אדון מרוז (אלפיים וחמש)
בלילה הוחרדנו מרעש טרקטורים, דוהרים הלוך ושוב, גם צופרים זה לזה לפנות דרך, ובבוקר נראה קטע הרחוב כלאחר פלישת אספסוף פראי אדם. מזבלה. שקיות אשפה שפוכות על המדרכה, גם על הכביש, אבל נערמו צברים צברים בחצר פיודור. אדון קונפורטי העיד שאיש לא יצא משם החוצה, לא נפתח חלון, לכן לא יצליחו לנקוב בשמות. אבל גם אילו זיהו פנים, לא היו מעזים להזעיק משטרה. כשיצאתי אל המכונית בדרכי למשרד התקרבתי לבחון את גודל הזוועה. יש דרכיי מאבק פחות מלוכלכות, רטן קונפורטי, כי הרי פוגע גם בנו השכנים. לבטא שאת נפש.
ולמה לא הסברת להם.
גבר מגודל שפתאום כאילו החליף צורה, בזכות הכרס הענקית שהשיל מעליו בגילו המתקדם. גם תפיחות הלחיים שעתה תלויות בצידי פניו כבלונים מרוקנים. סיפרו שקיצר את קיבתו בניתוח, והוסיפו, שעל פי דרישת אישתו, מה שעורר, מלבד תמיהה, גם לא מעט לגלוג. מראה הגוף לא נמנה אצלנו על הנושאים המטרידים, ובוודאי לא של אלה הקשישים. עכשיו אחז במגרפה וניסה לגרור מקצת מהזבל שפלש גם לחזית ביתו, וזו ננעצה בקרעי הפלסטיק, ובמקום לרכז, פיזרה. מהומה שספק אם תועיל, הערתי, אבל הוא המשיך במאמציו כאילו חרש. רק כשנפניתי ללכת שמעתיו קורא אחרי בעניין הצוואה. היית צריך להשמיד אותה ואז אולי.
הנה לך.
לא נמנינו על ותיקי המקום, מה שמכונה, המייסדים. חיצוניות הכפר היא שהיוותה עבורנו פיתיון, מלכודת למבקשי שלווה כמותנו. נראה כטובל בגווני ירוק שופעים, מתערבבים באודם עונתי של פריחת צאלונים. רק לאחר זמן הסתבר שקליפה מאחזת עיניים, כיסוי המסתיר שפע סרפדים שלא יהססו להטעים את מגעם הצורב. נדחקו הצידה המדנים והמריבות רק כשהתייצבו מול חצר פיודור.
לדעתה המסתייגת של מרי, דרכי פעולה צורמות, בלתי ראויות לחברה תרבותית. חלילה שתתפרש כמנסה לגונן על אלה שם. לא צחים כשלג, ובפירוש לא מעוררי חיבה. בייחוד זו האישה העבה, שעל פי הלחשושים, קוטלת את בני ביתה בשיטתיות זהירה. מרי גיחכה, מצטטת את פיטפוטי הזקנות במרפאה, לועסות זו באוזני זו כאילו ראו בעיניהן. ובשאלה אם זכורה לי העוגה שהביאה כשהגענו. בכל זאת לא מצליחה לרדת לשורשי השנאה. דומה שמעור אחד, כל קשישי הכפר, ילידי פינות קרפטיות המובדלות בקווי גבול שרק על גבי מפות, לא במראות הנוף ובטעם תבשילי המטבח. כמותם גם אלה המנודים בחצר המוקצית, אותו חומר ממש.
לא להבין, שחה מרי, מושכת בכתפה.
(מרי היא אישתי).
מפני שמעבר לכביש כאן ממול, לכן הבחנו מיד. לציין כהפתעה ראשונה, ומה צפוי עוד. אפילו יובל כשעוד ילדון, שמצאתי צמוד למה שהיה פעם שער, ועכשיו גרוטאה חלודה, רוכן ומציץ פנימה. מה, שאלתי, ואמר שכמו היער מהסיפור ההוא שהקראת לי, על הילדים והמכשפה.
זיתים כמו אצלנו ועצי פקאן.
ומנענע בראש שלא, שונה לגמרי.
איך שונה, התעקשתי, וענה שכמו יער רע.
להודות שלא היו שופעי ידידות גם שאר דרי הרחוב, כך בתחילה. מבטי סקרנות בלתי מנומסים שנענו על ידינו בהינהון לשלום, ולפעמים בשאלה, סליחה, אם יודעים באיזה שעות פתוח משרד המזכירות אחר הצהריים. ומרי, בענייני ההסעות מהגן, כי צריכה לדייק לשוב מהעבודה כדי לקדם את פני הילד. כאלה שיחות. לא אשמת המקום, תירצתי, ורק הסוג שאנחנו, שלא מזדרז להתחבר. הסבר שאולי לא ממש שכנע, הותיר בפניה ספקות. אחר כך בכל זאת נמצאו לה כמה ידידות, מאותן שילדיהן בני אותו גיל, או ששרות יחד בכל יום גימל בחוג הזמר. שתיים שלוש נשים צעירות, שדי והותר. וליובל את נוני ונוקי ונושי והילדה בקה.
(אין נושי, צחק יובל).
גם כמה שכנים ובעיקר שכנות.
אלה מיהרו ליידע שההם שם תמוהים מן ההתחלה, הדיירים ממול. מיום בואם הסתגרו בחצר הבית, וחיו ממה שגידלו, זיתים ותפוחי אדמה וענבים, מעבדים את הפרי ומאחסנים לחורף. גם כמה עיזים ממין נקבה (האם אין צורך בתיש), שליחכו את העשב בין העצים ובוואדי למטה. מי שהתלהבו לספר, נשים צעירות שעוד טרם נולדו, ורק מקטעי שמועות שרווחו בילדותן. בעצמן לא מבינות איך נפתר שם נושא הבגדים, והבישול, האם על עצים, ומה כשצריכים תרופות. נשארו תלויות באוויר רוב שאלותיה של מרי. יותר בהירות השנים שכבר מתחברות לזיכרונותיהן, כשגדלו הילדים והצטרפה האישה צוקי להיות בת זוג לבחור המפגר. אגב, זיווג שנותר תמוה, לגמרי לא מובן.
אישה גדלת גוף שמתאים לומר מגושמת, אפילו כעורה. ומרי הסתייגה מדרך התבטאותי, יש יפים יותר ופחות, ולא אשמה במראה שהעניק לה האל או הטבע. במקום זאת, להעריך את החריצות, שנוסעת לעבודה בכל בוקר, ובנוסף מגדלת שני ילדים בתנאים, שאיך לומר, משפילים. לא עורר התפעלות הבן סנדר. כבד ומחוספס כאמו וכבר בגיל חמש עשרה (בעת שהגענו), נראה טרוד בחיפוש אחר רווחים קלים. לא שונה משאר הצעירים כאן, ניחמתי. עניין אחר הבת, שהייתה אז בראשית שירותה הצבאי, חיילת זעירה. יצור אוורירי שלא מתחבר בשום דרך אל השאר. נראית לא שייכת, טענה מרי, ופתח לסברות שהולמות הולכי רכיל, אלמלא ראו במו עיניהם כשבאה לעולם. וצחקתי לתמימות. אין סוף אפשרויות ורק לא זו החוקית, כלומר שבתו של הבעל. שום צורך במומחיות, ודי במראה עיניים. הנה האישור של אדון דנון שמהנהן בשקט.
התחיל הכעס מיד כשהגיעו, סיפר השכן דנון, כי דיווח להנהלה שנשוי פלוס ילד בן שש, הנה התעודות. שום סיבה לחשוד, לבדוק, להתלבט, ואישרו את קבלתם. פתאום זה.
לא סיבה לפסול על תופעות כאלה, שקודם כל אסון למשפחה עצמה. בכל זאת פרט שמטעמי הגינות היה ראוי לציין. אחר כך נולדה הבת, נורה. תיכף הבנו שבאותה בעיה (שח דנון), וסינלה הורה להמתין חודש חודשיים, ואז לסור אליהם לשיחה בארבע עיניים. עניין פרטי, ומחליט כל אחד לעצמו, בכל זאת הרהבנו עוז להשמיע באוזנך את דעתנו, אנא קבל זאת כעצת ידידים הרוצים רק בטובתכם.
יעץ לו שמוטב לא לנסות בשלישית, גם כך יהיה העומס על כתפיהם כבד מנשוא. והרי אין דרך לוודא שלא פגם באחד ההורים, משמע ישוב ויחזור.
מין תסמונת, שהיום כבר נבדקת בשלבי ההיריון המוקדמים, לא בעת ההיא. משהו שמוסבר במספר הכרומוזומים (ביארה מרי, מסתייגת מהכינוי המכוער שנקב דנון, ובמקומו השם המדעי), פוגע ביְכוֹלֶת השכלית, גם בולט בצורת הפנים, ולהוליד לא מסוגל.
לפחות זאת.
משמע, הילדים מאחד הגברים שמסתובבת ביניהם, אולי במקום עבודתה. לא ממש ענייננו. ומרי סיפרה שהשם גולדי, ודומה בצורה למי שלא הכרנו, לאישתו של פיודור הזקן, שכבר מזמן בין המתים. כך העיד כל מי שהכיר את האישה ההיא שמסתבר שהייתה נאה מאוד.
אז איך.
הבחורה הקטנטנה במדים שפנתה בשאלה אל מרי בעת שטרחה בגינה, מתחחת סביב הפרחים ותולשת שורשי יבלית עקשנים.
אולי שבוע אחרי שהגענו, וכמובן כיוונה בשאלתה אלי, אף שלא בקיאה במסלול נסיעתי, אם מתאים לאן שצריכה. והשבתי שבחמש ושלושים בבוקר, משער שמוקדם מדי עבורך. ועוד אמרתי שמניע את האוטו ותיכף יוצא לדרך, לא ממתין, לא צופר להאיץ. והינהנה, כבר מחר בבוקר אם אפשר, הו תודה לכם, תודה רבה.
השם שלה גולדי, שחה מרי (מי קורא כך לבתו בימינו), ובגילוי לב, שהופתעה, הייתה בטוחה שאסרב. וגיחכתי, חמש וחצי בבוקר, שום סיכוי שתדייק, ואפילו כן, מה תעשה שם במשרד הצבאי בשעה שש, כשצריכה בשמונה. לכן הפגנת רצון טוב שאינה כרוכה במחויבות אמתית (גיחכתי).
להיות מופתע גם אני.
פועל ידיו של איש אחד, המנהיג המקומי סינלה, וכל השאר נגררים. אמת שלא בעל כורחם, רעיונות שנפלו אצלם על קרקע פורייה, חרושה ומזובלת בגללי פרות, התחברו אל יצריהם. גם בהתאם לנוסחה הישנה, לכללים שכתובים בתקנון, לאידיאולוגיה. ואחרי שנים (כשכבר קשיש שהתכווצה קומתו ותפחו משמניו, כבוי תשוקות, רק לא תאוות שלטון), הפך כיוון מקצה לקצה, (לא את מושא המאבק), ועדיין דוהר העדר בעקבותיו.
לדעת מרי, בזכות כושר המנהיגות. אוהבים להעביר את נטל ההחלטה אל כתפי האחר. גם את ההתרוצצויות. אמת שמושחת, רע ונוטר איבה, אבל מחליט ומבצע, ומוטב שלא תתייצב בדרכו. ואמרתי, יום אחד נגלה שמכר את כולנו.
מפני ששום השקפת עולם, שום עקרונות, תאוות שררה בלבד.
להזכיר שכבר הסתבכו בעבר, צנחו לתהום, ועדיין משלמים את מחיר ההפקרות. לא תכלה הבושה גם כשיסתיימו חובותיהם. הרי בזכות זאת יכולנו לרכוש את המשק הזה בסכום מגוחך. ערכיי שוויון וערבות הדדית, שמפארים דפים בספרי לימוד, נמחו כולם בשיטפון של רדיפת בצע סוחפת. חטוף ככל שתוכל, ואף הרחק מעבר.
בהנהגת האיש סינלה.
לכן איך לבטוח גם במהלך החדש, שלפי שעה לא הועיל במאומה ורק טינף את הרחוב, כאן מולנו. שבוע שלם נותרה הצחנה.
גולדי הייתה מתכווצת במושב לידי, מתאמצת להרחיק את השינה שנקטעה בצילצול עקשן של שעון מעורר. תישני, גיחכתי, מבטיח להעיר כשנגיע, מכיר היטב את השער. ומסרבת, מפני שבלתי מנומס. הרי כמו אורחת שלך, אז איך. וגיחכתי, רצונו של אדם כבודו, כך טוענים יודעי דבר. שיחה ראשונה, שנקטעת באי-נוחות של שתיקות מתארכות. בקושי החל להסתמן הבוקר, דלילה תנועת המכוניות, וכאילו קפיצת דרך. עכשיו תעמדי לפחות שעה מול דלת משרד נעולה. היום, אבל לקראת מחר כבר תדאג למפתח. תדליק תנור, תמזוג לעצמה כוס קפה, ותעשה את עבודת הכתבנות בשלווה. בין כה וכה הייתה משחיתה את הזמן בדרכים, בהמתנה עצבנית לאוטובוסים.
תבקשי בתמורה להקדים לצאת בסוף היום.
ושתקה, מחייכת אל עצמה.
החלטה שבוודאי בסמכות מישהו מעליך, אני מתעקש, והאם כל כך מרושע.
ועדיין מחייכת, משפילה מבט, לרמוז שלא, לא זה. ולאחר דממה שאולי התלבטות האם להגיד ואיך, הסבירה בניסוח שואל, שלאן כל כך נחפזת בתום יום העבודה.
כמעט עשרים שנה עד שזכיתי להסבר מלא, ולא מפיה, כיוון שכבר הייתה רחוקה.
מי ברא את הגיהינום, שאל פיודור (אף פעם לא התרגלתי לתוספת האינטימית, סבא). מפני שעל נטיעת גן העדן דווח במפורש, גם פורטו המיקום ושיטת ההשקיה. מסתבר שכולו מעשה האל, בעוד הגיהינום הוא פועל ידינו. זו דעתו. לתמוה אם היה גברתן בצעירותו, כי לא נותרו לכך עקבות. גם לא גבה קומה על פי מה שנותר בגילו המתקדם, שמונים (לפי עדותו). לכן מפליא שנשמע צלול למדי (שחתי לאשתי), על אף קביעתם הנחרצת של חכמינו לגבי זקנים עמי ארצות.
(עורר בי פחד, גילתה מרי).
ספק אם ראיתיו פעמיים מאז בואנו לכפר (הפעם האחת אירעה כשנפטר בנו, הזכירה לי), ולא שוחחנו מעולם קודם לכן. הפתיע כשנכנס לביתנו להשמיע את משאלתו, ונרתעתי. תחיבת חוטם לעסק מזוהם, ולשם מה לי. אם לא מוטב להפקיד בידי עורך דין, בעל מקצוע שבכלל תפקידיו.
וניענע בראשו.
כבר שנים לא יצא מגבולות חצרו, וכל נסיעה תעורר מיד תשומת לב (של מי). מעדיף שייעשה בצנעה. גלוי לב להוסיף שאינו סומך על זרים, ימצאו דרך לנגוס בעוגה תמורת העלמת המעטפה הזאת שמבקש להפקיד בידינו. לפתוח בנוכחות עדים לאחר מותו. לא ירחק היום, ונקב בגילו.
לשאול (בחיוך), אם סומך עלינו.
בגלל הבת שהסעתי לפני שנים ולא השמיעה ולו רמז קל להתנהגות בלתי נאה, מתכוון לקטנה, לגולדי (בת, האם לא נכדה). מקווה שלא אפגע אם יתוודה שיותר מכל סומך על אישתי. לא תיתן יד למעשה שפל. חלילה שיפורש כהסתייגות ממני, הרי בא אלי ביוזמתו.
(ובשנית), בטוח שלא נותר לו זמן רב.
היה חשוך וסופה חורפית טילטלה בנחישות את האורן הזקן בחזית הבית, מתאמצת למוטט. שעת ערב שאולי מאוחרת להתדפק על דלתם של הדנונים. מוטב להרחיב את המעגל, הסברתי לו, לשם יתר אמון לכשיידרש. (גם להקשות על מעשה שפל, ציחקקתי). והסכים. גברת דנון הייתה ידידתה האחת של אשתו, כל עוד חיו שתיהן.
כבר לא צעיר גם אדון דנון, ולך סמוך על יד המקרה. אבל הרי לא אתחיל לשוטט כל הלילה בחיפוש מועמד שגם יתקבל על דעתו. ובסופו של דבר הסתיים כבר באותו שבוע, לא נודע היום המדויק. כמה זמן עד שמעלה צחנה גופה מתה, ועוד בחורף.
ומרי תמהה איך ידע, ואם סתם צרוף מקרים. כך בעודה שוקעת לתוך אותה קדרות מוכרת, שגוררת לאיזו פינת התייחדות אפלולית. לא, לא מחשבות, סתם התבוססות בעגמה לא מוסברת, בטוחה שתיכף תחלוף. כאילו נתפסה בקלקלתה. ואני הרי יודע לאן מתחבר, לאסם המחבוא המזוהם של ילדותה, לצד פרות וסוסים שלעסו בשתיקה וגם היא. לא מזון לבני אדם, ובכל זאת הרגיע את הבטן המקרקרת. ושטוב השקט כבר למדה יחד עם פסיעותיה הראשונות. גם להסתתר בזריזות עמוק בערימת החציר ולהקפיא כל תנועה. כך בכל פעם שנשמע הסימן המוסכם, שריקת האזהרה שמקדימה הופעת זרים, או אחד מבני משפחת חמיליו בבואו לחלוב או להשקות עגלה שאך נולדה. חלילה שיתוודעו לסוד. חוויות שנשרטו בנפש התינוקת ואין למחוק. הציף את לבי כשהכרתיה, וחרף כל השנים עדיין חש אי-נוחות.
מבצע האשפה היה רק שלב במערכה, והתגלה ככישלון חרוץ. קונפורטי טען שמטונפים בעצמם, לכן אחרונים לגלות רגישות לכל סוג של זוהמה. בינתיים סובלים בעיקר השכנים, אנחנו. כשנושא סינלה דברים בזכות הנכונות להקרבה, מוטב שתחילה יעמיד את עצמו במבחן. גיבור גדול כשביתו שם בקצה האחר, הרחוק. חלק מהפרטים הגיעו (כרגיל) דרך ידידותיה של מרי. השלים את התמונה דף שהפיץ הוועד, ובו הטחה בחברים על חוסר הנכונות למעט אי-נוחות, ולמתן יד למאמץ. הרי נועד לתרום לכולנו. האין מבינים שהמאבק הוא על מעמד הכפר, על דמותו החברתית, ובתוך כך ערך הנכסים. כמובן נעים לגלות עד להיכן המריאו מחירי הנחלות, ובכמה תפח רכושנו, אבל זאת בתנאי שלא נחויב חלילה בדמי כיס. היכן התבונה (כתב סינלה), אנשים מתבוססים בזבל הלולים והרפתות ברדיפה אחר הכנסה של כלום, שאף היא אינה מובטחת כלל, וכאן רווחי עתק, הצלחה מוכחת. חלילה שיתפרש כרדיפת בצע (המשיך. מיהו שניסח לו זאת), ובהחלט בקטגוריה המכובדת של איכות חיים וסביבה. האם תש כוחנו.
(המילה הגבוהה הזאת, קטגוריה, שבהחלט לא כלולה במילון המקומי).
מסתבר שנוסו גם אמצעים אחרים. לחסום את אספקת המים והחשמל, גם דמי חכירת האדמות. צעדים שננקטו בזה אחר זה ונבלמו בהוראת בית דין, מאחר שהנושא מתגלגל ביוזמתנו בבתי המשפט. לטענת פיודור מחויב הכפר בתשלומים, על פי הסכם ישן שנחתם בין הוועד לבינו, ובתמורה ויתר על מרבית חלקותיו החקלאיות. העסקה אושרה גם באסיפה הכללית, ובלא הגבלת זמן, שאם לא כן איך יתרצו את המתנתם חמישים שנה. סינלה עצמו (בעת ההיא מזכיר צעיר, וכבר אז ניכרה בו שאפתנות גסה ודורסנית שאינה מגובה בקבלת אחריות), הוא החתום מטעם האגודה. התדיינויות בבתי המשפט, לא תמיד ברור מתי נפתחות, אך לעולם אין לדעת את מועד סיומן. בינתיים יש לצרף את הוצאות מבצע פיזור האשפה ואיסופה לחשבון התשלומים הארוך שבכרטיס הפיודורים, בתוספת עלות עורכי הדין ששכרם, כידוע, נקוב מראש.
כמו לרשום על הקרח, רטן קונפורטי.
מרי סיפרה שבעבודת ידיים, שני פועלים שצוידו בדליים ומגרפות. החלו עוד בטרם יצאה לעבודה, ועדיין טרחו כששבה. כמה שהתאמצו, בכל זאת נותרו עקבות שרק בכוח הזמן למחותן. אחר כך הונמכו הקולות. לא עלוני הסברה, לא צעדים מכוח השלטון, במקומן הטרדות שאין להן אב. אבן שהוטחה פתאום בשמשת חלון, חבלי כביסה שנתלשו על כל מטענם. אפילו רעפים שפורקו בעיצומו של גשם זלעפות.
לא שאלנו מי.
מרי התנגדה לטענתי שעדיין אנו בחזקת אורחים, שלא לומר זרים. תירוץ עלוב ופחדני. שותפותנו במעשים היא מעצם החברות בקהילה, ולכן למחות או לקום וללכת. לך כמובן קל יותר, כי כל היום רחוק, שקוע בעיסוקיך, אבל אני כאן על הטריבונה, ממש מול הזירה.
בכל זאת מפגע החצר הזאת.
לדעתה יכלו לנטוע צמחים שיסתירו, השקעה מזערית לעומת צעדי המלחמה העקרים, אפילו קיר ברושים גבוה. להשקות כדי שימהר לצמוח.
ניכר שכועסת.
לא כועסת, חשה בושה.
ולא נחה עד שזימנה עצמה לישיבת הוועד, לטעון, גם להציע, וחזרה חפוית ראש. הכי גרועים היו ההינהונים שכאילו מטים אוזן, ניסוח הסיכום שהכתיב היו"ר לפרוטוקול: הנושא ייבדק. לטעון שלא בקיא בפרטים שחשפה. והאם בטוחה שנופצה שמשה, כלומר באבן.
לא בקיא בפרטים, גיחכה, וכמה שהצטנעה מולם (הזמינו לשבת), חלילה שיתפרש כהידחקות למקום גדולים, היא החדשה. אפילו את הציטטה על האחד שבא לגור וישפוט שפוט.
וצחקתי, רמז לאנשי סדום. אבל בוודאי לא זיהו.
בכל זאת מוטב לנו לא להפריז במעורבות, להתבלט כנושאי דגל מחאה, אנו הטובים ומה אתם. להוסיף את יובל בן החמש, שכמו בחבלי קסם. נמשך אל השער ההוא להציץ במתרחש בארץ האגדות. עד שנבהלנו כשיום אחד התלווה אל האישה עגולת הפנים פנימה. להזכיר שדמות בעייתית מלידה, ויותר מדי סיפורים על אסונות, לחמנייה חמה לקוראי עיתונים, לכן לאסור בלשון בוטה. מרי ביקשה להרגיע, סתם ישבו על מדרגות הבית, ליטפו טלה או גדי (אם עיזים, אז כנראה גדי). וטענתי שעד האסון, ואז יגיע תור ההסברים, ההתנצלויות, שאיך יכלו להעלות על הדעת, בעוד כאן שפע סימני אזהרה. אסור, הודעתי לילד, אפילו להתקרב. נדמה שנחמד להאכיל תרנגולת, להחזיק אפרוח, בסוף אולי כמו עמי ותמי, זוכר מה קרה. (ברחו, אמר יובל).
אם לא חש שמגזים.
הסכין שחותכת בעגבניות להיות סלט צבעוני של שבת, עכשיו שרטה באצבעותיי. הנה הושבתה שלוות ארוחת הבוקר המשפחתית, וכבר תרבץ העננה על יום המנוחה כולו. תיסכול שמוליד כעס, מטביע במחשבות שחורות. מפני שיום שנועד לפצות על הריחוק בששת ימי ההתרוצצויות, והנה.
זו שם אפילו לא תישא בעונש, כי מפגרת.
ומרי החרישה, יודעת שאין טעם להתווכח כששטוף זעם. יאפיל על טיעוניה בהרמת קול. בסופו של דבר, מה אירע. ישב אצל השכנה, ליטף בעל חיים שאינו מסוגל להרע. ומהיכן הרעיון שמסוכנת. אישה מסכנה שהמר גורלה, ניכרת בחיוך הטוב שעל פניה, שנקי ממזימות.
מעל הצלחת שעדיין הכילה שאריות ארוחה שניטלה חגיגיותה, תהיתי בקול איך נקבצו בחצר אחת חוליים כה רבים. ומרי השיבה שהאחד יחוש סלידה, והאחר רחמים. שתי תגובות מול אותו נוף עצמו. להודות לאל שלא חלק גם לנו מטובו.
מאמינה שיש אלוהים, בישר יובל.
אם לכן חיפשה מקלט אצלנו, הוכחה שחרף כל מגבלותיה בכל זאת מצוידת בחוש הבחנה, שאולי נכון לקרוא אינטואיציה. האישה נורה. אחרי כמעט שבועיים של חיפושים (להודות שמרושלים למדי), והשערות מרחיקות לכת שאין לתמוה שצצו. בייחוד על רקע המעטפה שהותיר בידיי הזקן, ושפתיחתה קדמה להופעתה של זו בביתנו. מרי טילפנה אלי למשרד (מעשה נדיר שבתחילה עורר בי בהלה), נשמעה נרעשת. נראה שאין יודעים שהתגנבה לכאן, מורעבת ומותשת אבל עדיין על רגליה. אחוזת פחד, איך לא. כבר התרחצה קצת, ידיים ופנים, אבל מסרבת להחליף בגדים, ויושבת מכווצת על הרצפה הרחק מכל חלון.
כיוון שכך אין לכם אלא להמתין שאשוב, אשתדל להקדים.
אחרי שהנחתי את השפופרת עלה בדעתי שהיה עלי לבקש שתנהג בזהירות. הרי לבדן בבית וגם הילד, ולעולם אין לדעת.
