הרחובות ריקים. דממה לא טבעית יורדת על הרובע הצפוני של העיר, כאילו כל הקולות והצלילים נשאבו ממנו אל החגיגות ברחוב פרינסס. רק מונית מזדמנת שוברת את השלווה בעוד רגליו מוליכות אותו מי יודע לאן. הרחק מן ההמון, הרחק מן ההתרחשויות, הרחק מן השמחה.
כבר שעות שהוא מסתובב, מחפש, אך בלבו הוא יודע שמאוחר מדי. האם היה כאן בעבר? תחושה איומה של דבר מה מוכר עומדת בכל: מחוגי מגדל השעון נעים לעבר שעת חצות ופתיחת האלף החדש; הרחובות המרוצפים חלוקי אבן, המתנוצצים בגשם חלקלק; זוהר הפנסים הכתום, שנשבר על אבן החול החמימה, וצובע הכול באור שטני. רגליו נושאות אותו מטה, מבעד לתשעה המעגלים, הייאוש גובר עם כל צעד עמום.
מה עוצר אותו על הגשר? אולי צליל בלתי אפשרי. הד זעקה שנזעקה לפני שנים. ואולי זה השקט הפתאומי של העיר העוצרת את נשימתה וסופרת לאחור את השניות האחרונות עד שיפציע שחר חדש. הוא לא מסוגל לקחת חלק בהתלהבותם, לא מוצא סיבה להרגיש שאכפת לו. לו יכול היה לעצור את הזמן, להסיגו לאחור, היה עושה את הדברים לגמרי אחרת. אבל זהו רק רגע, ואחריו יבוא עוד רגע. ועוד אחד אחריו. וכך הלאה, עד אין קץ.
הוא רוכן אל מעבר למעקה האבן הקר, מביט למטה, אל המים האפלים הגועשים תחתיו. משהו הביא אותו הנה, הרחק מעולם החגיגות והשמחה.
פיצוץ עז מסמן את סופו של הישן ותחילתו של החדש. זיקוקי דינור נורים במהירות בזה אחר זה אל מעל גורדי השחקים ומאירים את השמים. מיליון כוכבים חדשים מאירים את הרקיע, מבריחים את רוחות הרפאים, משתקפים במים השחורים, מגלים את סודם המאיים.
הבהוב, והמים מזדהרים בצורות מוזרות שמתפוגגות כזהרורים הנמוגים מאחורי העפעפיים.
הבהוב, ודגים מבוהלים נמלטים מאצבעות צפות שבהן נגסו קודם.
הבהוב, ושיער שחור ארוך ומבהיק נסחף בזרם, כאצות הנישאות בגאות.
הבהוב, וגשם שנאצר במלוא עוצמתו במשך שבוע, גובר על המכשלה האחרונה, וניתך באיטיות מטה, מתגלגל במערבולות מים לעבר הים.
הבהוב, ופני רוח רפאים חיוורות כסיד בוהות בו בתחינה, בעיניים מתות.
הבהוב...
