כניעה 6 - כניעה לאהבה - חלק ג'

138

אורורה

השעון המעורר צלצל כשכבר הייתי במקלחת, הצליל החד שלו נבלע ברעש המים החמים שנשפכו על הגוף שלי והעלו אדים שסגרו עליי כמו ערפל. תמיד הקדמתי אותו.

הספקתי לרוץ הבוקר, הריאות שלי עדיין צרבו מהמאמץ, והיה לי עוד אימון בסימולטור עם ריצ'רד, השותף שלי כבר שמונה שנים. יש בינינו שנים של אמון, של גב אל גב, של נשימות מסונכרנות בתוך כאוס. לבשתי את חליפת הספורט השחורה שלי, הבד נצמד לעור הלח והדגיש כל תנועה. אספתי את שערי כדי שלא יציק לי במהלך היום, ויצאתי לבית הקפה הצמוד לקנות את הקפה שלי. האוויר הקר של הבוקר העיר אותי לגמרי.

"בוקר טוב, השוטרת בריאר." מר לין, בעל בית הקפה המבוגר והאדיב חייך אליי כמו בכל בוקר. החיוך שלו היה יציב, מנחם, כמעט אבהי.

"רק אורורה בשבילך, זוכר?" עניתי, הקול שלי היה עדיין מחוספס בבוקר.

"הקפה שלך על הדלפק," הוא אמר.

הוא תמיד הכין לי אותו לפני שהגעתי כדי שהוא יספיק להתקרר מעט, כאילו הכיר אותי טוב יותר ממה שהייתי רוצה להודות.

"תודה רבה, מר לין." חייכתי והשארתי לו שטר על הדלפק.

"זה יותר מדי," הוא צעק מאחוריי.

"זה גם על הקפה של מחר," אמרתי את המשפט הקבוע ונכנסתי לניידת.

הייתה לי תחושה מוזרה בבטן שהיום לא יהיה כמו כל יום אחר, אבל ניסיתי להתעלם.

נסעתי לבית של ריצ'רד וחניתי צמוד למדרכה מול הבית שלו. המנוע פעל, רטט קלות מתחת לידיים שלי על ההגה. אשתו החזיקה את בתם הפעוטה ונופפה אליי מפתח הדלת. התמונה הזאת של בית, חום, משפחה נראתה לי זרה, אך נעימה. ריצ'רד נישק אותה על שפתיה נשיקה רכה ואוהבת, ואת בתו שהתחילה לבכות כשהוא הסתובב לעבר הניידת.

"אין לך מה לבכות, אני אחזור בערב ואביא לך שוקולד," הוא הבטיח לבת שלו.

אחרי עשר דקות של שכנועים, והבטחה שהוא יביא לה הפתעה, הוא נכנס לניידת וסגר את הדלת, כאילו סגר עולם שלם מאחוריו.

לגמתי מהקפה, הטעם המר־מתוק התפשט בפה שלי. "אז איך עובר עלייך הבוקר, השוטרת בריאר? כי שלי בינתיים היה עמוס בהחלפת חיתולים והכנת דייסה," הוא אמר בעייפות, ומשך חיוך עייף שהסתיר הרבה יותר.

צחקתי צחוק קצר, אבל אמיתי. "הבוקר שלי היה מלא בכלום לעומתך, הבלש סופרנו." הגשתי לו את הקפה שלי. אף פעם לא סיימתי אותו.

"תודה," הוא אמר ונתן לי את אחת העוגיות של אשתו. הריח המתוק מילא את הרכב.

"היא צריכה להיות קונדיטורית. להכין לך את העוגיות האלה זה פשוט בזבוז." נגסתי והטעם התפוצץ על הלשון שלי.

הוא צחק. "יום יבוא. יום יבוא."

נסענו לתחנה ונכנסנו לחדר של המפקד שלנו, הרווי.

"סופרנו, בריאר, שוב אתם מאחרים," הרווי אמר בכעס.

"זו אשמתי," סופרנו אמר מייד.

"אתם צוות, שניכם אשמים," הרווי ענה.

"צודק, המפקד. לא יקרה שוב," אמרתי והישרתי מבט אליו, גם כשידעתי שזה שקר קטן שחזר על עצמו.

"את אומרת את זה בכל בוקר, בריאר."

"אני מתכוונת לזה בכל בוקר," אמרתי וריצ'רד צחק.

"יש לכם היום את המשימה שעבדתם עליה חודשים. אני מקווה שתתייחסו לזה ברצינות, יותר משעות העבודה שלכם במשרד." הרווי ניסה להסתיר את החיוך שלו, אבל ראיתי אותו. כולנו הרגשנו את המתח והציפייה.

"אנחנו מוכנים לכל תרחיש. היום הם נתפסים," ריצ'רד אמר והביט בי.

עבדנו על זה חודשים וסוף סוף הגיע הרגע הגדול. היינו נחושים שהלילה כולם ייכנסו לכלא.

"יופי, עופו לסימולטור," הרווי פקד.

החזקתי את האקדח ביד יציבה, אבל מתחת לעור הרגשתי את הדופק שלי פועם חזק יותר מהרגיל. נשמתי מהאף כדי להאט את הנשימה שלי אחרי הריצה הקלה לכיוון המבנה, האוויר הקר שרף את הריאות שלי. הלילה יהיה הסוף שלו, הלילה הוא ייכנס לכלא, אמרתי לעצמי שוב ושוב, כאילו המילים יכלו להבטיח את זה.

הלכתי אחרי ריצ'רד בצעדים קטנים וזהירים, כל צעד נמדד, האקדח שלו מכוון קדימה ושלי לאחור. חיפינו זה על זה בהרמוניה קטלנית שנבנתה במשך שנים.

אחרי חודשים של חקירה מאומצת ידעתי שעומדת להתבצע כאן עסקת סמים, מהגדולות שהתבצעו בווגאס בזמן האחרון. החקירה הייתה שלי, המבצע היה שלי ובאחריותי.

"בריאר, אני נכנס לחדר הימני, את לשמאלי," ריצ'רד לחש בקול נמוך ודרוך. הנהנתי והרגשתי את הדם שלי רותח. פתחתי את הדלת השמאלית. ערמות של שקיות קוקאין נפרשו מולי כמו הר של חטאים. "אלוהים, זאת תהיה התפיסה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם," ריצ'רד אמר מאחוריי בהתרגשות.

אכן, הבנתי שזאת תהיה התפיסה הגדולה ביותר. הרמתי את הקשר שלי כדי לדווח למפקדה שאנחנו צריכים תגבורת, האצבע שלי כמעט לחצה על המכשיר.

"תניחי את הקשר, השוטרת בריאר." קול נשמע מאחורי ריצ'רד.

ריצ'רד היה אמור לחפות עלינו. לא הבנתי למה הוא לא הביט לאחור. הלב שלי צנח לרגע אחד כבד. הרמתי את ידי מהמכשיר והסתובבתי, כל השרירים בגוף שלי נמתחו.

זה היה אחד החיילים הבכירים של המאפיה האיטלקית, לואיי דנבר, יד ימינו של מייקל והבעל של הלן, הבת של הקונסיליירי. העסקה אמורה הייתה להתבצע רק בעוד שבע שעות ולא הבנתי איך הוא ידע שנגיע. חוץ ממני, מריצ'רד ומהמפקד שלנו הרווי אף אחד לא ידע על החדירה שלנו. המחשבה הזאת ננעצה בי כמו סכין קפואה.

לואיי עמד מולנו, נשקו מכוון אליי ונשקו של החייל שלו מכוון אל ריצ'רד. הרגע נמתח, מסוכן, כמו חוט שעומד להיקרע.

"אל תעשה משהו שתתחרט עליו, לואיי," איימתי, הקול שלי היה יציב אפילו שהדם רתח בעורקים שלי.

"תורידו את כל הנשקים לרצפה. שניכם," לואיי פקד. ריצ'רד ציית והתחיל להוריד בתנועה איטית את האקדחים שלו לרצפה. "גם את, בריאר," לואיי שוב אמר. הוצאתי את האקדח שלי מחגורת המותן והנחתי על הרצפה בלב כבד. הרגשתי כאילו הנחתי חלק מעצמי. הרמתי את ידיי באוויר באדישות מזויפת. "הכול, בריאר. אל תשחקי איתי משחקים."

הוצאתי את האקדח מהירך שלי ואת הקטן מהנעל, וזרקתי קדימה על הרצפה.

"עכשיו תזרקי אליי את האזיקים," הוא פקד.

הוצאתי את האזיקים מהחגורה וזרקתי עליו בחוזקה, ובתנועה חדה שלפתי את הסכין שהייתה מוסתרת בנעלי וזרקתי על החייל של לואיי. הסכין חדרה לעינו והוא נפל על הקרקע בצעקות שחתכו את האוויר.

ניצלתי את ההפתעה והרמתי את האקדח שלי, דרכתי ויריתי בחייל שעל הקרקע כדור בחזה, הירייה הדהדה באוזניים שלי.

"ריצ'רד, למה אתה לא מגיב, לעזאזל?!" כיוונתי את האקדח שלי אל לואיי, הייתי מוכנה לירות. "תוריד את האקדח שלך," אמרתי לו.

"נראה שזה אחד על אחד. השותף שלך לא מגיב," לואיי צחק צחוק מרגיז.

"תוריד את הפאקינג אקדח, לואיי דנבר. אתה עצור." חיזקתי את אחיזתי בנשק, מפרקי האצבעות שלי הלבינו.

ירייה נשמעה מפתח הדלת. הסתכלתי לאחור וראיתי את ריצ'רד קורס, הגוף שלו נפל כאילו מישהו חתך את החוטים שהחזיקו אותו.

הבטתי לעבר היורה. זה היה מייקל, הקאפו לעתיד של וגאס.

ניתקתי את עיניי ממייקל ורצתי לריצ'רד. "לא. לא." הרמתי את הקשר, הידיים שלי רעדו לראשונה. "אני צריכה אמבולנס. שוטר נפצע מירי," צווחתי בקשר, הקול שלי נשבר.

לחצתי על פצע הירי של ריצ'רד כדי לעצור את הדימום, הדם שלו היה חם על הידיים שלי והחליק בין האצבעות. התעלמתי ממייקל ומלואיי. לא היה לי אכפת אם הם ירו בי. לא היה לי מה להפסיד. רציתי שריצ'רד יחזור לבת שלו הלילה. הוא הבטיח לה שוקולד והוא יקיים.

"חבל שאין פה קליטה לתדרי המשטרה. לא כך, לואיי?" קולו הקר של מייקל נשמע עם רחש צעדי נעליו היוקרתיות, כל צעד שלו היה כמו גזר דין.

139

אורורה

לחצתי על פצע הירי בירכו של ריצ'רד וניסיתי לעצור את הדימום.

"תישאר ער, ריצ'רד, אני אוציא אותנו מכאן," אמרתי לו.

הורדתי את החולצה שלי ונשארתי בחזייה. רשמתי לעצמי להתחיל ללבוש גופיות. קשרתי את החולצה סביב ירכו ויצרתי חוסם עורקים. זה אמור היה להחזיק עד שאצליח לעבור את שני הפושעים שמאחוריי. הסתובבתי וראיתי שמייקל נשאר לבד בחדר. לא הבנתי איפה לואיי. הבטתי סביבי. הוא לא היה מאחוריי ושאלתי את עצמי אם הוא עזב.

"איבדת משהו, השוטרת בריאר?" מייקל שאל בחיוך מתגרה. מבטו סרק את גופי ונתקע על שדיי מתחת לחזיית התחרה השקופה שלי.

"איפה העבריין השני?" שאלתי בזעם.

"פקדתי עליו לצאת," מייקל ענה באדישות.

"פקדת עליו לצאת? למה? אתה יהיר כל כך עד שוויתרת על היתרון המספרי?" כיוונתי אליו את האקדח שלי.

"דבר ראשון, כן, אני יהיר. דבר שני, אני לא צריך יתרון מספרי כדי לפרוק אותך מהנשק שלך ולהרוג אותך בפחות משתי שניות. דבר שלישי, לא בגלל זה אמרתי לו לצאת," הוא אמר והתקרב אליי בצעדים איטיים.

"תתרחק או שאירה בך, מייקל."

הוא התעלם ממני והמשיך עוד צעד קדימה. "את לא רוצה לדעת למה אמרתי ללואיי לצאת, בריאר?" הוא שאל.

רציתי, אבל רציתי יותר להציל את ריצ'רד. "אין לי זמן לדיבורים, השותף שלי מדמם," אמרתי בחוסר סבלנות ובחנתי כל תנועה שלו.

"אמרתי לו שיצא כי אני לא מוכן שיראה אותך בחזייה. אני לא מוכן שאף אחד יראה אותך בחזייה, בריאר," הוא ענה לשאלה שלא שאלתי.

"אתה מטורף לגמרי, מייקל."

"נכון."

"תן לי לעבור ולהוציא מכאן את ריצ'רד."

"אין לי בעיה לתת לך ללכת לבית החולים כדי שסופרנו יקבל טיפול רפואי. אפילו אמרתי לחייל שלי שיקנה לו שוקולד כי לא נראה לי שהוא יספיק לקנות אחרי הטיפול בבית החולים." מייקל לא הסתיר שהוא עקב אחרינו.

אנחנו היינו הבלשים הממונים על החקירות שלהם, על הדור היורש של המאפיה. ישבנו להם על הזנב, אבל כמו שאנחנו ישבנו עליהם, הם ישבו עלינו. הם ידעו את סדר היום שלנו לפרטי פרטים ועקבו אחרינו כל הזמן.

"זה ניסיון עלוב שלך להפחיד אותי, מייקל. אני יודעת שאתה עוקב אחרינו, אני לא פאקינג טיפשה."

"או, לא. את לא טיפשה. הלוואי שהיית טיפשה, זה היה עושה לי את החיים קלים יותר." מייקל נעמד במרחק של מטרים ספורים ממני.

הסתכלתי לאחור וראיתי שריצ'רד איבד את הכרתו. הייתי חייבת להוציא אותו משם, לא משנה מה המחיר. הורדתי את הנשק והכנסתי אותו לחגורה שלי.

"את מוותרת מהר כל כך? את לא רוצה להגן על עצמך? את לא מפחדת שאהרוג אותך, השוטרת בריאר? מי היהיר עכשיו אם את מוותרת על אמצעי ההגנה היחיד שלך מפניי הקאפו של וגאס?" הוא שאל בחיוך מתגרה.

"אבא שלך יודע שכבר ירשת אותו בעודו בחיים, מייקל?"

הוא צחק בהנאה. "חבל שאת שוטרת, אורורה."

"השוטרת בריאר, בשבילך."

"סליחה, את צודקת, השוטרת בריאר," הוא אמר בחיוך והרים את ידיו.

מאחוריי ריצ'רד חזר להכרה והשתנק בכאב.

"השיחה הזאת מהנה מאוד, אבל אני ממש חייבת להוציא מכאן את השותף שלי כי איזה עבריין בן זונה ירה בו," אמרתי בחוסר סבלנות.

"את לא מפחדת, אה? אם את מדברת אליי ככה בלי נשק דרוך, את אמיצה או טיפשה."

"הייתי כבר מזמן בלי דופק אם היית רוצה אותי מתה."

"מאה אחוז אמיצה. טיפשה את לא, אורורה." הוא סרק את גופי.

"טוב, די עם הדיבורים. אני צריכה להוציא את ריצ'רד מכאן לבית החולים. מישהו צריך להביא ללילי את השוקולד," אמרתי, הרמתי את פלג גופו העליון של ריצ'רד והתחלתי לגרור אותו לכיוון הדלת.

"אם את רוצה לצאת מכאן איתו, את צריכה לעשות משהו בשבילי." מייקל תפס את ריצ'רד והוריד אותו בחזרה לרצפה.

"אני לא מושחתת, מייקל. אני לא אסכים לשתף איתך פעולה." ידעתי שהרבה שוחד זורם מהמאפיה לשוטרים, אפילו לבכירים. לא שיתפתי פעולה עם החרא הזה. בגלל שוטרים מושחתים אבא שלי נהרג.

"אני צריך שתרדי לי מהגב, בריאר. את יושבת לי על הווריד וזה נהיה מציק."

"אני ארד לך מהגב כשתהיה עם סרבל כתום מאחורי הסורגים, מייקל."

הוא צחק. "אם את רוצה להוציא מכאן את החבר שלך, שמתחיל לאבד צבע, תתחייבי לי שאת יורדת לי מהווריד," הוא אמר ברצינות.

"אני מוכנה להתעלם רק מהעסקה שתתבצע הלילה. זה המון קוקאין ותגיד לי תודה שאני לא מקפיצה לכאן את כל הכוחות המיוחדים." נכנעתי חלקית. הייתי חייבת להציל את ריצ'רד. המבצע הזה היה באחריותי.

"נעשה דיל אחר," הוא אמר.

"שום דיל אחר. קח את זה כדי שאני לא אגיד כלום על העסקה היום. תן לי ללכת ומחר אני אחזור לרדוף אותך עד שתגיע לכלא. זה הדיל היחיד שאני מוכנה לעשות איתך."

"תנשקי אותי ואת משוחררת לקחת את סופרנו לבית החולים."

"אני מפחדת ששמעתי אותך נכון." הזעם שלי טיפס במהירות לראשי ועיוור את עיניי.

"תנשקי אותי או שריצ'רד ימות," הוא שוב אמר.

"אתה דפוק בשכל, לא בריא בנפשך. אתה פאקינג צריך טיפול!"

"תחליטי, בריאר. זה נראה לי דיל הוגן. אחרי הכול זאת רק נשיקה."

הסתכלתי על סופרנו שבאמת כבר התחיל לאבד צבע. חששתי שאם לא נמהר, הוא יאבד את הרגל שלו. זאת רק נשיקה, שכנעתי את עצמי. תני לו נשיקה ותלכי מכאן. התקרבתי אליו בצעדים מהירים והצמדתי את שפתיי לשפתיו. נישקתי אותו בשטחיות וזיפי זקנו עקצו את פניי. התכוונתי להתרחק, אבל הוא תפס את פניי והתנפל על שפתיי. הוא הניע את שפתיו באלימות על פי, והכי גרוע היה שאהבתי את זה. אהבתי את החוזק שלו על פי. אהבתי את הדומיננטיות שלו. הוא החדיר את לשונו לפי ולרגע איבדתי את צלילות דעתי. פטמותיי התקשחו מתחת לחזייה השקופה והשתפשפו בז'קט החליפה שלו. נזפתי בעצמי. נשכתי את שפתו בכוח עד שהרגשתי את הטעם של דמו. הנשיכה שלי השיגה את האפקט ההפוך ממה שרציתי. במקום להתרחק ולשחרר אותי הוא נהם בעונג וחייך.

140

מייקל

ישבתי בגינת הווילה שלי מול הבריכה וקראתי בפעם המיליון את החומר על העסקה היום. היא הייתה אמורה להכניס לנו הרבה מאוד כסף. הרכב של לואיי נכנס דרך שערי הווילה.

הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי ושתיתי מהקפה. לואיי ירד מהרכב והתקדם לכיווני.

"יש לנו בעיה," הוא אמר ולקח סיגריה מחפיסת הסיגריות שלי.

העברתי לו את הסיגריה שלי והוא הדליק בעזרתה את שלו. הוא החזיר לי את הסיגריה ושאפתי עמוק את הניקוטין לתוך ריאותיי.

"תמיד אתה מוצא בעיות," אמרתי וחשבתי על הכמות האדירה של הקוקאין שאמור להימכר הלילה.

"השוטרת בריאר מתכוונת לבקר במחסנים שלנו בעוד שעה," הוא אמר.

הרמתי את עיניי מהדף. "זאת בעיה, אין לנו זמן להעביר את החומר. בטח לא בכמות שיש שם," אמרתי.

"נו, מה אמרתי? בעיה."

"אז תגיד לריצ'רד שיוריד אותה מזה."

"ריצ'רד אמר שהיא נעולה על זה."

"אבל הוא אמר שהם יגיעו לשם בסביבות 3:00 לפנות בוקר. מה קרה? הם הקדימו את שעת ההגעה?" שאלתי.

"לא יודע, היא כנראה רוצה לסיים עם התפיסה הזאת."

"טוב, ניאלץ ללכת לדבר סוף סוף עם הזנב שלי בשנים האחרונות," אמרתי בחיוך וכיביתי את הסיגריה.

הזנב שלי היה הפנטזיה הגדולה שלי. היא הייתה נשית וגם שרירית. פניה היו יפות יותר משל דוגמניות־העל הידועות והיא הייתה פשוט בזבוז בתור שוטרת. אם היא לא הייתה שוטרת, כבר מזמן היא הייתה במיטה שלי, עדיף עירומה. רק מהמחשבה עליה איברי הזדקף במכנסיי. אורורה פאקינג בריאר הייתה החלום הרטוב שלי, אבל ידעתי שהיא לעולם לא תהיה שלי.

השוטר יקבל היום כדור בירך ונשלם לו על זה סכום מכובד, כמו שהוא רגיל. הייתי חייב להפחיד את הילדה הזאת וקיוויתי שפגיעה בשותף שלה תהיה אזהרה טובה מספיק כדי שתרד לי מהווריד.

היא נשכה את שפתי וכמעט גמרתי במכנסיים כמו נער מתבגר. נהמתי בעונג. היא הדפה אותי בכוח וניגבה את פיה.

"אל פאקינג תעשה את זה שוב," היא צעקה.

"דווקא נראה שאת לא סובלת," חייכתי בהתגרות.

"אני לא צוחקת איתך, אל תעז לעשות את זה שוב."

היא אהבה את זה, יכולתי להריח את הגירוי שלה. היא פשוט לא השלימה עם זה. אני נלחמתי במשיכה אליה מהרגע הראשון שראיתי אותה.

הורדתי את ז'קט החליפה שלי ונתתי לה.

"מה אתה עושה? אני לא לוקחת ממך כלום," היא אמרה בכעס.

"את לא יוצאת עם חזייה, בטח לא שקופה, בריאר."

"אתה לא מחליט, מייקל."

היא הרימה את ריצ'רד, היא בחורה חזקה, והתקדמה אל הדלת.

"אם את יוצאת מכאן ככה, לכל גבר שיראה אותך ככה תקרה מחר 'תאונה' והוא יאבד את העיניים שלו. שנינו יודעים שזה יקרה. אז תיקחי את הז'קט המזוין, אורורה," נהמתי ברכושניות.

היא הניחה את ריצ'רד על הרצפה והסתובבה אליי. לקחה את הז'קט ולבשה אותו במבט זועם.

"שלא תחשוב שאני עושה את זה בגלל האיום שלך, מייקל. פשוט נראה לי שהמפקד שלי ישמח אם לא אסתובב בחזייה בבית החולים," היא אמרה בראש מורם.

צחקתי. כן, מה שתגידי.