מוות בשנגרי-לה

תל אביב

 

ערב פסח, 06:45

 

לקח לי זמן להבין שהטלפון מצלצל. נחַתִּי בארץ ממומבאי בשלוש ורבע, באיחור קל. עד שהגעתי הביתה, השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר.

 

הרמתי את השפופרת ועניתי בקול יבש, לא ממש ידידותי לעולם, "מה?"

 

"דותן."

 

שי, השותף שלי. הקול האחרון שרציתי שיפתח לי את היום. קול שאמר תמיד דבר אחד, צרות. ואם זה לפנות בוקר, משמע בצרורות.

 

"נו?"

 

"שמעת שווילי נרצח בהודו?"

 

התיישבתי באחת במיטה, ער לגמרי, "מה? מתי?"

 

"כנראה שלשום בלילה. מצאו את הגופה שלו באיזה מלון מפורעש בדלהי."

 

"אני מקשיב." המוח שלי התחיל לעשות מרתונים. מה לעזאזל וילי עשה במלון מסוג אפס בדלהי? לא מתאים לבן אדם.

 

"זה נשמע כמו הוצאה להורג. ערפו לאיש את הראש."

 

"יש פרטים נוספים?"

 

"לא שאני יודע עליהם," אמר וניתק.

 

הרוס לגמרי, הסתכלתי על השעון. 06:47. הלכה השינה, או מה שניסה להתחזות אליה.

 

הייתי במקלחת כשהנייד צילצל. כשיצאתי, הוא צילצל פעם נוספת. על הצג הופיע מספר חסוי. בכל זאת עניתי.

 

"בוקר טוב לך, דותן נאור. אתה ישן לבד, או שדבוקה אליך איזו קרצייה סקסית שמספר תעודת הזהות שלה מתחיל בספרה שלוש, ולפי חוקי המדינה היא נחשבת קטינה?"

 

"קנאי," אמרתי.

 

זה היה קולו של ברנע מהיאחב"ל, היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות. לבן אדם היתה יכולת מוכחת לנחות עלי ברגעים הפחות מתאימים. היה לו את החושחש הזה.

 

"אני בדרך," אמר, "שים מים לקפה. וכן, תזרוק גם איזו חביתה עם הרבה שמן למחבת. השותף שלי טיפוס גדול, רעב ואוהב את הכול נוטף."

 

"הגזמת," הודעתי לו וניתקתי את השיחה.

 

עשר דקות אחר כך נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי. שניהם ניצבו שם.

 

ברנע הוא חתיכת טיפוס. משהו כמו מטר שמונים ושש, כמעט בגובה שלי, כבד ממני בעשרים קילוגרמים וחזק כמו פר. קראנו לו בשירות "הקציצה", בגלל מה שהיה עושה עם האגרופים שלו לפנים של הנחקרים. הוא קצת נרגע מאז שעבר למשטרה והעמיד לרשותה לא רק את מסת השרירים, אלא גם את נפח המוח שלו ואת הניסיון שצבר.

 

הוא הרשה לעצמו להדגים בדל של חיוך כשנכנס, סיגריית הקאמל־בלי־פילטר הנצחית שלו בפה. "זה שוקי," הציג את הסמל שנכנס אחריו.

 

מולי עמד סתם ז'לוב, שמן של נפח בלי צורה. היו לו עיניים קטנות וחזיריות שהתרוצצו כל הזמן. מרגע שנכנס, הן עפו לכיוון המטבח.

 

"אני עושה סיבוב אצלו," אמר שוקי.

 

"תרגיש בבית," אמרתי. הציניות נשפכה ממני, אבל דילגה בקלילות מעל הסתום, שלא ראה כלום בעיניים חוץ מדלת המטבח.

 

ברנע נאנח. "תגיד, מאיפה הופעת הפעם?"

 

"מומבאי. נחַתִּי הבוקר."

 

"תאמין לי, אתה חי בסרט. הייתי מוכר עכשיו כליה כדי להיות על איזה מטוס, רחוק מפה. מה עשית שם?"

 

"ניסיתי להחליק החוצה איזה ילדון שתפסו אותו עם חמישה קילו עשב בשדה התעופה."

 

ברנע שרק. "ו...?"

 

"שימנתי את כל מי שאני מכיר וצריך ורצה. פיזרתי שטרות ירוקים לכל כיוון והרבה, אבל לא יצא מזה כלום. אפס. זירו מוחלט. מתעקשים להעמיד אותו לדין. ההודים רוצים משפט לדוגמה. נמאס להם מכל סטלני הצ'ילום3 הישראלים שהתיישבו אצלם ולא זזים, חוץ מצפונה ודרומה עם הרבה חומר. ניסיתי להסביר להם שהוא הבן של 'ורי אימפורטנט ג'נרל', אבל נאדה."

 

3 צ'ילום: מקטרת לעישון חשיש.

 

"מה אתה רוצה? הם גויים."

 

סמל שוקי הופיע בפתח המטבח. על השפה העליונה שלו היו דבוקים פירורים מחפיסת ופלות ישנה, שנשארה פתוחה עוד מלפני הנסיעה.

 

"לא מחלקים לכם בתחנה שוקו ולחמנייה בבוקר?" שאלתי.

 

השמן התנפח וירק את שאריות הוופלה על הרצפה הלא נקייה במיוחד שלי. ראיתי שהוא מחפש סיבה להיכנס בי. גם ברנע שם לב, והעביר הילוך.

 

"מה הקשר שלך לווילי מזרחי?"

 

"מכר ותיק," היתממתי, "למה?"

 

ברנע הרגיש שאני מתחיל למרוח אותו ואיבד את מעט הסבלנות שהיתה לו. "למה? כי אתה הדפוק היחידי שמופיע ביומן המחשב שלו, לתאריך של היום."

 

לא עניתי. חשבתי. נזכרתי בתאריך.

 

"נחַתִּי בשלוש לפנות בוקר," אמרתי, "טיסה ישירה של אל־על ממומבאי. אתה יכול לבדוק ברשימת הנוסעים."

 

"אני יודע מה אני צריך לעשות," התיז, והדליק עוד סיגריה.

 

ניפנפתי את העשן שנשף לעברי.

 

"מצאו אותו שלשום בלילה בהודו שלך, שחוט כמו חזיר, וזה בלשון המעטה. אתה יודע משהו על זה?"

 

"עבודה של מי זה נראה?" שאלתי, בניסיון להבין מה לחקירות בינלאומיות ולרצח של וילי.

 

"קצבים. מה אני יודע?" אמר ברנע, "ההודים עובדים על זה. אין להם בינתיים קצה של חוט. חושבים שהוא נשא עליו סכום כסף גדול במזומן."

 

"לא מסתדר לי. האיש היה מנוסה. הוא כבר היה בבלגן אחד או שניים בחייו."

 

"נחזור לפגישה שלך ושל וילי. על מה ולמה?"

 

"נהגנו להיפגש אחת לכמה זמן ולסמן קרקעית של בקבוק ויסקי."

 

"ולמדוד למי יש יותר גדול," קטע אותי ברנע. "די, דותן. תן לי בשר. היית מעורב באחת מעסקאות הנשק שלו באסיה?"

 

"מה פתאום?"

 

הוא נתן בי מבט ספקני. "זה כן או לא?"

 

לשוקי היה רעיון אחר. "ברנע, תן לי דקה או שתיים איתו, והוא פוצח בשירת התקווה," התחנן.

 

ברנע צחק. צחוק טוב, יפה לבריאות. הוא כמעט נחנק בסוף, אבל זה בטח בגלל הסיגריות שטחן בשרשרת.

 

"תרגיע, שמן," אמר, "הוא רק עושה 'אהה' ואתה עף."

 

שתקתי, אבל פרקתי שכמות וניערתי כתפיים, למקרה שאצטרך לעשות התעמלות בוקר על סוס היאור הדפוק.

 

"הבן אדם יש לו חגורה שחורה בכל מה שאתה אפילו לא מכיר," הוסיף ברנע ופנה אלי, "תזכיר לי, איפה הלכת מכות עם פוטין?"

 

"ולדימיר פוטין?" שאל הסמל, לא ממש מאמין, "אתה מתכוון לנשיא רוסיה?"

 

"מנזר שאולין," אמרתי, "במרכז סין."

 

חובבי אמנויות הלחימה ושוחרי סרטי הקונג פו מכירים את שאולין כמקום שבו נוצרו טכניקות לחימה שפיתחו הנזירים הלוחמים, בידיים רכות, במקל, בחרב. "רך כמו כותנה, קל כמו סנונית, קשה כמו ברזל," כתוב על שער המקדש. היה ברשותי תצלום משעשע עם הנשיא הרוסי, אחרי קרב לא ממש משעשע בינינו. הוא ניצח אותי. פוטין הוא לא קוטל קנים. ושנינו פעלנו מתוך מקורות אנרגיה אחרים. הוא רצה לנצח מתאווה לכוח, אני עסקתי בחיפוש מסוג אחר, שהתחיל כשעזבתי את השירות ועדיין לא הסתיים. לכן הפסדתי.

 

שוקי מדד אותי מלמעלה למטה. "בבל"ת," אמר, "אין מצב."

 

"אמיתי," צחק ברנע, "ראיתי תמונות."

 

יש דברים שאסור לחשוף. גם לא בתור בדיחה, חשבתי. עשיתי טעות. הראיתי פעם לברנע, ברגע של קצת אגו, תצלומים מאימוני הקונג פו המפרכים שעברתי בשאולין.

 

"מתי נפגשתם בפעם האחרונה?" שאל ברנע.

 

"מי? פוטין ואני?"

 

"דותן, חליכּ מחארטה," אמר ברנע, "אתה ווילי."

 

"לפני שנה בדיוק. וקבענו להיפגש היום אחר הצהריים, לפני החג."

 

"למה הריטואליות הזאת?"

 

"יצא ככה."

 

חשבתי על ההתערבות עם וילי וכמה חשיבות הוא ייחס לה, ולא רק בגלל שרצה לנצח. לא היתה לי שום כוונה לשתף את ברנע בפרטים.

 

"אני נמצא הרבה בנסיעות. וילי לא פחות. אז קובעים אחת לשנה, בדרך כלל לפני סדר פסח, ואם באמצע מישהו מרים טלפון, אז גם בסדר."

 

"ואיפה היתה הפגישה האחרונה?"

 

"במשרד שלו."

 

"איזה מין בן אדם הוא היה?"

 

חתיכת שאלה, איך אפשר להגדיר את וילי? מה עושה סוחר נשק למה שהוא?

 

"קשוח, ציני, מחושב מאוד, לא דופק חשבון," אמרתי.

 

זה כאילו אמר הרבה, ובעצם מעט מאוד.

 

הייתי בדרך לזרוק עוד מילה, אבל אז הטלפונים והביפרים של ברנע ושוקי טירטרו במקביל.

 

"מה קורה כאן?" שאל ברנע, "מתקפה?"

 

הוא ענה לנייד שלו, ובה בעת קרא את הודעת הביפר. הפנים שלו התכרכמו בעווית של כאב ואחר כך עלה הזעם, שהתחלף במהלך מהיר של מחשבה. שוקי התחיל להזיע וברנע ניתק את השיחה והדליק עוד סיגריה. לשם שינוי, שתק רגע ועישן.

 

גם הטלפון שלי צילצל. לא עניתי.

 

"אל תטרח. אני יכול לספר לך מה זה," אמר ברנע, "מתקפת טרור מתואמת על יעדים ישראליים בהודו. ממה שמעבירים בקשר כרגע, מדובר בהתקפה משולבת על בית חב"ד במאנאלי, גסטהאוסים ברישיקש, וכנראה אירוע חטיפה של ישראלים בקשמיר. כולם בהלם. ראש ממשלת הודו מעדכן בטלפון האדום את ראש הממשלה. אנחנו במלחמה, ולא כאן."

 

הטלפון שלי צילצל שוב. לא עניתי.

 

ברנע התנהל לכיוון הדלת. השמן נגרר אחריו.

 

"תקרקע את עצמך לתקופה הקרובה," אמר, "לא גמרנו את הסיאנס. יכול להיות שיהיו לי עוד שאלות."

 

השמן זרק מבט שאמר, "חכה, עוד ניפגש".

 

כשיצאו, נתקעתי על המילה שברנע השתמש בה. סיאנס. לתקשר עם נשמות שכבר אינן בעולם הזה. אסור לדרוש אל המתים,4 חשבתי, אבל האם תהיה לי ברירה?

 

4 "לא יימצא בך [...] ודורש אל המתים", דברים י"ח, י'־י"א.

 

הטלפון צילצל שוב.

 

זה היה סימן לא טוב.