בלקתורן

הערת המחברת

בלקתורן הוא רומן גותי רומנטי שכולל מוטיבים אפלוליים ותוכן שעלול להיתפס כמעורר טריגרים. אנא הפעילו שיקול דעת.

פרולוג

אם רוע היה מקום, הוא היה אחוזת בלקתורן.

ביערות השחורים והסבוכים מתחת לשמיים אפלים עמוסים להקות עורבים שחורים שחגים בשמיים, טמון לו הבית הקודר והעתיק שבו נולדתי וגדלתי. אם כי לקרוא לו בית זה כמו לקרוא לגיהינום יעד נסיעות חם.

האמת מבעיתה הרבה יותר.

התאהבתי בתוך הבית הזה.

וגם כמעט מתּי שם.

ועכשיו, כשמגלגלים אותי על אלונקה עם מסכת חמצן קשורה לפנים, אני מתבוננת בבלקתורן נשרפת וחרבה, בגזעים המעוותים של העצים העתיקים שניצבים כשומרים לידה זוהרים באדום, כאילו נמשחו בדם קדמוני, מוארים בלהבות הענק שמכלות אותה.

ואני סוף כל סוף יודעת שאני חופשייה מהמקום הזה ומאחיזת החנק שתמיד הייתה לו עליי.

אני סוף־סוף חופשייה, חוץ מבחלומות שלי, שבהם בלקתורן ורוחות הרפאים שלה תמיד ימצאו אותי.

חלק ראשון

אין כמו הבית

הגיהינום הוא ריק, כל השדים הם כאן.

— הסופה/ויליאם שייקספיר¹

1 תרגומי הציטוטים הם באדיבות דורי פרנס, מתוך האתר ״שייקספיר ושות׳״

1

מייבן

סולסטיס, ורמונט, היא עיירה ציורית ששוכנת בין גבעות ניו אינגלנד המיוערות בצפיפות. כמו כל עיירה קטנה בחלק הזה של העולם, לסולסטיס יש היסטוריה ולא מעט אגדות מקומיות משלה. רוחות רפאים, קללות, תעלומות לא פתורות ותופעות טבע לא מוסברות נפוצות פה כמו עצי מייפל.

וזה המקום שאני חוזרת אליו עכשיו, אחרי שנמלטתי ממנו לפני שתים־עשרה שנה בעקבות המוות של אימא שלי.

או בעקבות הרצח שלה. תלוי את מי שואלים.

הבת שלי, ביאטריקס, עומדת לידי על רציף תחנת הרכבת הריק, מביטה מסביב בחשש על עמודי הפנסים העתיקים עשויי הברונזה, על ספסלי העץ ועל בניין התחנה הקטן עם הצבע הלבן שמתקלף מקירותיו, גגו המשופע ומגדל השעון שבו.

השעה ארבע וחצי באחר צהריים אפור באוקטובר. האוויר צונן ומלא בריח עצים בוערים. הצליל היחיד ששובר את הדממה הוא רעש הרכבת הדועך כשהיא מטרטרת ופונה עם המסילה המתעקלת. עד שהיא נבלעת בתוך היער אפוף הערפל, ואנחנו נשארות לבד.

ההרגשה שנסעתי לאחור בזמן מוחשית, וכך גם זרם החשמל שעובר בי בתגובה לפאניקה של הבת שלי.

היא אף פעם לא יצאה מהעיר. עכשיו, צביטת חרטה רגעית עוברת בי מעצם המחשבה, אבל היו לי סיבות טובות להקיף אותה בגורדי שחקים ובבטון.

הנשים במשפחה שלי הופכות פראיות אם הן נשארות בטבע יותר מדי זמן.

"בבתים בעיירה הזאת יש צנרת?"

"כמובן."

"וחשמל? יש פה מכוניות?"

אני לוקחת את ידה בידי ולוחצת אותה בעידוד. "אני יודעת שזאת לא מנהטן, מתוקה. תני לה הזדמנות."

"המקום הזה נראה כמו עיירה עתיקה ומפחידה מסרט אימה. היער בטוח מלא באסירים שברחו מהכלא. מישהו עלול לרטש אותנו בכל רגע."

"היא לא מפחידה, היא מקסימה. שוב צפית בדוקומנטרי פשע. דיברנו על כך. זה לא טוב לבריאות הנפש שלך."

רעד עובר בה כשהיא מתקרבת אליי קצת יותר וממלמלת, "אם מישהו ירטש אותי, זה גם לא יהיה טוב לבריאות הנפש שלי."

עלים יבשים מדלגים לפנינו כשאנחנו צועדות על הרציף ונכנסות לבניין התחנה. גם הוא נטוש ואני נתקפת הרגשה מבשרת רעות. עם זאת, כל דבר בעיירה הזו נראה לי מבשר רעות אחרי שאימא שלי מתה, לכן אני מנסה לא להתעמק יותר מדי ברגש.

מכונית קאדילק עתיקה מחכה לנו עם המנוע דולק במגרש החניה הקטן מחוץ לבניין. תימרות עשן לבנות כרוחות רפאים מגיחות מצינור האגזוז ומתנדפות באוויר הסתיו הקריר. אני שומעת את בי שואפת חדות, כשגבר יוצא ממושב הנהג ומותח את ידיו הארוכות כמו עכביש שמתרומם מקוריו.

אני לוחצת את היד שלה שוב כדי להרגיע אותה. "זה קוונטין, שומר הקרקעות. סיפרתי לך עליו, נכון? אין לך ממה לפחד."

"לא סיפרת לי שהוא נראה כמו זומבי."

"הוא לא זומבי."

"אימא," היא לוחשת, "הוא נראה כאילו הוא הרגע יצא מהקבר, מילולית. בחיים שלי לא ראיתי מישהו בצבע כזה. הוא באותה מידה יכול להיות עשוי מחמר."

"אנחנו לא מעבירים ביקורת על מראה חיצוני של אנשים. תהיי נחמדה אליו."

אני מרימה את היד אל קוונטין בברכת שלום. הוא מקיף את המכונית בצעדים כבדים וניגש לקחת את המזוודות שלנו.

אני צופה בו ומבינה למה בי מבוהלת.

קְיוּ גבוה, שפוף, רזה כמו מקל, ועיניו השחורות כאבני שוהם מביטות בכול באינטנסיביות חודרת מתחת לגבות העבות שלו. הוא יכול לבהות במשך זמן ארוך במיוחד בלי למצמץ. עורו הדקיק והחיוור עומד בסתירה גמורה למעיל הצמר השחור המיושן והפשוט שלו, ושערו הלבן והדליל מרחף מעל הקרקפת שלו כמו ערפל שברירי. במגפיים שלו אין שום הבדל בין ימין ובין שמאל כי הוא הכין אותן בעצמו.

הוא מתנועע כאילו גופו הולך ומתקשה כמו גופה בשעות הראשונות אחרי המוות.

אני תוהה בן כמה הוא, כנראה בפעם המיליון, אבל קיו נראה ככה עוד מזיכרון הילדות הראשון שלי כשהוא הביט אל תוך עיניי ברצינות, כשנתתי לו כמתנת יום הולדת את חיפושית הפרעה הירוקה והנוצצת שמצאתי כשחפרתי מתחת לשיח הברברית בגן.

הוא אוהב את היצורים והזוחלים שחיים באדמה בדיוק כמוני.

כשהוא מסיים להעמיס את מעט המזוודות שלנו אל תא המטען, קיו פותח את הדלת האחורית של הקאדילק. מבטינו נפגשים לשבריר שנייה לפני שאני ממהרת להיכנס אליה, ואף על פי שקיו לא ורבלי ואף פעם לא אמר אפילו מילה אחת, אני לא צריכה מילים כדי לפרש את האזהרה שלו.

היזהרי. הם כבר יודעים שאת כאן.

אבל מובן שהם יודעים. משפחת קרופט העשירה ורבת העוצמה יודעת כל מה שקורה בעיירה הזו כבר שלוש מאות שנה.

הנסיעה אל הבית עוברת בדממה. בי כל הזמן שולחת לי מבטים מלאי חשש, לכן אני שומרת על ארשת פנים אדישה ומרימה את הראש בביטחון שאני לא מרגישה. החבל סביב הריאות שלי הולך ומתהדק עם כל קילומטר שאנחנו עוברים, והנשימה שלי נהיית רדודה כל כך עד שהראש שלי מתחיל להסתחרר.

אני מפסיקה לנשום לחלוטין כשאנחנו עוברים בין השערים החלודים של אחוזת בלקתורן.

בית המשפחה העתיק שלי מתנשא בסופו של כביש גישה ארוך, משובש ומכוסה עשבים שוטים. מבנה האבן הקודר, שהיה חלק מהיער בדיוק כמו מעבה הצמחייה והעצים בני מאות השנים שמקיפים אותו, עטוף בקיסוס ומכותר בסבך של שיחים מקומיים ושרכים משולחי רסן.

הבית לא מורכב ממבנה אחד בלבד אלא משלל מבנים שנבנו בעיקשות לאורך מאות שנים, טלאים־טלאים, בסגנונות שונים שמשווים לו הופעה כאוטית ולא רגועה. אגף אחד הוא מבצר מימי הביניים, אחר הוא בית אחוזה גותי והשלישי מבנה כפרי ומוזנח. הוא לא עונה על אף הגדרה אחת, בדיוק כמו הדיירים שמילאו אותו לאורך הדורות.

הגרסה האדריכלית למפלצת של פרנקנשטיין. המקום משדר תחושה מבשרת רעות, כאילו הוא שומר על סודות שעדיף שיישארו חבויים.

התוספות המודרניות היחידות הן החממה מאחורי הנכס, שמכילה מיני עשבים וצמחים עדינים שלא יכולים לשרוד את החורפים הקשים בניו אינגלנד, והחניה המקורה שמכילה את המכונית.

מעבר לבית שוכן היער הקדמוני והמאיים, שממה פראית שהילדים המקומיים לא מעיזים להיכנס אליה כי הם מבוהלים מהסיפורים שההורים שלהם סיפרו להם על כל היצורים המשונים שמשוטטים בשביליו המפותלים.

בי מזדקפת במושב שלה כשהיא רואה את הבית. "שם גדלת?"

"כן."

אחרי רגע, היא אומרת בשקט, "הוא נראה רדוף."

אני לוכדת את מבטו הכהה של קיו במראה הקדמית. ומייד אני מחזירה את מבטי אל הבית וכובשת צמרמורת.

אין כמו הבית.

שם כל השדים הרעבים מעברי אורבים ומחכים לשובי.

אני מכניסה את היד לכיס המעיל, מעבירה את קצות האצבעות על קווי המתאר החלקים של האקדח שמונח בתוכו ומזכירה לעצמי להמשיך לנשום.

2

מייבן

ברגע שבּי ואני עוברות בדלת הכניסה של הבית, ניחוח הילדות שלי אופף אותנו. ספרים ישנים ושעוות נרות נמסה, בושם העשבים המיובשים שמשתהה באוויר, ניחוחו הקלוש של משהו מתוק אבל גם רקוב, כמו של פירות בשלים מדי. האוויר דומם וסמיך כי אף פעם לא פותחים את החלונות, אבל איכשהו גם חי, כאילו הוא נטען באנרגיה בלתי נראית.

ובאותו רגע הדודות שלי מגיחות מעבר לפינה, ולחישה של חשמל סטטי מסמרת את השערות על זרועותיי.

אסמה ודווינה עומדות זו לצד זו, זרועותיהן משולבות והן מחייכות אלינו כמו זוג מלאכיות.

אבל שם מסתיים כל דמיון ביניהן ובין יצורים שמימיים כלשהם. אומנם הן נראות תמימות, אבל הנשים האלה נועזות וערמומיות כאריות.

לא הייתה להן ברירה אחרת, כמו לכל הנשים בהיסטוריה המשפחתית שלי שחיו ומתו בעיירה הזו.

"ברוכה השבה הביתה, מייבן," אומרת אסמה ועיניה הירוקות מנצנצות.

"תודה. טוב לראות אותך."

רצפת העץ חורקת, ציר דלת גונח ודממה עמוקה ולא טבעית משתררת בבית. אני אוחזת ביד של בי ומושכת אותה קרוב יותר אליי.

"דודה אסמה, זאת הבת שלי, ביאטריקס. בי, זאת דודה רבתא שלך."

"אני הדודה החכמה." אסמה מחייכת וגומות מבזיקות בלחייה.

דווינה מתערבת, "את חכמה כמו דג זהב. כולם יודעים שאני האינטליגנטית בינינו."

"וזאת דודה רבתא שלך, דווינה. לידיעתך, שתיהן גאונות."

בי מעבירה ביניהן את מבטה, בוהה בהן בפה פעור מתדהמה.

אני מנסה להסתכל עליהן באובייקטיביות מבעד לעיניה של מישהי זרה.

האחיות גבוהות, גביהן זקופים, כתפיהן מרובעות והן לבושות בשמלות שחורות זהות, פשוטות וארוכות. הן לא מאופרות, אבל העור שלהן זוהר ובריא. הן גם לא עונדות תכשיטים כלשהם, חוץ מאבני ירח מנצנצות ותואמות על קמיצות יד שמאל שלהן.

הן מרשימות למרות הלבוש הצנוע, אבל השיער שלהן הוא הפרט שבאמת משווה להן מראה יוצא דופן.

השיער שלהן גולש בתלתלים בגוון בוער ואדום עסיסי כמו רימון רענן ומגיע עד המותניים שלהן. הוא פזור ומתנועע בחופשיות בכל פעם שהן מזיזות את ראשיהן, ערמת צבע פרועה שנשזרה בחוטי כסף מאז הפעם האחרונה שראיתי אותן.

לאימא שלי היה את אותו שיער. וגם לבת שלי. גם השיער שלי זהה, אבל צבעתי אותו בשחור ואני קולעת אותו בצמה יחידה והדוקה כבר הרבה מאוד שנים. אני מפרקת אותה רק פעמיים בשבוע כדי לחפוף אותו בשמפו וקונדישנר, וקולעת אותו שוב ברגע שהוא מתייבש.

פעם כמעט גזרתי אותו לגמרי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. עמדתי מול המראה בחדר האמבטיה עם מספריים ביד ושמעתי את קולה של אימי כשהסתכלתי על עצמי.

"אף פעם אל תתביישי בדברים שמבדילים אותך מאחרים. שם טמון הכוח האמיתי שלך."

באותה תקופה כבר כל כך נמאס לי להיות שונה, רציתי להיות כל אחת חוץ מעצמי. רציתי להיות אנונימית.

רציתי להיעלם.

"תגידי שלום לדודות שלך, בי."

"היי. נעים להכיר את שתיכן. תודה שאתן מארחות אותנו."

אסמה מחייכת, מרוצה מהנימוסים של בי. "על לא דבר. ועכשיו, את בטח רעבה אחרי הנסיעה. בואי איתי למטבח, אהובה, ואני אכין לך משהו לאכול."

היא אוחזת בידה של בי, שולחת לי מבט טעון ומובילה את הבת שלי לעבר המטבח.

ברגע שהן יוצאות מטווח שמיעה, דווינה מסתובבת אליי ואוחזת את ידיי הקרות בידיה.

"מה שלומך?"

"אני בסדר."

"כמובן. אבל מה שלומך באמת?"

אני משחררת נשימה ועוצמת את העיניים. "עייפה. שכחתי עד כמה אני שונאת נסיעות."

היא מפטירה קול מלא הבנה. "כל כך הרבה אנשים."

"כן. מה שלומך ושלום דודה אס?"

היא מסתכלת עליי בדממה לרגע לפני שמושכת באחת מכתפיה. "כמו תמיד. שורדות."

אני בוחנת את פניה החפות מקמטים, מתפללת שירשתי קצת מהקולגן החסין שלהן. לאזור מתחת לעיניים שלי כבר יש שקיות משלהן. אני עדיין לא בת שלושים, אבל אי אפשר לדעת את זה מלהסתכל עליי.

הלחץ התמידי עשה את שלו.

"מה סיפרת לבי?"

"כלום."

"את בטוחה שזה חכם?"

"האמת יכולה לפעמים לעשות יותר נזק מטוב."

"אומרת המדענית."

"במקרה הזה, זאת האמת. אנחנו נהיה פה רק כמה ימים. אני מעדיפה לא לגרום לה לאבד את התמימות מוקדם מדי. איפה אנחנו ישנות?"

"את תישני בחדר הישן של אימא שלך, ובי תישן בחדר שלך."

אני מהנהנת. "תודה. היא תשמח לקבל חלל משלה."

דווינה לוחצת את הידיים שלי שוב. "בואי תאכלי משהו."

"אני לא רעבה."

"אבל את תאכלי. את צריכה להכניס משהו לבטן. את נראית רזה וחיוורת מדי כאילו את מחלימה ממחלה כרונית." היא בוחנת את הפנים שלי בשפתיים מכווצות. "שחפת, אולי. או משהו שמתפשט באמצעות יתושים."

הגעתי לפני פחות מחמש דקות, והכיף כבר מתחיל. מה הפלא ששיעורי הדיכאון גדלים בתקופת החגים, שבה אנשים מבלים הכי הרבה זמן עם קרובי המשפחה שלהם.

כשהיא מסתובבת, קיו מטפס באיטיות בגרם המדרגות הראשי אל הקומה השנייה עם המזוודות שלנו, צעדיו דוממים כצעדי חתול, ואני מעבירה מבט על המקום.

הבית לא השתנה מאז הילדות שלי. אח עצומה וכבויה עשויה אבן גרניט שחורה ניצבת במרכז החדר. נרות משעוות דבורים מרצדים בגומחות על קירות הגבס הסדוקים. המדף מעל האח מכוסה בענפי עץ אשוח רעננים שנשזרו יחד, קורות עץ כהות מצטלבות לאורכה ולרוחבה של התקרה הגבוהה וקורי עכביש דקיקים עוטפים את השלוחות של נברשות המתכת שתלויות מהן.

הספרים בולטים יותר מכל דבר אחר, כיוון שהם נמצאים בכל פינה.

ספרים הם המאפיין הדומיננטי ביותר בחדר. הם תחובים בצפיפות בארונות ספרים שמתנשאים מהרצפה עד התקרה וניצבים בערמות על שולחן הקפה, על שולחנות הצד ואפילו על הרצפה ליד הספה והכיסאות. כרכים עתיקים בכריכות עור מונחים לצד מהדורות עכשוויות בכריכה קשה. כתבי עת אקדמיים ואנציקלופדיות משתלטים על קיר שלם. אני רואה את סדרת ספרי האטימולוגיה המאוירת שריתקה אותי כל כך בתור ילדה, לצד כל ספרי ההיסטוריה, האסטרונומיה והאומנויות.

שאר הבית הוא שביל מפותל של חדרים ומעברים שעומדים בניגוד לכל קונבנציה אדריכלית, מבוך שבו זרים עלולים להתבלבל וללכת לאיבוד בקלות. דלתות שנפתחות אל תהומות תלולים. גרמי מדרגות שלא מובילים לשום מקום. מסדרונות מפותלים מתעגלים חזרה אל עצמם עד שהם מסתיימים ללא מוצא.

צינה מבשרת רעות עוטפת אותי בעודי עומדת שם. אני מרגישה כאילו אני מסתכלת מעבר לשפת צוק גבוה אל הים השחור והסוער רחוק מתחת, הרוח החזקה פורעת את שערי והולמת בגופי, נוכחות מרושעת ניצבת מאחוריי ומתכוננת לדחוף אותי אל מעבר לשפה, להעיף אותי אל מותי בצרחות.

אני מתעלמת מההרגשה, מקווה שאלה עצבים ולא תחושה מקדימה, והולכת למטבח בעקבות דווינה.

כמה שעות אחר כך, אחרי שהכלים של ארוחת הערב פונו מהשולחן ובי כבר ישנה בחדר הישן שלי למעלה, אסמה, דווינה ואני יושבות סביב השולחן במטבח ועובדות במרץ על בקבוק הפינו נואר השלישי שלנו.

נשות משפחת בלקתורן הן הרבה דברים, אבל הן ממש לא מתנזרות מאלכוהול.

"בי די בוגרת לגילה," מציינת דווינה כשהיא מעבירה אצבע בעצלתיים על אחד משלל הסימנים שנחרטו בשולחן העץ העתיק.

"גם את היית כזו," אומרת אסמה ומסתכלת עליי. "אבל היא מלאכית. את היית שטן קטן. עם הרבה יותר מרץ ורוח קרב, בדיוק כמו אימא שלך."

אני מגחכת אל כוס היין שלי ובולעת את הלגימה האחרונה. "את אומרת את זה כאילו שתיכן שיות תמות ומתוקות."

דווינה מרימה לעברי את האף. "סלחי לי, הוד רוממותך, אבל אנחנו השיות השלוות ביותר בכל ניו אינגלנד. אנחנו כמעט אף פעם לא נושכות."

"תגידי את זה לאב או'בריאן. הוא עדיין מצטלב כשהוא רואה אתכן?"

"נו, באמת. השוטה הזקן הזה. הוא היחיד שיכול להישמע משעמם כשהוא קורא מחזון יוחנן."

"אם כל כך משעמם לך במיסה, תפסיקי ללכת."

היא מחייכת. "איך עוד נוכל לזעזע את התושבים ההגונים של סולסטיס על בסיס שבועי? הם סומכים עלינו שניתן להם משהו לרכל עליו. אם נפסיק לבקר בכנסייה, זאת תהיה השתמטות מחובותינו כמנודות של העיירה."

"אולי אם לא תשניאו את עצמכן על אנשים בכוונה, הם יהיו נחמדים יותר אליכן."

דווינה בוחנת אותי בדממה לרגע, אומדת אותי במבטה. "אנחנו בנות בלקתורן. עצם הקיום שלנו משניא אותנו על אנשים. אנחנו שונות ותמיד נהיה שונות, לא משנה עד כמה ננסה להעמיד פנים שאנחנו לא."

היא נועצת מבט נוקב בשיער שלי.

אני זזה באי־נוחות, נבוכה מהביקורת. "אני לא מעמידה פנים."

"את כן, אם לשפוט מהצבע המחריד הזה. ולמה בחרת דווקא בשחור משחת נעליים? את נראית כאילו הפסדת בהתערבות."

"לידיעתך, אני צובעת את השיער שלי במספרה."

היא עונה בנימה משועשעת. "במספרה של מורטישה אדמס?"

אני צוחקת, אבל נזכרת באימא שלי, והצחוק שלי הופך קודר. אני מכסה את הפה כדי להחניק יבבה.

"אויש, אהובה, אני יודעת," אומרת אסמה ומושיטה את היד שלה מעל השולחן כדי לאחוז ביד שלי. "גם אנחנו מתגעגעות אליה. המצב פה כבר לא אותו דבר מאז שאלספת מתה."

זאת אחת ממגוון הסיבות שהיססתי לחזור ללוויה של סבתא. מעבר לזיכרונות רדופי השדים, כואב להיות קרובה לאנשים שיכולים לקרוא אותי טוב כל כך. מאז שעזבתי, ארגנתי את חיי בקפידה במיוחד כדי להימנע מכאלה דברים.

אני שומרת על יותר מדי סודות, כמו כל בני משפחת בלקתורן, מכדי לחוות אינטימיות אמיתית.

אני מצמידה את מפרקי האצבעות לעפעפיי הסגורים ונושפת. ומייד ממהרת להיפטר מהלחות שנאספה על הריסים שלי ומשנה את נושא השיחה. "בי שאלה אותי בנסיעה ברכבת למה שלושתכן גרתן עם סבתא ולא התחתנתן."

אסמה נראתה סקרנית. "מה ענית לה?"

"שגברים אף פעם לא היו חשובים במיוחד לנשים במשפחה הזו."

החיוך של דווינה קטן ומרוצה. "הם חשובים מספיק בשביל השימושים שלהם."

"אם את עומדת להתחיל לדבר על חיי המין שלך, אני אלך לישון."

"סליחה? נשים בוגרות לא אמורות ליהנות מסקס?"

"מובן שכן. אבל בפעם האחרונה שדיברנו בטלפון, סיפרת לי בפרטי פרטים איך פיתית את הרופא הצעיר והנאה שעבר לגור פה לא מזמן. אני עוד מנסה למחוק את התמונות מהזיכרון שלי. אם אצטרך טיפול רפואי מסיבה כלשהי בזמן שאני פה, לא אוכל להסתכל לו בעיניים."

דווינה משחקת בקווצה מהשיער שלה. "גברים בשנות העשרים לחייהם באמת נמצאים בשיא המיניות שלהם. כוח עמידה מדהים."

"בשם אלוהים, מה אמרתי לפני רגע?"

"את מקנאה, יקירה?"

הצחוק שלי יבש. "מאוד."

"מה לגבי אבא של בי? אף פעם לא סיפרת לנו עליו. הוא עדיין בתמונה?"

אני משתתקת לרגע ובוחרת את דבריי בקפידה, כיוון שהנושא הספציפי הזה הוא בור שחור מלא נחשי צפע. "לא. היו לנו דעות שונות לגבי המשמעות האמיתית של אבהות."

האחיות בוחנות אותי בשתיקה, עיניהן הירוקות חדות. משב רוח קר משקשק את זגוגיות החלונות בדיוק כשדווינה פותחת את הפה כדי להגיד משהו. הנרות לאורך אדן החלון מעל הכיור מהבהבים וכבים. צרורות פרחי הלוונדר והעשבים המיובשים שתלויים מהקורות מתחילים להתנודד.

אסמה מרימה מבט אל התקרה חסרת המנוחה, "מישהו פה," היא אומרת בקול שקט.

"או משהו," מוסיפה דווינה בנימה קודרת.

האחיות קמות מהשולחן ומציצות מחלון המטבח אל תוך הלילה, אבל החוש השישי שלי אומר לי להסתובב אל הסלון. אני נעמדת, צועדת במהירות אל המדרגות ועולה בהן שתיים בכל פעם עד שאני מגיעה למעלה, אל השטח שבקצה המדרגות. יש שם חלון קטן שמשקיף על החצר הקדמית.

בהתחלה, אני לא רואה כלום. הכול חשוך ודומם. אבל ברגע הבא, אלומה דקיקה של אור ירח משפדת את מעטה העננים ומאירה את שער הברזל בקצה כביש הגישה.

דמות גבוהה לבושה שחורים עומדת מחוץ לשער, מרימה את המבט אל הבית. אני לא צריכה לראות את הפנים שלו כדי לדעת מיהו, למרות שהמרחק והצללים מסווים אותן.

הייתי מזהה את רונאן קרופט בכל מקום, בכל תנאי תאורה, אפילו בעלטה הסמיכה על רצפת הים.

אף פעם לא שוכחים את האהבה הראשונה.

במיוחד כשהוא גם הסיוט הכי נורא שלך.

רונאן נשאר לעמוד בלי לזוז עד שהעננים מסתירים שוב את הירח והוא נבלע בתוך אותה חשכה שהביאה אותו ונעלם.