אינפרנו

יום שני, 9:00 בבוקר

פגישה מספר אחת

"בוקר טוב ליה." הוא אומר ובוחן את שפת הגוף שלי, ברור לי שהמטרה היא לבדוק אם אני מעוניינת ללחוץ את ידו. אני מכניסה את ידיי לכיסים כדי שהמסר יהיה מאוד ברור.

הקול שלי שקט כשאני משיבה, "היי."

"איך הייתה הנסיעה? הסתדרת עם החניה?" הוא שואל בקול נעים.

לא רציתי לענות. לא רציתי להיות כאן בכלל. "כן, היו פחות פקקים משחששתי שיהיו."

"יופי. בואי ניכנס לקליניקה."

החדר נראה נוח ומזמין. זו כמובן הייתה המטרה. הריהוט בנאלי, כזה שאפשר למצוא בכל מקום והקירות נצבעו בגווני אדמה ניטרליים שיכולים להתאים לכל סגנון. בצד ניצב מזנון ועליו כוסות שתייה חמה, קומקום וחלב, ובמרכז החדר שלוש כורסאות. כורסה בודדת ומולה שתי כורסאות.

צמוד לקיר עמד שולחן קטן ונמוך ועליו בקבוק מים וכוסות, קופסת טישו ושעון קטן המופנה לכורסת המטפל.

התיישבתי בכורסה הקרובה ביותר לקיר ושקעתי בה.

אלוהים ישמור אותי יחד עם כל סוכריות הגומי. מה עכשיו?

אני מסדרת את כל האיברים שלי בצורה שנראית לי הכי נכונה, כדי לשדר שאני רגועה ונורמלית - כתפיים שמוטות, גב זקוף, ברכיים צמודות, כפות רגליים על הרצפה, ידיים על הירכיים.

שימי לב לפנים, אני מדגישה לעצמי. לא לחייך! נדפקתי עם מערכת חיווט הזויה בין הרגשות שלי להבעות הפנים. כשאני נבוכה אני מחייכת. תענוג שכזה. השיער השחור שלי אסוף בקוקו גבוה, אז אין לי אפשרות להתחבא מאחוריו.

"את רוצה לשתות קפה או תה?"

"תודה, אני בסדר." לא שתיתי כלום מהבוקר. רק חסר שיהיה לי פיפי. איפה בכלל השירותים? לא ראיתי כלום מלבד דלת הכניסה. אני קולטת שהרגל שלי קופצת אז אני נוטעת אותה שוב ברצפה.

"בפגישה הזו אני אציג את עצמי ואשמח להכיר אותך ולהבין מה הביא אותך לפה. בדרך כלל בפגישה הראשונה אנחנו בוחנים אחד את השני כדי לבחון התאמה בין שני הצדדים. אם יש כימיה בעיקר. אומנם השופטת היא זו שהחליטה שתגיעי לכאן לטיפול, אבל אם תחליטי שלא מתאים לך לעבור את התהליך איתי, זו כמובן החלטה לגיטימית וימנו מטפל או מטפלת אחרים מטעם בית המשפט. ההחלטה בידיים שלך, אוקיי?"

ברור. בידיים שלי. הדבר היחיד שיש לי כרגע בידיים זה זיעה.

הוא לא מבין שלא משנה לי מי יושב מולי, אני אסמן "וי" על כל עשר הפגישות שחויבתי לקיים, ואסיים עם השטות הזו.

מאחר והוא לא ממשיך לדבר, אני מבינה שהוא מצפה לתשובה. אני מהנהנת.

"כפי שהסברתי בשיחה הטלפונית, שמי ליאור. יש לי תואר שני בעבודה סוציאלית והסמכות נוספות בשיטות טיפול משלימות כמו NLP, DBT ,EMDR ו-CBT."

אז קוראים לו ליאור. בשיחה הטלפונית שכחתי את השם מייד כשהוא אמר אותו. ליאור, אני משננת לעצמי כדי לצרוב את המידע הזה בזיכרון לטווח הארוך שלי.

"עבדתי בעבר במחלקות פסיכיאטריות ומול גופים מדיניים. בשנים האחרונות אני מטפל באופן פרטי ומדי פעם, כפי שאת מבינה, גם נותן מענה לבקשות ספציפיות מבית המשפט. אני כאן בשבילך. אני לא מדווח על תוכן המפגשים למדינה, אלא רק על עצם קיומם ואישור השתתפות שלך. האמת, אפילו לא השתתפות... רק הגעה. מספיקה הנוכחות שלך בחדר הזה במשך חמישים דקות, בשביל שבית המשפט יהיה מרוצה."

הנאום הקצר נגמר וליאור מסתכל עליי. מחכה לתגובה שלי אני מניחה.

שיחכה... יש לי זמן לשרוף. אני מנסה להבין מה השעה ותוהה כמה לא מנומס יהיה מצידי להציץ בטלפון הנייד.

מתברר שגם לליאור אין בעיה לחכות. אולי גם הוא מעוניין לשרוף את חמישים הדקות האלה שאילצו אותו להעביר איתי.

שקט מדי.

אני לא מסתכלת עליו. המבט שלי מופנה לחלון, לעצים ולגדר הלבנה שככל הנראה מקיפה את החצר.

זה הבית שלו ככל הנראה. ברור שיש לו בית מהמם. בטח גם אישה, שלושה ילדים וכלב. כולם משחקים יחד בשבתות בחצר עם הגדר הלבנה.

אני ממשיכה להרגיש את המבט שלו עליי וחוסר הנוחות שלי מתגבר.

"איפה את עכשיו ליה?" הוא שואל ברוך.

"אני כאן." אני עונה, למרות שברור לי לגמרי למה הוא מתכוון.

"אבל את לא רוצה להיות כאן." הוא אומר יותר משהוא שואל, וממתין לשווא לתגובה ממני.

"כאשר בית המשפט מאלץ לקיים פגישות כאלו, המטופלים זכאים לקבל עליהן החזר מהביטוח הלאומי. תצטרכי אישור היעדרות למקום העבודה?"

"אין צורך, תודה."

"את עובדת?" הוא שואל.

"אני עובדת במסעדה. מסדרת לעצמי משמרות איך שנוח לי."

"אה יופי, זה בטח נוח. כמה זמן את עובדת שם?"

"די הרבה... כבר שלוש שנים." ומבחינתי גם אישאר ב"אמיליס" עד הפנסיה אם יאפשרו לי. אני בת עשרים וארבע, ככה שמדובר בהרבה מאוד זמן. זה המקום שהכי קרוב לבית עבורי ואני שם בכל רגע אפשרי. נראה שלבעלים זה לא מפריע. נוח לו שאני נמצאת ויכולה לעזור תמיד ובכל דבר במידת הצורך.

באמיליס יש לי מקום קבוע, תמיד אפשר למצוא אותי בפינה של הבר, שם אני יושבת וקוראת ספר. ספרים. המון ספרים.

כשהלקוחות ממלאים את המסעדה, אני מפנה את הכיסא למקרה שיידרש, ועוזרת למלצריות האחרות.

המקום נקרא על שם אמיליה, אימו של יוני שפתח את המסעדה לאחר שנפטרה. בחורה גותית בשם ורד מנהלת את המקום ואחראית על העובדים, הציוד וכל מה שכלול בעבודה השוטפת. יתר הצוות עובד במשמרות: שני ברמנים וחמש מלצריות, כולל אותי.

מטבע הדברים, רוב העובדים מתחלפים בתדירות גבוהה. הם מסיימים לימודים, עוברים דירה, או פשוט מחליפים מסעדה במסעדה. אני לא מרגישה צורך כל הזמן לרדוף אחרי הצעד הבא שלי. טוב לי במסעדה, אז אני נשארת. אין לי חלומות או שאיפות לטווח הארוך. העובדת המושלמת והיציבה שכל בעל עסק היה חולם להעסיק.

"ליה, היית רוצה לפתוח מקום משלך בעתיד?" הוא שואב אותי מהמחשבות.

"הייתי רוצה, אבל אין מצב שאני אהיה עצמאית... אני צריכה לדעת מה המשכורת ומתי היא נכנסת, אז זה לא יקרה."

הוא מחייך. "את אוהבת לעבוד עם אנשים? או שהקרבה לאוכל היא זו שמושכת אותך לתחום?"

"שניהם אני מניחה." שירות לקוחות זה תחום חרא. בזה אין ספק. אבל כשאנשים יוצאים למסעדות, הם יוצאים לבלות. הם באים לאחר שהתקלחו, בחרו בגדים יפים, איפור ותכשיטים. הם נכנסים למסעדה בציפייה להעביר את השעתיים הקרובות בצורה נעימה וטעימה. הציפיות שלהם גבוהות אבל ריאליות, ואני גאה להיות חלק ממקום שמאמין בשירות נעים, אוכל טעים וחוויה טובה. לא צריך יותר מזה והלקוחות מעריכים את זה ונשארים נאמנים למקום.

"מה סוג האוכל שמגישים שם?"

אני מרימה אליו את העיניים, מנסה להבין מה הקטע של השאלות האלו שלו, אבל מייד מסיטה את המבט חזרה אל החלון ומפסיקה לנדנד את הרגל.

ליאור נראה בשלהי שנות השלושים שלו. יש לו שיער כהה וקצר, לא ניתן לנחש את מוצאו לפי צבע העור שלו, לא בהיר ולא שחום. מבנה הגוף שלו רחב וגבוה, יש לו פנים מעוגלות וסימטריות ועיניים כהות, חודרות לנשמה. נאה במובן המחוספס של המילה.

אני לא מסוגלת להחזיק את המבט מולו. אני מרגישה כאילו הוא יכול לקרוא את נבכי הנפש שלי באמצעות עיני הרנטגן שלו, אבל אני בטוחה שאפילו מטפל מנוסה כמוהו לא יצליח לפענח את התסבוכת הזו שנמצאת בתוכי.

מה הוא שאל?

אומנם אני לא רוצה להיות כאן, אבל אני מנומסת מספיק כדי לענות על שאלות שמופנות אלי בצורה ישירה.

"דיינר משודרג." כשהוא מרים גבה אליי אני מבהירה, "מנות בסגנון דיינר אמריקאי, ארוחות בוקר מכל הסוגים, המבורגרים, סטייקים, סלטים. אבל הכול משודרג למנות איכותיות ומעניינות."

נביחות של כלב בחוץ מבהילות אותי לפתע וגורמות לי לקפוץ במקום.

"ליה... ליה?" קולו מתגבר מעט בעודו מנסה למשוך את תשומת ליבי. אני נשאבת חזרה מהראש שלי לחדר בו אני יושבת.

יוני תמיד אומר שמזל שהראש שלי מחובר לגוף, אחרת היה מתעופף מרוב מחשבות. אני משחררת נשיפה ופולטת אוויר שככל הנראה החזקתי, ומייד שואפת בחדות כדי למלא את הריאות שהתרוקנו.

מה אני עושה כאן? אלוהים ישמור. למה אני צריכה להיות כאן? איזה מצב הזוי. עוד כמה זמן יש לסיוט הזה? אני חייבת לצאת מכאן כבר. מתחשק לי לסובב את השעון שעל השולחן לכיוון שלי. מה הקטע שאני לא יכולה לראות מה השעה?!

"איפה את ליה?" הוא שואל שוב. אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שהמבט שלו מודאג?

הקול שלו מאלץ אותי להתאפס. אני קולטת שהתפזרתי לגמרי ואני מחזירה את הישבן שלי למרכז הכורסה. הרגל קופצת בקצב של דחפור ואני נועצת אותה ברצפה ומשחררת את שרירי הפנים מהחיוך המטופש שהתקבע עליהן. כל כולי מתמקדת במאמץ להחזיק את הגוף שלי במצב נורמלי.

השקט שהשתרר בחדר כל כך רועש, מביך ומלחיץ. למען אלוהי כל השוקולדים שעכשיו הייתי דוחפת לפה... שיגיד משהו.

שתיגמר כבר השעה הזו. שוב אני עוצרת את רגלי מלקפוץ.

"תגיד משהו."

"מה המנה האהובה עלייך במסעדה?"

"טוסט לבן."

"לבן?" הוא שואל בחיוך, "מה מיוחד בו?"

"זה טוסט פתוח מלחם בריוש, עם חמאה, מוצרלה, קונפי שום, כרובית, בצל ורוטב בשמל מעל הכול." הלחץ גורם לי לברבר, "באופן כללי טוסטים זה הדבר הכי טעים בעולם. בטח כשהם סוג של גורמה מושחת ומפוצצים בחמאה, גבינה ושמנת."

"באמת נשמע טעים." למה הוא אומר את זה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם? כאילו, דרך המסעדה והאוכל הוא מצליח ללמוד עליי משהו? או שהכוונה שלו היא בעצם לרכך אותי ככה? אולי במפגש הבא הוא ישחד אותי עם טוסט לבן. אני מגלגלת עיניים לעצמי.

"מה את אוהבת לעשות כשאת לא עובדת?" הוא ממשיך בשאלות הכלליות והמעצבנות האלה.

"לקרוא. אני מאוד אוהבת לקרוא."

"איזה חיוך עלה לך על הפנים, החיוך האמיתי הראשון שלך." איך הוא מזהה מה חיוך אמיתי ומה לא? "איזה ספר קראת לאחרונה?"

שיט. אני שונאת כששואלים אותי את זה... מכמה סיבות. אחת, אני לא זוכרת שמות. לא של סופרים ולא של ספרים. שתיים, אני אוהבת לקרוא ספרים פשוטים ורדודים. רומנים, פנטזיה, סמאט... לכי תסבירי שבספר האחרון שקראת היו דרקונים ועכשיו יש ערפדים... אז אני בוחרת באפשרות הסולידית יותר, "אני אוהבת מותחנים, פנטזיה ובעיקר רומנים היסטוריים. ברידג'רטון סטייל."

"מה הכי מושך אותך בז'אנר הזה?" הוא שואל.

אני חושבת על זה רגע, "קודם כל זה אסקפיזם מוחלט. סיפורי אהבה שמתרחשים בעולם שונה לגמרי ממה שאני מכירה. הדמויות מוגדרות, זה מאוד מובנה - התחלה, אמצע וסוף שתמיד יהיה טוב. אני מאוד אוהבת לחיות למשך כמה ימים בעולם אחר לגמרי. בעיקר במאה התשע-עשרה. זו תקופה שיש בה המון אכזריות וטיפשות, אבל גם המון קסם." טוב, את חופרת... "אני תמיד צוחקת שנולדתי במאה הלא נכונה." למה את ממשיכה לברבר? סתמי!

"אני תוהה אם את אוהבת את התקופה הזו כי חלוקת התפקידים מוגדרת וברורה בה. נשים וגברים מחולקים לתבניות מאוד מקובעות. כל אישה יודעת בדיוק מה המקום שלה במסגרת החברתית, המשפחתית והזוגית. הכול מאוד צפוי והאחריות נמצאת על הכתפיים של ראש המשפחה."

"אם באמת הייתי חיה במאה הקודמת לא הייתה לי שליטה על כלום. חיים ללא קבלת החלטות, חוץ ממה אוכלים לארוחת הערב ומה יהיה צבע הווילונות באולם המרכזי. הייתי נתונה לגחמות ולחסדים של כל הגברים שסביבי." עכשיו כשאני אומרת את זה בקול, אני לא מבינה איך זה בדיוק עולם טוב יותר שהייתי מעדיפה לחיות בו לעומת המציאות.

"אבל היית יודעת למה לצפות. שליטה היא לא בהכרח לכוון את ההגה, לפעמים השליטה הנדרשת היא לדעת לאן הרכב נוסע." אמממ אוקיי. אני חושבת על זה רגע ומגלה שאני מתחברת לזה.

גם עכשיו הוא משאיר את השקט עומד באוויר ואני מתחילה להתנדנד בכיסא בזמן שאני מביטה בחלון, בגשם שמתחיל לרדת. אני אוהבת את הגשם. יש בו משהו נקי, מזכך, ראשוני. בדיוק ההפך ממני. לפעמים אני מרגישה צורך לקלף מעליי את העור כדי שאולי יצמח במקומו עור חדש ונקי יותר.

"בכל מקרה, אני פשוט אוהבת את הספרים האלו." אני אומרת בחדות.

עוד פעם שקט. מה יש לו? למה הוא לא מדבר? אני לא מצליחה להכיל את הרעש בראש שלי.

דפוקה, מלוכלכת, שרוטה, מגעילה.

אני מחזיקה את הראש בין הידיים ומרימה אליו מבט.

מתוסבכת, לא ראויה.

"תגיד משהו."

"ליה, המטרה היחידה שלי במפגשים האלו היא שתרגישי בנוח. אם תרצי שנדבר כל מפגש על אוכל וספרים, זה ממש בסדר מבחינתי, אבל אני מציע שתבדקי בכנות מול עצמך אם זה מה שאת רוצה באמת, או שאת רק מענישה את השופטת." הוא עוצר רגע ונותן לי לחשוב על הדברים.

"אין התנהגות שהיא לא בסדר כאן. החדר הזה הוא שלך ובשבילך. את יכולה לשבת, לעמוד, לשכב על השטיח. את יכולה לבכות, לצעוק ולצחוק אם מתחשק לך. את מוזמנת להסתכל מבעד לחלון לאורך כל המפגש. למרות שאת מסתירה את המבט ולא יוצרת קשר עין, העיניים שלך מספרות לי מתי החיוך שלך נוצר ממבוכה ומתי הוא אמיתי. אני רואה אותך."

הדברים שלו מביכים אותי ואני מנסה להתחפר עוד יותר בכורסה.

"אני תמיד מחייכת כשאני נבוכה. אני מופתעת שזיהית את זה." אני מודה בפניו.

"אני שם לב לדברים. זה התפקיד שלי. ואת לא כל כך חריגה בזה, אצל אנשים מסוימים זו תגובה אוטומטית שנועדה להסוות את המבוכה." וואלה? לא ידעתי את זה. אז זה דבר ידוע? נחמד לדעת שיש הסבר לשריטות שלי. או לפחות לחלק מהן.

"בזמן ששוחחנו שיחת חולין על החיים שלך, אני התבוננתי בתגובות האוטומטיות שלך - בהבעות הפנים, בשפת הגוף, בחוסר הנוחות... אני כאן בשבילך. יש לי יכולת ורצון לעזור לך. אל תבזבזי את זה. אני כאן."

אני מסתכלת עליו ומרגישה את הכנות שלו. אין לי ספק שהוא מתכוון לזה ושהוא באמת רוצה לעזור לי.

לעזור לי במה?? רצות אצלי שתי מחשבות בו זמנית. הראשונה היא שאין במה לעזור, הכול בסדר!

השנייה היא שאני כבר מעבר לכל עזרה. שלא ניתן לעזור לי.

"ליה, אנחנו לקראת סיום הזמן שלנו." באמת?? כמה זמן ישבנו בשקט? לא שאני מתלוננת או משהו.

"אני יודע שלא היה לך קל להגיע לכאן היום ואני מעריך את המאמץ שלך. את בסדר? תוכלי להמשיך את היום?" כשאני מהנהנת הוא מציע לי לקחת שתייה לדרך.

חחחח ממש. אני כבר בדלת בשלב הזה.

"תודה רבה." אני ממלמלת בזמן שאני פותחת את הדלת. הידית לא יורדת בצורה חלקה ואני מפעילה יותר כוח עד שהדלת נפתחת. ליאור נעמד ומהנהן עם הראש לשלום בזמן שאני יוצאת מהחדר והולכת בצעדים מהירים לכיוון הרכב שלי. בפנים אני שוב משחררת נשיפה עצורה שמתברר שהחזקתי. האדרנלין מהמפגש ומהמבוכה שוטף אותי ואני מרגישה צורך לצרוח, אז אני מתניעה במהירות, מחברת את הבלוטות' של הטלפון לרכב ומגבירה את הווליום לעוצמה החזקה ביותר שהרכב שלי מאפשר, בזמן שאני שרה בקולי קולות.

מפגש אחד עבר, נותרו עוד תשעה.