עוד יום אחד. ביום ההוא לא ראה הנסיך אנדריי את פני אביו, אשר לא יצא מחדרו ולא הכניס לחדרו איש זולת העלמה בוריין וטיחון, ושאל פעמים אחדות, אם נסע בנו. למחרת־היום, לפני נסיעתו, הלך הנסיך אנדריי אל מדור־הבית שבו התגורר בנו. ילד בריא, מסולסל כאימו, בא וישב על ברכיו. הנסיך אנדריי החל לספר לו מעשייה על ״כחול הזָקָן״, אך טרם שסיים, שקע בהרהורים. הוא חשב לא על ילד חמוד זה, בנו, בשעה שהחזיקו על ברכיו, כי אם על עצמו חשב. באימה ביקש ולא מצא בנפשו לא חרטה על־כך שעורר עליו את חמת אביו, ואף לא על־כך שהוא (שרוי בריב איתו זו לו הפעם הראשונה בחייו) נוסע ועוזב אותו. ועיקר־העיקרים היתה העובדה, שהוא ביקש בנפשו ולא מצא שם אותה חמימות־אהבה, שהיתה לו לפנים לבנו, ושהוא קיווה לעורר אותה בלב עצמו, אחרי שנהג בילד מנהג חיבה והושיבו על ברכיו.

״נו, ספר, ספר,״ אמר הבן. הנסיך אנדריי, בלי להשיב לו תשובה, הורידוֹ מעל ברכיו ויצא מן החדר.

אך זה הניח הנסיך אנדריי את עבודתו היומיומית, ובעיקר אך־זה נכנס לתנאי־חייו הקודמים, שחי בהם בעודו מאושר, ויגון־החיים נפל עליו בעוז כבימים ההם, והוא נחפז להיחלץ מן הזיכרונות הללו חיש־מהר ככל האפשר ולמצוא לו במהירות האפשרית עניין כלשהו לענות בו.

״ובכן, נוסע אתה בהחלט, אנדרֶה?״ אמרה לו אחותו.

״השבח לאל, שיכול אני לנסוע,״ אמר הנסיך אנדריי, ״צר לי מאוד, שאין את יכולה.״

״למה אתה מדבר זאת!״ אמרה הנסיכה מאריה. ״למה אתה אומר זאת עכשיו, בצאתך למלחמה האיומה הזאת, והוא זקן כל־כך! מדמואזל בוריין אמרה, שהוא שאל לך...״ אך זה החלה לדבר בזאת, ומיד הרעידו שפתיה, ודמעות זלגוּ מעיניה. הנסיך אנדריי הפך פניו ממנה והחל להלך בחדר.

״אה, ריבונו של עולם! ריבונו של עולם!״ אמר. ״כשרק מעלה אתה על דעתך מה ומי — איזה אפס ואין מסוגל להיות הגורם לאסונם של בני־אדם!״ אמר בזעף מרושע, שהבעית את הנסיכה מאריה.

הנסיכה מאריה הבינה שבדברו על אנשים, שקראם בשם ״אפס ואין״, חשב בלבו לא רק על מדמואזל בוריין, שגרמה לאסונה, אלא גם על האדם, שהרס את אושרו שלו.

״אנדרה, דבר אחד אני מבקשת ממך, מתחננת אני לפניך,״ אמרה, כשהיא נוגעת נגיעה קלה במרפקו ומבטת בו בעיניה הקורנות מבעד לדמעות. ״אני מבינה אותך (הנסיכה מאריה השפילה את עיניה). אל־נא תחשוב, שאת הצער עשו בני־אדם. בני־אדם אינם אלא כלי־חפצו.״ היא העיפה מבט מעט גבוה יותר מראשו של הנסיך אנדריי, אותו מבט בטוח ומורגל, שבו יביטו בני־אדם למקום מיודע אשר תמונה קבועה בו על הקיר. ״הצער — הוא שלחו, ולא האדם. בני־האדם — אינם אלא כלי בידיו, אין הם אשמים. אם נדמה לך, שמישהו אָשם לפניך, שכח וסלח. לא לנו זכות העונש. ואתה תבין, מה רב האושר לסלוח.״

״אילו הייתי אישה, הייתי עושה כדברייך, מארי. דבר זה הוא ממעלותיה הטובות של האישה. אך גבר לא יוכל, אף איננו רשאי לשכוח, לסלוח,״ אמר אף־על־פי שעד הרגע ההוא לא חשב כלל על קוראגין. כל החרון שלא בא על נקמתו עלה לפתע בלבו. ״אם אפילו הנסיכה מאריה משדלת אותי לסלוח, משמע שזה־כבר צריך הייתי לענוש,״ חלפה מחשבה בלבו, ובלי שהשיב עוד לנסיכה מאריה, החל לשוות כנגדו אותו רגע של זעם וחדווה, כאשר יפגוש את קוראגין, הנמצא עכשיו (זאת ידע) בצבא.

הנסיכה מאריה התחננה לפני אחיה שימתין עוד יום אחד, דיברה על כך שהיא יודעת מה אומלל יהיה האב, אם הוא ייסע בטרם ישלים עִמו; אך הנסיך אנדריי השיב ואמר, שהוא, מן־הסתם, יחזור במהרה מן הצבא, שהוא יכתוב לאב, ויהי־מה. ושעכשיו, ככל שיתמהמה, כן יעמיק הקרע.

״Adieu, André. Rappelez-vous que les malheurs viennent de Dieu, et que les hommes ne sont jamais coupables,״31 היו המלים האחרונות ששמע מפי אחותו, כאשר נפרד מעִמה.

31 היה שלום, אנדריי! זכור, שהאסונות מן האלוהים הם והאדם איננו אשם לעולם.

״הרי זה מחויב־המציאות!״ חשב הנסיך אנדריי, בנוסעו בשדֵרה המוליכה מן הבית שבליסייה־גורי. ״היא, יצור עלוב ותמים, נשארת כטרף לשיני זקן עובר־ובטל. הזקן מרגיש, כי אשם הוא ואיננו יכול לשנות את דרכיו. ילדי גָדֵל ושָׂמֵח לקראת החיים, שבהם יהיה הוא, ככל אדם, מרומה או מרמה. אני נוסע לצבא, לשם מה? — בעצמי אינני יודע, ורוצה אני בפגישה עם אדם שאני בז לו, כדי לתת לו אמתלה להורגני ולצחוק עלי!״ גם לפנים היו נסיבות־החיים הללו, אך לפנים היה קשר של היגיון ביניהן, ועתה הכול נתפרק. ורק תופעות חסרות־היגיון־ותכלית מנותקות ומפורדות קמו ועמדו בזו אחר זו אל מול עיני רוחו של הנסיך אנדריי.

 

 

ט

 

הנסיך אנדריי בא אל המטה הראשי של הצבא בסוף יוני. חילות הארמייה הראשונה, זו שעִמה היה שרוי המלך, עמדו במחנה מבוצר על הנהר דריסה; צבאות הארמייה השנייה נסוגו, ושאיפתם להתאחד עם הארמייה הראשונה, אשר ממנה — כפי שאמרו — היו מנותקים על־ידי כוחות גדולים של הצרפתים. הכול לא שׂבעוּ נחת ממהלך העניינים הכללי שבצבא הרוסי; אך את סכנת הפלישה אל פלכי רוסיה לא העלה איש על דעתו, איש לא סבר כלל שייתכן והמלחמה תרחיק לכת יותר מפלכי פולין המערביים.

הנסיך אנדריי מצא את בארקלי־דה־טולי, אשר אליו נשלח, על הנהר דריסה. הואיל ולא היה בסביבות המחנה אף כפר גדול ולא שום עיירה, הרי כל המספר העצום של הגנרלים ואנשי־החצר, שצורפו לצבא, חנה כאן על קוטר של עשר פרסות במיטב הבתים של הכפרים מעבר מזה ומעבר מזה של הנהר. בארקלי־דה־טולי שָכן במרחק 4 פרסות מן המלך. הוא הקביל את פני בולקונסקי בצינה וביבושת, ואמר לו בחיתוך־הדיבור הגרמני שלו, שיודיע עליו למלך למען אשר ייקבע תפקידו, ולפי שעה הוא מבקשו לשרת במטהו. אנאטול קוראגין, אשר הנסיך אנדריי קיווה למוצאוֹ בצבא, לא היה כאן, הוא היה בפטרבורג, והידיעה הזאת נעמה לבולקונסקי. עניין היותו במרכזה של מלחמה עצומה המתרגשת ובאָה העסיק את הנסיך אנדריי ושמח להיפטר לשעה קלה מאותו היסח־דעת שחוללה בו המחשבה על קוראגין. במשך ארבעת הימים הראשונים, כשלא נקרא עוד לשום מקום, עבר הנסיך אנדריי את כל המחנה המבוצר לאורכו ולרוחבו, ובעזרת ידיעותיו ומתוך שיחות עם אנשים יודעי־דבר השתדל לקנות לעצמו מושג מסוים על אשר לפניו. אך השאלה, האמנם המחנה הזה הוא כולו יתרונות או אולי ההיפך מזה, הציקה לו והוא לא מצא את פִתרונה. הוא כבר הספיק להסיק מניסיונו הצבאי אותה מסקנה, שבענייני־מלחמה אין שום ערך לתכניות המחושבות היטב ובפרטי־פרטים (כפי שראה במערכת אוסטרליץ), ושהכול תלוי בזה, כיצד משיבים על פעולותיו המפתיעות והבלתי־צפויות של האויב, ושהכול תלוי במנהיג המלחמה ובדרכיו בשעת המערכה. כדי לברר לעצמו את השאלה הזאת, האחרונה, ביקש הנסיך אנדריי, בנצלו את מצבו ואת קשריו, להעמיק חקר באופי־הנהלת־הצבא, באישים ובמפלגות המשתתפים בה, וזה הדבר אשר הוברר לו בנוגע למצב העניינים.

בעוד המלך בווילנה, היה הצבא מחולק לשלושה חלקים: בראש הארמייה הראשונה עמד בארקלאי־דה־טולי, בראש השנייה — באגראטיון, ובראש השלישית — טורמאסוב. המלך היה שרוי עם הארמייה הראשונה, אך לא כמפקד־עליון. בפקודות־היום נאמר, שהמלך לא יפקד, אלא שהמלך יהיה שרוי עם הצבא. נוסף על־כך לא היתה במחיצת המלך עצמו מפקדתו של המפקד־העליון, אלא המטה הקיסרי הראשי לבדו. עִמו היה שרוי ראש־המטה הקיסרי גנרל־קווארטירמייסטר הנסיך ווֹלקונסקי וכן הגנרלים, השלישים החצרונים, פקידים דיפלומטיים ומספר רב של נָכרים, אך לא היתה מִפקדה צבאית. חוץ מאלה היו שרויים עם המלך בלי תפקיד צבאי מוגדר, אראקצ׳ייב — מי שהיה שר־המלחמה, הרוזן בניגסן — הגבוה שבדרגה בין הגנרלים, יורש־העצר, אחי־המלך, קונסטאנטין פאבלוביץ׳, הרוזן רומיאנצב — הקאנצלר, שטיין — מי שהיה שר בפרוסיה, ארמפלד — גנרל שוודי, פּפוּל — ראש מתכנני המערכה, גנרל־אדיוטאנט פּאוּלוּצ׳י — מיוצאי סארדיניה, ווֹלצוֹגן ורבים אחרים. ואף כי היו האנשים הללו שרויים עתה בצבאו ללא תפקידים מוגדרים, הרי על־פי עצם מצבם החברתי היו הם בעלי־השפעה, ולעתים קרובות מאוד לא ידע ראש־הגיס ואפילו המפקד־העליון, מהו ייפוי־כוחו ותוקף־תפקידו של בניגסן, או של יורש־העצר, או אראקצ׳ייב, או הנסיך ווֹלקונסקי, כשהוא שואלו שאלה, או יועץ לו עצה; ולא ידע, הממנו או מן המלך נובעת פקודה זו או אחרת בצורת עצה, והיש צורך, או אין צורך לעשות כדברו. אך אלו היו נסיבות חיצוניות, ואילו המשמעות האמיתית של נוכחות המלך ונוכחותם של כל האישים הללוּ נהירה היתה לכול מנקודת־ראוּת חצרונית (הרי במעמדו של המלך הכול נהפך להיות חצרוני). וזה פשרו של דבר: המלך לא הכתיר עצמו בתואר המפקד־העליון, אך הוא היה המפקד והקובע בכל הצבאות; האנשים שהקיפוּהו היו עוזריו, אראקצ׳ייב היה המוציא לפועל הצבאי, השומר על הסדר, והשומר על נפש מלכו; בניגסן היה בעל־אחוזה בפלך וילנה, שעשה, כביכול, les honneurs 32 של אותו מחוז, אך לעצם העניין היה גנרל טוב, המועיל בעצתו ובזה שיהיה תמיד כאן כאחד שאפשר להחליף בו את בארקלאי. הנסיך הגדול, אחי־המלך, היה כאן, משום שחפץ להיות כאן. מי־שהיה־מיניסטר, שטיין, היה כאן, משום שעצתו מועילה, ומשום שהמלך אלכסנדר הוקיר ביותר את תכונותיו האישיות. ארמפלד היה שונאו־בנפש של נאפוליאון וגנרל הבטוח בעצמו, והיא סגולת־אופי המשפיעה תמיד על אלכסנדר. פאולוצ׳י היה כאן, משום שהיה אמיץ ונועז בדבריו. הגנרל־אדיוטאנטים היו כאן, משום שהיו בכל מקום ששם המלך, ואחרון־אחרון — והעיקר — פּפוּל היה כאן, משום שהוא ערך את תכנית־המלחמה בנאפוליאון. ולאחר שהכריח את אלכסנדר לתת אמון בתכליתיותה של תכנית זו, היה מנהל את כל ענייני המלחמה. לימין פּפוּל היה ווֹלצוֹגן המוסר ומרצה את רעיונותיו של פּפוּל בצורה נוחה יותר מאשר פּפוּל עצמו, שהוא איש ההפשטה העיונית, קפדן ובטוח בעצמו עד כדי יחס של ביטול גמור לזולתו.

32 שימש כבעל־בית המקבל אורחים.

נוסף על כל האנשים הללו, שנקבנו בשמם, רוסים ונָכרים (ובעיקר נָכרים, שהיו בעוז יתר, כדרך אנשי־המעשה השרויים בסביבה הזרה להם, מציעים יום־יום רעיונות חדשים), היו כאן עוד רבים, שניים־במעלה, שנצטרפו אל הצבא לפי שכאן ישבו הממוּנים עליהם.

בתוך כל הרעיונות והקולות המשמשים בערבובייה בעולם האדיר, הטרדני, המבריק והגאיוני הזה, ראה הנסיך אנדריי חילוקי־דעות חריפים שבין סיעות, פלגים ומפלגות אלה:

המפלגה הראשונה היתה: פּפוּל וחסידיו, אנשי תורת־המלחמה, המאמינים בזה, שקיים מדע־מלחמה, ושבמדע זה קיימים חוקים קבועים שאינם משתנים לעולם, כגון חוק־התנועה, הכיתור, חוק־העיקוף וכיו״ב. פּפוּל וחסידיו דרשו נסיגה אל הארץ פנימה, בהתאם לחוקים המדויקים, שחוקקו בעזרת תורת־המלחמה המדומה, ובכל סטייה מן התורה הזאת לא ראו אלא מנהג בּארבּארי, בּערוּת או כוונות־להרע. על המפלגה הזאת משתייכים היו הנסיכים הגרמנים, ווֹלצוֹגן, וינצנגרוֹדה ואחרים, רובם גרמנים.

המפלגה השנייה היתה היפוכה הגמור של הראשונה. בנוהג שבעולם, אל מול מגמה קיצונית אחת ניצבו נציגיה של קיצוניות אחרת. אנשי המפלגה הזאת היו אלה אשר עוד מימי וילנה דרשו התקפה על פולין ואי־תלוּת בכל תכנית שתוכנה מראש. ומלבד מה שהיו נציגי המפלגה הזאת מייצגים פעולות נועזות, הרי, עם זאת, היו גם נציגי הלאום, ועקב זאת נהיוּ חד־צדדיים עוד יותר בשעת כל ויכוח. אלה היו רוסים: באגראטיון, יירמולוב, שדרך כוכבו, ואחרים. בימים ההם נפוצה הלצתו הנודעת של יירמולוב, שביקש, כביכול, את המלך חסד אחד — שימנה אותו לדרגת גרמני. אנשי־המפלגה הזאת היו אומרים, בזוכרם את סובורוב, כי יש צורך לא לחשוב, לא לדקור את המפה בסיכות, אלא להילחם בקרבות, להכות את האויב, שלא לתת לו להיכנס לרוסיה ולשמור על הצבא, שלא תיפול רוחו.

על המפלגה השלישית, שלה ניתן רוב אמונו של המלך, משתייכים היו אנשי החצר, המומחים לפשר פשרות בין שתי המגמות. אנשי המפלגה הזאת, רוּבּם לא אנשי־צבא (גם אראקצ׳ייב היה אחד מהם), חשבו ודיברו מה שנוהגים, בדרך־כלל, לחשוב ולדבר בני־אדם שאין להם דֵעות משלהם, אך המבקשים להיראות כלפי־חוץ כבעלי דֵעות מסוימות מאוד. הם היו אומרים, כי המלחמה, ובייחוד מלחמה בגאון כבונאפארטה (שוב קראו לו בונאפארטה), דורשת חישוּבים מעמיקים ביותר, ידיעות מעמיקות ביותר בתורת המלחמה, ובעניין זה פּפוּל הוא גאון. אך, עם זאת, אין להתעלם גם מן העובדה שאנשי התיאוריה הִנם, לעתים, חד־צדדיים ביותר, ושלפיכך אין לתת בהם אֵמון שלם ויש להטות אוזן גם למה שאומרים מתנגדיו של פּפוּל, שהם, נוסף על הכול, גם אנשי־מעשה מנוסים בעסקי מלחמה; וראוי ללכת בשביל־הזהב. אנשי המפלגה הזאת עמדו על כך שיוסיפו להחזיק את מחנה דריסה על־פי תכנית פּפוּל, ועם זאת — שישַנו את תנועת הגייסות האחרים. אם־כי באופן זה אין להשיג אף לא אחת מן המטרות, סברו אנשי מפלגה זו, כי מוטב לנהוג כך.

המגמה הרביעית היתה מגמה שנציגה החשוב ביותר היה הנסיך יורש־העצר, שלא יכול לשכוח את אכזבתו באוסטרליץ, אשר שם הופיע כיוצא למִסקר, רכוב על סוּסוֹ לפני הגווארדיה, קסדה לראשו, והוא לבוש שריון־חזה של הקיראסירים, כשהוא סבור שימחץ את הצרפתים תיכף ומיד מעשה־בן־חיל, וכשנקלע במפתיע לשורת־קרב ראשונה, נמלט באנדרלמוסייה הכללית, כל עוד רוחו בו. אנשי המפלגה הזאת היה להם בדעותיהם גם היתרון וגם החיסרון שבכֵּנוּת. הם פחדו מפני נאפוליאון, ראו בו כוח, יראוּ את חולשת־עצמם, והיו אומרים דבר זה בפה מלא. היו אומרים: ״לא ייצא מכל העניין הזה כלום, חוץ מצרות, חרפּה ואבדון. הנה פּינינוּ את וילנה, פּינינוּ את ויטבסק, נפַנה גם את דריסה. הדבר היחיד שנותר לנו, הרי הוא לכרות ברית־שלום ובמהירות האפשרית, כל עוד לא גירשו אותנו מפטרבורג!״

השקפה זו, הנפוצה עד מאוד בחוגים העליונים של הצבא, מצאָה לה תמיכה גם בפטרבורג, גם בקאנצלר, רומיאנצב, אשר מטעמים אחרים, מדיניים, היה אף הוא עם מצדדי השלום.

הפלג החמישי היו חסידיו של בארקלאי־דה־טולי, לא חסידיו כאדם בעיקר, אלא כשר־המלחמה ומפקד־עליון. אלה היו אומרים: ״יהיה הוא אשר יהיה (כך היו פותחים תמיד), אך הוא אדם ישר, מעשי, ואין טוב ממנו. הבו לו שלטון של ממש, משום שלא ייתכן מהלך־מלחמה מוצלח בלא אחדות של פיקוּד, והוא יוכיח לכם את אשר יש לאל־ידו לעשות, כדרך שהוכיח בפינלנד. אם צבאנו עדיין מסודר וחזק והוא נסוֹג עד לדריסה ללא תבוסות, הרי זו זכותו של בארקלאי לבדו. אך אם עכשיו יחליפו את בארקלאי בבניגסן, הכול אבוד; שהרי בניגסן כבר הוכיח את חוסר־הכשרון שלו בשנת 1807.״ אלה דבריהם של אנשי המפלגה הזאת.

הפלג השישי, הבניגסניסטים, היו אומרים היפוכו־של־דבר, כי אף־על־פי־כן, לא היה איש מעשי ובעל־ניסיון יותר מבניגסן, וּככל אשר הפוך תהפוך בעניינים, סופך שתגיע אליו. ואנשי המפלגה הזאת הוכיחו, שכל נסיגתנו לדריסה לא היתה אלא מפלה מחפירה ושוּרה רצופה של שגיאות. ״ככל אשר ירבו לעשות שגיאות,״ אמרו, ״כן ייטב: לפחות ימהרו להבין, כי לא ייתכן שהעניינים יתנהלו באורח זה. ודרוש לא אחד כאותו בארקלאי, אלא בן־אדם כבניגסן, שהוכיח את יכולתו כבר בשנת 1807, ואשר נאפוליאון בעצמו ובכבודו דיבר בשבחו כראוי לו, ואיש אשר העם יכיר בשלטונו בחפץ־לב — הרי הוא בניגסן לבדו.״

הפלג השביעי היו אנשים השרויים תמיד במחיצתם של מלכים, ובעיקר במחיצת מלכים צעירים, ואשר מספרם היה רב במיוחד בדל״ת־אמותיו של אלכסנדר, הלוא הם גנרלים ושלישי־חצר, המסורים למלך בכל מאודם, לא כלקיסר, אלא המעריצים אותו כאדם, בלבב שלם ושלא על־מנת־לקבל־פרס, כאשר העריצוֹ רוסטוב בשנת 1805, והרואים בו לא בלבד מעלות טובות, אלא את כל המידות הנעלות שבנפש־האדם. האנשים האלה אף כי מתלהבים היו מענוותנותו של המלך, שסירב לקבל על עצמו את הפיקוד על הצבא, אך גם דנו לכף־חובה את הענוותנות היתֵרה הזאת, ולא רצו ולא דרשו אלא דבר אחד, שהמלך הנערץ יפסיק להסס היסוסים מיותרים לגבי כשרונו וסגולותיו, יודיע במפורש, שהוא עומד בראש הצבא, ירכיב את המטה הראשי שהוא מפקדו־העליון, ובהטותו־אוזן בשעת הצורך לדברי תיאורטיקנים ואנשי־מעשה מנוּסים, ילך עצמו בראש צבאותיו, ושדבר זה לבדו דיוֹ כדי להפיח בצבא רוּח של התלהבות עילאית.

הקבוצה השמינית, והיא הגדולה ביותר, אשר על־פי כמוּתה היה היחס בינה ובין היתר כיחס 99 ל־1, מורכבת היתה מאנשים שלא חפצוּ לא בשלום ולא במלחמה, לא בתנועת־התקפה ולא במחנה־הגנה על נהר דריסה, או בכל מקום אחר, לא בבארקלאי, לא במלך, לא בפּפוּל, ולא בבניגסן, אלא אנשים אשר השתוקקו רק לדבר אחד בלבד, החשוב ביותר: לטובת־הנאָה לעצמם — רבה ככל האפשר. באותם מים עכורים של אינטריגות מצטלבות ומסתבכות, שהיו שורצות מסביב למטה המלך, אפשר היה להצליח לצוּד הצלחות רבות בעניינים שאין כלל להעלותם על הדעת בעת אחרת. האחד, שלא חפץ להפסיד את היתרונות שבמִשרתו, היה מסכים היוֹם לפּפוּל, מחר למתנגדו, מחרתיים היה מוכיח, שאין לו דֵעה מסוימת בעניין מסוים, אך ורק כדי להימלט מן האחריות ולכוון לדעתו של המלך. והשני, המבקש טובת־הנאָה־לעצמו, היה מסב אליו את לבו של הקיסר, כשהוא מצעק בקול אותם דברים עצמם אשר המלך רמז עליהם רמז אך תמוֹל, היה מתווכח ומצווח במועצה, חובט חזהו וקורא את מי שאיננו מסכים לו לדוקרב, ובכך מציג לראווה לעיני הבריות, שהוא מוכן ומזומן למסור נפשו על תועלת הכלל. והשלישי היה, בתכלית הפשטות, מבקש לעצמו, בין שתי מועצות ובהיעדר האויבים, פרס חד־פעמי על שירותו הנאמן, כשהוא יודע, שעכשיו אין השעה כשרה לסרב לו. הרביעי היה מזדקר כבלי־משים תמיד לעיני המלך כשהוא עמוס עבודה. החמישי, כדי להשיג את המטרה שקסמה לו זה כבר, — להיות בין קרוּאי־הסעודה על שולחן־המלך, היה מוכיח בכל לשון של הוכחה בלהט של ויכוח את צִדקתה, או אי־צִדקתה, של דֵעה שהופיעה אך זה עתה והיה מביא לכך ראיות חותכות וצודקות, פחות או יותר.

כל אנשי הפלג הזה היו רודפים אחרי רוּבּלים, צלבי־הצטיינות, וּמינוּיים, ותוך כדי רדיפה זו לא נתנו את דעתם אלא לכיוון השבשבת של חסדי־המלך, ואך זה ראו ששבשבת זאת פנתה לצד מסוים, והנה כל אותה אוכלוסיית־טפּילים של הצבא מתחילה אף היא משלחת את נשיבת רוחותיה לאותו צד עצמו, באורח שדבר זה הִקשה ביתר־שאת על המלך להופכה לצד אחר. תוך כדי חוסר הביטחון של המצב שנוצר כאשר סכנה רצינית נשקפת לכלל, תוך סופת־תככים זו, תוך סופת רדיפות־כבוד, התנגשויות, השקפות ורגשות השונים זה מזה תכלית שינוי עם היות האישים הללו משתייכים על אומות שונות, היה הפלג השמיני הזה של האנשים, העוסקים בטובת־הנאתם האישית, והוא הפלג הגדול מכל השאר, מסבך ומעכּר ביותר את העניין הכללי, משווה לכל הדברים לוויית־חרדה. עם כל שאלה שהיתה מתעוררת, בא נחיל דבורים־בטלניות אלו, ובטרם יידם קול תרועתם, שהריעו לכבוד הנושא הקודם, עטות היו אל העניין החדש ומחרישות בזִמזומן את הקולות של האנשים, המתווכחים בלבב שלם, ומסלפות כל ניסיון להבעת אמת.

מכל המפלגות הללו נוסדה והורכבה ביום בוא הנסיך אנדריי לצבא עוד מפלגה תשיעית, שהחלה להרים קולה. היתה זו מפלגתם של אנשים זקנים, מיושבים בדעתם, בעלי־ניסיון בענייני מדינה, אשר השכילו, בלי להסכים אפילו לדֵעה אחת מכל הדֵעות המתנגדות הללו, להשקיף השקפה מופשטת על כל הנעשה מסביב לבית המטה הראשי ולבקש תחבולות לצאת ממיצר זה של אי־ביטחון, של היסוּסים, אנדרלמוסייה וקוצר־יד.

אנשי המפלגה הזאת אמרו, שכל הרעה נובעת בעיקר משהותו של המלך עם חצרו הצבאית בתוך הצבא, שעל הצבא הועברה אותה תנודת־יחסים מטושטשת, מותנית ורבת הסטיות, שהיא במקומה בחצרות המלכים, אך מזיקה לצבא; שעל המלך למלוך, ולא לנהל את החיל, שהמוצא היחיד מן המצב הזה הוא — נסיעת המלך וחצרו מן הצבא והלאָה; שעצם נוכחותו של המלך משתקת 50 אלף אנשי־צבא, הדרוּשים לו לשמירה על ביטחונו האישי, שהמצביא הגרוע ביותר, אך העצמאי, ייטב מן המצביא הטוב ביותר, כשהוא קשור בנוכחות המלך ושלטונו.

אותה שעה, כאשר התגורר הנסיך אנדריי על נהר דריסה באפס־מעשה, כתב שישקוב, מזכיר ממלכתי, שהיה אחד הנציגים החשובים של המפלגה הזאת, מכתב למלך, אשר באלאשוב ואראקצ׳ייב הסכימו לחתום עליו. במכתב זה, בהשתמשו בזכות שזיכהו המלך, לחווֹת־דעתוֹ על המהלך הכללי של העניינים, הציע, ברוב יראת־כבוד ובאמתלה, שעל המלך שׂוּמה עכשיו להלהיב לקראת המלחמה את העם שבמטרופולין, שיעזוב את מערכות הצבא.

מעשה הרמת־רוחו של העם על־ידי הקיסר וקריאתו אליהם להגן על המולדת — אותה התלהבות עממית עצמה (במידה שנתעוררה בנוכחותו האישית של המלך במוסקבה), שהיתה הסיבה העיקרית לניצחונה של רוסיה, הוצעה למלך ונתקבלה על־ידו כאמתלה לפרישתו מן הצבא.

 

 

י

 

עדיין לא הוגשה איגרת זו למלך, והנה בארקלאי בשעת ארוחת־הצהריים, מסר לו לבולקונסקי, שהקיסר הואיל לבקש לראות את הנסיך אנדריי פנים־אל־פנים, כדי לשאלו על ענייני תורכיה, ושעל הנסיך אנדריי להופיע בדירת בניגסן בשעה השישית בערב.

אותו יום עצמו נתקבלה במעון המלך הידיעה על תנועתו החדשה של נאפוליאון, העלולה לסכן את הצבא, ידיעה שנתבדתה אחר־כך. ובבוקר היום ההוא יצא אלוף־משנה מישוֹ עם המלך לסייר את ביצוּרי דריסה, והיה מוכיח לו, שהמחנה המבוצר הזה, שנִבנה על־ידי פּפוּל ואשר נחשב עד היום ההוא לשיא הישגיה של הטקטיקה, המתיימרת להמיט כלייה על נאפוליאון, — שהמחנה הזה הִנו עניין בטל בתכלית, ופירושו חורבן הצבא הרוסי.

הנסיך אנדריי בא למעונו של הגנרל בניגסן, ששכן בבית־אחוזה לא גדול ממש על שפתו של הנהר. גם בניגסן גם המלך לא נמצאו שם, אך צ׳רנישב, שלישו של המלך, הקביל את פני בולקונסקי והודיעו, שהמלך נסע עם הגנרל בניגסן ועם המארקיז פּאוֹלוּצ׳י, זו לו הפעם השנייה במשך היום, לסיוּר ביצורי־מחנה־דריסה, אשר החלו מטילים ספק בעצם יעילותו.

צ׳רנישב, כרך של רומן צרפתי בידו, ישב אצל חלון החדר הראשון. חדר זה שימש, מן־הסתם, קודם לכן אולם; עדיין עמד בו עוגב, שהעמיסו עליו מיני מרבדים, ובקרן־זוויתו האחת עמדה מיטת שלישו של בניגסן. השליש הזה היה כאן. יגע, כנראה, מחמת סעודת־רֵעים או מרוב עבודה, ישב על גבי מיטה מקופלת ונִמנם. באולם היו שתי דלתות: האחת פונה בקו ישר למה שהיה טרקלין, השנייה ימינה — לחדר־העבודה. מפתח הדלת הראשונה עלו קולות המדברים גרמנית ולעתים צרפתית. שם, בטרקלין לשעבר, נתאספו, על־פי רצונו של המלך, לא חברי המועצה הצבאית (המלך היה אוהב דברים שאינם ברורים), אלא ״כמה אנשים, אשר את דעתם על הקשיים שנכונו לנו עתה רצה הקיסר לשמוע.״ לא היתה זו מועצה צבאית, אלא כמין מועצה של אנשי־בחירה לשם ליבון שאלות מסוימות בשביל המלך, באורח אישי. למועצה־לא־מועצה זו הוזמנו: הגנרל השוודי ארמפֶלד, גנרל־אדיוטאנט ווֹלצוגן, וינצנגרודה, אשר נאפוליאון כינהו בשם נתין־צרפת שברח, מישו, טול, אדם לא צבאי בהחלט — הרוזן שטיין, ואחרון־אחרון פּפוּל בעצמו ובכבודו, אשר, כפי ששמע הנסיך אנדריי, היה la cheville auvrière 33

33 אבן־הפינה.

של כל העניין. היתה לו, לנסיך אנדריי, שעת־כושר להתבונן בו היטב, מאחר שפּפוּל בא אחריו, ובעוברו לטרקלין, נעצר לשעה קלה לשיחה עם צ׳רנישב.

פּפוּל, למראית־עין ראשונה, לבוש מדי־גנרל רוסיים, התפוּרים שלא־כהלכה, והמשבשים צורתו כמין תחפושת, נראה לו, לנסיך אנדריי, כמיודע, אף כי לא ראהוּ מעודו. היה בו גם מוויירוֹטר, גם ממאק, גם משמידט ומגנרלים גרמנים אנשי־תורת־הלחימה רבים אחרים, אשר נזדמן לנסיך אנדריי לראותם בשנת 1805; אך הוא היה הטיפוסי שבכולם. מין גרמני־תיאורטיקן שכזה, המאחד בקִרבוֹ כל מה שהיה בגרמנים ההם, לא ראה הנסיך אנדריי מימיו.

פּפוּל היה שפל־קומה למדי, רזה עד מאוד, אך רחב־גרם, בניין גופו גס, מעיד על בריאות, רחב־אחוריים היה ועצמות־שכם בולטות לו. פניו היו מקומטים עד מאוד, ועיניו מעמיקות־שבת. שׂערותיו מלפנים, בצד רקותיו היו מוחלקות, כנראה בחיפזון, במברשת, אך מאחור נזדקרו כמין פתילים בתמימות ילדותית. מציץ על סביבותיו במבט חרדני ונכעס, נכנס לחדר, כמתיירא מכל דבר בחדר הגדול הזה. בתומכו בתנועה קשויה ומסורבלת בסיפו, פנה אל צ׳רנישב ושאלו בגרמנית היכן המלך. ניכר היה, שמבקש הוא לעבור את החדרים חיש־מהר ככל האפשר, לסיים חיש־מהר את הקידות והברכות ולשבת ולשקוע בעניינו לפני המפה, אשר שם הכירו מקומו. היה מניד חָפזנית ראשו לדברי צ׳רנישב והיה מחייך חיוך אירוני, בהקשיבו לסיפורו על כך שהמלך מסייר בביצורים, אשר הוא, פּפוּל בעצמו ובכבודו, הניח את אבן־היסוד שלהם על־פי תורתו. הוא רטן משהו לנפשו בקול עבה ומקוטע, כדרך שמדברים גרמנים בעלי ביטחון עצמי, כמעין Dummkopf או: zu Grunde die ganze Geschichte, או: s׳wird was gescheites d׳raus werden….34 הנסיך אנדריי לא היטיב לשמוע ואמר לעבור על פניו, אך צ׳רנישב הציג את הנסיך אנדריי לפני פּפוּל, בהעירו, שהנסיך אנדריי בא מתורכיה, אשר שם נסתיימה המלחמה בהצלחה שכזאת. פּפוּל העיף מבט־לא־מבט לא בנסיך אנדריי, אלא, כביכול, אל מעבר לו, ופלט תוך כדי צחוק: ״Da muss ein schoener taktischer Krieg gewesen sein.״35 ובצחקו צחוק של זלזול, הלך לחדר שממנו נשמעו הקולות.

34 שוטה... כל העניין הוא לכל הרוחות... יצמח מזה דבר חכמה!

35 הרי זו היתה ודאי מלחמה נאה לפי כל כללי הטקטיקה.

ניכר היה שפּפוּל, המוכן ומזומן תמיד לרוגזה אירונית, היה גרוי היום במיוחד בזה, שהעזו לסייר בלעדיו במחנה ולדון עליו. הנסיך אנדריי, על־פי פגישה יחידה וקצרה זו עם פּפוּל, בעזרת זיכרונותיו מאוסטרליץ, תיאר לעצמו תיאור ברור את אופיו של האיש הזה. פּפוּל היה אחד מאותם האנשים, הבוטחים בעצמם עד אפס־תקווה, עד כדי הסתגפות, סוג של אנשים אשר הגרמנים בלבד מסוגלים להשתייך עליו, ודווקא משום שהגרמנים לבדם לוקים בביטחון עצמי על יסוד רעיון מופשט — המדע, היינו: דעת מדומה של האמת המוחלטת. הצרפתי הוא בעל ביטחון עצמי, משום שבעיני עצמו, בשכלו וכן בגופו, הוא מקסים קסם שבפניו לא יעמדו גם הגברים וגם הנשים. האנגלי הוא בעל ביטחון מחמת היותו אזרח המדינה שסדריה הם הטובים ביותר בעולם, ומשום שכאנגלי יודע הוא תמיד מה עליו לעשות, משום שהוא יודע שכל מעשיו טובים, ואין להרהר אחריהם. האיטלקי הוא בעל ביטחון, משום שהוא נרגש ושוכח על נקלה את עצמו ואת זולתו. הרוסי הוא בעל ביטחון, משום שאיננו יודע דבר ואיננו רוצה לדעת דבר, משום שאיננו מאמין, כי ייתכן לדעת משהו ידיעה שלֵמה. הגרמני בטוח בעצמו באורח הגרוע מכולם, בעיקשות הגדולה מכולם, ובאורח המעורר גועל־נפש יותר מכולם, משום שהוא משלה את עצמו, שהוא יודע את האמת, את המדע, שהוא עצמו המציאו, ושהִנו בעיניו האמת המוחלטת. הנה כך היה, כנראה, פּפוּל. היה לו מדע שלו — תורת התנועה האגפית, שהסיקָה מתולדות מלחמותיו של פרידריך הגדול, וכל דבר שנזדמן לו בהיסטוריה החדשה יותר נראה לו כסר־היגיון וסר־טעם, כבאַרבאַריות וכהתנגשות מכוערת, אשר שני הצדדים בה עושים שגיאות רבות עד אין־ספור. נראה לו, שאת המלחמות הללו אין לקרוא כלל בשם מלחמות: הן לא התאימו לתורתו ולא יכלו לשמש נושא למדע.

בשנת 1806 היה פּפוּל אחד מעורכי תכנית המלחמה, שנסתיימה במעשה יֶנַה ואוּאֶרשטט; אך בתוצאת המלחמה הזאת לא ראה שום הוכחה למִשגה שבתכניתו. אדרבה, הסטיות שסטוּ מתורתו, הן היו, לפי תפיסתו, הסיבה היחידה לכל הכישלון כולו, ובאירוניה השׂשׂה אלי־גיל, כדרכו, היה אומר: Ich sagte ja, dass die ganze Geschichte zum Teufel gehen werde!.36 פּפוּל היה אחד מאותם התיאורטיקנים האוהבים כל־כך את תורתם שהם שוכחים את מטרת התורה — הגשמתה הלכה־למעשה; הוא, מאהבת ההלכה, שנא כל מעשה ולא רצה אף להכיר בעצם קיומו. הוא אפילו שמח לכישלון, שהרי הכישלון, שנבע מסטיות המעשה מן ההלכה, לא היה אלא מוכיח לו את צדקת הִלכתו.

36 הלוא אמרתי מראש, שכל העסק ילך לעזאזל.

הוא דיבר כמה מלים עם הנסיך אנדריי וצ׳רנישב על המלחמה הנוכחית, ופניו כפני אדם היודע שהכול יהיה לרעה והוא שואב מידיעה זו אפילו קורת־רוח מסוימת. פתילי־השׂערות הלא־מסורקים המזדקרים לו על עורפו והצדעות המסורקות סריקה חָפזנית העידו עליו בעניין זה כבמין שפה ברורה, מיוחדת.

הוא עבר והלך לחדר השני וכהרף־עין נשמעו משם הצלילים הדחוסים והנרגנים של קולו.

 

 

יא

 

בטרם הספיק הנסיך אנדריי ללווֹת במבטו את פּפוּל, נכנס בחיפזון לחדר הרוזן בניגסן, ובהנידו ראשו לבולקונסקי, לא נעצר ועבר לחדר־העבודה, כשהוא פוקד אלו פקודות לשלישו. המלך נסע אחריו, ובניגסן מיהר לבוא, כדי להכין משהו ולהספיק לפגוש את המלך. צ׳רנישב והנסיך אנדריי יצאו אל האכסדרה. המלך, לאה ויגע, ירד מעל סוסו. המארקיז פאוּלוּצ׳י, דיבר משהו באוזני המלך. המלך, בהטותו ראשו מעט שמאלה, פניו אומרים אי־רצון, הקשיב לפאוּלוּצ׳י שדיבר בלהט רב. המלך זע קדימה בכוונה ברורה לסיים את השיחה, אך האיטלקי הנרגש המשולהב עד כדי סומק, בשוכחו את הנימוסים, הלך אחריו והוסיף לדבר:

״Quant à celui qui a conseillé ce camp, le camp de Drissa,״ דיבר פאולוצ׳י בשעה שהמלך, בעלותו בגרם־המדרגות ובהשגיחו בנסיך אנדריי התבונן בפרצוף־הפנים אשר לא הכיר.

״Quant à celui, Sire,״ הוסיף פאולוצ׳י בחיפזון נואש, כאילו אינו יכול להתאפק, ״qui a conseillé le camp de Drissa, je ne vois pas d׳autre alternative que la maison jaune ou le gibet.״37

37 ואשר לאותו איש שיעץ את המחנה הזה על הדריסה, ואשר לאיש שיעץ את מחנה דריסה, מלכי, הרי לו, לדעתי, נכונו רק שני המקומות הללו: בית־משוגעים או גרדום.

בלי לשמוע עד תום, וכאילו בלי ששמע כלל את דברי האיטלקי, פנה המלך בארשת של חסד אל בולקונסקי, שהכירו עתה.

״אני שמח מאוד לראותך, לך למקום שהם התאספו והמתן לי,״ המלך הלך לחדר־העבודה. אחריו הלך הנסיך פיוטר מיכאילוביץ׳ ווֹלקונסקי, הבארון שטיין, והדלת נסגרה בעדם. הנסיך אנדריי, בהשתמשו ברשות שקיבל מן המלך, הלך עם פאולוצ׳י, שהכּירוֹ מימי תורכיה, אל הטרקלין שבו נתאספה המועצה.

הנסיך פיוטר מיכאילוביץ׳ ווֹלקונסקי היה כמין ראש־מטה־המלך. וולקונסקי יצא מחדר־העבודה, ואחרי שהביא את המפות לטרקלין ופרשן על גבי השולחן, מסר את השאלות, אשר עליהן רצה לשמוע את דעת האדונים שנתאספו כאן. העניין היה בזה, שבלילה נתקבלה הידיעה (שנתבדתה אחר־כך) על תנועת הצרפתים, האומרים לעקוֹף את מחנה דריסה.

הראשון פתח ודיבר הגנרל ארמפלד, אשר, כדי להתמודד עם הקושי שנתעורר, הציע במפתיע עמדה חדשה לגמרי, שאין לפרשה בשום דבר (חוץ מרצונו להוכיח, שגם לו יש דֵעה משלו), בצד דרכי פטרבורג ומוסקבה, אשר שם, לדעתו, היה על הצבא להתלכד ולהמתין לאויב. ניכר היה, שתכנית זו תוכננה זה כבר על־ידי ארמפלד, ושהוא הִרצה אותה עכשיו בעיקר לא כדי להשיב על השאלות המוצעות עתה (שבתכנית זו לא היתה תשובה עליהן), אלא כדי להשתמש בשעת־הכושר ולהשמיעה. היתה זו אחת ממיליונים של הצעות, שאפשר היה להגשימה בהצדקה ממש ככל הצעה אחרת, בשעה שאין כל מושג, מה אופי יהיה למלחמה. היו שהתנגדו לדעתו, היו שהגנו עליה. האלוף־מִשנה הצעיר טול, בלהט רב יותר מן האחרים, התווכח עם דעתו של הגנרל השוודי ובשעת הוויכוח הוציא מכיסו מחברת מלאה וגדוּשה וביקש רשות לקוראָה. בתרשים מפורט ומופשט הציע — בניגוד גמור לתכניות ארמפלד ופּפוּל — תכנית מערכה אחרת לחלוטין. פאולוצ׳י, שנכנס בפולמוס עם טול, הציע תכנית של התקדמות והתקפה, שהיא לבדה, לדבריו, עשויה להוציאנו ממצב של אי־ידיעה ומן המלכודת (כפי שכינה את מחנה דריסה). בשעת הוויכוחים הללו היו פּפוּל והתורגמן שלו ווֹלצוגן (המשמש לו גשר מבחינה חצרונית) שותקים כמסתייגים. פּפוּל לא היה אלא צונף צניפות של בוז והופך ראשו מן המדברים — בהראותו בכך, שלעולם לא ישפיל עצמו עד כדי ויכוח עם ההבלים אשר הוא שומע עתה. אך בשעה שהנסיך וולקונסקי, שניצח על הפולמוס, עוררו להבעת דעתו, לא אמר אלא זאת:

״למה זה שואלים אותי? הגנרל ארמפלד הציע עמדה מצוינת עם עורף פתוח, או התקפה von diesem italienischen Herrn, sehr schoen.38 או נסיגה. auch gut.39 למה זה שואלים אותי?״ אמר, ״הרי בעצמכם מיטיבים אתם לדעת את הכול יותר ממני.״ אך כאשר זיעם ווֹלקונסקי את עפעפיו ואמר שהוא שואל את דעתו בשם המלך, קם פּפוּל והחל לדבר בהתלהבות־פתע:

38 של האדון האיטלקי הזה, יפה מאוד.

39 גם זה נאה.

״קִלקלו את הכול, בִלבלו את הכול, כולם מתיימרים לדעת יותר ממני, ועכשיו באים אלי. איך לתקן? אין מה לתקן. יש למלא הכול על היסודות שהרציתי אני לפניכם,״ היה דובר בדופקו על השולחן באצבעותיו הגרומות. ״מה הקושי? הבלים! Kinderspiel.״40 הוא ניגש אל המפה והחל דובר חָפזנית, בתוקעו אצבע צנוּמה בנקודות שבמפה, ובהוכיחו, שאין בכוח אדם בשום מקרה לשנות את התכליתיות שבמחנה דריסה, שהכול מחושב מראש, ושאם אמנם יתחיל האויב בתנועת עיקוף, הרי האויב יושמד, ויהי־מה.

40 משחק־ילדים.

פאולוצ׳י שלא ידע גרמנית החל לשאול אותו שאלות בצרפתית. ווֹלצוגן בא לעזרת מפקדו, שלא היטיב לדבר צרפתית, והחל לתרגם את דבריו בהספיקו בדוחק להדביק את פּפוּל, אשר הוכיח חיש־מהר, שהכול, הכול, ולא בלבד מה שכבר קרה, אלא גם מה שעתיד לקרות, הכול מחושב מראש בתכניתו. ושאם גם היו קשיים, הרי כל האשמה היא בזה, שלא מילאו אחריה בדיוק נמרץ. היה צוחק בלי־הרף צחוק של לִגלוג, היה מוכיח ולבסוף פסק מלהוכיח, בזִלזול גמור, כדרך שמתמטיקן פוסק מלבדוק את נכונותה של שאלה, שכבר הוכחה בדרכים שונות. וולצוגן החליפו, כשהוא מוסיף להרצות בלשון הצרפתית את רעיונותיו, ומפקידה לפקידה פונה ואומר לפפול: nich wahr, Exellenz?.41 פפול, כאדם המכה בלהט־הקרב את שותפיו שלו, היה גוער בוולצוגן:

41 לא כן, הוד־הדרתו?

״Nun ja, was soll denn da noch expliziert werden?.״42 פּאוֹלוּצ׳י ומישוֹ היו מתנפלים בשני קולות על וולצוגן בצרפתית. ארמפלד בגרמנית פנה לפפול. טול הסביר את דבריהם ברוסית לנסיך וולקונסקי. הנסיך אנדריי הקשיב דומם והסתכל בהם.

42 כן, כן, מה יש כאן עוד להוסיף ולפרש?

מכל האנשים הללו עורר בלב הנסיך אנדריי השתתפות רבה ביותר פּפול מר־הנפש, הנמרץ והבטוח עד כדי־בִלבול החושים. ברור היה, שהוא היחיד מכל האנשים שבכאן לא חפץ דבר לעצמו, אלא את הדבר הזה בלבד — הגשמתה של תכנית, שעֲרָכָה לפי הכללים העיוניים במשך שנים רבות של עמל. הוא היה מגוחך, היה דוחה בגישתו האירונית, אך עם זאת עורר על־כורחך לנהוג דרך־ארץ במסירותו האינסופית לרעיון. נוסף על כך, בדברי כל הנואמים פרט לפּפוּל, היה קו משותף אחד שלא היה במועצה הצבאית בשנת 1805, — והוא פחד עד־כדי־בהלה (אף כי ביקשוּ להסתירו), פחד שנפל עליהם עכשיו מפני גאוניותו של נאפוליאון, אשר בא לידי ביטוי בכל דברי הוויכוח. סבורים היו, שלנאפוליאון הכול הוא בחזקת אפשר, חיכו לו מכל צד ועבר, ובשמו הנורא הרסו איש את סברות רֵעהו. דומה, שפפוּל לבדו חשב את נאפוליאון לאחד בארבארי, ממש כאלה המתנגדים לתורתו. אך נוסף על רגש־הכבוד עורר פפול בלבו של הנסיך אנדריי גם רגש של רחמים. על־פי נעימת־הדיבור, שבה פנו אליו אנשי־החצר, על־פי הדברים, שהעז פאולוצ׳י לומר לקיסר, אך בעיקר על־פי מין ייאוש שבארשת־פניו של פּפוּל עצמו, ניכר היה שהאחרים ידעו, והוא עצמו הרגיש, שמפלתו קרובה. ועל אף ביטחונו העצמי והנרגנות האירונית הגרמנית, היה הוא עלוב בשערותיו אלו, המוחלקות לו על הצדעות והמזדקרות פתילים־פתילים על העורף. וניכר, שאף כי הסתיר דבר זה במסווה של רוגז וזִלזול, היה שרוי בייאוש, משום ששעת־הכושר היחידה לבדוק הלכה־למעשה את אמת תורתו בניסיון האדיר הזה וּלהוכיחה לכל העולם, היתה הולכת ונשמטת מידיו.

הוויכוח אָרך זמן רב, וככל אשר ארך, כן נשתלהב והלך הפולמוס, שהגיע עד כדי צעקות ועלבונות אישיים, וכן מתמעטת והולכת היתה האפשרות להסיק מכל מה שנאמר מסקנה כללית כלשהי. הנסיך אנדריי בהקשיבו לשיחת בליל־הלשונות הזאת, לסברות, לתכניות, לוויכוחים ולצעקות הללו, לא היה אלא משתומם על כל מה שדיברו כל אלה. אותם הרעיונות, אשר עלו על דעתו זה מכבר ולעתים קרובות בזמן פעולתו הצבאית, הרעיונות, שלא ייתכן שום מדע צבאי, ושלפיכך לא ייתכן שום דבר המכונה בשם גאונות צבאית, נראו עכשיו בעיניו כאמת שאין להרהר אחריה. ״וכי איזו תורה עיונית, איזה מדע ייתכן בעניין, אשר תנאיו ונסיבותיו אינם ידועים ואין לקובעם, ואשר עוד פחות מזה ייתכן לקבוע בו מראש את כוחם של הפועלים במלחמה? אין איש שיֵדע ושיוּכל לדעת, באיזה מצב יהיה שרוי צבאנו וצבא האויב כעבור יום, ואין איש יכול לדעת מראש, מה כוחה של פלוגה זו או אחרת. לפרקים, כשאין בראשה של פלוגה פחדן שיקים צעקה: ׳אנו מנותקים!׳ וירוץ, אלא ישנו אדם עליז ואמיץ שיצעק: ׳הוּרה!׳ — הרי ערכּוֹ של גדוד בן חמשת־אלפים עולה על שלושים אלף, כבשערי שנגראבּן; ולפעמים נסים חמישים אלף מפני שמונה, כמו באוסטרליץ. — איך ייתכן, איפוא, מדע בעניין אשר כזה, שבו, כבכל עניין מעשי, דבר איננו מוגדר מראש, והכול תלוי בתנאים רבים לאין־ספור, שמשמעותם נקבעת בן־רגע, ואשר אין איש יודע מתי יבוא הרגע הזה. ארמפלד אומר, שצבאנו מנותק, ופאולוצ׳י אומר, שאנחנו הִצגנו את הצבא הצרפתי בין שתי להבות־אש; מישו אומר, שמחנה דריסה פסול משום שנהר מאחוריו, ופּפוּל אומר כי בזה כוחו. טוֹל מציע תכנית אחת, וארמפלד מציע אחרת; וכולן טובות, וכולן רעות, ויתרונותיה של כל הצעה יכולים להיבחן רק ברגע שיתרחש המאורע. ולמה זה אומרים הכול: גאון בענייני הצבא? האמנם גאון הוא אותו אדם, היודע לצוות להביא את הצנימים בשעתם ולומר לזה שילך ימינה, ולזה — שמאלה? רק משום שאנשי־הצבא לבושים אִצטלה של ברק ושלטון, ומשום שהמונים נקלים מחניפים לשלטון, כשהם משווים לו את תכונות הגאונות, שאינן כלל מסגולותיו, הרי משום כך ייקראו בשם גאונים. אדרבה, הטובים שבגנרלים שהכרתי הִנם אנשים טיפשים, או פזורי־נפש. הטוב שבהם הוא באגראטיון, — נאפוליאון בכבודו ובעצמו הכיר בדבר זה. ובונאפארטה עצמו! זוכר אני את פרצוף־פניו המוגבל, השבע־נחת־מעצמו, בשדה־אוסטרליץ. לא זו בלבד, שאין מצביא טוב זקוק לתכונות של גאון, או סתם למיני תכונות היוצאות־מגדר־הרגיל, כי אם, אדרבה, דרוש לו היעדר התכונות האנושיות הנעלות ביותר — אהבה, שירה, עדינות, ספק חקרני פילוסופי. עליו להיות אדם מוגבל, הבטוח ביטחון גמור בזאת, שכל מה שהוא עושה, הרי זה חשוב עד מאוד (שאם לא כן, לא יספיק לו אורך־רוח), ורק אז יהיה מצביא אמיץ. ישמרנו האל, אם הוא כבן־אדם יאהב מישהו, ירחם, יהרהר, מה צודק ומה איננו צודק. ברור שעוד מימי־קדם המציאו בשבילם תורת־גאוניות מזויפת משום שהם — שלטון. זכותה של ההצלחה בעניין הצבאי תלויה לא בהם, אלא באותו אדם בשורות החיילים אשר יצעק: ׳אבדנו׳, או יצעק: ׳הוּרה!׳ ורק בשורות הללו יכול אתה לשרת בביטחון שאתה מועיל!״

כך הִרהר הנסיך אנדריי, בהקשיבו לדבריהם, ולא נתעורר אלא כאשר קרָאוֹ פאוּלוצ׳י בשמו, והכול החלו מתפזרים.

למחרת־היום, בשעת המִסקר, שאל המלך את הנסיך אנדריי, היכן רצונו לשרת, והנסיך אנדריי הפסיד לעולם־ועד את חינוֹ בעיני העולם החצרוני, בזה, שלא ביקש להישאר עם המקורבים לקיסר, אלא ביקש רשות לשרת בצבא הפעיל.

 

 

יב

 

לפני ראשית המערכה קיבל רוסטוב מכתב מאת הוריו, אשר בו הודיעוהו־בקצרה על מחלתה של נאטאשה וביטול האירוסין שבינה לבין הנסיך אנדריי (את ביטול האירוסין הזה פירשו לו בסירובה של נאטאשה), וחזרו וביקשוהו לצאת בדימוס ולבוא הביתה. בקבלו את המכתב הזה, אף לא ניסה ניקולאי לבקש שִחרור או חופש, אלא כתב להוריו, שמצטער הוא מאוד על מחלתה של נאטאשה ועל הפירוד מחתנה, ושיעשה כל מה שיוכל, כדי למלא אחר חפצם. לסוניה כתב לחוד.

״ידידת־נפשי הנערצה,״ כתב. ״שום דבר חוץ מחובת־כבוד לא היה יכול לעוצרני מלשוב לכפר. אבל עכשיו, לפני פתיחת המערכה, הייתי נבזה לא בלבד בעיני חברַי, אלא גם בעינַי שלי, אילו בחרתי באושר ולא בחובה ובאהבת המולדת. אבל — זה הוא ההפרד האחרון. האמיני לי, שמיד לאחר המלחמה, אם איוותר בחיים ועודני אהוב עלייך, אשליך הכול מנגד ואבוא על כנפי־רוח אלייך, כדי ללחצך לעולמים אל לבי הלוהט.״

ואכן, רק פתיחת המערכה עיכבה את רוסטוב והפריעה לו מלשוב הביתה — כאשר הבטיח — ולשאת את סוניה. הסתיו שבאוטראדנוייה עם הציד שלו, והחורף עם חג־המולד ואהבתה של סוניה פתחו לפניו את אופקיהן של שמחות־אצילים שקטות וחיי־שלווה, שלא ידעם לפני כן, ושעכשיו נמשך לבו אחריהם. ״אישה טובה, ילדים, להקת־כלבי־ציד מובחרת, עשר או שתים־עשרה קבוצות של כלבי־בורזוי משובחים והמשק, השכנים, השירות כנבחר במועצת אצילי־המחוז!״ חשב בלבו. אבל עכשיו החלה המערכה, והיה הכרח להישאר בגדוד. ולפי שהיה זה הכרח, הרי ניקולאי רוסטוב, על־פי אופיו, היה שמח בחלקו גם בחיים שחי בגדוד, וידע להנעים על עצמו את החיים האלה.

אחרי שחזר ניקולאי מחופשתו, וחבריו פגשוהו בשמחה, נשלח למלא את החסר בסוסים והביא מאוקראינה סוסים מצוינים, ששימחו את לבו והעניקו לו את שבח הממונים עליו. בשעת היעדרו הועלה לדרגת סרן, וכאשר נערך הגדוד למלחמה ומספר חייליו הוגדל, קיבל רוסטוב שוב את האסקאדרון הישן שלו.

החלה מערכה, הגדוד נע לפולין, ניתנה משכורת כפולה, הגיעו קצינים חדשים, אנשים חדשים, סוסים, והעיקר — נשתרר אותו הלך־נפש גרוי עליז, שהוא לעולם בן־לווייה של ראשית־המלחמה; ורוסטוב, אשר הכיר את יתרון־עמדתו בגדוד, התמכר כולו לתענוגות ולעניינים הכרוכים בשירותו הצבאי, אף כי ידע שבמוקדם או במאוחר יהיה עליו לעזוב את כל הדברים הללו.

הצבא נסוג מווילנה מחמת סיבות מורכבות שונות, מדיניות, פוליטיות ואסטרטגיות. כל צעד של נסיגה היה מלווה משחק־אינטרסים מורכב, מלווה חשבונות וחישובים ותאוות־אדם במטה הראשי. אך לגבי ההוסארים של הגדוד הפאבלוגראדי, היה כל מסע־הנסיגה הזה, בעונה הטובה ביותר של הקיץ, עם אספקה שניתנה בשפע, בחזקת עסק פשוט ועליז ביותר. לשקוע בדכדוך־נפש, לחשוש ולעסוק בתככים יכלו רק אנשי המטה הראשי. אך בתוך הצבא עצמו אף לא שאלו את עצמם, לשם מה הם הולכים. אם הצטערו על כך שנסוגים הם, הרי משום שהיה צורך להתרחק ממעון שהסכינו אליו, מן הפאנה הפולנית החמודה. אף אם עלה על דעתו של פלוני או אלמוני, כי העניינים הם בכל רע, הרי, כיאה לאיש־צבא בן־חיל, היה האיש שעל דעתו עלתה אותה מחשבה משתדל להיות עליז ושלא לחשוב על המהלך הכללי של העניינים, אלא לחשוב על הפעולה הקרובה שנכונה לו. תחילה היו שרויים בטוב, כשעמדו בסמוך לווילנה, כשהם מתוודעים אל בעלי־האחוזה הפולניים וממתינים למִסקרים של המלך ויתר המפקדים הגבוהים, ומופיעים בפניהם; אחר־כך באה פקודה לסגת אל סווינציאני ולהשמיד את המזונות, שאי־אפשר היה לקחתם. סווינציאני נחרתה בזיכרונם של ההוסארים רק משום שהיה אז שם ״מחנה שיכור״, כפי שכינה כל הצבא את חניית סווינציאני, ומשום שבסווינציאני באה התלונה על הצבא, שהוא, בנצלו את הפקודה ליטול מן האוכלוסייה את האספקה, היה לוקח בצורת־אספקה גם את הסוסים, המרכבות והמרבדים מן הפאנים הפולניים. רוסטוב זכר את סווינציאני, משום שביום הראשון לכניסתו לעיירה הזאת החליף את האפסנאי שלו ולא יכול להשתלט על כל אנשי האסקאדרון השיכורים, ששדדו בלי ידיעתו חמש חביות שיכר עתיק. מסווינציאני היו נסוגים והולכים עד נהר דריסה, וחזרו ונסוגו מדריסה, כשהם מתקרבים כבר אל גבולותיה של רוסיה.

ביום ה־13 ביולי הוטל על אנשי הגדוד הפאבלוגראדי לראשונה לקחת חבל בפעולה רצינית.

בליל ה־12 ביולי, בערב הפעולה, היתה סערה עזה עם גשם וברד. הקיץ של 1812 הצטיין, בדרך־כלל, בסופות וסערות.

שני אסקאדרונים של הגדוד הפאבלוגראדי חנו חנייה ארעית בשדה־שיפון שכבר הבשיל, ואשר הבקר והסוסים דרסוּהו עד אפס צמיחה. המטר ניתך בעוז גדול, ורוסטוב עם הקצין הצעיר אילין, אשר הוא נהג בו מעשי אפוטרופוס, ישב חוסה בסוכה שנבנתה שם בנייה ארעית. קצין מגדודם, בעל שפם ארוך, שנמשך לו מלחייו והלאָה, אשר נסע למטֶה והשיגוֹ המטר, נכנס אל רוסטוב.

״אני, הרוזן, מן המטה אני בא. שמעת על מעשה גבורתו של ראייבסקי?״ והקצין סיפר פרטים ששמע במטה על קרב־סאלטאנוב.

רוסטוב, מכווץ את צווארו, שהמים היו זורמים עליו, עישן מִקטרת והקשיב בלא הקפדה, כשהוא מעיף פעם בפעם מבט בקצין הצעיר אילין שהיה מתרפק עליו. הקצין הזה, נער בן שש־עשרה, שזה לא כבר נכנס לגדוד, היה עכשיו ביחסו אל ניקולאי מה שהיה ניקולאי ביחס לדניסוב לפני שבע שנים. אילין השתדל לחקות בכול את רוסטוב והיה מאוהב בו כאישה.

הקצין כפול־השפם, זדרז׳ינסקי, סיפר בלשון נמלצת על כך, כיצד הסכר הסאלטאַנוֹבי נהפך ל׳תרמוֹפילי של הרוסים׳, וכיצד עשה גנרל ראייבסקי על הסכר הזה מעשה הראוי להיחשב כמעשה הגיבורים בימי־קדם. זדרז׳ינסקי סיפר, כי ראייבסקי הוציא את שני בניו אל הסכר, אל מתחת לאש קטלנית איומה, ויחד עִמהם, לצידם, יצא להתקפה. רוסטוב הקשיב לסיפור ולא זו בלבד שלא אמר דבר לחיזוק התלהבותו של זדרז׳ינסקי, אלא, אדרבה, ארשת־פניו כשל אדם המתבייש במה שמספרים לו, אף כי אין בדעתו לחוות דֵעה מתנגדת. אחרי אוסטרליץ ומערכות שנת 1807, ידע רוסטוב מניסיונו, שבשעה שמספר אדם מאורעות מלחמה, הרי הוא משקר תמיד, כשם ששיקר הוא עצמו בסַפּרוֹ; שנית, הספיק לו ניסיונו כדי לדעת, שהכול מתרחש במלחמה בהחלט לא באורח שבו אנו יכולים לתאר ולספר. ולפיכך לא מצא־חן בעיניו סיפורו של זדרז׳ינסקי, לא מצא־חן בעיניו גם זדרז׳ינסקי עצמו עם שפמו הצומח מן הלחיים, שהיה מתכופף אל פני זה אשר אליו דיבר והיה דוחקו בתוך הסוכה הדחוקה ממילא. רוסטוב הביט בו דומם. ״ראשית: על הסכר המותקף היו, מן הסתם, אנדרלמוסייה ודוחק שכזה, שאפילו הוציא ראייבסקי את הבנים, לא יכול דבר זה לעשות רושם על שום אדם, פרט לעשרה שעמדו בסמוך לו,״ הִרהר רוסטוב. ״השאר לא ייתכן שראו כלל כיצד ועם מי הלך ראייבסקי על הסכר. אבל אפילו אלה שראו זאת לא יכלו להגיע לידי התרוממות־נפש יתֵרה, כי מה איכפת להם עניין רגשי האבהות העדינים של ראייבסקי בה בשעה שהמעשה נוגע בעורם שלהם? נוסף על כך, מעצם העובדה אם יכבשו או לא יכבשו את סכר־סאלטאנוב לא היה תלוי גורלה של האנושות, כפי שמתואר דבר זה לגבי תרמופילי. ובכן, לשם מה היה צורך להקריב קרבן כזה? ולמה זה יכניס אדם כאן במלחמה את הילדים שלו? אני לא בלבד שאת פטייא אחי לא הייתי מוליך שמה, אלא אפילו את אילין זה, הילד הזר, אך הטוב, משתדל הייתי להעמיד באיזה מקום שיש שם חיפוי,״ הוסיף להרהר רוסטוב בהקשיבו לדברי זדרז׳ינסקי. אך הוא לא אמר את מחשבותיו: גם בעניין זה היה כבר בעל־ניסיון. ידע שהסיפור מועיל לתהילת נשקנו, ושלפיכך חייב אתה להעמיד־פנים שאינך מטיל ספק בו. וכן עשה.

״באמת, אין כוח עוד,״ אמר אילין, אשר ראה כי שיחת זדרז׳ינסקי איננה מוצאת חן בעיני רוסטוב. ״גם גרביים, גם הכּוֹתנוֹת רטובים וגם מתחתַי זרמי מים. אלך ואבקש לי מחסה. נדמה לי, כי הגשם דלל מעט.״ אילין יצא וזדרז׳ינסקי נסע לו.

כעבור חמש דקות, משכשך ברפש, בא אילין במרוצה אל הסוכה.

״הוּרה! רוסטוב, בוא מהר. מצאתי! הנה כאן במרחק כמאתיים צעד פונדק, ושלנו כבר שם; נתייבש, לפחות, וגם מאריה הנריכובנה שם.״

מאריה הנריכובנה היתה אשת רופא־הגדוד, גרמנייה צעירה ונאווה, אשר הרופא נשא אותה בפולין. אם בגלל מצוקה של ממון, או משום שבעת הראשונה לא חפץ להיפרד מאשתו הצעירה, היה הרופא מובילה איתו לכל אשר הלך גדוד־ההוּסארים, וקנאתו של הרופא היתה מטרה מתמדת לחיצי הבדיחה של קציני ההוּסארים.

רוסטוב לבש את מעילו על כתפיו, דרך רישול, קרא ללאברושקא עם החפצים שילך אחריו, והלך בצידו של אילין פעם מחליק ברפש, ופעם משכשך מתחת למטר המתרפה והולך, בחשכת הערב המופרת מפקידה לפקידה בברקים מרוחקים.

״רוסטוב, היכן אתה?״

״כאן. איזה ברק!״ היו מחליפים דברים ביניהם.

 

 

יג

 

בתוך הפונדק, אשר לפניו עמדה כִרכרתו הקטנה של הרופא, היו כבר כחמישה קצינים. מאריה הנריכובנה, גרמנייה שמנמונת, בהירת־שיער, לבושה לסוטה ושביס־לילה לראשה, ישבה בפינה הקדמית על גבי דרגש רחב. בעלה, הרופא, ישן מאחוריה. רוסטוב ואילין, שקולות־קריאה עליזים וקולות־צחוק הקבילו את פניהם, נכנסו לחדר.

״אי! איזו שמחה אצלכם,״ אמר רוסטוב בצחקו.

״ואתם למה זה התמהמהתם?״

״חמודים השניים! פלגי־מים זורמים מהם! אל תרטיבו את הטרקלין שלנו.״

״שלא ללכלך את שמלתה של מאריה הנריכובנה,״ ענו קולות אחרים.

רוסטוב ואילין נחפזו למצוא להם פינת־סתר, אשר שם בלי לפגוע בצניעותה של מאריה הנריכובנה, יכלו להחליף את בגדיהם. כמעט והלכו אל מאחורי המחיצה כדי להחליף הבגדים; אך בקיטון הקטן, במלאותם אותו עד אפס־מקום, ישבו לאור נר יחיד על ארגז ריק שלושה קצינים משחקים בקלפים ובשום עניין־ואופן לא רצו לפנות להם את המקום. מאריה הנריכובנה השאילה להם לשעה קלה את השמלנית שלה שישתמשו בה כבמסך, ומאחורי המסך הזה בעזרת לאברושקא שהביא את הצרורות, פשטו את הבגדים הרטובים ולבשו את היבשים.

בתנור שבור העלו אש. השיגו קרש ובהציבם אותו על גבי שני אוכפים כיסוהו בסֶרֶג, הוציאו מיחם, קלת־צידה וחצי בקבוק רום, ואחר שביקשו את מאריה הנריכובנה לשמש להם עקרת־בית, נצטופפו כולם סביבה. זה היה מציע לה מִמחטה למחות ידיה החמודות, זה היה פורש את מעילו מתחת לרגליה שלא תחוש ברטיבות, זה תלה רדידו על חלון שלא תנשב הרוח, זה היה מגרש את הזבובים מעל פני בעלה שלא יתעורר.

״הניחו לו,״ דיברה מאריה הנריכובנה, ״הוא בין כה וכה מיטיב לישון אחרי ליל־נדודים.״

״אי־אפשר, מאריה הנריכובנה,״ השיב אחד הקצינים, ״לפני רופא כדאי להתרפס. אולי, בכל זאת, יחוס עלי כאשר יצטרך לחתוך את ידי או את רגלי.״

לא היו להם אלא שלוש כוסות בלבד; המים כה מלוכלכים היו, שנבצר מאדם לקבוע אם חריף התה או איננו חריף, והמיחם לא הכיל מים אלא לשש כוסות, ואף־על־פי־כן, נעמה האפשרות לקבל את התה על־פי תור, דרגה וגיל מידי מאריה הנריכובנה השמנמונת, בעלת הציפורניים הקצרות, שאינן נקיות די־צורכן. דומה, ואותו ערב היו כל הקצינים באמת מאוהבים בה במאריה הנריכובנה. אפילו אותם הקצינים ששיחקו קלפים מעבר למחיצה, פרשו עד מהרה ממִשחקם ועברו אל המיחם, כשהם נכנעים להלך־הנפש הכללי המכריחם לחזר אחרי מאריה הנריכובנה. משראתה שמוקפת היא בני־נעורים מזהירים ואדיבים כאלה, היתה קורנת ברוב־אושר, אף כי ניכר בה שהיא מתאמצת להסתיר דבר זה ויראה מכל תנועה מנומנמת של בעלה — שמא יתעורר.

כף אחת ויחידה היתה להם; הסוכר רב היה מכל יתר הדברים, אך לא הספיקו לבחשו ולפיכך הוחלט, שהיא תבחוש את הסוכר לאיש ואיש. רוסטוב, משקיבל את כוסו ומזג רום לתוכו, ביקש ממאריה הנריכובנה שתבחוש לו.

״אבל הרי לא לקחת סוכר?״ אמרה, מחייכת, כאילו כל דבר אשר אמרה וכל מה שאמרו האחרים צופן בחובו שחוק עד־אין־די ועוד איזו משמעות נוספת.

״אבל, הרי לא סוכר אני מבקש. רצוני רק שתבחשי בידך שלך.״

מאריה הנריכובנה נתנה הסכמתה והחלה לחפש את הכף, אשר מישהו כבר חטפהּ.

״את באצבעך הקטנה, מאריה הנריכובנה,״ אמר רוסטוב, ״עוד יותר ינעם לי.״

״חם!״ אמרה מאריה הנריכובנה, בהסמיקה מרוב־הנאה. אילין נטל דלי מים, טִפטף לתוכו כמה טיפות של רום וניגש אל מאריה הנריכובנה בבקשה לבחוש באצבעה.

״זהו ספלי,״ אמר. ״אך תשימי אצבעך בו, את הכול אשתה.״

כאשר שתו את המיחם עד תום, נטל רוסטוב את הקלפים והציע לשחק מִשחק ״מלכים״ עם מאריה הנריכובנה. הפילו גורל, מי הוא שותפה של מאריה הנריכובנה. כללי המִשחק, על־פי הצעתו של רוסטוב היו כך, שמי שיהיה מלך זכאי לנשק ידה של מאריה הנריכובנה, וזה אשר ייוותר כ״נוכל״, ילך לשפות מיחם חדש לרופא, כאשר יקיץ.

״נו, ואם מאריה הנריכובנה תהיה מלך?״ שאל אילין.

״הרי היא בין כה וכה מלכה! פקודותיה — חוק ולא יעבור.״

אך זה החל המשחק והנה מאחורי גבה של מאריה הנריכובנה הגיח לפתע ראשו המדובלל של הרופא. הוא לא ישן זה כבר, והיה מאזין למה שדוּבר, וכנראה לא מצא כל דבר עליז, מבדח או משעשע בכל מה שנאמר או נעשה כאן. פניו היו מדוכדכות ועגומות. הוא לא בירך לשלום את הקצינים, נתגרד וביקש רשות לצאת, מאחר שחסמו לפניו את הדרך. אך זה יצא, והקצינים פרצו בצחוק רם, ומאריה הנריכובנה הסמיקה ביתר־שאת ובכך נעשתה נאה עוד יותר בעיני הקצינים. כשחזר הרופא מן החוץ, אמר לאשתו (אשר פסקה מלחייך חיוכי־אושר שכאלה והביטה נפחדת בבעלה, כשהיא מצפה, שיחרוץ דינה), כי הגשם עבר וכי יש ללכת ללון בכִרכרה, שאם לא כן יגנבו משם את הכול.

״אבל אני אשלח רץ... שני רצים!״ אמר רוסטוב. ״אל־נא, דוקטור.״

״אני עצמי אעמוד על המשמר!״ אמר אילין.

״לא, רבותַי, אתם ישנתם לכם די־הצורך, ואני שני לילות שלא עצמתי עין,״ אמר הרופא וישב קדורני אצל אשתו, כשהוא ממתין לסיום המִשחק.

כשהביטו הקצינים אל פניו הקודרים של הרופא, המלכסן מבט אל אשתו, קפצה עליהם שמחה גדולה עוד יותר, ורבים לא יכלו לכבוש את צחוקם, שהיו מבקשים לתרצוֹ חיש־מהר במיני תירוצים. כאשר הלך לו הרופא, והוא מוביל את אשתו ונכנס עִמה לכִרכרה ללון בה, שכבו הקצינים בפונדק, מכסים עצמם במעיליהם הרטובים; אך שעה ארוכה לא נרדמו, כשהם מחליפים דברים זה עם זה, בהיזכרם את בהלת הרופא ואת עליצות אשתו, או בצאתם אל המדרגות, בהביאם בשורות על הנעשה בכרכרה. פעמים אחדות היה רוסטוב, בעוטפו את ראשו, מבקש להירדם; אך שוב היתה הערתו של פלוני מבדרת את דעתו, שוב החלה שיחה מחדש, ושוב הריע צחוק עליז, ילדותי, צחוק ללא־סיבה.

 

 

יד

 

בשעה השלישית בלילה, בטרם יירדם איש מהם, והנה נכנס האפסנאי, ובפיו הפקודה לסגת אל העיירה אוסטרובנה.

תוך אותה שיחה ואותו צחוק החלו הקצינים נחפזים ומכינים עצמם לדרך; חזרו ושפתו מיחם של מים מזוהמים. אך רוסטוב לא המתין לתה והלך לאסקאדרון שלו. כבר האיר הבוקר; הגשם פסק, העננים היו מתפזרים והולכים. היה טחב וצינה, ובעיקר בבגדים שלא נתייבשו די־הצורך. בצאתם מן הפונדק, הציצו רוסטוב ואילין בדִמדומי־השחר אל תוך כִרכרת־העור של הרופא המבהקת מחמת הגשם, אשר מתחת למִכסה נזדקרו רגלי־הרופא, ובתוך־תוכה בִצבץ על הכר שביס אשתו, ונשמע קול נשימת־ישנים.

״באמת, היא חמודה מאוד!״ אמר רוסטוב לאילין, שיצא עִמו.

״כן, איזו אישה נחמדה!״ השיב אילין בכובד־ראש של בן שש־עשרה.

כעבור מחצית־השעה עמד האסקאדרון ערוך בדרך. נשמע קול פקודה: ״לעלות על הסוסים!״ החיילים הצטלבוּ והחלו עולים. רוסטוב, שיצא מלפני השורות, פקד: ״קדימה צעוד!״ בהימתחם, ארבעה־ארבעה בשורה, זעו ההוּסארים תוך שִכשוך הפרסות על פני דרך רטובה, תוך צִלצול חרבות ושיחה חרישית, ורכבו בעקבות הרגלים וסוללת־תותחים בדרך שעצי־לִבנה נטועים בשוליה. עננים קרועים כחולים־סגולים, שהאדימו עם עלות־השחר, היו רודפים חיש־מהר את הרוח. האור הלך ורב. בבהירות נראה לעין דשא מסתלסל, העולה תמיד בדרכים צדדיות, ועודו לח מגשם אתמול; ענפיהם התלויים של הלִבנים, רטובים אף הם, היו נעים מחמת הרוח ומשירים אלכסונית טיפות בהירות. ביתר בהירות נסתמנו פניהם של החיילים. רוסטוב נסע עם אילין, שלא סר ממנו, בצידה של דרך בין שתי שורות של לִבנים.

בשירות פעיל היה רוסטוב נוהג דרך־חירות ורוכב לא על סוס־מערכה, אלא על סוס קוזאקי. כמי שבקי בסוסים ולהוט אחריהם, השיג זה לא כבר סוסת־דון עזת־נפש, גדולה וטובה, אשר ברוכבו עליה, לא הקדימוֹ איש. הרכיבה על הסוסה הזאת בחזקת תענוג היתה לו. הוא חשב על הסוסה, על הבוקר, על אשת הרופא, ואפילו פעם אחת לא העלה על דעתו את הסכנה שהוא צפוי לה.

לפנים היה רוסטוב בצאתו לפעולה מפחד; עכשיו לא חש שום רגש של פחד. לא משום שהתרגל לאש (לסכנה אי־אפשר להתרגל), אלא משום שלמד למשול ברוחו לפני הסכנה. הרגיל עצמו בצאתו לפעולה, לחשוב על כל דבר, חוץ מזה שהִנו, לכאורה, המעניין יותר מכל הדברים — הסכנה שהוא צפוי לה. ככל אשר השתדל, ככל אשר טפל על עצמו אשמת־פחדנים בראשית שירותו, לא הצליח להשיג דבר זה; אך ברבות השנים קם הדבר ונהיה כמאליו. עכשיו רכב בצידו של אילין בין עצי־הלִבנה, כשהוא תולש פעם בפעם עלה מן הענפים שנזדמנו לידיו, פעם בפעם נוגע באפסר הסוס, פעם בפעם מוסר, בלי להפוך ראשו, את המקטרת שסיים את עישוּנה להוּסאר הנוסע מאחוריו, ומראהו כה שקט ושאנן, כמראה איש היוצא לטיול. צר היה לו להביט בפניו הנרגשים של אילין, שהִרבה לדבר בחרדנות יתֵרה; מבשרו ידע אותו מצב של ציפיית־ייסורים, ציפיית פחד ומוות, אשר בו היה שרוי הקוֹרנֶט, וידע שאין דבר העשוי לעזור לו אלא הזמן, הזמן לבדו.

אך זה הציצה השמש על פני רצועה טהורה שמתחת לענן, והנה שקטה הרוח כאיננה מעיזה לשבש פניו של בוקר מקסים זה לאחר סער; הטיפות טִפטפו עדיין, אך כבר במאונך — והושלך הס בכול. השמש יצאה כולה, הופיעה על האופק ונעלמה בתוך ענן צר וארוך, שעמד מעליה. כעבור כמה דקות בִצבצה והופיעה השמש ביתר בהירות על קצהו העליון של הענן, והיא קורעת את שוליו. הכול הבהיק ונִצנץ. ויחד עם האור הזה, כעונים לו, הריעו מלפנים קולות יריות התותחים.

ובטרם הספיק רוסטוב לשקול בדעתו ולקבוע, מה מרחקן של היריות הללו, והנה בא בדהרה מוויטבסק שלישוֹ של הרוזן אוסטרמאן־טולסטוי, ובפיו פקודה לרכוב ברהיטה לאורך הדרך.

האסקאדרון עקף את חיל־הרגלים וסוללת־התותחים, שאף היא נחפזה ללכת, ירד בשיפולי־ההר, ובעוברו איזה כפר שנתרוקן מתושביו, חזר ועלה הרה. הסוסים כוסו קצף, בני־האדם הסמיקו.

״עמוד, יישֵר שורות!״ נשמע מלפנים קול־פקודתו של מפקד הדיוויזיה. ״שמאל, שמאל, שמאל, קדימה צעוד!״ פקדו מלפנים

וההוסארים, על־פני קווי הצבא, עברו אל האגף השמאלי של העמדה ועמדו מאחורי האוּלָנים שלנו, שניצבו בקו הראשון. מימין עמד חיל־הרגלים שלנו בשדֵרה צפופה — אלה היו חיילי־העתודה; מעט למעלה מהם, על ההר, נראו באוויר הצלול־צלול, באור־בוקר בהיר ומלוכסן, ממש על האופק, תותחינו. מלפנים, מעבר לבִקעה, נראו שדֵרוֹתיו ותותחיו של האויב. בבקעה נשמע קול השרשרת שלנו, שכבר החלה בפעולה והיתה מחליפה עם האויב פיצוחי־יריות עליזים.

קפצה עליו על רוסטוב, כמצליליה של מוסיקה הנעלסה ביותר, שמחת־חג מחמת הצלילים הללו, שלא שמעם זה כבר. טראפּ־טא־טא־טאפּ! בקעו ביחידות ולפתע, או בחָפזנות ובזו אחר זו כמה יריות. ושוב הושלך הס, ושוב כאילו נתבקעו זיקוקי־סרק, אשר מישהו מהלך עליהם.

ההוּסארים עמדו כשעה על מקום אחד. החלה המטרת־אש. הרוזן אוֹסטרמאן עם סיעתו עבר מאחורי האסקאדרון ונעצר, חטף שיחה עם מפקד־הגדוד, ופרש לו אל התותחים שעל ההר.

מיד אחרי פרישתו של אוסטרמאן נשמע קול־פקודה אצל האולאנים.

״השדֵרה עמוד, להתקפה היכון!״ הרגלים שלפניהם הסתדרו בשורות כפולות, כדי לתת מעבר לפרשים. האולאנים, בנוע שבשבות־רומחיהם, רכבו הרה רכיבת־רהיטה, לקראת פרשי הצרפתים שהופיעו למרגלות ההר משמאל.

אך־זה ירדו האולאנים לשיפוע ההר, והנה פקדו פקודה על ההוסארים לנוע הרה, לאבטח את הסוללה. בשעה שעמדו ההוסארים במקומותיהם של האולאנים, היו באים וטסים מן השרשרת, ביבבה ובשריקה, כדורים מרוחקים שלא פגעו במטרה.

צליל זה, שלא שמעו זה כבר, השפיע על רוסטוב גירוי של שמחה עוד יותר מצלילי־היריות הקודמים. בהזדקפו היה מתבונן בשדה־הקרב שנגלה לעין מן ההר, ובכל־מאודו השתתף בתנועת האולאנים. האולאנים דהרו וקרבו אל הדראגונים הצרפתים, משהו התבולל שם בעשן, וכעבור חמש דקות פרצו ודהרו האולאנים בחזרה, לא למקום שעמדו בו, אלא שמאלה ממנו. בין האולאנים התרוגים על גבי סוסים אדמונים, ומאחוריהם, בהמון גדול, נראו הדראגונים הכחולים הצרפתים, על גבי סוסיהם האפורים.

 

 

טו

 

בעיני־הציידים החדות שלו היה רוסטוב אחד הראשונים שראה את הדראגונים הצרפתים הכחולים, הרודפים את האולאנים שלנו. ביתר קִרבה נעו האולאנים, בהמונים מתפוררים והדראגונים הצרפתים רודפים אחריהם. כבר אפשר היה להבחין, כיצד היו האנשים הללו, הנראים כזעירים למרגלות־ההר, מתנגשים, מדביקים זה את זה, מנופפים ידיים, או חרבות.

כעל מעשה־ציד היה רוסטוב מביט על הנעשה כנגד עיניו. הוא ידע בחוש, שאם יסתער עכשיו בעזרת ההוסארים שלו על הדראגונים הצרפתים, לא יעמדו הללו בפני ההתקפה; אך אם אמנם עליו להכות בם, הרי להכות עכשיו, מיד, בזה הרגע, שאם לא כן יאחר את המועד. היה מביט על סביבותיו. הגונדר שעמד לצידו כמוהו לא גרע עינו מחיל־הפרשים אשר למטה.

״אנדריי סיבאסטיאניץ׳,״ אמר רוסטוב. ״הלוא נמעך אותם...״

״כן, מעשה גדול היינו עושים,״ אמר הגונדר, ״ולאמיתו־של־דבר...״

רוסטוב לא שמע את דבריו עד תום, דחף את סוסו, קפץ בראש האסקאדרון, אך בטרם הספיק לפקד על התנועה, והנה האסקאדרון כולו, אשר חש אותו דבר עצמו שחש הוא, זע אחריו. רוסטוב לא ידע בעצמו, על שום מה ולמה עשה מה שעשה. את כל הדברים הללו עשה כבשעת־ציד, בלי שחשב, בלי ששקל בדעתו. ראה שהדראגונים קרובים, שהם דוהרים, שהם מפוזרים; ידע שלא יעמדו בפני המכה, אך ידוע ידע שלא היה אלא רגע אחד בלבד שיעבור לבלי שוב, אם הוא יחמיצו. הכדורים ייבּבו ושרקו סביבו באוֹרח כה מגרה, סוסו הגיח קדימה בלהט אשר כזה, שהוא לא יכול עוד להבליג. הוא האיץ בסוסו, פקד פקודתו, ובו ברגע, כאשר שמע מאחוריו את צליל שעטת האסקאדרון שלו, המשתרע והולך, הרוכב רכיבת־רהיטה מהירה, החל יורד אל הדראגונים בשיפועו של הר. אך־זה ירדו אל מרגלות ההר, והנה, בבלי משים, עברו מרהיטה לדהר, שהיה מוחש ומוחש ככל שקרבו אל האוּלאנים שלהם ואל הדראגונים הצרפתים הרצים אחריהם. הדראגונים היו קרובים. הקדמיים, משראו את ההוסארים, החלו הופכים פניהם וחוזרים, האחוריים החלו נעצרים. באותו רגש עצמו, שבו נישא בחצותו את דרך הזאב, כן דהר עתה רוסטוב בהאיצו את סוסת־הדון שלו הרצה כחץ־מקשת, והוא חוסם את דרך השורות המפוררות של הדראגונים הצרפתים. אוּלאן אחד נעצר, רגלי אחד נפל ארצה, השתטח שלא ירמסוהו, סוס אחד ואין עליו רוכב החל להתרוצץ בין ההוסארים. כמעט כל הדראגונים הצרפתים דהרו לאחור. רוסטוב בחר באחד מהם, הרכוב על גבי סוס אפור, ודהר אחריו. בדרך, תוך־כדי־דהר, נתקל בשיח; סוסו הטוב הקפיצו מעליו בשלום, ובהחזיקו בקושי מעמד באוכף, ראה רוסטוב, שכעבור רגעים ספורים ישיג את האויב אשר בחר בו כבמטרה. הצרפתי הזה, קצין, מן־הסתם, אם לדון על־פי מדיו, דהר כפוף אל סוסו האפור, והוא מאיץ בו בחרבו. כעבור שנייה אחת חבט סוסו של רוסטוב בחזהו את עכוז סוסו של הקצין, כמעט והפילו מרגליו, ואותו רגע עצמו, בלי שידע מדוע, הרים רוסטוב את חרבו והיכה בה את הצרפתי.

ובהרף־עין זה עצמו, שבו עשה רוסטוב את המעשה, פגה כל עירנותו. הקצין נפל, לאו דווקא ממכת־החרב, אשר אך מעט פצעה את ידו מעל למרפק, אלא מדחיפת הסוס ומחמת הפחד. רוסטוב, בעוצרו את סוסו, ביקש ומצא בעיניו את אויבו, כדי לראות את מי ומי ניצח. קצין־הדראגונים היה מנתר ברגל אחת על האדמה, ובשנייה נסתבך במִשוורת. בצמצמו תוך בהלה את עיניו, כמצפה בכל רגע למכה חדשה, מקמט פניו בהבעת אימה, הציץ מלמטה למעלה אל רוסטוב. פניו, חיוורים ומלוכלכים ברפש מותז, בהירי־שיער, צעירים, עם גומה על סנטר, ועיני־תכלת בהירות, היו פנים המיועדים כל עיקרם לא לשדה־הקרב, לא פני אויב היו אלה, אלא פנים פשוטים, ביתיים ביותר. עוד לפני שהחליט רוסטוב מה יעשה בו, הפליט הקצין קול צעקה: je me rends!. 43 בחופזו רצה ולא הצליח לחלוץ את רגלו מן המִשוורת ובבלי גרוע את עיני־התכלת הנפחדות שלו מרוסטוב, הוסיף להביט בו. הוּסארים, שהגיעו בדהרה, חלצו את רגלו והושיבוהו באוכף. ההוסארים מכל עבר היו נאבקים עם הדראגונים ועוסקים בהם: זה נפצע, אך בעוד פניו זבים דם, לא נתן את סוסו; בחבקו את ההוסאר, ישב על בטן סוסו; וזה עלה, בעזרת ההוסארים התומכים בו, על סוסו. מלפנים רצו וירו אנשי חיל־הרגלים הצרפתים. ההוסארים עם השבויים שלהם דהרו חָפזנית בחזרה. רוסטוב דהר בחזרה עם היתר וחש איזה רגש של מועקה המכווץ את לבו. משהו מטושטש, מסובך, משהו, שלא יכול בשום עניין־ואופן להסביר לעצמו, נתגלה לו בעצם שביית הקצין הזה ובמכה שהיכה אותו.

43 אני נכנע.

הרוזן אוסטֶרמאן־טולסטוי פגש את ההוסארים החוזרים, קרא לרוסטוב, הודה לו ואמר, שהוא יודיע למלך את מעשה־הגבורה שעשה ויבקש בשבילו צלב־גיאורגי. כאשר נקרא רוסטוב אל הרוזן אוסטרמאן, בטוח היה ביטחון גמור — בהיזכרו שהחל בהתקפה בלי פקודה, — שהמפקד קורא לו, כדי להענישו על מעשה של שרירות־לב. לפיכך מן הדין היה להניח, שדברי השבח של אוסטרמאן והבטחת הפרס ישמחו את רוסטוב שבעתיים; ואף־על־פי־כן אותה הרגשה עצמה, עמומה, מעיקה, היתה מעוררת בו שאט־נפש מוסרי. ״אבל מה הוא זה המענה אותי?״ שאל עצמו כשהוא פורש מן הגנרל. ״אילין? לא, הרי שלם הוא. האם המיטותי חרפה על עצמי באיזה דבר? לא, לא זאת!״ משהו אחר היה מענה אותו כמין חרטה. ״כן, כן, הקצין הצרפתי הזה עם הגומה. ואני זוכר היטב, כיצד נעצרה ידי בשעה שהרימותי אותה.״

רוסטוב ראה שבויים, שהובילום משם והלאה, ורדף אחריהם, כדי לחזור ולראות את הצרפתי שלו, בעל הגומה על הסנטר. הלה, במדיו המשונים, ישב על סוס־הוסארים והעיף על סביבו מבטי־חשש. הפצע שעל זרועו כמעט לא היה בגדר פצע. הוא נתחייך אל רוסטוב חיוך מעושה והניף לו יד כמברכו לשלום. רוסטוב הרגיש אותה הרגשת מועקה עצמה ואיזו בושה שלא ידע להגדירה. כל אותו היום ולמחרתו, נתנו ידידיו וחבריו של רוסטוב את לבם על כך, שהוא לא משמים, לא נכעס, אלא דמום, מהורהר ומרוכז בנפשו פנימה. לא בחפץ־לב שתה יין, השתדל להישאר ביחידות, והיה חושב מחשבות על משהו.

רוסטוב היה חושב ומהרהר על מעשה־הגבורה המזהיר שלו, שהעניק לו, לתימהונו, את צלב גיאורגי, ואפילו עשה לו שם של עז־נפש, ובשום עניין־ואופן לא יכול לתפוס משהו. ״ובכן, הם מפחדים עוד יותר מאיתנו!״ אמר בלבו. ״ובכן, זהו בסך־הכול, זהו מה שקוראים בשם גבורה? והאמנם עשיתי זאת למען המולדת? ומה אשמתו שלו, עם הגומה שלו ועיני־התכלת הללו? וכמה נבהל! חשב שאהרגנו. וכי על מה יש להרוג אותו? ידי נרעדה. והנה העניקו לי צלב־גיאורגי. אינני מבין דבר, לא שום דבר.״

אך בשעה שהיה ניקולאי מעבד בקִרבו את השאלות הללו, ואף־על־פי־כן לא נתן לנפשו דין־וחשבון ברור, מהו הדבר אשר הביאו במבוכה אשר כזאת, והנה, כאשר יקרה הדבר לעתים בשורות הצבא, נתהפך גלגל מזלו לטובתו. ציינוהו במיוחד אחרי קרב אוסטרובנה, מסרו לפיקודו באטאליון של הוסארים, ובמקרים שבהם נזקקו לקצין אמיץ הפקידו פעולות בידיו.

 

 

טז

 

לאחר שקיבלה הרוזנת את הידיעה על מחלתה של נאטאשה, ועודנה חלשה ביותר ולא בקו־הבריאות, באה עם פטייא ועם כל בני־הבית למוסקבה, וכל משפחת רוסטוב עקרה מביתה של מאריה דמיטרייבנה אל ביתם שלהם ונשתקעה במוסקבה.

מחלתה של נאטאשה כה רצינית היתה, שלאושרה ולאושר בני־ביתה נדחתה מפניה המחשבה על כך מה גרם למחלתה, והמעשה שעשתה והפירוד בינה לבין חתנה היו לשניים־במעלה. כה קשתה מחלתה, שאי־אפשר היה כלל לחשוב, באיזו מידה אשמה היא בכל מה שקרה, בשעה שהיא לא אכלה, לא ישנה, היתה נרזית מיום ליום, השתעלה והיתה, כפי שרמזו הרופאים, נתונה בסכנה. היה הכרח לחשוב על כך — איך לעזור לה. הרופאים נסעו ובאו אל נאטאשה יחידים ובחבורה של קונסיליום, הִרבו לדבר צרפתית, גרמנית ולטינית, דיברו סרה זה בזה, רשמו לה סמי־מרפא שונים ומשונים נגד כל המחלות שידעו; אך על דעת איש מהם לא עלתה המחשבה הפשוטה, שלא ייתכן, כי הם ידעו את פשר המחלה שהיא מחלת נאטאשה, כאשר לא ייתכן שידעו שום מחלה שהפילה למשכב כל אדם חי: מאחר שלכל אדם חי תכונות מיוחדות משלו, והוא חולה תמיד מחלה מיוחדת ומחלה חדשה שלו, שאיננה ידועה לחכמת־הרפואה, לא מחלת ריאות, מחלת כבד, עור, לב, עצבים וכיו״ב, הכתובות בספרי המדיצינה, אלא מחלה המורכבת מאחת ההצטרפויות של האיברים הללו והן רבות לאין־ספור. המחשבה הפשוטה הזאת לא יכלה לעלות על דעת הרופאים (כשם שלא תעלה על דעתו של מכשף המחשבה שאין בכוחו לכשף), משום שעמל־חייהם הריהו כזה שהם מרפאים; משום שעל־כך הם מקבלים כסף, ומשום שעל־כך בִזבזו את מיטב שנות־חייהם. אך בעיקרו־של־דבר לא יכלה לעלות מחשבה זו על דעת רופאים, לפי שראו, כי אין שום ספק שמועילים הם; ואכן, היו מועילים לגבי כל בני־בית רוסטוב. מועילים היו, לא משום שהכריחו את החולה לבלוע חומרים שרובם מזיקים (הנזק הורגש אך במעט, מאחר שהחומרים המזיקים ניתנו בכמות קטנה), אך היו מועילים, דרושים, הכרחיים עד אין־מפלט (וזוהי הסיבה שקיימים תמיד רופאי־אליל, בעלות־אוב, הומיאופאטים), משום שהם סיפקו צורך מוסרי של החולה ושל האנשים האוהבים את החולה. היו יוצאים ידי־חובתו של הצורך האנושי הנצחי הזה בתקווה לרווחה, צורך של השתתפות בצער ושל פעלתנות, אשר האדם נזקק להם בייסוריו. הם יצאו ידי־חובה אותו צורך נצחי — שהוא ניכר בילד בצורתו הבראשיתית ביותר — הצורך לשפשף את המקום שנחבל. ילד כי ייחבט, מיד ירוץ אל זרועות האם, או האומנת, כדי שינשקו, או ישפשפו לו את מקום הפגיעה, וירווח לו כאשר ישפשפו או ינשקו את מקום הכאב. ילד איננו מאמין, כי אלה, החזקים והנבונים ממנו, הִנם חסרי־אונים לעזור לו בכאבו. ותקוות הרווחה והבעת ההשתתפות בצער, בשעה שהאם משפשפת את חבורתו, מנחמים אותו. הרופאים לגבי נאטאשה מועילים היו בזה שנשקו ושִפשפו את ה״כואב־כואב״, בבקשם לשכנע אותה, שעוד מעט ויעבור הכאב, אם ייסע הרכּב לבית־המרקחת שברחוב אַרבּאַט ויקנה ברובל ושבע קופיקות אבקות וגלולות בקופסה נאה, ואם החולה תבלע את הסמים הללו בתוך מים רתוחים אחת לשעתיים, וחלילה, לא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר.

מה היו עושים סוניה, הרוזנת והרוזן, כיצד היו מביטים בדבר באפס־מעשה, אילמלא היו הגלולות הללו לפי־שעות, אילמלא המשקה החמים, קציצת־התרנגולת וכל אותם פרטי־חיים על־פי הוראת הרופא, שעצם הגשמתם היתה תעסוקתם ונחמתם של הסובבים את נאטאשה? איך היה נושא הרוזן את מחלת בתו האהובה, אילמלא ידע, שמחלת נאטאשה עלתה לו באלפים, ושלא יחוס על אלפים אחרים לטובתה; שאם לא תחלים לא יחוס על אלפים נוספים אחרים ויובילה לחוץ־לארץ ושם ידרוש ברופאים; אילמלא היתה לו האפשרות לספר פרטים על כך, כיצד מֶטיבייה ופֶלֶר לא הבינו, ופְריז הבין, ומוּדרוב היטיב עוד יותר ממנו להגדיר את המחלה? מה היתה עושה הרוזנת, אילמלא יכלה לפעמים להתקוטט עם נאטאשה החולה על שאין זו מדקדקת בקיום מצוות הרופא?

״הרי כך לא תחלימי לעולם,״ היתה משננת, ובחרונה היתה שוכחת את צערה, ״אם לא תשמעי בקול הרופא ולא תשתי את התרופות בשעתם! הרי אין זה צחוק, הרי אפשר לקבל מזה פניאומוניה,״ היתה אומרת הרוזנת, ובעצם העלותה על שפתיה את המלה הזאת, שאיננה מובנת לא בלבד לה, היתה מוצאת נחמה גדולה. מה היתה עושה סוניה, אילמלא היתה לה אותה הכרה משמחת, שבעת הראשונה לא התפשטה את בגדיה שלושה לילות, כדי שתהיה מוכנה ומזומנת למלא בדייקנות אחרי כל הוראות הרופא, ושגם עתה איננה ישנה בלילות, כדי לא לפסוח על השעות, שכן יש להגיש לחולה גלולות מעוטות־נזק מקופסת־הזהב? אפילו נאטאשה עצמה, אשר היתה אומרת, כי שום סמי־מרפא לא ירפאוה, וכי כל אלה הם הבלים, גם היא שמחה, בראותה, שכל כך הִרבו להקריב קרבנות בשבילה, ושעליה לבלוע סמי־מרפא בשעות מסוימות. ואפילו היא שמחה בזה, שבזלזלה בהוראות הרופא, יכלה להוכיח, שאיננה מאמינה ברפואה, ושחייה כקליפת־השום בעיניה.

הרופא היה יוצא ונכנס יום־יום, היה ממשש את הדופק, בודק את הלשון, ובלי לתת דעתו על פניה המדוכדכים, היה מתלוצץ עִמה. אך לעומת זאת, כשהיה יוצא לחדר הסמוך, היתה הרוזנת יוצאת אחריו בחיפזון, והוא, בארשת רצינות ששיווה לפניו ובהנידו במהורהר את ראשו, היה אומר לה, שאם כי ישנה עדיין סכנה, אך הוא בוטח בפעולת סם־המרפא זה האחרון, ושיש להמתין ולראות, שהמחלה נפשית היא בעיקרה, אבל...

הרוזנת, מבקשת להסתיר מעשה נורא זה מעצמה ומן הרופא, תוחבת היתה לידו שקל זהב, וכל פעם היתה חוזרת אל החולה בלב נרגע.

סימני מחלתה של נאטאשה היו אלה: שהמעיטה לאכול, המעיטה לישון, השתעלה ועירנוּת חיונית לא נתעוררה בה כל אותה עת. הרופאים אמרו, שלא ייתכן להניח את החולה בלי עזרה רפואית, ולפיכך עצרוה באוויר המחניק שבעיר. ובשנת 1812 לא נסעה משפחת רוסטוב לכפר.

על אף הכמות הגדולה של גלולות שבלעה, על אף הטיפות, האבקות מתוך צלוחיות וקופסאות, אשר מאדאם שוס, שהיתה להוטה ביותר אחרי חפצים כאלה, אספה מהם אוסף גדול; על אף היעדר חיי הכפר שהסכינה אליהם, גברו הנעורים על הכול: צערה של נאטאשה החל מעלה ארוכה, מתכסה בשכבת רשמים של החיים שחייתה, לא העיק עוד על לבה בכאב מסגף כזה, החל ליהפך לעבר, ונאטאשה החלה להחלים החלמה גופנית.

 

 

יז

 

נאטאשה היתה שקטה יותר, אך לא יותר עליזה. לא זו בלבד שהיתה נמנעת מכל תנאיה החיצוניים של השמחה: נשפים, טיולים, קונצרטים, תיאטרון, אך אפילו פעם אחת לא צחקה כך, שלא תישמענה דמעות מבעד לצחוקה. היא לא יכלה לשיר. אך זה צחקה, או ניסתה לשיר ביחידות, והנה חנקוה הדמעות: דמעות־החרטה, דמעות־זיכרון אותה תקופה טהורה שחלפה לבלי שוב, דמעות־חרון על כי ככה־סתם, בכדי, כילתה את חייה הצעירים, שיכלו להיות מאושרים כל־כך. הצחוק והשירה, בעיקרם, נראו לה כעין חילול־קודש־צערה. על גנדרנות נשית לא חשבה עוד בכלל; אף לא היה צורך להבליג עליה. אומרת היתה, וכן גם הרגישה, שעתה כל הגברים לגביה הם ממש כמו הלץ נאסטאסייה איוואנובנה. משהו שעמד על משמר־נפשה אסר עליה איסור חמור כל שמחה. ואכן, לא היו בה עוד אותם ענייני־חיים שהעסיקוה קודם, אף לא אותו אורח־חיים, חיי נערות שאננים ומלאי־תקוות. לעתים קרובות ביותר ובכאב־יתר נזכרת היתה את חודשי הסתיו, את הציד, הדוד הזקן, והימים שבין חג־המולד לראש־השנה, שעברו עליהם בחברת ניקולאי באוטראדנוייה. כמה היתה נכונה לתת כדי להשיב אפילו יום אחד מן הזמן ההוא! אך זה נגמר לעולם ועד. החוש לא הוליכה־שולל בימים ההם, כשניחשה שאותו מצב החירות והיותה פתוחה לכל השמחות לא יחזור עוד לעולם. אך היה הכרח לחיות.

סיפוק מצאה במחשבה, שאיננה טובה, כפי שאמרה לפנים בלבה, אלא גרועה, גרועה לאין־ערוך יותר מכולם, מכול וכול בעולם. אך לא די היה לה בזאת. ידעה זאת והיתה שואלת את נפשה: ״ומה אחר כך?״ ואחר־כך לא היה כלום. לא היתה שום שמחה בחיים, והחיים היו חולפים ועוברים. ניכר היה בה בנאטאשה, שמשתדלת היא שלא להכביד על איש, לא להפריע לאיש, אך לה לעצמה לא נדרש דבר. היתה מתרחקת מכל בני־הבית, ורק עם אחיה פטייא היתה לה רווחה. את חברתו העדיפה על חברת כל יתר האנשים; ולפרקים, כשהיתה שרויה עִמו ביחידות, צחקה. כמעט ולא יצאה מפתח־הבית. ומכל מי שנכנס לביתם שמחה רק לקראת איש אחד — הוא פייר. אי־אפשר היה לנהוג בה יתר עדינות, זהירות, ועם זאת יתר כובד־ראש מאשר נהג בה הרוזן בזאוחוב. בלי־משים הרגישה נאטאשה בעדינות התנהגותו זו, ולפיכך מצאה עונג רב בחברתו. אך היא אפילו לא החזיקה לו טובה על עדינותו. שום דבר טוב מצידו של פייר לא נראה לה כמאמץ. פייר — כן נדמה — באורח כה טבעי היה טוב לגבי כול וכול, שלא היה שום מעשה הראוי לשבח בטוב־לבו. לעתים נתנה נאטאשה דעתה על מין מבוכה וביישנות של פייר בנוכחותה, בעיקר בשעה שהיה חושש, שמא ישׂיאנה משהו בשיחתו אל זיכרונות קשים. היתה נותנת דעתה על כך והיתה מייחסת דבר זה לטוב־לבו בדרך־כלל ולביישנותו, אשר לפי מושגיה, היתה ממידותיו ביחס אליה וביחס לכל אדם. אחרי אותן המלים שנפלטו מפיו על כורחו, שאילו היה בן־חורין היה כורע ברך לפניה ומבקש את ידה ואת אהבתה, מלים שנאמרו ברגע של התפעמות כה עזה שלה, לא דיבר פייר מעולם על רגשותיו לנאטאשה; ולה היה ברור, שהמלים ההן, שניחמוה אז כל־כך, נאמרו כאשר תיאמרנה כל מיני מלים חסרות־משמעות לנחם ילד בוכה. לא משום שהיה פייר נשוי, אלא משום שנאטאשה הרגישה בינה ובינו בבהירות יתֵרה אותו כוח של מחיצה מוסרית, — זה אשר את היעדרו חשה עם קוראגין, — מעולם לא עלה על דעתה, שתיתכן ביחסיה בינה לבין פייר, לא אהבה בלבד מצידה, או עוד פחות מזה מצידו, אלא אפילו אותו סוג של רֵעות פיוטית המכירה בקיומה, בין גבר לאישה, שידעה כמה דוגמאות ממנה.

בשלהי צום פטרוס, באה אגראפנה איוואנובנה בּיילוֹבה, שכנתם של הרוסטובים מאוטראדנוייה, למוסקבה לסגוד לפני קדושי־המטרופולין. היא הציעה לפני נאטאשה לקיים צום ותפילה, ונאטאשה נאחזה בשמחה ברעיון הזה. על אף איסור הרופאים לצאת בבוקר־השכם, עמדה נאטאשה על־כך שתקיים את מצוות הצום והתפילה לא כדרך שנהגו תמיד בבית־רוסטוב, היינו לשמוע בבית שלוש תפילות של כומר ודיאקונוס, אלא לקיימה בדרכה של אגראפנה איוואנובנה, משמע: ללכת לכנסייה כל השבוע כולו בלי להחסיר אפילו תפילה אחת: ערבית ומנחה ושחרית.

בעיני הרוזנת נשאה חן יראת־שמים זו של נאטאשה; בסתרי־לבה, אחרי הריפוי בסמי־מרפא שלא נשא פרי, תולה היתה תקוותה בזה שהתפילה תועיל יותר מסמי־המרפא, ועל אף החששות, ובהסתירה דבר זה מן הרופאים, נתנה הסכמתה לרצונה של נאטאשה והפקידה אותה בידי ביילובה. אגראפנה איוואנובנה היתה באה בשעה השלישית בלילה לעורר את נאטאשה, ועל־פי־הרוב מצאה אותה כשאיננה ישנה עוד. נאטאשה יראה היתה, שמא תחמיץ בשנתה את שעת־השחרית. מתרחצת חָפזנית ולובשת ברוח נמוכה את הגרועה בשמלותיה ורדיד בלה, מרעידה מחמת צינתו של בוקר, היתה נאטאשה יוצאת לרחובות השוממים, המוארים אור שקוף של כוכב־השחר. על־פי עצתה של אגראפנה איוואנובנה היתה נאטאשה מתפללת לא באיפרכייה שלה, כי אם בבית־תפילה, אשר שם, לדבריה של ביילובה האדוקה, היה מכהן כוהן שחי חיי צניעות ודִקדק במצוות ודרכיו נעלות מאוד. בבית־היראה מעט היה הקהל תמיד, נאטאשה וביילובה עומדות היו תמיד במקומן המועד לפני תמונתה של האם הקדושה, המשובצת באגף האחורי של הבימה השמאלית. והרגשה החדשה לגבי נאטאשה, הרגשת הכנעה לפני משהו גדול, לא־מושג, היתה תוקפת את כל יֵשוּתה, כאשר לעת בוקר מוקדמת זו, שלא היתה רגילה בה, בהביטה אל דיוקן־פניה השחור של הבתולה הקדושה, המואר גם אור־נרות הדולקים לפניו, גם אור־הבוקר הנוֹגֵהַ מבעד לחלון, היתה מאזינה לצלילי־התפילה, אשר ביקשה לעקוב אחריהם ולהבינם. כשהבינה אותם, היה הרגש הפרטי שלה על כל גווניו מצטרף אל התפילה; כאשר לא הבינה, מתקה לה ביתר־שאת המחשבה, שהרצון להבין את הכול איננו אלא גאווה, שחלילה להבין את הכול, אלא יש להאמין ולהתמכר לאלוהים, שהוא ברגעים האלה — כך הרגישה — שולט בנפשה ומדריכה. היתה מצטלבת, סוגדת היתה, ובשעה שלא הבינה היתה מפילה תחנוניה לפני הבורא בבקשת מחילה וכפרה על התועבה שבנפשה. התפילות, שהתמסרה להן יותר מכול, תפילות־חרטה היו. בשובה הביתה בשעות־בוקר מוקדמות, כשאין לפגוש בחוצות־העיר אלא בבנאים היוצאים למלאכתם, בשומרי־הבתים המטאטאים את הרחוב, וכשבביתם ישנו עדיין בני־אדם, היתה נאטאשה מרגישה רגש חדש של אפשרות לטהר עצמה מעוונותיה ואפשרות לחיים חדשים, חיי טהרה ואושר.

במשך כל אותו שבוע, כשחיתה חיים אלה, היה הרגש הזה גובר והולך מיום ליום. האושר לבוא בסוד הקדושה, ולהתמזג עם סוד הקדושה בנפש פנימה, כדברי אגראפנה איוואנובנה, אשר דיברה בכך בשמחה, היה בעיניה כה גדול, שנדמה לה ולא תאריך ימים עד אותו אחד־בשבת מבורך.

אך יום האושר הגיע, וכאשר נאטאשה, באותו יום של אחד בשבת, שלא נמחה מזיכרונה, לבושה שמלת־מלמלה לבנה, חזרה מתפילת־ההתקדשות, הרגישה עצמה, זו לה הפעם הראשונה אחרי חודשים רבים, שלווה, והחיים שלפניה אינם מעיקים עליה עוד.

הרופא שבא ביום ההוא, בדק את נאטאשה וציווה עליה להוסיף לבלוע אותן אבקות שהציע לה לפני שבועיים.

״להוסיף ויהי־מה, בבוקר ובערב,״ אמר וניכר בו שהוא עצמו נהנה מהצלחתו הנאת בעל־מקצוע טוב. ״אך, בבקשה ממך, ביתר דייקנות. היי סמוכה ובטוחה, הרוזנת,״ אמר הרופא ברוח מבודחת, והוא תפס בזריזות את שקל הזהב בכפו הרכה. ״עוד מעט ותשוב ותשיר וגם תשתובב. מאוד־מאוד הועילה לה התרופה האחרונה. היא נתרעננה מאוד.״

הרוזנת העיפה מבט בציפורניה ורקקה44 בשובה לטרקלין ופניה מאירות.

44 סגולה נגד עין רעה.

 

 

יח

 

בראשית יולי פשטו במוסקבה שמועות מחרידות יותר ויותר על מהלך־המלחמה: דיברו על קול־קורא לעם מאת המלך, על בואו של המלך בעצמו ובכבודו למוסקבה. ומאחר שעד ה־11 ביולי לא נתקבלו המִנשר והקול־הקורא, נפוצו ברוסיה שמועות מוגזמות על המצב. דובר שהמלך נוסע לפי שהצבא נתון בסכנה, סיפרו שסמולנסק נמסרה לאויב, שלנאפוליאון צבא של מיליון איש, ושרק נס יוכל להציל את רוסיה.

ב־11 ביולי, בשבת, נתקבל המִנשר, אך לא הודפס עדיין; ופייר, שהיה בבית רוסטוב, הבטיח למחרת היום, באחד־בשבת, לבוא לסעוד ולהביא את המִנשר ואת הקול־קורא, שישיגם מידי הרוזן ראסטופצ׳ין.

באחד־בשבת זה נסעו בני בית־רוסטוב, כדרכם, לתפילת הצהריים לבית־היראה של ראזומובסקי. היה יום־יולי חם מאוד. כבר בשעה העשירית, כשיצאו הרוסטובים מן המרכבה, הרי באוויר ספוג השרב, בקריאותיהם של רוכלים, בבגדי־הקיץ הססגוניים, הבהירים של המון־העם, בטרפיהם המאובקים של האילנות שבשדֵרות־העיר, בצלילי המוסיקה, ובמכנסיהם הלבנים של אנשי הבאטאליון, שבא להחליף את המשמר, בדִרדור אופניים על אבני־המרצפת ובבוהק המסנוור של השמש הלוהטת, היתה אותה כמיהת־קיץ, אותה הנאה ואי־הנאה מן ההווה, שהיא מורגשת בחריפות יתֵרה ביום חם ובהיר בכרך. בבית־התפילה של ראזומובסקי היו כל אצילי מוסקבה, כל מכרי בית־רוסטוב (בשנה זו כמצפות למשהו נותרו בעיר רבות מאוד מן המשפחות העשירות, הנוהגות, בדרך־כלל, לנסוע משפחה משפחה לכפרה). בעוברה בצד אימהּ, מאחורי המשרת הלבוש מדים, המפסק את ההמון, קלטה נאטאשה דבריו שלא חד הצעירים, שדיבר עליה בקול לחישה רם מדי:

״זאת היא רוסטובה, זאת אשר...״

״כמה רזתה, ובכל זאת יפה היא!״

שמעה, או נדמה לה כי שמעה, שהוזכרו שמותיהם של קוראגין ובולקונסקי. אך אמנם תמיד נדמה לה דבר זה. תמיד נדמה לה, שהכול, בהביטם בה, אינם חושבים אלא על מה שקרה איתה. סובלת ונפוגה בנפשה, כתמיד בתוך המון, היתה נאטאשה הולכת בשמלת־המשי הסגולה שלה, המעוטרת סלסלת שחור, כדרך שיודעות להלך נשים אומרות־שלווה וגאיוניות יותר במידה שירבו הכאב והבושה בנפשן. ידעה ולא שגתה, כי יפה היא, אך דבר זה לא שימח את לבה עתה כלפנים. אדרבה, זה היה מסגף אותה ביותר בעת האחרונה, ובייחוד ביום קיץ לוהט זה בעיר. ״עוד אחד־בשבת נוסף, עוד שבוע אחד,״ היתה אומרת בלבה, בזוכרה, כיצד היתה כאן באחד־בשבת שחלף. ״ותמיד אותם החיים עצמם באין חיים, ואותם התנאים עצמם שכה קל היה לחיות בהם לפנים. יפה אני, צעירה, ויודעת אני, שעכשיו גם טובה הנני; קודם רעה הייתי, ועכשיו טובה. אני יודעת,״ הרהרה. ״והנה כך, בכדי, ללא־צורך לאיש עוברות מיטב שנותַי, הטובות שבשנותַי.״ עמדה בסמוך לאימה והחליפה ניעי־ראש עם המכרים, שעמדו בקרבתן. על־פי הרגלה התבוננה נאטאשה בתלבושות הנשים, דנה לכף־חובה את ה-tenue 45 ואת אורח הצילוּב שאינו נאה — ביד אחת ברווח קטן, — כאשר עשתה אחת הגבירות שעמדה בקרבתה, שוב חשבה תוך־כדי־רוגז על־כך שהנה שופטים אותה, ושהיא שופטת אחרים, ולפתע, למִשמע צלילי התפילה, נתחלחלה מחמת התועבה שבקִרבה, נתחלחלה שהטהרה שזכתה בה קודם אבדה ממנה שנית.

45 אורח התנהגות.

הכומר, זקן נקי ומצוחצח, בעל הדרת־פנים, ערך את סדר־התפילה באותה חגיגיות שברוח נמוכה, המשפעת השפעה כה מרגיעה על נפש המתפללים. ״שערי־המלכות״ נסגרו, לאט־לאט ירדה הפרוכת; קול־רזים חרישי פלט משהו משם. דמעות, אשר היא עצמה לא השיגה אותן, עמדו בחזה של נאטאשה, והרגשת שמחה וכמיהה הפעימה אותה.

״הוריני־נא, מה אעשה, מה אעשה בהם, בחיי שלי, כיצד אתקן עצמי לתמיד, לתמיד!״ הִרהרה.

הדיאקונוס עלה אל הבימה, חלץ מתחת לגלימת־הקודש את שערותיו הארוכות, כשהוא מפסק בהרחבה את בוהן־ידו, ואחרי ששם צלב על חזהו, החל קורא בקול רם וחגיגי את מִלות־התפילה.

״בעם רב נתפלל לאלוהים.״

״בעם רב ללא הבדל מעמדות, ללא שנאה, כי מאוחדים באחווה — נתפללה,״ חשבה נאטאשה.

״על עולם עליון ועל הצלת נשמותינו!״

״על עולם המלאכים ונשמת כל היצורים שאין גוף להם, החיים מעלינו,״ התפללה נאטאשה.

כאשר התפללו בעד הצבא, זכרה את אחיה ואת דניסוב; כאשר התפללו בעד יורדי־הימים והיוצאים למסעות, זכרה את הנסיך אנדריי והתפללה בעדו, והתפללה על־כך שהאלוהים יסלח לה את הרעה שעשתה לו. כאשר התפללו בעד אלה האוהבים אותנו, התפללה בעד בני־ביתה, אביה, אימהּ וסוניה, כשהיא משיגה עתה לראשונה את כל אשמתה לפניהם ומרגישה את כל כוח אהבתה אותם. כאשר התפללה בעד השונאים אותנו, המציאה לעצמה אויבים ושונאים, כדי להתפלל בעדם. על האויבים מנתה את בעלי־החובות, שהיו להם עסקים עם אביה, וכל פעם עם המחשבה על האויבים והשונאים זכרה את אנאטול, שעשה לה רעה גדולה כזאת, ואף כי לא היה בין אלה ששנאוּה, התפללה עליו תפילת חדווה, כעל אויב. רק בשעת התפילה הרגישה, שעומד לה כוחה להיזכר בבהירות ובשקט גם את הנסיך אנדריי גם את אנאטוֹל, כזכור אנשים אשר רגשותיה שלה אליהם היו עוברים ובטלים לעומת רגש יראת־האלוהים ורוממותו. כאשר התפללו על פעולות־המלך ועל הסינוד, היתה משתחווה אפיים ומצלבת עצמה בכוונה יתֵרה, כשהיא אומרת בלבה, שאם אין היא מבינה דבר זה, לא ייתכן שיהא ספק בלבה, ובכל זאת אוהבת היא את הסינוד השליט ומתפללת בעדו.

כשגמר הדיאקונוס את מזמור־התפילה, העביר את סימן־הצלב מסביב לחזהו על סרט־החושן ואמר:

״את עצמנו ואת נפשנו נמסור לכריסטוס אלוהינו.״

״את עצמנו ואת נפשנו נמסור לאלוהים,״ חזרה נאטאשה בלבה. ״אלוהַי, אני מוסרת לך את עצמי לעשות בי כרצונך,״ הרהרה. ״אינני רוצה דבר, אינני חפצה דבר; הוריני מה לעשות, כיצד להשתמש ברצוני! הה, קחני, קחני!״ היתה אומרת נאטאשה בלבה תוך התמוגגות של קוצר־רוח, כשאיננה מצלבת עצמה, ידיה הדקות תלויות, וכמו מצפה, שהנה־הנה ואיזה כוח סמוי ייקחנה וישחררנה מעצמה, מחרטותיה, ממאווייה, מהאשמותיה, תקוותיה ועוונותיה.

פעמים אחדות בשעת־התפילה הציצה הרוזנת בפני בתה המתמוגגים, בעיניה המבהיקות, והתפללה לאלוהים, שיעזור לה.

לפתע־פתאום, באמצע התפילה, ולא לפי סדר עבודת־הקודש, אשר נאטאשה היטיבה לדעתו, הוציא השמש שרפרף, זה עצמו שעליו היו קוראים את תפילות־ההשתחווייה ביום־השילוש, והעמידוֹ לפני ״שערי המלכות״. הכומר יצא, לבוש רדיד־הכוהנים הסגול שלו, העשוי קטיפה, היטיב שערו, וביגיעה רבה כרע על ברכיו. הכול עשו כמותו והיו מביטים זה בזה בעיניים אומרות פליאה. היתה זו תפילה שנתקבלה אך זה עתה מן הסינוד, תפילה על הצלת רוסיה מפלישת האויב.

״אלוהינו, ריבון אוננו, אלוהי־ישענו,״ פתח הכומר באותו קול צלול, ללא הפרזה וברוח נמוכה, שהוא שגור אך ורק בפיהם של הקריינים הסלאביים מבני־הכוהנים, ושאין כמוהו שובה לבם של אנשי רוסיה. ״אלוהינו, ריבון אוננו, אלוהי־ישענו! שפוך חסדיך הגדולים על ענוויך ושמע קולנו ורחם עלינו, והושיענו. הנה קם עלינו אויב, פורע פרעות בארצך וחפץ לשים תבל כולה לשממה; הנה אנשי־חמס נועדו להשחית קנייניך, להחריב את ירושלים עירך ישרת־הלב, את רוסיה אשר אהבת: לחלל את היכל־קודשך, להרוס את במותיך, לחרף את קודשינו. עד אנה, אדונַי, עד מתי רשעים יעלוזו? עד מתי תהי יד עוול רוממה?

״אֵל מלך עולם! שמע קולנו, העתירה לתפילותינו: חזק בכוחך את מלכנו החסוד, את קיסרנו הגדול, אמיתו וענוּתו, גמלהו כצִדקתו ובצדקו גונן עליו, על ישראל אהובך. ברך עצתו ומעשיו ומחשבה־תחילה; כונן בזרוע ימינך את מלכותו ותנה לו להכניע את אויביו, כמשה את עמלק, כגדעון את מדיין, וכדוד את גליית. היה מגן לצבאותיו ונחתה קשת נחושה זרועות אנשי חילך, שנחלצו בשמך, ואוזרם חיל למלחמה. החזק מגן וצינה וקומה בעזרתנו; יֵבוֹשוּ מכלימינו וייכּלמו כל חורשי־רעה עלינו, והיו לפניך ולפני צבא נאמניך כעפר לפני רוח; ויפוצו לפניך וגבורת מלאכך רודפתם על צוואר; תבואם שואה לא ידעו ורשתם אשר טמנו תלכּדם; ייפלו לרגלי עבדיך והיו למרמס לחילנו, אדוני־אלוהים. הן לא ייבצר ממך להושיע ברב או במעט, אתה אלוהים, ולא יעמוד בן־אדם בפניך.

״אלוהינו, אבינו! זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה; אל תשליכנו מלפניך, לא כחטאינו תעשה לנו, כי־אם כגודל חסדיך וברוב רחמיך. העבר פשעינו וחטאינו מנגד עיניך. לב טהור ברא לנו ורוח נכון חדש בקִרבנו, חזק את כולנו באמונה בך, אמצנו בתקווה, תן בנו רוח אהבה נאמנה, אוזרנו בלב אחד להגן על אשר נתת לנו ולאבותינו, למען לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

״אדוני אלוהינו, בו נאמין ואליו נייחל, אל תשיבנו כי ציפינו לך, ועשה עִמנו אות לטובה; ויראו שונאינו ושונאי־אמונתנו הפרובוסלאבית ייכּלמו ויאבדו, וידעו כל גויי־הארצות, כי שמך אדוני ואנחנו עמך. הראנו, אלוהים, חסדך היום וישועתך תנה לנו; שמח לב עבדיך בחסדך. הפץ אויבינו ודכּאם מהרה תחת רגלי שלומי־אמוניך. אתה מגן, עזר ומעוז לחוסים בך ולך נביע תהילה, לאב ולבן ולרוח־הקודש וגם היום, גם לעד, גם לעולמי־עולמים. אמן.״

מחמת אותו מצב של נכונות נפשית, אשר בו היתה שרויה נאטאשה, היתה השפעתה של התפילה הזאת עליה עזה ביותר. שמעה כל מלה על ניצחון משה על עמלק וגדעון על מדיין ודוד על גליית, ועל חורבן ״ירושלים עיר קודשך,״ והפילה תחינתה לפני האלוהים באותה אהבה ענוגה וברוך אשר לבבה מלא אותם; אך היא לא תפסה ולא הבינה היטב, על מה ומה מפילה היא תחינתה לפני הבורא בתפילה הזאת. בכל נפשה השתתפה בתחינה על רוח הצדק, על חיזוק הלב באמונה ובתקווה, ועל כי ייתן אלוהים בלִבנו רוח אהבה. אך לא יכלה להתפלל, כי יהיו אויביה למִרמס רגליה, אחרי אשר לפני רגעים אחדים ביקשה לה אויבים רבים ככל האפשר, כדי לאהבם ולהתפלל בעדם. אבל, עם זאת, לא יכלה להטיל ספק בצִדקתה של תפילתה ותחינתה, שהפילה לפניו והיא כורעת ברך. חשה בנפשה כמין דחילו־ורחימו, ולִבה מפרכס מחמת יראת־העונש שבא לבני־האדם על חטאיהם הרבים, ובעיקר לה, על חטאיה שלה, וביקשה את הבורא, שימחל לכול וגם לה, וייתן לכולם, וגם לה בתוכם, מנוחה ואושר בחייהם. ונדמה לה, כי שומע אלוהים את תפילתה.

 

 

יט

 

למן היום ההוא, שבו הביט פייר — בצאתו מבית־רוסטוב ובזוכרו את מבט ההודייה של נאטאשה, — בכוכב השביט שעמד בשמים, והרגיש, כי משהו חדש נפתח לו, נסתלקה ממנו השאלה שהיתה מייסרתו תמיד על כי כל חיי האדמה הבל הם ורעוּת־רוח, ולא הופיעה עוד לפניו. השאלה הנוראה הזאת: לשם מה? למה? שהיתה קודם קמה ועומדת לפניו בתוך כל מעשה שעשה, מצאה לה תמורה כעת לא בשאלה אחרת ולא בתשובה על השאלה ההיא מאז, אלא בדמות דיוקנה שלה. בהקשיבו לדברי־הבאי, או בדברו אותם בעצמו, בקוראו או בשומעו שמועה על מעשה־נבלה ועל פחזות האדם, לא היה עוד מתחלחל כלפנים; לא היה שואל עצמו כל זה באדם למה, בשעה שחיינו כה קצרים ולא נדע תכליתם, אך זכר אותה בדמות ההיא כפי שנראתה לו בפעם האחרונה, וכל ספקותיו נגוזו, לא משום שהיתה היא עונה לו על השאלות שעמדו לפניו, אלא משום שעצם תוארה כנגד עיניו היה מעבירו בן־רגע אל שטח־פעולה נפשי אחר, בהיר, וצלול, שבו לא ייתכן צדיק ורשע, אל שטח היופי והאהבה שלמענו כדאי לחיות. ועם כל נוולות אנושית שהיתה מופעת כנגדו, היה אומר בלבו:

״נו, יהי כן, ופלוני מעל בכספי־המדינה והמלך, והמדינה והמלך חולקים לו כבוד; אבל היא חייכה אלי וביקשתני שאבוא, ואני אוהב אותה ואיש לא יידע דבר זה,״ היה אומר בלבו.

פייר מוסיף היה כקודם לבוא בחברה, כקודם הִרבּה בשתייה וחי אותם חיים עצמם, חיים של בטלה ופיזור־נפש, משום שחוץ מן השעות שבילה בבית רוסטוב, היה צורך לחיות את הזמן הנותר. והרגליו וקשריו שקשר במוסקבה היו מושכים אותו באין מעצור אל החיים ההם שכבשו את ישותו. אך בעת האחרונה, כשהגיעו משדה־המערכה שמועות מחרידות יותר ויותר, וכשנאטאשה החלה חוזרת לאיתנה, ולא עוררה בו עוד את הרגש הקודם, רגש־רחמנות וחרדה לשלומה, החלה תוקפת עליו ביתר־שאת איזו אי־מנוחה, שהוא עצמו לא השיגה. חש שהמצב, שבו היה שרוי, לא ייתכן שיימשך עוד שעה ארוכה, כי מתרגשת לבוא איזו פורענות, שעליה לשנות את כל סדרי־חייו, ובקוצר־רוח היה מבקש בכול את הסימנים של הפורענות הזאת המתרגשת ובאה. על־ידי אחד האחים המאסונים נתגלתה לו, לפייר, נבואה כדלקמן, שיצאה על נאפוליאון מחזון ספר־יוחנן.

בחזון פרק י״ג, פסוק י״ח כתוב לאמור: ״פה חכמה צפוּנה והמשכיל יחשב את מספר החיה, כי מספר אדם הוא ומספרו תרס״ו.״ ובפרק ההוא בפסוק ה׳ נאמר: ״ולה ניתן פה מדבר גדולות וגידופים, וכוח ניתן לה לעשות כרצונה שניים וארבעים חודש.״

האותיות הצרפתיות תיחשבנה למספרים כאותיות העבריות. עשר הראשונות ליחידות, ושאר האותיות לעשיריות, וזאת הוראתן בספרות:

z

y

x

w

v

u

t

s

r

q

p

o

n

m

l

k

i

h

g

f

e

d

c

b

a

160

150

140

130

120

110

100

90

80

70

60

50

40

30

20

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

על־פי זה יוצא, כי L׳Empereur Napoléon עולה בגימטריה 666 (תרס״ו), והוא, איפוא, החיה אשר נאמרה עליה התפילה הזאת בחזון. מלבד זאת יוצא עוד, כי המלים quarante deux (42) הן הקץ שהושם לחיה המדברת גדולות וגידופים גם הוא עולה בגימטריה 666, ומכאן שקץ שלטונו של נאפוליאון יבוא בשנת 1812, שבא תימלאנה לו לקיסר הצרפתי שתיים־וארבעים שנה. הנבואה הזאת הדהימה את פייר, ופעמים רבות שאל את נפשו, מה הדבר אשר ישים קץ לשלטונה של החיה, היינו של נאפוליאון, וגם על השאלה הזאת כתב פייר: L׳Empereur Alexandre? La nation Russe? (העם הרוסי). מנה את האותיות, אך הסכומים, שיצאו לו היו מרובים או פחותים מ־666. פעם, בעוסקו בחישובים אלה, רשם את שמו Comte Pierre Besouhoff ושוב יצא לו סכום שאינו מתאים כל עיקר. אזי שינה את הכתיב וכתב z תחת s והוסיף את מלת־הייחוס de ואת מלת הידיעה le, ובכל זאת לא העלה בידו כלום. אז עלתה המחשבה, שאילו היתה התשובה על השאלה כלולה בשמו, היה בתשובה זו גם רמז ללאומו. הוא כתב: Le Russe Besuhof ואחרי שמנה את הספרות היה סכום האותיות 671. רק חמישה עדיפים היו; מניין האות ״e״ הוא 5; אותה ״e״ עצמה הנשמטת לפני המלה L׳Empereur. אחרי שהשמיט באותו אורח עצמו את ״e״, (אם כי לא על־פי כללי הדִקדוק), העלה פייר את הסכום המבוקש l׳Russe Besuhof, הרי הוא 666. התגלית הזאת הסעירה את רוחו. איך, באיזה קשר קשור היה באותו מאורע גדול שעליו התנבא החזון, לא ידע; אך לא הטיל ספק אפילו רגע אחד בעצם הקשר הזה. אהבתו לרוסטובה, אנטי־כריסטוס, פלישת נאפוליאון, כוכב השביט, 666, ו-l׳Russe Besuhof l׳empereur Napoléon, כל הדברים האלה גם יחד, צריכים היו להבשיל ולגמול, להיבקע ולהוציאו מאותו עולם־ההבלים המכוּשף, עולם הרגליו מימי מוסקבה, שהוא היה כשבוי בו, ולהביאו לידי מעשה גדול ולידי אושר גדול.

ביום שלפני אותו אחד־בשבת, שבו קראו את התפילה, הבטיח פייר לרוסטובים להביא להם מן הרוזן ראסטופצ׳ין, שהיה מיודעו הטוב, גם את קול־הקורא לרוסיה, גם את החדשות האחרונות מן הצבא. בבוקר, כאשר פקד פייר את הרוזן ראסטופצ׳ין, מצא אצלו רץ, שבא אך זה עתה מן הצבא.

רץ זה היה אחד הרקדנים המובהקים בנשפי מוסקבה, ופייר הכירוֹ:

״בשם אלוהים, תוכל להקל עלי?״ אמר הרץ. ״יש לי ילקוט מלא מכתבים אל הורים.״

בין המכתבים הללו היה מכתב מניקולאי רוסטוב אל אביו. פייר לקח את המכתב הזה. נוסף על כך נתן הרוזן ראסטופצ׳ין לפייר את קול־הקורא של המלך למוסקבה, שאך זה יצא ממכבש־הדפוס, את הפקודות הצבאיות האחרונות ואת הודעתו האחרונה שלו. בעיינו בפקודות־היום הצבאיות, מצא פייר במדור הידיעות על פצועים, הרוגים והזוכים באותות הצטיינות את שמו של ניקולאי רוסטוב, שזכה באות גיאורגי דרגה ד׳ על מעשה־גבורה בקרב־אוסטרובנה, ובאותה פקודת־יום עצמה — מינויו של הנסיך אנדריי בולקונסקי כמפקד גדוד־הציידים. אמנם לא חפץ פייר להזכיר לרוסטובים את בולקונסקי, אך לא יכול להבליג על הרצון לשמח את לִבם בידיעה על הצטיינות הבן, ובהותירו לעצמו את קול־הקורא, את ההודעה ואת יתר פקודות־היום, כדי להביאם במו־ידיו לסעודה, שלח אל הרוסטובים את פקודת־היום המודפסת ואת המכתב.

השיחה עם הרוזן ראסטופצ׳ין, נעימת הדאגה והחיפזון שבדבריו, הפגישה עם הרץ שסיפר תוך שאננות גמורה על כך, מה גרועים הם העניינים בצבא, שמוּעות על מרגלים שנמצאו במוסקבה, על איגרת המהלכת על פני מוסקבה, ובה נאמר שנאפוליאון מבטיח עד הסתיו להגיע לשתי בירותיה של רוסיה, שיחה על כך שמחר מחכים לבואו של הקיסר, — כל אלה עוררו בפייר בכוח מחודש אותו רגש של התפּעמות וציפייה, שלא סרה ממנו מאז הופעת כוכב־השביט, ובעיקר מראשית המלחמה.

זה כבר עלתה על דעתו של פייר המחשבה להצטרף לשירות הצבא, והיה מקיימה, אילמלא מנעתו, בראש־וראשונה, השתייכותו לאותה אגודת־המאסונים, שהיה קשור עִמה בשבועה, והיא מטיפה לשלום הנצחי וביטול המלחמה, ובשנייה — אותה עובדה, שהוא בשעה שהביט ברוב אנשי מוסקבה, שלבשו מדים והטיפו לפטריוטיזם, היה חש, משום־מה, רגש של בושה העוצרת אותו מצד שכזה. אך הסיבה העיקרית, שבגללה לא הגשים את כוונתו לשרת בצבא היתה באותו מושג עמום, שהוא הִנו, בעל הגימטרייה של החיה 666, שהשתתפותו במעשה הגדול של שימת־קץ לשלטון החיה, המדברת גדולות וגידופים, מונתה לו מבראשית, ושעל שום כך איננו צריך לעשות דבר, ועליו להמתין לאשר יתחולל גם שלא על דעתו.

 

 

כ

 

בבית־רוסטוב, כמנהגם תמיד באחד־בשבת, היו סועדים פלוני ואלמוני מן המיוּדעים הקרובים.

פייר הקדים לבוא, כדי למצוא אותם ביחידות.

פייר השמין במשך השנה הזאת כל־כך, שהיה מכוער ביותר, אילמלא קומתו שהיתה גדולה כל־כך, וכל איבריו גדולים, ואילמלא היה כל־כך חסון שניכר בו שנושא הוא בקלות את עוביו.

בנַשפוֹ ובמלמלו משהו לנפשו, עלה במדרגות, רכּבו לא שאלו עוד אם להמתין. ידע, כי בהיות הרוזן שרוי בבית־רוסטוב, הרי הדבר ייארך עד השעה השתים־עשרה. משרתי רוסטוב התפרצו בשמחה להסיר את רדידו, ליטול את מקלו ואת כובעו. פייר, על־פי ההרגל של ותיקי המועדון, גם את מקלו גם את כובעו נהג להשאיר בפרוזדור.

הפנים הראשונות, שראה בבית־רוסטוב, היתה נאטאשה. עוד לפני שראה — שמע אותה, בהסירו את מעילו בפרוזדור. היתה שרה תרגילי־זִמרה באולם. ידע, שלא שרה מאז מחלתה, ולפיכך הפליאו צליל־קולה ושימחו. חרש־חרש פתח את הדלת וראה את נאטאשה בשמלתה הסגולה, שלבשה בתפלת־המנחה, כשהיא מהלכת בחדר ומזמרת. הלכה וגבה אליו, כאשר פתח את הדלת, אך כאשר הפכה חיש את פניה וראתה את פניו העבים, המשתוממים הסמיקה וניגשה אליו חָפזנית.

״רוצה אני לנסות ולשיר שוב,״ אמרה. ״הרי, בכל זאת, התעסקות היא,״ אמרה כמתנצלת.

״הרי זה מצוין.״

״מה שמחה אני, שבאת! היום אני כל־כך מאושרת!״ אמרה באותה עירנות שבעבר, אשר פייר לא ראה בה דוגמתה זה כבר. ״יודע אתה, ניקולאי זכה בצלב גיאורגי, אני כל־כך גאה עליו.״

״ודאי, ודאי, הרי אני שלחתי את פקודת־היום. נו, אינני רוצה להפריעך,״ הוסיף ואמר לעבור לטרקלין.

נאטאשה עצרה אותו.

״הרוזן! האם רע הדבר שאני מזמרת?״ אמרה בהסמיקה, אך בלי להשפיל עיניה, והיא מבטת בפייר בשאלה.

״לא... למה? אדרבה... אך למה זה תשאלי אותי?״

״בעצמי אינני יודעת,״ השיבה נאטאשה חָפזנית. ״לא הייתי רוצה לעשות דבר שיהיה רע בעיניך. אני מאמינה לך בכול. אינך יודע, עד מה חשוב אתה לי, ומה רב המעשה שעשית למעני!״ היא דיברה רהוטות ולא הרגישה, כיצד הסמיק פייר עם המלים הללו. ״ראיתי באותה פקודת־יום, שהוא, בולקונסקי (בלחישה רהוטה ביטאה את המלה הזאת) ברוסיה, ושוב הוא משרת בצבא. מה אתה סבור,״ אמרה חיש, כשניכר בה, שהיא נחפזת בדיבורה, לפי שחוששת היא לכוחותיה. ״הוא יסלח לי פעם? לא ישמור לי טינה? מה דעתך? מה דעתך?״

״דעתי היא…״ אמר פייר. ״אין לו מה לסלוח… אילו הייתי אני במקומו…״ על־פי קשר הזיכרונות נישא פייר בן־רגע בדמיונו אל הזמן ההוא, כאשר הוא, בנחמו אותה, אמר לה, שאילו היה הוא לא הוא, אלא האיש הטוב ביותר בעולם, ובן־חורין, היה כורע ברך לפניה ומבקש את ידה; ואותה הרגשה עצמה, הרגשת רחמים, התרפקות ואהבה, ירדה עליו, ואותן המלים עצמן היו מרחפות על שפתיו, אך היא לא הניחה לו עת לאומרן.

״כן, אתה — אתה,״ אמרה, כשהיא מבטאה בהתלהבות את המלה הזאת אתה, ״זה עניין אחר. אדם טוב־לב, אדם נדיב־לב, אדם טוב ממך לא מצאתי. וגם לא ייתכן כזה. אילמלא אתה אז, וגם עכשיו... אין אני יודעת, מה היה בסופי, שהרי...״ לפתע־פתאום נתקשרו דמעות בעיניה, הפכה פניה ממנו, הרימה את התווים עד לעיניה, פתחה בשיר והחלה שוב להלך באולם.

אותה שעה עצמה בא פּטייא במרוצה מן הטרקלין. פטייא היה עכשיו נער בן חמש־עשרה. יפה־מראה וּורוד־לחיים, בעל שפתיים אדומות, עבות, והוא דומה לנאטאשה. הוא התכונן לבחינות האוניברסיטה, אך בעת האחרונה גמר בסתר עם חברו אובוֹלֶנסקי, שילכו לשרת בגדוד־ההוּסארים.

פטייא קפץ לקראת האיש הנושא את שמו,46 כדי לשוחח על העניין.

46 פייר ופּטייא — שניהם קיצורים מן השם פּיוטר. בני שם אחד מוחזקים בעלי קִרבה מסוימת.

ביקשוֹ להיוודע, היקבלוהו לגדוד־ההוסארים.

פייר היה מהלך בטרקלין ולא הקשיב לדברי פּטייא.

פּטייא משכוֹ בשרווּלו, כדי להסב את לבו אליו.

״נו, ומה בעניין שלי, פיוטר קירילוביץ׳, בשם שמים! תקוותי היחידה — אתה,״ דיבר פטייא.

״אה, כן, העניין שלך, לגדוד־ההוּסארים, מה? אגיד, אגיד לך. היום עוד אגיד הכול.״

״נו, ובכן, mon cher, הִשגת את המִנשר?״ שאל הרוזן הזקן. ״ורוזנתי שלי היתה בשעת המנחה בכנסיית ראזומובסקי, תפילה חדשה שמעה שם. תפילה נאה מאוד, היא אומרת.״

״השגתי,״ השיב פייר. ״מחר יבוא המלך. אסֵפת־אצילים תהיה, שלא היתה דוגמתה. וכן אומרים, יגויסו עשרה מאלף. כן, הריני לברכך.״

״כן, כן. השבח לאל. נו, ועל הצבא מה שומעים?״

״שלנו נסוגו שוב. הם כבר בשערי־סמולנסק, אומרים,״ השיב פייר.

״אל־אלוהים, אל־אלוהים!״ אמר הרוזן. ״והיכן הוא המִנשר?״

״הקול־קורא! אה, כן!״ פייר החל לפשפש בכיסיו למצוא את הניירות ולא יכול למוצאם. בהוסיפו לטפוח על כיסיו, נשק את ידה של הרוזנת שנכנסה, והיה מציץ באי־נחת על סביבו, כשהוא מצפה, מן־הסתם, לבואה של נאטאשה, שלא שרה עוד, אך גם לא באה לחדר.

״באלוהים, אינני יודע, אנה זה תחבתיו,״ אמר.

״נו, תמיד הוא מאבד את הכול,״ אמרה הרוזנת. נאטאשה נכנסה, פניה אומרים התרככות והתפעמות־לב, וישבה דמומה בהביטה בפייר. אך זה נכנסה לחדר, והנה אורו פניו של פייר, שקודרים היו עד כה, והוא, בהוסיפוֹ לפשפש אחר הניירות, היה חוזר ומציץ בה.

״בחיי, אסע להביא, שכחתי בבית. חייב אני.״

״נו, הרי תאחר את הסעודה.״

״אה, וגם הרכב נסע לו.״

אך סוניה, שהלכה לפרוזדור לחפש את הניירות, מצאה אותם במגבעתו של פייר, אשר לתוכה שׂם אותם, בשקידה יתֵרה, אל מתחת לבִטנה. פייר אמר לפתוח בקריאה.

״לא, אחרי הארוחה,״ אמר הרוזן, אשר, כנראה, ראה תענוג גדול בקריאה הזאת.

בשעת־הסעודה, שבה שתו יין־שמפניה לחיי אביר־גיאורגי החדש, היה שינשין מספר את חדשות־העיר, על מחלתה של הנסיכה הגרוּזית הזקנה, על־כך שמֶטיבייה נעלם ממוסקבה, ועל־כך שאֶל ראסטופצ׳ין הביאו איזה גרמני, והודיעו לו, שזהו ״סוכן־בלשן״47 צרפתי (כפי שסיפר ראסטופּצ׳ין עצמו) וכיצד ראסטופּצ׳ין ציווה לשחרר את ה״בלשן״ באומרו לעם, כי אין זה ״סוכן־בלשן״ צרפתי, אלא סתם זקן־בטלן גרמני.

47 הכוונה ל״בלש״.

״חוטפים, חוטפים אנשים,״ אמר הרוזן. ״והלוא אני אומר לה, לרוזנת, שתמעט לדבר צרפתית. אין השעה כשרה לכך.״

״וזאת שמעתם?״ אמר שינשין. ״הנסיך גוֹליצין48 לקח לו מורה רוסי. את הלשון הרוסית לומד הוא. Il commence à devenir dangereux de parler français dans les rues.״49

48 הנסיך גוֹליצין מראשי האצילות הרוסית, חוּנך ברוח צרפתית ולא ידע רוסית כלל.

49 נהיה מסוכן לדבר צרפתית ברחובות.

״ומה, רוזני פיוטר קיריליץ׳, כאשר יגייסו את הכול, הרי גם עליך יהיה לרכב על סוס?״ אמר הרוזן הזקן לפייר.

פייר היה שקט ומהורהר בשעת כל אותה סעודה. כמי שאיננו מבין את המדובר, העיף מבט ברוזן עם הפנייה הזאת.

״כן, כן, למלחמה,״ אמר, ״לא! איזה איש־צבא אני! ואמנם הכול מוזר כל־כך, כל־כך מוזר! הרי גם אני עצמי אינני תופס. אין אני יודע, כה רחוק אני לטעום טעם בענייני הצבא, אך בימינו אין איש אחראי לעצמו.״

אחרי הארוחה ישב הרוזן ישיבת־נחת בכורסה וכולו אומר כובד־ראש, ביקש את סוניה, הנודעת לשבח בקריאתה, לקרוא.

״למוסקבה, בירתנו, מושב מלכנו.

״האויב פלש בחיל אדיר לגבולות רוסיה. הולך הוא להחריב את מולדתנו האהובה,״ קראה סוניה בשקדנות בקולה הדק. הרוזן הקשיב בעצימת־עיניים, והוא נאנח מפרק לפרק אנחות שבהתרגשות.

נאטאשה ישבה מתוחה־זקופה והיתה מבטת מבט בוחן פעם באביה ופעם בפייר.

פייר חש עליו את מבטה והשתדל שלא להביט אליה. הרוזנת היתה מנידה ראשה, כשוללת גם כועסת, כנגד כל ביטוי חגיגי שבהצהרה. בכל המלים הללו לא ראתה אלא שהסכנות שבנה צפוי אליהן לא במהרה תיפסקנה. שינשין, מקפל את פיו בצורת חיוך לגלגני, הכין עצמו, מן־הסתם, להלעיג על אותו דבר שיזדמן לו ראשונה כמטרה לחיצי־לעג: על קריאתה של סוניה, על זאת מה שיאמר הרוזן, ואפילו על הקול־קורא עצמו, אם לא תהיה לו אמתלה טובה מזו.

אחרי שקראה סוניה מה שנאמר על דבר הרעות המתרגשות לבוא על רוסיה, על התקוות שהמלך תולה במוסקבה, ובעיקר על האצילים הנודעים־לתהילה, נרעד קולה רעד שבא לה בעיקר מחמת תשומת־הלב שבה שמעוה, והיא קראה את המלים האחרונות: ״ואנו עצמנו לא נתמהמה ונעמוד בתוככי מטרופולין זו וביתר המקומות של מדינתנו לשם עצה ותושייה, וכדי ללכת בראש כל גייסותינו, החוסמים ביום זה את דרך האויב וכן העשויים לעמוד בפרץ ולהנחיל לו מפלה בכל מקום אשר שם יופע. מי ייתן ותיפול הרעה החולה אשר הוא זומם עלינו על ראשו שלו, ואירופה המשוחררת מעבדוּת תיתן גדוּלה לשם רוסיה!״

״הרי זה נכון!״ קרא הרוזן כשהוא פוקח עיניים לחות ומפסיק בכבדות את נשימתו פעמים אחדות מחמת אִנפוף, כאילו הגישו לחוטמו צלוחית של מלח־חומץ חריף. ״יאמר־נא המלך דברוֹ, ואנו נקריב הכול ולא נחוס על כל אשר לנו.״

ובטרם הספיק שינשין לפלוט את ההלצה שהכין על הפטריוטיזם של הרוזן, והנה קפצה נאטאשה ממקומה ורצה אל הרוזן.

״איזה חמד הוא אבא זה!״ אמרה, בנשקה אותו, וחזרה והעיפה מבט בפייר באותה גנדרנות בבלי־משים, ששבה אליה יחד עם עירנותה.

״הנה זו פטריוטית!״ אמר שינשין.

״כלל לא פטריוטית, אלא פשוט...״ השיבה נאטאשה נעלבת. ״הכול מגוחך בעיניך, וזו, אין זו הלצה כלל...״

״איזה הלצות!״ ענה אחריה הרוזן. ״רק יאמר המלך דברוֹ וכולנו נלך. הרי לא גרמנים־נָכרים אנחנו...״

״שמתם־לב,״ אמר פייר, ״שנאמר: לשם עצה ותושייה.״

״נו, יהיה לְמַה שיהיה...״

אותה שעה ופטייא, אשר איש לא נתן דעתו עליו, ניגש אל אביו, והוא אדום כולו, ובקול משתבר — פעם גס ופעם דק, אמר:

״נו, ועכשיו אבא, אני אומר דברים גלויים — ואימא, גם אַת, תאמרי אשר תאמרי, — אני אומר בהחלט, שאתם — הניחו לי להתגייס לצבא, מפני שאינני יכול... וזה הכול...״

הרוזנת מוכת־אימה נשאה עיניה לשמים, ספקה כפיה ופנתה נכעסת אל בעלה.

״הרי לך תוצאה של דיבוריך!״ אמרה.

אך הרוזן נתאושש בו ברגע מהתרגשותו.

״נו, די לך, די לך,״ אמר. ״גם זה איש־צבא! הנח לשטויות: ללמוד אתה צריך.״

״אין אלה שטויות, אבא. אוֹבוֹלֶנסקי פדייא צעיר ממני ואף הוא הולך. והעיקר, בין כך ובין כך, אינני יכול עכשיו ללמוד כלום, כאשר...״ פטייא נשתסע, הסמיק עד כדי זיעה וסוף־סוף אמר: ״כאשר המולדת בסכנה.״

״דיינו, דיינו, אלו שטויות...״

״אבל הרי בעצמך אמרת, שנקריב הכול.״

״פטייא! אני אומר לך, שתוק,״ קרא הרוזן בהציצו אל אשתו, אשר החווירה והביטה אל בן־זקוניה בעיניים קמות.

״ואני אומר לכם, הנה גם פיוטר קירילוביץ׳ יגיד...״

״ואני אומר לך, פִטפוט והבל, עדיין החלב בין שיניו, ולשרת בצבא חשקה נפשו! נו, נו, הרי אמרתי לך,״ ובנטלו את הניירות — מן־הסתם כדי לעיין בהם שנית בחדרו לפני שנת־המנוחה — פנה הרוזן לצאת מן החדר.

״פיוטר קיריליץ׳. נלך לעשן מעט...״

פייר שרוי היה במבוכה והיסס היסוסים. עיניה של נאטאשה הנוצצות והעירניות שלא כתמול־שלשום, שהיו פונות אליו בלי־הרף במשהו, שהִנו מלבב יתר־על־המידה, הביאוהו לידי בִלבול חושים.

״לא, אני, כמדומני, אלך לי הביתה...״

״מה פתאום הביתה, הרי אמרת בערב לשבת עִמנו... בין כה וכה לעתים רחוקות אתה בא עכשיו. והנה זו שלי,״ אמר הרוזן בטוב־נחת, כשהוא מצביע על נאטאשה, ״רק במעמדך עליזה היא...״

״כן, שכחתי, מוכרח אני לנסוע הביתה ויהי מה... עסקים...״ אמר פייר בחיפזון.

״נו, אם כן, להתראות,״ אמר הרוזן ויצא מן החדר.

״למה זה אתה נוסע? למה רוחך עכורה? מדוע?...״ שאלה נאטאשה את פייר, והיא מבטת במבט מתגרה לתוך עיניו.

״משום שאני אוהב אותך!״ ביקש לומר, אך לא אמר דבר זה, הסמיק עד כדי דמעות והשפיל עיניו.

״משום שמוטב שאמעט לבקר אותך... משום ש... לא, בתכלית־הפשטות, עסקים...״

״אבל מדוע? לא, לא, אתה אמור,״ כמעט ופתחה נאטאשה נמרצות ולפתע נשתתקה. שניהם היו מביטים זה אל זה מבוהלים ונבוכים. הוא ניסה להצטחק ולא יכול; חיוכו הביע סבל, והוא נשק דומם את ידה והלך.

פייר גמר בלבו, שלא לבוא עוד אל בית רוסטוב.

 

 

כא

 

לאחר שנענה בסירוב מוחלט, פרש פטייא אל חדרו ושם, סגור ומסוגר, מירר בבכי. הכול העמידו־פנים כאילו לא השגיחו בשום דבר, כאשר יצא לשתות תה, והוא שתקני וקדוֹרני ועיניו נסוכות בכי.

למחרת־היום הגיע הקיסר. כמה אנשים־משרתים של הרוסטובים ביקשו וגם קיבלו רשיון ללכת לחזות את המלך. אותו בוקר האריך פטייא בהתלבשות ובתסרוקת וערך את צווארוניו מעשה־מבוגרים. היה מזעֵם עפעפיו לפני הראי, היה עושה תנועות בידיו, מושך בכתפיו, ולבסוף, בלי שאמר דבר לאיש, חבש כובעו ויצא את הבית בפתח האחורי, כשהוא משתדל שאיש לא ישגיח בו. פטייא החליט ללכת ישר לאותו מקום ששם המלך, ולהסביר, בתכלית־הפשטות ולמישרין, לאחד הקאמרהרים שלו (לפטייא נדמה, שתמיד מקיפים את המלך קאמרהרים), שהוא, הרוזן רוסטוב, על אף גילו הרך, חפץ לשרת את המולדת, שלא ייתכן, כי הנעורים ישמשו מכשול למסירות־נפש, ושהוא מוכן ומזומן... פטייא בשעה שהתקין עצמו, הכין הרבה מלים יפות להפליא, שיאמר לקאמרהר.

פטייא תלה תקוות בהצלחת התייצבותו לפני הקיסר, דווקא הודות לזה שהוא ילד (פטייא אפילו חשב, שהכול יתמהו על גילו הרך) ועם זאת בעריכת צווארוניו, בתסרוקתו ובהילוכו המתון ומיושב־הדעת ביקש לשוות לעצמו דמות אדם בא־בימים. אך ככל אשר הרחיק ללכת בחוצות, ככל אשר נתפזרה דעתו על־ידי העם הזורם ונקווה אצל הקרמלין, כן הלך ונשכח מלבו כלל השמירה על המתינות ויישוב־הדעת, שהן ממידותיהם של המבוגרים. כאשר ניגש לקרמלין, החל כבר דואג לכך, שלא ידחקוהו, וזקר נמרצות ובארשת אומרת־אימים את מרפקיו לצדדין. ואולם, בשערי טרואיצה, על אף כל העזתו, והאנשים, שלא ידעו מן־הסתם באיזו מטרה פטריוטית הוא צועד לקרמלין, לחצוהו אל הקיר כל־כך, שלא היתה לו ברֵרה אלא להיכנע ולעמוד, כל זמן שמרכבות הנכנסות לשער השמיעו קול־שריקה מתחת לקימוריו. סמוכים לפטייא עמדו אישה מבנות־העם, מלצר, שני סוחרים וחייל משוחרר. לאחר שעמד עמידת־מה בשער, ובטרם ימתין שתעבורנה כל המרכבות, ביקש פטייא לזוז לפני האחרים והחל לעבוד נמרצות במרפקיו; אך האישה שעמדה ממולו, שאליה לראשונה כיוון את מרפקיו, גערה בו נכעסות:

״למה אתה נדחק, בן־אדונים, אתה רואה — הכול עומדים. למה אתה מתפרץ, אה!״

״הלא כך הכול יידחקו,״ אמר המלצר, ואף הוא החל לעבוד במרפקיו והדחיק את פטייא לפינה מסריחה שבשער. פטייא מחה בידיו את זיעתו, שכיסתה את פניו, היטיב את צווארוניו, שנתלחלחו מחמת הזיעה, אשר באורח כל־כך יפה, ממש כדרך המבוגרים, התקינם בבית.

פטייא הרגיש, שמראהו איננו אומר־כבוד עתה, וחשש, שאם יתייצב בצורה זו לפני הקאמרהרים, לא יניחו לו לגשת אל המלך. אך מחמת הדוחק לא היתה כל אפשרות לשפּר את דמותו ולעבור למקום אחר. אחד הגנרלים העוברים במרכבה היה ממיודעי בית־רוסטוב. פטייא חפץ לבקש את עזרתו, אך סבור היה, שדבר זה הִנו בניגוד לאומץ־הלב היאה לו. כאשר עברו כל כלי־הרכב, פרץ גל ההמון ונשא את פטייא אל כיכר שהיתה מלאה מפה־לפה. לא בכיכר בלבד, אלא גם על השיפועים, על הגגות, בכל מקום היה המון־עם. אך זה מצא פטייא עצמו בכיכר, והנה שמע בעליל צלילי־פעמונים, שמילאו את כל הקרמלין, וקול ששון וקול שמחה בשיחת הבריות.

שעה קלה היתה רווחה מעט בכיכר, אך לפתע גוּלו כל הראשים, והכול פרצו ורצו אי־לזה קדימה. את פטייא לחצו כל־כך, שכמעט ואפסה נשימתו. והכול הריעו: ״הוּרה! הוּרה!״ פטייא היה עומד על בהונות־רגליו, היה דוחף וצובט, אך לא יכול לראות שום דבר חוץ מהמון־העם שסביבו.

על כל פרצופי־הפנים היתה אותה הבעה כללית של התמוגגות והתלהבות. אשת־סוחר אחת, שעמדה סמוכה לפטייא, היתה מתייפחת, ודמעות זלגו מעיניה.

״אבינו, מלכנו, מלאכנו!״ היתה משננת והיא מוחה את הדמעות באצבעותיה.

״הורה!״ צעקו מכל עבר.

כדקה אחת עמד ההמון במקומו; אך מיד חזר ופרץ קדימה.

פטייא, בשִכחה עצמית גמורה, חשק את שיניו ובלוטשו אימים את העיניים, פרץ קדימה, כשהוא חותר במרפקיו ומצעק: ״הוּרה!״, כמי שמוכן ומזומן ברגע זה לרצוח גם את עצמו, גם את זולתו, אך מעבריו עלו והגיחו פרצופי־פרא ממש כפרצופו באותן הצעקות עצמן: ״הוּרה!״

״ובכן, זה פירושו — המלך!״ חשב פטייא. ״לא, לא ייתכן שאני עצמי אגיש לו את בקשתי, זו העזה גדולה מדי!״ ואף־על־פי־כן, היה חותר נואשות קדימה ומאחורי גבותיהם של הניצבים לפניו הִבהב לפני עיניו חלל ריק עם מעבר המרופד אריג אדום; אך אותה שעה החל ההמון נע אחורנית (מלפנים היו השוטרים הודפים את אלה שנדחקו בקִרבה יתֵרה לתהלוכה: המלך עבר מן הקרמלין אל כנסיית אוּספֶּניָה), ולפתע־פתאום ירדה על פטייא חבטה שכזאת בצלעותיו, והוא נלחץ כל־כך, שבעיניו ניטשטש הכול, והוא נתעלף. כאשר נתאושש וחזרה הכרתו, היה אחד, איש־כהונה, עם קווצת־שיער מלבינה על פדחתו, לבוש גלימת־כוהנים דהויה — מן־הסתם שַמָש של בית־תפילה — סומכו בזרועו האחת מתחת לבית־שחיוֹ, ובשנייה היה שומר עליו מפני ההמון המתעמס עליו.

״את בן־האדונים מחצו,״ היה השמש חוזר ואומר. ״איך זה! לאט לכם, מחצתם אותו!״

המלך עבר לכנסיית־אוּספניה. ההמון חזר ונסתדר, והשמש הוציא את פטייא חיוור ואין־נשימה אל ״מלך־התותחים״.50 כמה אנשים חמלו על פטייא, ולפתע פנה כל ההמון אליו והחלו דוחקים זה את זה מסביבו. אלה אשר עמדו ביתר קִרבה החלו מגישים עזרתם לו, היו פורמים את כפתורי מִקטורנו, היו מושיבים אותו על גבי־התותח והיו נוזפים במישהו — באלה אשר הדחיקוהו.

50 תותח גדול בכיכר מוסקבה.

״הרי כך עד מוות אפשר למחוץ אדם. מה זה! הרי זה מעשה־רצח! ראיתם, מסכן, הוא חיוור כסיד,״ אמרו קולות.

פטייא נתאושש עד־מהרה, הצבע חזר אל פניו, הכאב חלף ותמורת הצרה הזאת לשעה קלה זכה במקום על גבי־התותח, אשר ממנו קיווה לראות את הקיסר, שעל־פי האומדנה צריך היה לעבור כאן בשוּבוֹ. פטייא לא חשב עוד על הגשת הבקשה. הה, ובלבד שיראה אותו, ויהיה מאושר!

בשעת עבודת־הקודש בכנסיית אוספניה — תפילת הודייה של הקהל על בואו של המלך עם תפילת הודייה על כריתת ברית־שלום עם התורכים — נתפזר מעט ההמון, ועמדו רווחים; הופיעו רוכלים מצעקים, המוכרים קוואס, תופינים ופרג, אשר פטייא היה להוט אחריו ביותר, ונשמע קול שיחת־חולין. אשת־סוחר אחת הראתה את סודרה הקרוע, והיתה מספרת, איזה מחיר גדול שילמה עבורו; האחרת אמרה, שכיום עלה מאוד מחירם של אריגי־המשי. השַמָש, מושיעו של פטייא, שוחח עם פקיד על כך, מי ומי שותף היום לתפילה עם כבוד־קדושתו. השמש היה חוזר ושונה על המלה ״כנסת,״ ״כנסת כוהנים,״ אשר פטייא לא הבינה. שני צעירים מפשוטי־העם היו מתלוצצים עם נערות משרתות, שפיצחו אגוזים. כל השיחות הללו, ובעיקר המהתלות עם הבנות, שלפטייא בגילו היה להן כוח־משיכה מיוחד, לא העסיקו עתה את פטייא; הוא ישב על מקומו הגבוה — על גבי־התותח, והוסיף כקודם להתרגש עם המחשבה על המלך ועל אהבתו אותו. הזדמנות הרגשות, רגש הכאב והפחד, בשעה שלחצוהו, עם רגש־ההערצה, הגבירו בו ביתר־שאת את הכרת חשיבותו של הרגע הזה.

לפתע עלה משפת־הנהר קול יריית־תותחים (היו יורים לכבוד השלום עם התורכים) וההמון רץ־פרץ אל שפת־הנהר — להביט, כיצד יורים. פטייא ביקש גם הוא לרוץ שמה, אך השַמָש, שפרש חסותו על בן־האדונים, לא נתן לו. בעוד היריות נשמעות, והנה יצאו במרוצה מכנסיית אוּספֶּניה קצינים, גנרלים, קאמרהרים, ואחריהם, כבר לא בחיפזון כזה, יצאו גם אחרים. חזרו והוסרו הכובעים מעל לראשים, ואלה אשר רצו לראות את התותחים, רצו עכשיו בחזרה. לבסוף יצאו מפתח הכנסייה עוד ארבעה גברים לבושי־מדים ועטורי־סרטים. ״הוּרה! הוּרה!״ הריע שוב ההמון.

״איזהו? איזהו?״ היה פטייא שואל בקול־בוכים את הניצבים עליו, אך איש לא ענה לו; הכול היו להוטים יתר־על־המידה אחרי הנעשה כאן. ופטייא, אחרי שבחר באחד, שמרוב שמחה לא יכול לראותו ברורות, ריכז בו את כל התלהבותו, אף כי לא היה זה המלך. הוא הריע ״הוּרה!״ בקול־אימים, וגמר בלבו, שמחר יהיה לאיש צבא, ויעבור עליו מה! ההמון רץ אחרי המלך, ליווּהו עד הארמון, והחל מתפזר. השעה כבר היתה מאוחרת, ופטייא לא אכל דבר, והזיעה נטפה ממנו כגשם־נדבות; אך הוא לא הלך הביתה ויחד עם ההמון אשר פחת והלך, אך בכל זאת, עדיין היה רב למדי, עמד לפני הארמון בשעת סעודת־המלך, כשהוא מביט אל חלונות הארמון ומצפה למשהו נוסף ובאותה מידה עצמה מתקנא גם בנשואי־הפנים, שניגשו במרכבותיהם לפתח הארמון, אל סעודת־המלך, וגם במלצרי־המלך, המשרתים אצל השולחן, שנראו בעד החלונות.

בשעת סעודת־המלך אמר ואַלוּייב, בהעיפו מבט אל החלון:

״העם עודו מקווה לחזות את הוד־מלכותו.״

הסעודה כבר נסתיימה, המלך קם כשהוא גומר אכילתה של עוגה, ויצא לגזוזטרה. העם, ופטייא בתוכו, פרץ אל הגזוזטרה.

״מלאך־אלוהים, אבינו! הידד! אב רחום!״ היה העם מצעק, ופטייא בתוכו. ושוב פרצו נשים וכמה גברים חלושים יותר, ופטייא בתוכם, וגעו בבכי מרוב אושר. חתיכה גדולה למדי של עוגה אשר המלך אחזה בידו, נתפרכה ונפלה על מעקה הגזוזטרה, ומן המעקה — ארצה. רַכָּב לבוש ״פּוֹדיוֹבקה״,51 אשר עמד קרוב מכולם למעקה, התנפל על חתיכת־עוגה זו וחטפה. כמה מן ההמון פרצו אל הרַכָּב. משהשגיח המלך בדבר, ציווה שיגישו לו צלחת מלאה עוגות והחל להשליך את העוגות מן הגזוזטרה. עיניו של פטייא מלאו דם, הסכנה שימחצוהו עוררה אותו ביתר־שאת, והוא התנפל על העוגות. לא ידע לשם מה, אך היה לו צורך לקחת עוגה אחת מידי המלך, ושלא להיכנע. התפרץ והצניח ישישה שביקשה לתפוס עוגה. אך הישישה לא חשבה עצמה למנוצחת, אף כי היתה מוטלת על הארץ (היתה מנסה לתפוס את העוגות ולא פגעה בהן בידיה). פטייא הדף בברכּוֹ את ידה, חטף את העוגה, וכמי שחושש שמא יאחר, החל שוב מצעק ״הוּרה!״ וקולו כבר ניחר.

51 מעיל קצר, קל, מכווץ בגִזרה, שלבשוהו בעיקר עגלונים.

המלך הלך לו, ואחרי זאת החל רוב העם פורש איש לעברו.

״אמרתי, להמתין עוד מעט, — וכך היה,״ היו מדברים מעברים שונים בהמון.

ככל שרב היה אושרו של פטייא, נתעצב, אף־על־פי־כן, אל לבו בלכתו הביתה ובדעתו, שכל תענוגות היום הזה תמו ונשלמו. מן הקרמלין הלך פטייא לא הביתה, כי אם אל חברו אובולנסקי, שהיה בן חמש־עשרה וכבר נכנס לגדוד. וכשחזר הביתה, הכריז הכרזה נמרצת שאין להרהר אחריה, כי אם לא ירשו לו, יברח. ולמחרת־היום, והרוזן איליה אינדריאיץ׳, אף כי לא נכנע עוד כליל, נסע, בכל זאת, לדרוש ולשאול, כיצד אפשר לסדר את פטייא באיזה מקום שהוא, שהסכנה שם מעטה ביותר.

 

 

כב

 

ב־15 בחודש, בבוקר, ביום השלישי אחרי המסופּר לעיל, עמדו אצל ארמון סלובודה מרכבות רבות עד אין־מספר.

האולמות היו גדושים. בראשון היו האצילים במדיהם, בשני — הסוחרים, עטורי אותות־הצטיינות, בעלי־זקנים, ולבושים כּפתנים כחולים. באולם אסֵפת־האצילים היו המייה ותנועה. אצל שולחן גדול אחד, מתחת לדיוקנו של המלך, ישבו על כיסאות רמי־מִסעד נשוּאי־הפנים ביותר שבין הנגידים; אך רובם של האצילים מהלכים היו על פני האולם.

כל האצילים, אלה שפייר ראה אותם יומיום, אם במועדון ואם בבתיהם, — כולם לבשו מדים, זה מדי־ייקאטרינה, וזה מדי־פאבל־המלך, זה מדי־מלכות־אלכסנדר, וזה מדי־אצילים רגילים, והנה אופי כללי זה של מדים היה משווה לוויית־זרוּת ומשהו מן הפנטסטי לפרצופים המיודעים הללו, הצעירים והזקנים והשונים זה מזה תכלית שוני. מדהימים ביותר היו הישישים טרוטי־עיניים, חסרי־שיניים, קירחים, טובעים בשומן צהוב, או מקומטים, צנומים. רובם ישבו במקומותיהם ושתקו, ואם מהלכים היו ומדברים, הרי ביקשו להם מקום סמוך למישהו צעיר יותר. ממש כעל פרצופי־פני ההמון, אשר ראה פטייא בכיכר, כן על כל הפרצופים שבכאן היה אותו קו מוזר של דבר והיפוכו: בין ציפייה כללית למשהו חגיגי ונשגב ולבין דברי־חולין מתמול־שלשום כגון מִשחק בוסטון, פטרושקא הטבח, שלומה ובריאותה של זינאידה דמיטרייבנה וכיו״ב.

פייר, לחוץ למן אור־הבוקר במדי אצילים מכבידים, שנהיו צרים עליו, היה שרוי אף הוא באולמות הללו. נרגש היה: כינוס זה שלא על דרך הרגיל, לא של אצילים בלבד אלא גם של הסוחרים, — של מעמדות, états généraux, — היה מעורר בנפשו שורה ארוכה של מחשבות, שהזניחן מכבר, אלא שנחרתו עמוק בנפשו, על social contrat 52 והמהפֵכה הצרפתית. אותן המלים בקול־הקורא, אשר נתן דעתו עליהן, על כך שהמלך יבוא למטרופולין, כדי להיוועץ עם עמו, היו מחזקות אותו בהשקפתו זו. והוא, בהיותו סבור, שהנה במובן זה מתרגש ובא משהו חשוב ביותר, דבר זה אשר ציפה לו מכבר, היה מהלך, מתבונן, מקשיב לצלילי הדיבּוּר, אך בשום מקום לא מצא את הבעת הרעיונות אשר העסיקוהו.

52 ״החוזה החברתי״ לרוּסוֹ.

נקראה בקול הצהרתו של המלך, שעוררה התלהבות, ואחרי כן החלו הכול מתפזרים, כשהם משיחים זה עם זה. נוסף על העניינים הרגילים, שמע פייר שיחות על כך, היכן צריכים המנהיגים לעמוד בצאת המלך, מתי לערוך נשף למלך, הראוי לעשות חלוקה על־פי המחוזות, או אולי כדאי לאחד את הפלך כולו... וכו׳ וכו׳. ואולם אך זה נגע העניין במלחמה ובזאת שלמענו כונסו האצילים, היו הדברים הססניים ומטושטשים. הכול יותר משרצו לדבר רצו להקשיב.

גבר אחד, בגיל־העמידה, חסון, יפה־תואר, לבוש מדי חיל־הים בדימוס, היה דובר באחד האולמות, ומסביבו נצטופף קהל. פייר ניגש אל המעגל, שנתהווה מסביב למדבֵּר, והחל להקשיב. הרוזן איליה אנדריאיץ׳, לבוש מדים מימי ייקאטרינה, שהיה מהלך בהמון ומכיר את כולם ומחייך את חיוכו הנעים, ניגש אף הוא אל הקבוצה הזאת והחל להקשיב בבת־שחוק טובה, כפי שהקשיב תמיד, ולאות הסכמה למדבֵּר היה מניד ראשו כמעודד. קצין חיל־הים בדימוס דיבר דברי העזה יתֵרה (כפי שזה ניכר בהבעת־פניהם של השומעים ועל־פי זה שהאנשים הידועים לפייר כנכנעים ושקטים ביותר, היו פורשים ממנו, כמי שלא נחה דעתם, או שהיו מטיחים דברים כנגדו). פייר נדחק ונכנס לאמצעו של אותו חוג, הקשיב ונוכח לדעת, כי אכן ליבראלי היה הדובר, אך בנוסח אחר לחלוטין משחשב פייר. הקצין דיבר באותו באריטון־של־אצילים, מְזַמְרֵר, ועז־צליל במיוחד, עם רי״ש גרונית, הנעימה לאוזן, ובדילוג־אותיות, בקול בו נוהגים לצעוק: ״מֶ־צָר, מִקְ־טֶ־אֶת!״ וכיו״ב. הוא דיבר תוך הרגל של שרירות ושלטון־בקולו:

״וכי מה יש שאנשי סמו־אֶנסק הציעו גיוס משמר־העם לַמֶ־אֶך! וכי אנשי סמואֶנסק הם לנו חוק ולא יעבור? אם אצילי פֶאֶך מוסקבה הנדיבים יראו צוֹאֶך, יוכלו להביע את מסיאוּתם לַמֶאֶך באמצעים אחרים. האמנם שכחנו את גיוס משמר־העם בשנת שבע! הרי רק כלי־הקודש וגנבים־שודדים הון עשו בזאת...״

הרוזן איליה אנדריאיץ׳ מחייך חיוך מתוק, היה מניד ראשו כמעודד.

״ומה, וכי האיכרים במשמר־העם הביאו תועלת כלשהי למדינה? חלילה! רק הרסו את משקנו, מוטב עוד גיוס סדיר... שאם לא כן, יחזור אליכם לא חייל אף לא איכר, אלא הפקרות וזימה. האצילים לא יחוסו על חייהם, כולנו נלך, כל איש ואיש, גם עוד טירונים נגייס, יקרא נא הַמֶאֶך (כך היה מבטא את המלה: מלך) קריאה אחת וכולנו נמות למענו,״ הוסיף הנואם תוך התלהבות.

איליה אנדריאיץ׳ היה בולע את רירו מרוב הנאה ודחף את פייר במרפקו, אך גם פייר נתאווה לדבר. הגיח קדימה, כשהוא מרגיש עצמו נלהב ביותר, ואין הוא יודע עדיין לאיזה דבר, ואיננו יודע עוד, מה יאמר. אך־זה פתח פיו, והנה סנאַטור אחד, ובפיו אין זכר לשיניים, שעמד סמוך לנואם, שיסע את פייר. ניכר היה שבקי ורגיל הוא בפולמוסים וּויכוחים, פתח ודיבר בקול חרישי אך ברור:

״אני סבור, אדוני הנכבד,״ אמר הסנאטור, בלסלסו בפיו נטול־השיניים, ״שנקראנו הנה לא כדי לדון, מה ומה נוח יותר למדינה בשעה זו — גיוס כללי או התנדבות להגנה. נקראנו כדי להשיב על אותו קול־קורא, שקיסרנו ומלכנו זיכנו בו. ולדון על כך, מה נוח וטוב יותר — הגיוס או התנדבות במשמר־העם, דבר זה נניח לה לממשלה הגבוהה מאיתנו.״

לפתע־פתאום מצא פייר מוצא להתלהבותו. נתמלא חימה על הסנאטור, המכניס סדר ומשטר וצרוּת־מוחין זו שבהשקפה לעניין המוּטל עכשיו על האצילים. פייר צעד קדימה ועצרו. הוא לא ידע עצמו, מה יאמר, אבל פתח בעירנות רבה, כשהוא מתפרץ מפרק לפרק במלים צרפתיות ומדבר רוסית ספרותית־נמלצת.

״יסלח נא לי, הוד־הדרתו,״ פתח (פייר הכיר היטב את הסנאטור הזה, אך נראה לו, כי כאן יש לפנות אליו באורח רשמי). ״אף כי אינני מסכים לאדון... (פייר נתגמגם, היה לו חשק לומר mon très honorable préopinant 53) עם האדון... que je n׳ai pas l׳honneur de connaître;54 אך סבור אני, שמעמד האצילוּת, נוסף על הבעת רגשי אהדתו והתלהבותו, נקרא גם כדי לדון על אותם אמצעים, שבהם נוכל לעזור למולדת. אני סבור,״ דיבר והתלהבותו גוברת, ״שדעת המלך עצמו לא היתה נוחה, אילו מצא בנו אך ורק בעלי איכרים שאנו מוסרם לו ו... chair à canon,55 שאנו עושים מעצמנו, אך לא היה מוצא בנו ע... ע... עצה.״

53 בר־פלוגתא הנכבד מאוד שלי.

54 שאין לי הכבוד להכירוֹ.

55 בשר־תותחים.

רבים פרשו מן החוג, משהשגיחו בבת־שחוק של זִלזול על פניו של הסנאטור, ובזה שפייר מדבר דברי־חירות; רק איליה אנדריאיץ׳ נהנה מנאומו של פייר, כפי שנהנה מנאומו של הימאי, של הסנאטור ובכלל תמיד מאותו נאום ששמע באחרונה.

״סבור אני שבטרם נבוא לדון בשאלות הללו,״ הוסיף ודיבר פייר, ״עלינו לשאול את המלך, עלינו ברוב דרך־ארץ לבקש את הוד־מלכותו, שיזכנו בידיעה, מה מספר צבאנו, באיזה מצב שרוּיים צבאנו וחֵילנו, ואז...״

אך בטרם הספיק פייר לסיים את המלים הללו, והנה התנפלו עליו משלושה עברים. בכוח עז ביותר התנפל עליו מיודעו משכבר, שלבו היה טוב עליו תמיד, סטיפאן סטיפאנוביץ׳ אפּראקסין, הבקי במשחק הבוסטון. סטיפאן סטיפאנוביץ׳ היה לבוש מדים, ומחמת המדים הללו, או מאיזה טעמים אחרים, ראה פייר לפניו איש אחר לחלוטין. סטיפאן סטיפאנוביץ׳ גער בפייר ברִשעות־זקנים שהופיעה לפתע בפניו.

״ראשית־כול, יש לי הכבוד להודיעך, שאיננו רשאים לשאול דבר זה את המלך, ושנית, אילו גם היתה זכות כזאת לאצילות רוסיה, אין המלך יכול להשיב לנו. הצבאות נעים בהתאם לתנועת האויב, — הצבאות שרויים בגיאוּת ושפל...״

קול אחר, קולו של אדם בעל קומה בינונית, אשר פייר היה נוהג לראותו בימים עברו בכירות־צוענים, וידעוֹ כמשחק גרוע בקלפים, ואשר גם דמותו שלו נשתנתה מחמת המדים, קרב אל פייר ושיסע את דברי אפּראקסין:

״כן, אין השעה כשרה לדין־ודברים,״ דיבר קולו של האציל הזה. ״עת לעשות: מלחמה ברוסיה. אויבנו בא עלינו, להביא כלייה על רוסיה, לחלל את קברות אבותינו, לשבוֹת בשביוֹ את נשותינו וילדינו.״ האציל היכה על חזהו. ״כולנו נקום, כולנו נלך כאיש אחד, כולנו בעד אבינו־מלכנו!״ היה מצעק, בגלגלו עיניים מלאות דם. כמה קולות מעודדים נשמעו מן ההמון. ״אנו אנשים רוסיים אנחנו, ולא נחוּס על דמנוּ להגנת האמונה, המלוכה והמולדת. ונניח לדברי ההבאי, אם בני־מולדת נאמנים אנחנו. אנו נראה לה, לאירופה, בעליל, כיצד קמה רוסיה להגנת רוסיה,״ היה קורא ומצעק האציל.

פייר ביקש להתווכח עִמו, אך לא יכול להוציא אפילו הגה. הרגיש, שצליל קולו — אחת היא איזה רעיון כלל בו — לא יישמע בבהירות זו, כקולו של אותו אציל מתלהב.

איליה אנדריאיץ׳ היה אומר דברי־עידוד מאחורי החוג; אחדים היו פונים בזריזות ובעוז אל הנואם, עם סיומו של פסוק, והיו אומרים:

״הנה זה נכון! כך הוא, נכון!״

פייר רצה לומר, שאין הוא חפץ להימנע מקרבנות, לא מקרבן־נוסף, ולא מקרבן־איכרים, ולא מלהקריב את נפשו, אך יש לדעת את מצב־העניינים לאשוּרו, כדי לעזור; אך לא יכול היה לדבר. קולות רבים היו מצעקים ומדברים בבת־אחת, באופן שאיליה אנדריאיץ׳ לא הספיק להניד ראשו לכול וכול, והקבוצה היתה גדלה, ומתפרקת וחוזרת ומתלכדת, ונעה כולה אל האולם הגדול, אל השולחן הגדול בקול המייה של דיבור שלא פסק. פייר לא זו בלבד שלא הצליח לדבר, אלא הנאספים היו גם משסעים דבריו בגסות, הודפים אותו, הופכים לו עורף, כלאויב־הציבור. דבר זה נבע לא מתוך כך, שלא שׂבעו־נחת מתוכן נאומו, הם גם שכחוהו לאחר מספר כה רב של נאומים, שבאו אחריו, — אלא לפי שֶלְהַלְהָבַת ההמון היה צורך בנושא מוחשי לאהבה ובנושא מוחשי לשנאה. ופייר נהיה לנושא זה, האחרון. נואמים רבים נאמו אחרי האציל העירני, וכולם דיברו באותו נוסח עצמו. רבים נאמו באורח יפה מאוד ובאורח מקורי.

עורכו של העיתון ״ידיעות רוסיה״, גלינקא, שרבים הכירוהו (״סופר, סופר!״ נשמעו קולות בהמון), אמר, כי גיהינום בגיהינום ינוּצח, שהוא ראה תינוק מחייך למראה הברק ולמִשמע קול־דִרדור הרעם, אך אנו לא נהיה כאותו תינוק.

״כן, כן, למִשמע קול דִרדור הרעם!״ היו עונים אחריו באהדה בשורות האחרונות.

ההמון ניגש אל השולחן הגדול, אשר סביבו, לבושי מדים ועטורי־אותות הצטיינות, ראשיהם שיבה, או קרחת, ישבו נגידים־ישישים, בני־השבעים, אשר כמעט את כולם ראה פייר בבתיהם עם הלצים שלהם, או במועדונים עם קלפי־הבוסטון. ההמון ניגש אל השולחן, והמייתו לא פסקה. בזה אחר זה, ועתים גם שניים כאחד, לחוּצים על־ידי ההמון המתעמס אל מִסעדיהם הגבוהים של הכיסאות, נאמו הנואמים. העומדים מאחוריהם ציינו את אשר לא הספיק לומר הנואם אשר דיבר ונחפזו למלא בדיבורים את החסר. האחרים, בחום ובדוחק זה, מפשפשים היו בראשיהם שמא מצוא יימצא שם איזה רעיון ואצו להביעו. הישישים־הנגידים, אשר פייר הכירם, יושבים היו ומציצים פעם בזה ופעם בזה, וארשת פני רובם לא אמרה אלא שחם להם עד מאוד. ואף־על־פי־כן חש פייר, כי נפעם הוא, והרגש הכללי של רצון להוכיח, שכוחנו גדול על אף הכול, שמצא ביטויו בצלילים ובהבעות־הפנים יותר מאשר במשמעותם של הנאומים, דבק גם בו. הוא לא התכחש לרעיונותיו שלו, אך הרגיש את עצמו אשם במשהו וביקש להצטדק.

״לא אמרתי אלא שיהא נוח לנו יותר להקריב קרבנות, לכשנדע במה יש צורך,״ פלט והוא מבקש לעלות בקולו על קולותיהם של האחרים.

ישיש אחד הסמוך לו הציץ בו, אך מיד נפנה והלך שבי אחרי צעקה שפרצה בקצהו האחר של השולחן.

״כן, מוסקבה תימסר לאויב! היא תהיה כפרתנו!״ היה מצעק אחד.

״הוא אויב המין האנושי!״ צעק אחר. ״תנו לי לדבר... רבותַי, אתם לוחצים אותי!...״

 

 

כג

 

אותה שעה נכנס בצעדים מהירים, לפני ההמון המתפסק של האצילים, הנסיך ראסטוֹפצ׳ין, והוא לבוש מדי גנרל, סרט מלוכסן על חזהו, סנטרו מזדקר, ועיניו מתרוצצות־חדות.

״מלכנו־קיסרנו יגיע מיד,״ אמר ראסטופצ׳ין. ״אך־זה־עתה הייתי שם. סבורני, שבמצב זה שאנו שרויים בו, אין להרבות בדיונים. המלך הואיל בטובו לכנס אותנו ואת הסוחרים,״ אמר הרוזן ראסטופצ׳ין. ״משם יזרמו מיליונים (הצביע על אולם הסוחרים), וענייננו לארגן ולנדב את גדודי־משמר־העם ולא לחוס על עצמנו... זהו הדבר הקטן ביותר שנוכל לעשות!״

החלה התייעצות בין הנגידים שישבו אל השולחן לבדם. כל ההתייעצות עברה בשקט שאין למעלה הימנו. אפילו היתה בה עצבות־מה, כשאחרי כל השאון שהוּקם כאן קודם, נשמעו בזה אחר זה קולות מזוּקנים בלבד, זה אומר: ״אני מסכים״ וזה אומר, לשם שינוי גוון: ״גם דעתי היא כך.״ וכיו״ב.

המזכיר נצטווה לכתוב את החלטת אצילי מוסקבה על כך, שאנשי מוסקבה, כאנשי סמולנסק, מנדבים עשרה איש מאלף וציוד מלא. האדונים שהשתתפו בהתייעצות קמו, כמי שרווח להם, סוף־סוף, הרעישו בכיסאותיהם, והחלו להלך באולם, לשם חילוץ־הרגליים, כשהם שולבים זעיר־פה, זעיר־פה זרועותיהם בזרועות מיוּדעיהם ומגלגלים שיחה.

״המלך! המלך!״ עבר לפתע קול באולמות, וכל ההמון פרץ אל פתח־היציאה.

במעבר רחב שבין שתי חומות האצילים עבר הקיסר אל האולם. על כל פרצופי־הפנים נחה ארשת של סקרנות, של בהלה ודרך־ארץ. פייר עמד הרחק למדי ולא יכול לקלוט את נאום־המלך בשלֵמותו. ממה ששמע תפס רק זאת שהמלך דיבר על הסכנה אשר המדינה נתונה בה, ועל התקוות אשר הוא תולה באצילי מוסקבה. למלך השיב קול אחר, שהודיע על החלטת האצילים, אשר נתקבלה אך זה עתה.

״רבותַי!״ אמר קולו הנרעד של המלך; אִוושה עברה בקהל, ושוב הושלך הס; ופייר שמע ברורות את קולו של המלך האנושי־נעים, הנפעם־נרגש, אשר אמר: ״מעודי לא הִטלתי ספק בשקידת־נאמנותם של אצילי רוסיה. אך ביום הזה עלתה על כל תקוותי. מודה אני לכם בשם המולדת. רבותַי, עת לעשות — הזמן יקר מכול...״

המלך נשתתק, ההמון החל מצטופף סביבו, ומכל עבר נשמעו קריאות־התלהבות.

״כן, יקר מכול... דבר המלך,״ דיבר תוך כדי התייפחות בשורות האחוריות קולו של איליה אנדריאיץ׳, שלא שמע דבר, אך הבין הכול על־פי דרכו.

מאולם־האצילים עבר המלך אל אולם־הסוחרים. שהה שם כחמש דקות. פייר, בין היתר, ראה את המלך יוצא מאולם־הסוחרים, ודמעות־נחת בעיניו. כפי שנודע אחר־כך, אך פתח המלך את דברו אל הסוחרים, ניתזו דמעות מעיניו, והוא סיים את נאומו בקול רועד. פייר ראה את המלך יוצא בלוויית שני סוחרים. אחד מהם מוּכּר היה לפייר, מוכסן מסורבל־בשר, השני — ראש־העיר. פניו צנומים וצהובים, צרי־זקן. שניהם בכו. בעיני הצנום היו דמעות, אך המוֹכסן המסורבל התייפח כתינוק והיה משנן וחוזר ומשנן:

״גם את הנפש, גם את הממון, קח הכול, הוד־מלכותך!״

פייר לא חש כבר ברגע זה דבר, פרט לרצון להוכיח, שלא איכפת לו עוד כלום, שהוא מוכן ומזומן להקריב את הכול. כנזיפה בו בעצמו היה לו נאומו בעל המגמה הקונסטיטוציונית. ביקש לו שעת־כושר להיטיב ולטשטש את העניין. כשנודע לו, שהרוזן מאמונוב מנדב גדוד, הכריז מיד, שהוא נותן אלף איש, וכל מחסורם עליו.

הזקן רוסטוב לא יכול לספר לאשתו בלי דמעות את אשר היה שם והסכים מיד לבקשתו של פטייא והוא עצמו נסע להכניסו ברשימה.

למחרת־היום נסע המלך ממוסקבה. כל האצילים הנאספים פשטו את מדיהם, וחזרו איש לביתו ולמועדונו, נאנחים ונאנקים היו פוקדים על מנהלי־משקם פקודות על גיוס האיכרים למשמר־העם, והיו תמהים ומשתוממים על אשר עשו.