הניו יורק ת'אנדר 2 - לילה אחד בלבד

מכתב קצר משאן

היי, חבר'ה!

תודה רבה שנתתם הזדמנות לספר לילה אחד בלבד.

לפני שתתחילו, בבקשה הקדישו כמה רגעים לעצמכם ובדקו אילו מהתכנים שמוזכרים בספר עשויים להיות מטרידים עבורכם.

זהו סיפור על אישה צעירה שהחלימה מסרטן השד, והוא כולל התייחסות להשפעות הגופניות והנפשיות של המחלה ושל תהליך ההחלמה. הספר עוסק בעיקר במסע לא פשוט של למידה מחדש על אהבה עצמית, נשיות וביטחון, אחרי תקופה שבה נדמה שהמחלה גזלה הכול.

נוסף לכך, לילה אחד בלבד כולל גם תכנים נוספים שעשויים להיות רגישים עבור חלק מהקוראות והקוראים — טראומה רגשית ממערכת יחסים קודמת, אזכורים של בגידה (לא בין הדמויות הראשיות), תיאורים מיניים מפורשים ושפה בוטה.

אני רוצה שתוכלו לקבל החלטה מושכלת אם הספר הזה הוא הספר הנכון עבורכם כי בסופו של דבר, זה מה שהכי חשוב!

קריאה נועדה להיות מהנה, ואני מקווה בכל ליבי שתיהנו לקרוא את סיפור האהבה של דאלאס ואמילי.

אוהבת תמיד,

שאן xoxo

פרק 1

אמילי

כשאני נכנסת לבר המוזנח בסוהו, המחשבה הראשונה שלי היא אני זקנה מדי בשביל החרא הזה.

זה ערב יום שלישי. אני אמורה להיות בבית בפיג'מה ולצפות בפרק האחרון של 'עקרות בית נואשות'. במקום זה אני נכנסת לבר וצועדת לדלפק, שמאחוריו עומד ברמן עם כתפיות שמחזיקות לו את המכנסיים, עניבת פרפר ושפם שגורם לו להיראות כמו היפסטר.

אני מושכת בשולי השמלה שלי, שהיא גם קצרה מדי וגם צמודה מדי, ומנסה לא להיראות כאילו הבריזו לי מדייט שבכלל לא רציתי לצאת אליו מלכתחילה. אני נשבעת שמתחשק לי להרוג את אחותי — בפעם הראשונה בשלושים וחמש שנותיי היא הצליחה לשכנע אותי להתנסות באתרי היכרויות באינטרנט. כל מה שיקרה הערב, יהיה באשמתה של טסה.

אני זורקת את התיק על הדלפק, מתיישבת על כיסא בר וסורקת את החלל האפלולי לשווא, כי אין לי מושג את מי אני מחפשת.

זה אמור להיות בחור בשם ג'ייק. מנהל פרסום בן שלושים ושבע, שלפי הפרופיל שלו באתר ההיכרויות הוא 'יודע איך להתייחס טוב לאישה'. אם אפשר בכלל להאמין לזה.

מוקדם יותר הוא שלח לי הודעה וביקש ממני לפגוש אותו כאן בשעה תשע, שבעיניי זו שעה מאוחרת מדי בשביל אמצע השבוע, וכתב שהוא ילבש חליפה כחולה. אבל המצב כרגע נראה כמו אחת משתי אפשרויות — או שהוא מאחר בצורה מוגזמת, או שהוא נכנס, ראה אותי והתחפף.

בכל מקרה, זה ממש משפיל.

אני מוציאה את הטלפון מהתיק כדי להסתכל על השעה, כבר מוכנה לשלוח לטסה הודעה זועמת, כשלפתע מישהו קוטע אותי.

"מה שלומך, מותק?"

המבטא הדרומי כנראה מכוון אליי כי הוא נשמע קרוב מדי לאוזן שלי, לכן באופן טבעי אני מסתובבת, מביטה מעבר לכתף, ו...פאקינג שיט! אני כמעט נופלת מהכיסא.

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו זה הגובה שלו. הוא כנראה מתנשא לגובה של כמעט מטר ותשעים. והעיניים שלו, ירוקות כמו אבני ברקת במבט שחודר ישירות לתוכי, ומסביבן ריסים ארוכים מדי. עצמות לחיים גבוהות, לסת חזקה ושפתיים שנשים היו הורגות בשבילן, והדובדבן שבקצפת — שיער חום זהוב, קצר מאחורה ובצדדים, ארוך מלמעלה ומסודר בצורה פרועה.

הוא... חתיך. ממש פאקינג חתיך. אין מילה אחרת לתאר אותו.

אני מסתכלת סביבי, תוהה אולי הוא פנה למישהי מאחוריי כי אין סיכוי שהוא דיבר אליי. אבל אני לא רואה אף אחת לידי. אני מסתובבת למר חתיכי, מכחכחת בגרון ותוחבת בעצבנות קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "אמממ... היי?"

הוא מחייך חיוך תמים עם גומות חן, שסותר לחלוטין את המבט שבעיניו, כאילו הוא מבחין בבלבול שלי. "אפשר להציע לך משקה?"

"אני, אני, אמממ..." אני מנענעת בראש בניסיון להיזכר איך לתפקד כמו אדם רגיל ושוב מכחכחת בגרון. "סליחה, מה?"

גיחוך נמוך מהדהד מהחזה שלו כשהוא מתקרב אליי, קולו עמוק וגרוני, וכמעט לא הולם. "אני יכול להציע לך משקה?"

אני מרימה גבה. "אתה עובד פה?"

זה הדבר הראשון שקופץ לי לראש, כי אין סיכוי שבחור שנראה ככה מציע לי משקה מרצונו החופשי.

"אה... לא." הוא מביט סביב כאילו השאלה שלי מבלבלת אותו, ואני נוזפת בעצמי ומרימה את הסנטר, בתקווה שלפחות אשדר את הרושם שאני אישה בוגרת ששולטת בחיים שלה.

"אני אשתה... קברנה," אני אומרת ומושכת בכתפיים באגביות, כאילו גברים חתיכים מזמינים אותי למשקה בכל יום שלישי.

הוא קורץ לי, והקריצה הזו עושה לאיברים הפנימיים שלי דברים שאני לא מוכנה להודות בהם. הוא מרים יד גדולה באוויר לעבר הברמן, ובזמן שהוא מזמין את המשקאות, אני מנצלת את ההזדמנות כדי לבחון אותו.

הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת שמתאימה לו כמו כפפה ליד, הבד נמתח סביב השרירים הבולטים של הזרועות והכתפיים שלו, מכנסי טוויד אפורים מחבקים את פלג גופו התחתון בכל המקומות הנכונים ומבליטים ירכיים חזקות. ומהמקום שבו אני יושבת, התחת שלו נראה כאילו הוא מפוסל משיש. ואפילו שאני לא מומחית בנעליים, נעלי המוקסינים שהוא נועל נראות יקרות ו...גדולות. מידה ארבעים ושמונה לפחות.

"קברנה אחד."

אני נבהלת ומרימה אליו מבט. הוא מחייך אליי, בידו כוס יין אדום.

"אני חייב להודות," הוא אומר בחיוך נבוך. "שלא היה לי מושג מה הזמנתי לך בכלל."

אני בוהה בבקבוק הבירה הפשוטה שבידו השנייה ולא מפקפקת לרגע במה שהוא אמר.

"תודה." אני לוקחת את היין ובוחנת את מבטו השובב בזמן שאני לוגמת מהמשקה.

הוא שותה מהבירה ועיניו הירוקות מטיילות לאורך גופי בבוטות, הגרגרת שלו נעה כשהוא בולע ואז אומר, "אני דאלאס."

אז לחתיך עם המבטא הטקסני קוראים דאלאס? אני מתה.

אני מסדירה את הנשימה, מניחה את הכוס על הדלפק כדי שהיא לא תיפול כי פתאום הידיים שלי רועדות מעט. ודביקות. אני צריכה להתעשת ומהר.

"אני אמילי."

"נעים להכיר אותך, אמילי." פיית הבקבוק נחה צמוד לשפתיו והוא משגר אליי חיוך מהסוג שללא ספק מסוגל להפיל תחתונים על הרצפה בהמוניהם. ואפילו לא התחלתי לדבר על המבטא הדרומי שלו.

"אז, אמילי..." הוא רוכן קדימה, קרוב כל כך שאני כמעט הולכת לאיבוד בניחוח הבושם שלו — מפולפל, עם נגיעות שוקולד ומשהו נוסף שגורם לי לרייר. "מה מביא אותך לפה הערב?"

אוי, לא. באותו רגע, כשאני עומדת להתעלף מולו כמו נערה חולת אהבה, אני נזכרת בדיוק בסיבה שבגללה הגעתי לכאן.

אני כאן כי אחותי הקטנה והחטטנית חושבת שאני צריכה שוב לנסות להתחיל לצאת עם גברים, והסכמתי רק כדי שהיא תניח לי. לדעתי, גברים דפוקים. אני מעדיפה לצאת עם עצמי.

"האמת," אני זזה במבוכה בכיסא, "אני מחכה למישהו. דייט." אני כמובן לא מוסיפה שזה הדייט הראשון שלי אחרי כמעט אחת־עשרה שנים. אף אחד לא צריך לדעת את זה.

הוא מרים גבה ומחניק חיוך. "דייט, אה?"

"כן..." אני שוב מציצה בשעון שבטלפון שלי. "אבל הוא מאחר בשלושים ושמונה דקות."

הוא נושף בבוז. "הוא בטח ממש מציאה אם הוא מכריח אישה כמוך לחכות."

אני לא מפספסת את הנימה העוקצנית שבקולו. או את המחמאה.

"ומה אתה עושה פה הערב?" אני שואלת, ובוחרת להעביר את המיקוד ממני ומהאפשרות האמיתית שהדייט שלי הבריז לי, אליו.

הוא פוגש את העיניים שלי ועל שפתיו מרצד רמז לחיוך סקרני לפני שהוא סוף־סוף מדבר, "אה, האמת, חגגתי עם כמה חברים, אבל הם בדיוק הלכו."

אני לא יודעת מה הוא חגג. נראה כאילו הוא עובד בתחום הפיננסים, אז כנראה הם סגרו עסקה עם לקוח חדש או משהו כזה. זה לא ענייני, אז במקום לחקור, אני מרימה את הכוס כדי לשתות לחיים. "אם כך, מזל טוב."

המבט שבעיניו חודר לעיניי בזמן שהוא מצמיד את הבקבוק לכוס היין שלי, והלחיים שלי מתחממות. אני לא יודעת מה קורה, אולי זה קשור לכמה לגימות היין ששתיתי על בטן ריקה, אבל יש לי תחושה כאילו נחיל פרפרים השתחרר לי בתוך הבטן.

אני קצת... מסוחררת. תחושה שכבר מזמן לא הרגשתי.

דאלאס פותח את הפה כדי להמשיך לדבר אבל לא אומר מילה, והחיוך חסר הדאגות שעל פניו נעלם בשנייה שיד נוגעת לי בכתף. הוא סוגר את הפה, בוהה קדימה במבט אטום.

"אמילי?"

אני מסתובבת ונדהמת לראות את ג'ייק, מנהל הפרסום החתיך, עומד שם. הוא לבוש בחליפה בצבע כחול בהיר, שאולי קצת צמודה מדי, השיער הבלונדיני כהה שלו מתוח לאחור, ועיניו הכחולות סורקות אותי בתנועה מהירה אך בוטה. הוא נראה טוב, כיאה לבחור אחווה לשעבר בן שלושים ומשהו.

"ג'ייק?"

"האחד והיחיד," הוא אומר בחיוך זחוח.

מאחוריי, אני די בטוחה שאני שומעת נשיפת בוז, אבל מתעלמת.

אני מושיטה יד ומצפה שג'ייק ילחץ אותה, אבל להפתעתי, הוא מתקרב אליי ומצמיד לי נשיקה לכל לחי, עוד לפני שאני מספיקה לעצור אותו. הוא מדיף ניחוח בושם של גוצ'י, ואני שמה לב לשעון הרולקס הנוצץ שעל מפרק כף ידו כשהוא מרים את היד כדי למשוך את תשומת ליבו של הברמן.

אני מביטה בחטף הצידה ומתבוננת בדאלאס. הוא עדיין שם, קרוב מאוד, בוהה במדפים עם בקבוקי האלכוהול שמסודרים מאחורי הבר. כשאני פוגשת את עיניו בקיר המראה שמאחורי הבקבוקים, הוא שוב קורץ לי, והלב שלי הולם מאחורי הצלעות.

ג'ייק מזמין ויסקי יקר בביטחון עצמי שזור בנימה שחצנית, ומורה למלא שוב את הכוס שלי. אחר כך הוא מתיישב על הכיסא לידי, צמוד באופן מוגזם.

"וואו, אלוהים! התמונה שלך לא עושה איתך חסד," עיניו בוחנות אותי ברעבתנות מכף רגל ועד ראש. "את מהממת."

אין לי בעיה לקבל מחמאות מגבר. נכון, אני אישה עצמאית, אבל כל אחת תשמח לשמוע לפעמים שהיא מהממת. ובכל זאת, ציפיתי שלפחות יתחיל בהתנצלות על כך שהוא איחר ביותר מחצי שעה.

לפי האופן שבו המבט שלו מתעכב קצת יותר מדי על שולי השמלה הקצרה שלי, קשה להתעלם מזה שהדבר הראשון שג'ייק בחר לומר במקום 'מצטער על האיחור' הוא שלהפתעתו אני נראית טוב יותר מכפי שציפה.

או שמדובר בדגל אדום עצום או שהוא פשוט לחוץ. אני לא יודעת, אבל אני מחליטה לתת לו הזדמנות.

"אז..." אני מתחילה עם שיחת החולין הבלתי נמנעת. "אתה עובד בפרסום?"

"האריס־מקנזי. אני מקנזי," הוא מאשר בחיוך שחצני. "זוכרת את הפרסומת עם דוגמניות ההלבשה התחתונה שלבשו רק תחתוני ביקיני משובצים ביהלומים בזמן ששיחקו פוטבול באמצע הטיימס סקוור?" הוא שואל. "שידרו אותה בזמן הסופרבול."

אני מנידה בראש. "אני לא ממש מתעניינת בספורט."

הוא פורץ בצחוק קולני וגס, כאילו הוא לא מאמין שהרגע אמרתי את זה, ואני מחייכת ופשוט מושכת בכתפיים.

"זאת הייתה הפרסומת שלי. אני ביימתי את הכול בעצמי," הוא מבהיר, בבירור נעלב מחוסר ההתלהבות שלי. "יכול להיות אפילו שאזכה בפרס אדי..."

לפני שאני מספיקה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה פרס אדי, הברמן קוטע אותנו ומניח את המשקאות שלנו על הדלפק. ג'ייק נעמד ולוקח את שתי הכוסות, ואני מסתכלת עליו בבלבול ותוהה אם כבר נמאס לו ממני והוא לוקח את היין שלי כפרס ניחומים.

"בואי נעבור לשולחן." הוא מצביע על תא ריק ליד החלון שבחזית.

אני נעמדת באי־רצון, לוקחת את התיק וקולטת את המבט המוזר שדאלאס משגר אליי מזווית העין.

"היה... נעים להכיר אותך," אני אומרת בשקט. "תודה על המשקה."

הוא מטה את הסנטר בתגובה ומרים את הבירה באוויר אבל לא אומר כלום, ואני לא מפספסת את האכזבה שמתפשטת בחזה שלי ברגע שאני מסתובבת לכיוון הנגדי והולכת בעקבות ג'ייק.

אני מתיישבת על ספת קטיפה מפוארת ומצפה שג'ייק יתיישב מולי, אבל הוא מתיישב לצידי ונצמד אליי.

"את עורכת דין, נכון?" הוא שואל ולוגם מהוויסקי.

אני מרימה גבה. הוא רציני? רק אז אני מבינה שהוא כנראה בלבל אותי עם אחת משלל המועמדות בתיבת הדואר הנכנס שלו באתר ההיכרויות באינטרנט.

"אמממ, לא...?"

נראה שהוא מהרהר בתגובה שלי, עוצם עיניים לרגע ומגחך בשקט. "אוי, כן, מצטער. זאת אחת אחרת."

אני משגרת מבט משתוקק בזווית העין אל דאלאס, שיושב ליד הבר, כמעט מצטערת שג'ייק לא הבריז לי. יש לי תחושה שהייתי נהנית הרבה יותר עם בחור כמו דאלאס.

"בדרך כלל אני לא בקטע של בלונדיניות, אבל את ממש יפה."

אני מסתובבת במבט מופתע אל ג'ייק כשהוא מניח לי יד על הירך, הזרת שלו כמעט מלטפת את העור שמתחת לשולי השמלה שלי.

מתחשק לי להעיף לו סטירה, לשפוך לו את היין בפרצוף וללכת. מניאק שחצן ויומרני.

אבל לפני שאני מספיקה לעשות משהו או לפתוח את הפה לדבר, משהו פתאום רוטט בקולניות על גבי השולחן ואני מסתכלת למטה. הטלפון שמונח ליד המשקה של ג'ייק רוטט. הוא מסתכל על השם, ואני מצפה שהוא ידחה את השיחה — כי זה מה שרוב האנשים היו עושים בזמן דייט — לכן כשהוא מחייך ועונה לשיחה, הלסת שלי נשמטת, במלוא מובן המילה.

"היי, אחי!" הוא קורא, מסיים את שארית הוויסקי, מרים את הכוס באוויר ומשקשק בצורה מרגיזה את הקרח שבפנים בניסיון למשוך את תשומת הלב של הברמן. "כן! זה היה מטורף, אחי."

אני מכווצת עיניים ומזעיפה פנים אל הגבר שלידי, המומה מהחוצפה שלו. באופן לא מפתיע, הוא לא שם לב אליי. וככה, במהלך שבע דקות שבהן הוא עסוק בלדבר בטלפון עם מישהו שהוא קורא לו 'אחי' בלי הפסקה, אני פשוט לא קיימת.

דרך אגב, אני הולכת להרוג את אחותי.

אני לא בטוחה איך הצלחתי לשרוד את ה'דייט' הזה, אבל ארבעים דקות לאחר מכן אני מוצאת עצמי עומדת נבוכה ליד ג'ייק מחוץ לבר, ורועדת באוויר הקר שמצליף בלחיים שלי, שעדיין חמות מכל היין ששתיתי. לצערי, ג'ייק מנצל את ההזדמנות, מתקרב אליי וכורך את הזרועות שלו סביבי, כאילו הוא ג'נטלמן. הגוף שלי מתקשח באופן לא רצוני.

מכונית עוצרת ליד שפת המדרכה והנהג צופר. אני מביטה בה, וג'ייק אומר, "זאת המונית שלי."

אני פוגשת את עיניו בזהירות.

"מוכנה לעוף מפה?" הוא שואל ונושך את שפתו התחתונה בין השיניים.

"אני... לא גרה באזור טרייבקה," אני אומרת לאחר שאני נזכרת שבמהלך השיחה המאולצת שלנו, הוא הזכיר לפחות שש פעמים שהוא גר בטרייבקה.

"זה בסדר." הוא מגחך ומוסיף, "לא אכפת לי לראות קצת נוף בדרך..." הוא מנענע בגבות באופן מרומז, ופתאום אני קולטת שהפיות שלנו קרובים. המבט שלו נופל על שפתיי ואני מתכווצת מבפנים.

אוי, אלוהים. הוא מתכוון לנשק אותי.

אני עוצמת עיניים ונשענת לאחור עד כמה שאני מצליחה בלי ליפול מהמדרכה.

"סליחה, גברתי?"

אני נאנחת בהקלה ומתבוננת בברמן בבלבול. הוא עומד בפתח הדלת הראשית של הבר, ו...מתברר שאני ה'גברת'.

אני מכווצת גבות. "אמממ... כן?"

הוא מחייך מאחורי שפם מבריק ומושלם. "יש לך שיחת טלפון בפנים."

"שיחת... טלפון?" אני כמעט צוחקת. מי לעזאזל מתקשר אליי לבר שמעולם לא הייתי בו?

הבחור ממשיך. "כן, זאת האומנת. היא אמרה שהילדים משתוללים ולא מוכנים ללכת לישון."

מה לעזאזל —

באותו רגע המבט שלי נודד לחלון ובפנים, דאלאס עדיין נשען על הבר ומביט בי בחיוך מבין, ופתאום הכול הגיוני.

אני בולעת רוק ומסתובבת אל ג'ייק בחיוך עצוב מזויף, "מצטערת, אני צריכה לענות. כנראה הטלפון שלי נכבה."

ג'ייק נרתע ואפילו לא מנסה להסתיר את הסלידה. "יש לך ילדים?"

"כן." אני קורנת, כנראה בהגזמה, אבל היי — זמנים קשים וכל החרא הזה. "שלוש ילדות, בנות פחות מחמש!"

אני לא יודעת אם אני מדמיינת, אבל אני כמעט בטוחה שאני מזהה את הרגע המדויק שבו כל הדם מתנקז מהפנים של ג'ייק המסכן. אני נאלצת להתאפק כדי לא לפרוץ בצחוק.

"אה... אוקיי. אמממ... טוב —" הוא משתתק ומגרד את עורפו. "נראה לי שעדיף שפשוט —" הוא מרים אגודל לנהג המונית שעדיין מחכה לו ליד שפת המדרכה.

"מתי אפשר לראות אותך שוב?" אני מנסה להישמע מלאת תקווה, נלהבת כמעט, ומעפעפת בריסים בהפגנתיות.

"הו, אה..." הוא מציץ ברולקס הנוצץ שעל מפרק כף ידו ואחר כך בשמי הלילה, כאילו באמת מהרהר. "אני... אמממ... אני אתקשר אלייך."

"אוקיי!" אני מחייכת כמו אידיוטית ויודעת היטב שאין לו את המספר שלי.

אחרי נשיקה צנועה על הלחי ונפנוף יד קטן, ג'ייק מסתובב וכמעט צולל לתוך המונית הממתינה. אני מתבוננת מהמדרכה ומנופפת כמו טיפשה כשהפנסים האחוריים נעלמים בהמשך הרחוב.

ברגע שאני יודעת שהוא לא יחזור יותר, אני מרשה לעצמי לשחרר את האוויר שהחזקתי וכתפיי נשמטות בהקלה. זה היה קרוב.

אני מוציאה את הטלפון מהתיק, גוללת לאפליקציית ההיכרויות ומייד חוסמת את ג'ייק, הזיין הסדרתי, כי אני ממש לא רוצה ששוב תהיה בינינו התאמה.

אני מסתובבת, ובמקום הברמן, עומד מולי דאלאס, ידיו שלובות על החזה והוא מחייך אליי. "מצטער... חשבתי שאת צריכה שיצילו אותך."

אני ניגשת אליו ומגחכת בהבנה. "שיחת טלפון מהאומנת? באמת?"

"אני לא מאמין שהוא נפל בפח." הוא פולט נחרה. "איזה דפוק."

אני צוחקת, תוחבת קווצת שיער שהשתחררה מאחורי האוזן שלי, ומציצה במדרכה כשמשתררת בינינו דממה מביכה. אני מרימה את הסנטר ופוגשת את עיניו הירוקות החודרות. "כדאי שאלך..." אני מושכת בכתפיים ומביטה ברחוב הריק.

"למה, את צריכה לחזור לילדות?"

אני מחייכת חיוך יבש, "לא."

"מה דעתך על עוד משקה אחד?" הוא מחווה לכיוון הבר. "בשם כל הגברים, תני לי לפצות אותך על זה שנאלצת להתמודד עם המניאק הזה."

אני לא יודעת מה יש בבחור הזה. אולי זה החיוך עם גומות החן או המבט השובב בעיניים, או העובדה ששתיתי שלוש כוסות יין בלי לאכול ארוחת ערב. או שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהרגשתי משיכה כזאת בבטן, כך שבשנים האחרונות כבר תהיתי אם משהו בגוף שלי התקלקל.

בכל מקרה, אני לא יכולה לסרב, גם אם אני רוצה. אז אני לא מסרבת.

אני חוזרת לתוך הבר, חולפת על פניו ונוגעת בו קלות במכוון בדרכי מבעד לדלת, ולא מפספסת את החום שנובע מהמגע שלנו או את המבט בעיניו שאומר לי שגם הוא הרגיש אותו.

מוות. מוות עצמי. מוות מהנגאובר. זה מה שאני מדמיינת שיכתבו על המצבה שלי כשאני שוכבת כאן וגוססת. יש לי טעם של תחת בפה. הראש כואב לי כאילו המוח שלי מנסה לפרוץ החוצה, כאילו הגולגולת עומדת להתנפץ מהלחץ בכל רגע.

אני מתכרבלת לכדור של סלידה עצמית ומחניקה נהמה. מה לעזאזל עשיתי אתמול בלילה שאני מרגישה ככה? ההנגאובר הזה חורג מגבולות ההיגיון. אולי הגזמתי לגבי המצבה, אבל הכאב נורא כל כך שאני באמת עלולה למות.

אני מסתובבת על הגב, לאט ככל האפשר, כדי שהראש שלי יפסיק להסתובב, מכסה את הפנים ביד רועדת, עוצמת את העיניים בחוזקה ומנסה להיזכר בלילה הקודם.

הבטן שלי מתהפכת, ואני יודעת שאני צריכה לקום לפני שאקיא על עצמי ועל המיטה, אבל אני לא מסוגלת לזוז. לכן אני שוכבת ביציבות עד כמה שאני מצליחה, מתאמצת לפקוח עפעף דביק אחד, ומסננת אוויר בין השיניים כמו ערפדית בתגובה לאור הבוקר הצורב שבוקע מקיר החלונות שמול המיטה.

רגע.

כל גופי מתקשה.

לפתע אני לא מצליחה לזוז. אני לא קפואה בגלל ההנגאובר, אני משותקת מפחד כי... אין לי קיר חלונות מול המיטה.

אני פוקחת את שתי העיניים במהירות, מנסה למקד את המבט המעורפל שלי, ורואה תמונה מושלמת כמו מתוך גלויה — האיסט ריבר וקו הרקיע של מנהטן מעל המים.

שיט. שיט. שיט.

אני עוצרת את הנשימה ומנסה לא לזוז בזמן שעיניי סורקות במהירות את החלל שסביבי. הגבות שלי מתכווצות בתגובה לאוסף כובעי הבוקרים שמסודר בתצוגה אומנותית על קיר לבנים חשוף.

מה. פאקינג. קורה. פה.

אני מזדקפת כשליבי הולם בחזה, וכל זכר להנגאובר הרצחני שלי נבלע בחרדה שמציפה אותי.

איפה אני, לכל הרוחות?

ומה לעזאזל עשיתי אתמול בלילה?

אני מסתכלת על עצמי ומשתנקת.

ולמה אני פאקינג לובשת חולצת הוקי?

בלי לחשוב, אני חופנת את החזה שלי מתחת לבד הרך כשמיליון מחשבות מבהילות מתרוצצות לי בראש, ובדיוק באותו רגע אני מסתכלת על הגוף הרחב ששוכב לצידי.

אלוהים. אדירים.

אני מפסיקה לנשום, מסיטה בזהירות את השמיכה וחושפת את הגב העירום של הבחור. עור חלק ושזוף מתוח מעל שרירים חטובים שהבד הלבן בקושי מכסה, וחושף חלק ניכר מפלח מוצק מאוד של התחת שלו.

היין מאתמול בלילה מאיים לצאת החוצה בצורה לא חיננית ואני מוכרחה להצמיד את היד לפה.

אני מתרכזת בפנים שלו — הן תחובות בכרית שמחובקת בזרועותיו, קו לסת חזק עם רמז עדין לזיפים, שפתיים ורודות שכרגע רפויות במהלך השינה, ורעמה של שיער חום־זהוב שמבצבץ לכל עבר, שיער פרוע של אחרי סקס.

פתאום הכול חוזר אליי. הו, אלוהים.

הבחור. דאלאס.

תת־המודע הבוגדני שלי צוהל כל הכבוד! אז נכון, הוא מושך, אני לא מכחישה את זה. אבל לא, לא כל הכבוד לי. זה כל כך ההפך מכל הכבוד לי, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

הלכתי לבר כדי לפגוש מישהו ובסוף יצאתי משם עם מישהו אחר. בחור זר. זר וחתיך, אבל בכל זאת זר. אמילי קול, זנזונת שכמוך.

אני יושבת במשך שלוש דקות לפחות ובוהה בגוף שלצידי. אני חולמת? זו מין הזיה משתיית יותר מדי יין באמצע השבוע?

מיליון שאלות מתרוצצות לי בראש בזמן שאני מנסה להבין מה קרה אתמול בלילה, אבל אני מצליחה להיזכר בכמה רגעים מעורפלים בלבד. אני זוכרת שהייתי בבר... ואחר כך במונית... אוי, אלוהים! ברגע שאני נזכרת איך התחככתי בירך החזקה והשרירית שלו, כשהלשון שלו הייתה תחובה לי בתוך הגרון — חרדה מציפה אותי.

אני בוהה בנהר שנוצץ מתחת לאור הבוקר, מוצפת בתחושות אשמה, מבוכה, פחד וכל מה שביניהן. עשיתי סקס אתמול בלילה. עם אדם אקראי. הסטוץ הראשון שלי, בגיל שלושים וחמש.

אני רוצה למות.

אין לי מושג איפה אני. איפשהו בברוקלין, בוודאות. אני רק יודעת שאני צריכה לברוח מפה עם שאריות הכבוד שנותרו לי לפני שהוא יתעורר כי אני לא מסוגלת להתמודד עם המבוכה של הבוקר שאחרי.

אני לוקחת את התיק שלי מהשידה ומוציאה את הטלפון. הוא כבוי, כמובן, כי מתברר שחיי הפכו פתאום לסדרה של אסונות.

אני עוצרת את הנשימה ומזיזה רגל אחת בכל פעם כדי לקום מהמיטה, כמו אקרובטית בסירק דה סוליי, נזהרת לא להזיז את המזרן בתנועה חדה מדי. אחר כך אני חוצה את החדר בדממה כשאני לובשת חולצת הוקי שגדולה עליי בשלוש מידות ותחתוני חוטיני מחטבים.

מעולם לא מיהרתי כל כך להחליף בגדים כמו עכשיו — אני נפטרת מהחולצה, משתחלת לשמלה ומחפשת את נעלי העקב שלי. אחת מהן תחובה בפינה, השנייה מבצבצת מתחת לספת השזלונג.

אני בוחנת את דלת חדר השינה בספקנות. הוא גר לבד? יש כאן עוד אנשים? הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיתקל בשותף תמים.

אני מחזיקה את התיק והנעליים באחיזה הדוקה ומתבוננת פעם אחת סביבי, לוודא שלא שכחתי כלום. אם כן, חבל מאוד. עכשיו זה שלו. משהו שיזכיר לו אותי. או שלא. כנראה לא. אין צורך לזכור את מה שקרה אתמול בלילה. או לדבר על זה. לעולם.

למרבה המזל, הדירה שקטה וללא שותפים. ו...פאקינג שיט, המקום הזה פשוט מדהים. דירה משופצת בחלל פתוח, כולה עשויה מבטון, צינורות חשופים וקורות עץ, חלונות עצומים ומקושתים משקיפים על גשר ברוקלין משמאל, ועל גשר מנהטן מימין.

אני לוקחת את המעיל ממשענת של ספה פינתית חומה מעור, פוסעת בשקט לכיוון הדלת ויוצאת למסדרון. אני נושפת את האוויר שהחזקתי, כמעט רצה למעלית ולוחצת על הכפתור כאילו רוצח במסכה רודף אחריי.

אני יוצאת החוצה, ומייד מכה בי אוויר קר. הלבוש שלי ממש לא מספיק. אני לובשת במהירות את המעיל ושוקלת את האפשרויות שלי. בטוח יש תחנת רכבת בקרבת מקום או מונית שאצליח לעצור. לכל הרוחות, אם לא תהיה לי ברירה, אחצה בבושת פנים את גשר ברוקלין בתחתונים שלבשתי אתמול, מלאה בחרטות של הבוקר שאחרי. לא אכפת לי. אני רק צריכה לברוח מכאן — הרחק מהזיכרון של אתמול בלילה, כדי שאוכל להתחיל להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה.