הניו יורק ת'אנדר 1 - מילים מפורסמות אחרונות

היי, חבר'ה!

תודה רבה שנתתם הזדמנות לספר מילים מפורסמות אחרונות.

לפני שתתחילו, בבקשה הקדישו כמה רגעים לעצמכם ובדקו אילו מהתכנים שמוזכרים בספר עשויים להיות מטרידים עבורכם.

אדגיש כי מילים מפורסמות אחרונות הוא רומן מצחיק עם סוף טוב. עם זאת, הספר כולל תכנים ותיאורים, במסגרת העלילה ומחוצה לה, שעשויים להיות קשים עבור חלק מהקוראים — בגידה (לא בין הדמויות הראשיות), שימוש בסמים, מחשבות אובדניות, מחלה כרונית, טראומות ילדות, תיאורים מיניים מפורשים, שפה בוטה וסטיות הכוללות השפלה בהסכמה, משחקים עם רוק ומשחקי חניקה.

אני רוצה שתוכלו לקבל החלטה מושכלת אם הספר הזה הוא הספר הנכון עבורכם כי בסופו של דבר, זה מה שהכי חשוב!

קריאה נועדה להיות מהנה, ואני מקווה בכל ליבי שתיהנו לקרוא את סיפור האהבה של פראן ורובי.

אוהבת תמיד,

שאן xoxo

פרק 1

רובי

קטטות על זירת הוקי קרח הן לא דבר חריג. אם כבר, דווקא בגלל זה כל כך הרבה אנשים אוהבים את המשחק. אבל בזמן שאני יושב כאן בחדר ישיבות עם תאורה עמומה במטה הראשי של ליגת ההוקי הלאומית, ונאלץ לצפות בעצמי על המסך מעיף את המקל, מסיר את הכפפות ומסתער על בן האריס, אני מתכווץ.

כי לצערי, אני כבר יודע מה יקרה אחר כך.

למרבה המזל, לפני שהנחתּי את המכה הראשונה — זו שגרמה ללסת של בן להינעל למשך ששת השבועות הבאים — השידור החוזר מפסיק, ובחדר משתררת דממה כבדה ומתוחה.

אני מרגיש את כובד המשקל של כל אחד־עשר זוגות העיניים שממוקדות בי, וזז בחוסר נוחות במושב.

מימיני יושב הסוכן שלי, שהוא גם המנהל הלא רשמי שלי וגם החבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה, ומשמאלי יושב המנכ"ל של הקבוצה היחידה בליגה שהייתה מוכנה לתת לי הזדמנות נוספת.

מולי, לבושים בחליפות מחויטות, יושבים אחד־עשר הבכירים ונועצים בי עיניים. יש בידיהם מספיק כוח כדי להשאיר אותי בלי כלום.

אנדי, הסוכן שלי, קם מהכיסא ומתחיל לדבר אל ועדת המשמעת בנחישות של סנגור במשפט רצח. האם הרגתי מישהו? לא. אבל הייתי סולח לכם אם הייתם חושבים שכן, בהתחשב בעובדה שהמצב פה מתחיל להרגיש כמו פרק של 'חוק וסדר'.

"רבותיי, אני הראשון שמודה שהסרטון הזה מטריד מאוד. אבל, הלקוח שלי —" אנדי מצביע עליי, "ניצל את הזמן מאז ה...תקרית כדי להרהר במעשים שלו ולחשוב מה הוא יכול לעשות בהמשך כדי לווסת את הרגשות האלה בצורה טובה יותר ולהשתפר, כדי שאירועים כאלה לא יתרחשו שוב בעתיד."

אני מתבונן באנדי שמתהלך ברחבי החדר, ואני חייב להודות שאפילו אני מתרשם. כנראה בגלל זה אני משלם לו משכורת כזאת גבוהה.

"רובי התחייב להשתתף באופן קבוע בטיפולים כדי לטפל בכעס שלו." הוא ממשיך לדבר בזמן שעיניו מזנקות אליי במבט מבין. באותו רגע, הידיים שלי נסגרות לאגרופים מתחת לשולחן בתגובה לקשקוש הזה על 'ניהול כעסים' כי הוא פשוט מדבר שטויות.

אני ממש לא האדם הכי עצבני שיצא לי לפגוש. יהיר ובטוח בעצמי? ללא ספק. אבל עצבני? אין סיכוי. למרבה הצער, התמונה שעל המסך, של מטורף שעומד להנחית אגרוף ימני ללסת של חברו לקבוצה, מפריכה את הטענה שלי.

"הוא תרם כמעט רבע מיליון דולר לארגונים שונים שעוזרים לחנך נוער בסיכון על החשיבות של הימנעות מסמים ומאלכוהול."

ברגע שהוא מזכיר סמים אני מכווץ את הלסת חזק כל כך, עד שמתחילות לכאוב לי השיניים.

"הוא אפילו כתב התנצלות רשמית לבנג'מין האריס."

חומצה גופרית שורפת לי בעומק הגרון. יודעים מה? זין על בן האריס. ההתנצלות שכתבתי הייתה מזויפת לגמרי. אם הייתה לי הזדמנות נוספת, הייתי שובר לו גם את האף.

"הלקוח שלי מוטרד מאוד מהאירועים שהובילו לאותו לילה. עם זאת, הגיע הזמן להתקדם." אנדי ממשיך ומצביע לכיוון האיש שיושב ביציבות משמאלי. "הנהלת הניו יורק ת'אנדר הציעה ללקוח שלי הצעה מחמירה מאוד אבל הוגנת, עם תנאים שמעולם לא ראיתי במהלך קריירה של שתים־עשרה שנה, אבל כאלה שהלקוח שלי מוכן לציית להם אם יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב, את מה שהוא עשה במשך שש שנים כמעט ללא תקריות — לשחק הוקי מקצועי." אנדי מציץ בי, בעיניו מבט מלא חרטה שיכול לזכות אותו באוסקר. "בבקשה, אני מתחנן בפניכם, אל תיתנו לרגע אחד של חוסר זהירות מתוך קריירה מרשימה ונטולת תקריות לגזול מרובי מייסון את הפרנסה שלו."

אנדי מתיישב על הכיסא שלו סמוך אליי ושוב משגר אליי מבט חטוף. בדרך כלל אני מצליח לנחש מה הוא חושב, אבל המבט האדיש והבלתי קריא שבעיניו מגביר את העצבנות שלי. הברך השמאלית שלי מקפצת ללא שליטה בזמן שאני מתבונן בגברים שיושבים סביב השולחן. הייתי רוצה להגיד שאני בטוח בעצמי, אבל זה שקר. מדובר במצב של הכול או כלום.

"מר מייסון."

אני מפנה את הראש ונועץ מבט בגבר שיושב בקצה השולחן, זה שמחזיק את העתיד שלי בכף ידו — דייוויד פריס, שחקן לשעבר, ועכשיו ראש מחלקת בטיחות השחקנים.

הוא אפילו לא מכיר בקיומי, ובמקום זה בוחר להתבונן במסמכים שמולו. "המעשים שהובילו לתקרית שהתרחשה בערב יום חמישי, העשרים ושלושה בספטמבר, הם אלה שמוציאים שם רע להוקי קרח."

דייוויד מרים אליי את מבטו הנוקשה, עיניו מלאות בסלידה. אני מקפיד לשמור על סנטר מורם, מוכן להתמודד עם כל מה שהוא יגיד לי, גם עם האפשרות שלא אשחק שוב לעולם.

"לאורך הקריירה שלי, מעולם לא ראיתי משהו מחריד כל כך כמו התקרית שראיתי בצילומים מאותו לילה." הוא ממשיך.

לפתע אנדי מתערב, "נו, באמת, דייוויד, זה מגוח —"

דייוויד מרים יד ומשתיק את הסוכן שלי. "מר הופמן, הייתה לך הזדמנות לדבר."

אנדי נושף בבוז וממלמל משהו לעצמו. אני לא מוציא מילה מהפה, רק בולע את הגוש שמתגבש לי בעומק הגרון כי זהו, זה נגמר. פתאום אני מדמיין עתיד ללא הדבר היחיד שאי פעם הייתי טוב בו, והבטן שלי מתהפכת כשאני מבין שבעוד רגע אני עומד לאבד את כל מה שחשוב לי.

"בכל השנים שבהן שיחקתי הוקי, ובשנים הבאות שהעברתי במחלקה לבטיחות השחקנים, ראיתי שחקנים שעשו הרבה פחות והושעו מהליגה. הקריירות שלהם נגמרו, פשוט ככה." הוא נוקש באצבעותיו לצורך המחשה.

אני מהנהן פעם אחת.

דייוויד נאנח. "הסיבה היחידה שבגללה אנחנו נמצאים כאן היום ומנהלים את השיחה הזאת, היא לא העובדה שאתה שחקן ההגנה הטוב ביותר שקיים במשחק הזה בעשורים האחרונים, אלא העובדה שבזכות... קהל המעריצים הנאמן שלך, אתה גם השחקן הכי רווחי בליגה."

אנדי משגר אליי חיוך זחוח, שממנו אני מתעלם, כי לא, אנדי, זה לא משפר את ההרגשה שלי. למעשה, אני מרגיש עוד יותר גרוע. בעיקרון, דייוויד פריס אומר כרגע שהסיבה היחידה לכך שלא הראו לי איפה הדלת היא הכסף שהם מרוויחים ממיליוני הנשים שהקדישו את חייהן לפרסום סרטונים סקסיים שלי באינטרנט.

הכול התחיל לפני כמה שנים, כשהתפרסם סרטון שלי שבו צולמתי עושה בתמימות חימום על הקרח ומותח את שרירי הירכיים לצלילי השיר Pony של ג'ינוויין. נכון, בזכותי קהל חדש התחיל להתעניין במשחק, אבל באיזה מחיר?

דייוויד פריס זז על הכיסא. "מר מייסון, בשם ליגת ההוקי הלאומית ומחלקת בטיחות השחקנים, אני מאשר את החוזה שלך עם הניו יורק ת'אנדר."

"יש!" אנדי פורץ בתרועה בלתי הולמת ומניף את האגרוף באוויר כמו שחקן בייסבול מחורבן.

אני משחרר את האוויר שהחזקתי בפנים ובכל זאת מצליח לשמור על קור רוח, למרות העובדה שיכולתי להתחיל לבכות עכשיו מרוב הקלה.

"עם זאת —" דייוויד משגר אל הסוכן שלי מבט אזהרה, "עשינו התאמה בחוזה."

"מה?" אנדי מזדקף ומכחכח בגרון. "זה לא החוזה שלכם. אתם לא יכולים לעשות את זה."

"בתור הגוף המפקח, אני מבטיח לך שאנחנו יכולים, מר הופמן," דייוויד אומר בנימה תקיפה. "אנחנו מטילים עליך תקופת מבחן של שנים־עשר שבועות. אם בתקופה הזאת תעשה משהו שמפר את תנאי החוזה שלך, אנחנו נבטל אותו, ואתה תפוטר לא רק מהקבוצה אלא מהליגה עצמה."

אנדי נושף בבוז ומתבונן מאחוריי בכריס גארט, המנכ"ל של קבוצת הניו יורק ת'אנדר.

כריס מושך בכתפיים ולא מגיב.

"הוספנו גם סעיף שלפיו אתה נדרש לבצע כאן באתר בדיקה שבועית לגילוי של סמים ואלכוהול. הבדיקה תתבצע על ידי גוף חיצוני בכל יום שלישי, פרט לשבועות שבהם מתקיימים משחקי חוץ. במקרה כזה, מר מייסון ידווח למכון מקומי שאנחנו נבחר בעיר שבה הוא יהיה באותו זמן."

אנדי נושם ואני רואה שהוא רוצה למחות, אבל לפני שהוא מספיק לדבר, אני מניח לו יד על הכתף כדי לעצור אותו.

"אני אעשה את זה," אני אומר.

העיניים של אנדי מתרחבות, הוא רוכן לכיווני ולוחש, "רובי, לפחות תן לי לדבר קודם עם המחלקה המשפטית."

אני מניד בראשי. בעודי ממשיך להתבונן בדייוויד פריס, אני נעמד ומכחכח בגרון. "אין לי מה להסתיר," אני מתחיל, "אני יודע שעשיתי כמה דברים דפוקים בחודשים האחרונים, אבל אני חף מפשע בכל הנוגע לסמים. מעולם לא נגעתי בהם ולעולם לא אגע. אעשה כל מה שצריך כדי להוכיח את זה, כי אין לי בחיים שום דבר חוץ מהוקי — זה הדבר היחיד שאני טוב בו, זה כל מה שאני מכיר, ואני לא יכול לאבד את זה. אני מבטיח שלא אעשה שום דבר שיסכן את העתיד שלי או יכתים את המוניטין של הליגה."

דייוויד פריס נושף אוויר בקולניות ומזיז את המסמכים שמולו, נמנע מיצירת קשר עין. "טוב, אני מקווה מאוד, מר מייסון, לטובתך." הוא מביט בחטף בקולגות שלו. "תודה, רבותיי."

אנדי נעמד ולוחץ ידיים בחוסר רצון לגברים שמתחילים לצאת מחדר הישיבות, אבל אני פשוט שוקע בכיסא, מחזיק את הראש בידיים עם המרפקים על הברכיים, ומנסה להתעשת. לעזאזל, זה היה קרוב.

בזמן שאנחנו ממתינים לרכב של אנדי, אני עומד בזרועות שלובות על החזה. למרות מזג האוויר הקודר, אני מרכיב משקפי שמש וחובש כובע מצחייה מונמך, בניסיון להסתיר את הזהות שלי מהמון האנשים שחולף מולנו על המדרכה העמוסה.

"עבודה טובה, הופמן." כריס גארט לוחץ את ידו של אנדי ומביט בי. הוא טופח לי על הכתף ומהנהן פעם אחת. "נתראה על הקרח באימון הראשון שלך מחר."

"כן, אדוני." אני מהנהן ולוחץ לו את היד, מזדקף מעט. "ותודה לך. על הכול."

הוא משגר אליי מבט נוקב ורוכן כדי שאשמע אותו מבעד לרעש התנועה במידטאון. "קיבלת הזדמנות שנייה, ילד. זה הזמן להוכיח לכל מי שלכלך עליך בחודשים האחרונים שאתה לא הבחור הרע כמו שהם טוענים. אל תהרוס את זה."

כריס טופח לי על הכתף, מסתובב וצועד אל המכונית שמחכה לו על שפת המדרכה.

ואני עומד שם, מודה לאלוהים — שאולי קיים ואולי לא — כי כריס צודק. לא כולם מקבלים הזדמנות שנייה. אסור לי להרוס את זה.

"הוף," אנדי עונה לטלפון בטון עצבני, ובזמן שאני מחכה לו, אני מוציא את הטלפון מכיס מכנסי הג'ינס ושולח הודעה לאימא שלי.

אני: היי אימא, יצאתי מהפגישה. הוועדה אישרה את החוזה שלי, בקושי. אבל אני חלק מהניו יורק ת'אנדר באופן רשמי

התגובה שלה מגיעה מייד, ואני יודע שזה כי היא ישבה וחיכתה לעדכון ממני בנש ימה עצורה.

אימא: אוי, מתוק שלי. ידעתי שהם יאשרו. אני ממש שמחה. אני חושבת שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שקרה לך

אני לא יכול שלא לחייך. מקבוצה שמובילה זה שלוש שנים, אני עובר לקבוצה שהגיעה למקום האחרון בשתי העונות האחרונות, והמצב רחוק מלהיות מושלם, אבל אני יודע שהיא רק מנסה לשפר את ההרגשה שלי. זה מה שהיא תמיד עושה.

"אני צריך לבדוק... חכי רגע." אנדי אומר וטופח לי על הזרוע. אני מרים מבט מההודעות כשהוא מצמיד את הטלפון לחזה שלו ורוכן לכיווני. "הדירה שאהבת, ההיא בצ'לסי עם החניה?"

אני מכווץ את הגבות. "מה איתה?"

"זו סוכנת הנדל"ן." הוא מצביע על הטלפון. "אנחנו יכולים לראות אותה היום."

אני מושך בכתפיים באדישות.

אנדי שוב מצמיד את הטלפון לאוזן. "נוכל להיפגש בשעה שלוש?"

באותו רגע, מבעד לרעש שמסביבנו, אני שומע שקוראים בשמי. איזה זין. למרבה המזל, המכונית של אנדי עוצרת ליד המדרכה, ואני מזנק במהירות לתוך הרכב המבריק בדיוק ברגע שאני מבחין בצלם בצד השני של הרחוב.

מבעד לחלון המושחר מופיעים כמה הבזקים, אבל אני מסתיר את הפנים ביד בזמן שאנדי מסיים את השיחה ואומר לנהג לאן לנסוע. כשאנחנו מתרחקים משפת המדרכה, אני נאנח בהקלה ונותן לראש שלי ליפול לאחור.

"מה אתה אומר על ארוחת צהריים כדי לחגוג את האירוע?"

אני מהנהן בעיניים עצומות כי הרעב משתלט עליי. בקושי הצלחתי לאכול בימים האחרונים, הייתי מדוכדך מהלחץ לגבי ההחלטה שוועדת בטיחות השחקנים הייתה אמורה לקבל היום.

אנדי חובט לי בזרוע עם האגרוף שלו. "יופי. אתה מזמין."

אני לא יכול לבלום את החיוך שנמתח על שפתיי כי האיש שלידי, זה שנמצא לצידי מאז שהייתי בחור בן תשע־עשרה עם כישרון אחד בלבד — לשחק הוקי בצורה יוצאת מן הכלל — הציל אותי היום, ואני בלי ספק חייב לו הרבה יותר מארוחת צהריים מזוינת.

פרק 2

פראן

זוכרים שכשהייתם ילדים שלחו אתכם לחדר המנהל בבית הספר? אז כשקוראים לכם להגיע למשרד המנהל בעבודה בתור בוגרים, התחושה זהה.

אני עומדת מחוץ למשרד של טוני קרלטון, מוצפת חרדה. הלב שלי הולם בפראות כשאני בוהה בדלת, בשמו שחרוט בזכוכית באותיות זהובות בולטות.

נשימות חיזוק לא מרגיעות את החרדה שבוערת לי בבטן כי אני יודעת למה אני כאן. יהיה מטופש מצידי להעמיד פנים שאני לא יודעת, אבל הידיעה הזו לא עוזרת לי להתכונן למה שצפוי לבוא. אז אני נושמת עמוק פנימה והחוצה, מרימה יד רועדת ודופקת על הדלת, כי אי אפשר להימנע מהבלתי נמנע.

"כן," קולו הרם של טוני נשמע מעבר לדלת.

אני מגייסת חיוך מאולץ שלא מגיע לעיניי ופותחת את הדלת. אבל ברגע שאני נכנסת פנימה, כל הגוף שלי קופא כי אני רואה אותו יושב שם ומחייך חיוך זחוח שאומר לי כמעט את כל מה שאני צריכה לדעת. אני יכולה פשוט להסתובב וללכת, אין סיבה להישאר.

"פראן, שבי בבקשה." טוני מחווה לעבר הכיסא הפנוי, זה שלידו.

אני מיישרת בזריזות את החצאית, מתיישבת ומתעלמת מהאידיוט שלידי, למרות שהמבט הבוטה שלו קודח בי חורים. הוא מנסה להוציא ממני תגובה, אבל אני מסרבת להגיב.

לא היום, חתיכת אידיוט.

במקום זה, אני מרימה את הסנטר בניסיון להפגין ביטחון עצמי, שבפועל נעדר לחלוטין, ומחייכת אל טוני בחזרה.

טוני קרלטון הוא גבר מושך. גבר מבוגר ונאה — גבוה, כתפיים רחבות, עור שזוף ושיניים מצופות ולבנות כל כך עד שהן מסנוורות כמעט. אולי הכוח שלו הוא זה שהופך אותו לסקסי. סקסי או מאיים, או אולי גם וגם — אני לא יודעת בוודאות.

"ביקשת לראות אותי?" אני מעמידה פני מטומטמת ומתוקה בצורה מחליאה כל כך, שלרגע אני שונאת את עצמי. אבל ברור לי שכדי להצליח בעסק הזה, צריך להתנהג כמו טיפשה ליד גברים כמו טוני קרלטון. או להציע למצוץ לו מתחת לשולחן. לפחות ככה שמעתי.

לידי, טד מגחך בשקט ומחניק צחוק בעזרת שיעול, אבל שוב, אני אוזרת את כל כוחותיי הדועכים ומתעלמת ממנו.

"בואו נדבר על אלורה," טוני מתחיל בטון מאוכזב.

אני מהנהנת ובולעת את פקעת העצבים שתקועה לי בגרון.

"מה קרה?" הוא מוריד את משקפי המעצבים שלו ומשפשף את העיניים, כאילו אני אחת מהבנות המתבגרות שלו שגורמת לו לכאב ראש.

אני מכחכחת בגרון ומחפשת את המילים המתאימות, כאלה שאולי הוא יאמין להן. "אמממ... בהתחלה היו הרבה מתעניינים. בחור מבטיח שעובד בהייטק ממש אהב את הדירה. אבל כששאלתי אותו אם הוא מוכן לתת הצעת מחיר, אמר שהוא עדיין מתלבט בין הדירה הזו לנכס אחר בסן פרנסיסקו. בסוף הוא בחר בחווה של שנים־עשר דונם בסרגוטה כי... הוא רצה לקנות סוס מרוצים." אני מתכווצת בתגובה למילים שלי כי אני יודעת כמה מגוחכות הן נשמעות.

אני מזדקפת מעט ומתקשה להמשיך, אבל ממשיכה בכל זאת כי מבטו העז של טוני נשאר אטום, ויש לי נטייה לברבר כשאני מודאגת. "הייתה גם משפיענית רשת אחת שאהבה את הבניין, אבל היא אמרה שבגלל הגובה, השיער שלה נהיה... מקורזל." אני ממש מתקשה להסתיר את הפנים המכווצות שלי בזמן שאני אומרת את המילים בקול. "היא אמרה שהיא מעדיפה דירה בקומה נמוכה יותר, אם תהיה כזאת."

אני משלבת ידיים בעצבנות וממשיכה, "אמממ... אבל אתמול בלילה קיבלתי מייל מקונה פוטנציאלי... ובדיוק רציתי להתקשר אליו כדי לבדוק אם הוא מעוניין לקבוע פגישה."

מבטו המחוכם של טוני מרצין, ואני מבינה שכנראה עדיף שאשתוק.

"קיבלת חוזה בלעדי לתשעים יום. עברו שבעים ושמונה ימים," הוא אומר ומביט במסמכים שבידו. "כבר פעמיים ערכנו אירוע של בית פתוח, הצבנו אין‏־ספור עמדות של מתווכים ובזבזנו כספים הרבה מעבר לנחוץ על השיווק."

בזווית העין אני קולטת את החיוך השחצני של טד ברגע שטוני אומר, "מעכשיו טד יטפל בנכס הזה."

הנחישות שלי מתפוגגת והפה שלי נפער באנחה נדהמת.

טד קורן לידי וטוני בקושי מסוגל להסתכל עליי, ואני לא זוכרת מתי במהלך חיי הרגשתי חסרת משמעות כל כך. אני שואפת אוויר ומתכוננת למחות, אבל טוני ממשיך לפני שאני מספיקה להוציא מילה.

"טד היה נחמד מספיק והציע שתתלווי אליו." הוא מטה את הסנטר לכיוונו של טד, אבל אני מסרבת להכיר בקיומו. אני חוששת שאם אעשה את זה, אראה את החיוך היהיר שעל הפרצוף שלו ואז ארים את עט הזהב המהודר מהשולחן של טוני ואשתמש בו כדי לדקור את טד בעין.

"אני יודע שיש לכם עבר משותף," טוני אומר וזז באי־נוחות בכיסא.

עבר? אני כמעט צוחקת בקול. טד ג'נינגס פשוט ניצל אותי. הוא השתמש בכוח ובמעמד שלו כסוכן המכירות הטוב ביותר בחברה כדי לרמות אותי. נכון, הייתי טיפשה שנפלתי בפח, וכן, השלמתי עם זה למשך יותר מדי זמן. אבל הייתי בחורה תמימה בת עשרים ושתיים שרק סיימה את הלימודים באוניברסיטה והגיעה לעיר חדשה, ושפיתה אותה גבר כמעט בן שלושים. לא הייתי חכמה מספיק.

"טוני, בבקשה אל תיקח את הנכס שלי. עבדתי על כל זה ממש קשה." נהדר, נראה שהחלטתי להתחנן. באופן רשמי, איבדתי את הטיפה האחרונה של הכבוד העצמי שלי, ודווקא מול טד. לעולם לא אצליח להתגבר על זה. אבל לעזאזל, אני לא יכולה לאבד את הנכס. "בבקשה, תן לי הזדמנות אחרונה. יש לי יחסים מצוינים עם בעלת הדירה. מארי סומכת עליי." אני משמיטה את העובדה שאני כמעט בטוחה שהיא תטרוק לטד את הדלת בפרצוף בשנייה שהיא תראה אותו. "אני בהחלט מסוגלת לעמוד בזה. אתקשר לכמה אנשים ברגע שאחזור לשולחן ואקבע סיורים פרטיים. אני... אני... אני אעבור מדלת לדלת אם לא תהיה ברירה. אני יכולה לעשות את זה, טוני. אני ממש קרובה. בבקשה."

טוני נאנח בכבדות, נשען על כיסא העור ונועץ בי מבט ממושך מדי, הסנטר שלו נח על אצבעותיו השלובות. הבעת פניו נטולת כל רגש, מה שנראה מאיים, לכל הפחות. אני בטוחה שהוא יכול לשמוע את פעימות הלב ההולמות בתוך החזה שלי ולראות את הזיעה שמבצבצת לי על המצח. אבל אני נואשת, ולמען האמת, לא אכפת לי אם הוא יכול להריח את הפחד שלי. אני זקוקה להזדמנות הזאת.

"אוקיי," טוני נוהם כמעט. "עוד הזדמנות אחת."

טד נושף לידי בבוז, אבל אני אפילו לא מעיזה לשגר אליו מבט חטוף בזווית העין וממשיכה להסתכל על טוני בנשימה עצורה, מחכה לשמוע את התנאים שלו.

"אם עד סוף השבוע לא יגיע לשולחן שלי סיכום עסקה, טד יקבל את הנכס," הוא אומר, וסוף־סוף משחרר אותי מהפגישה המייגעת ברגע שהוא מחזיר את תשומת הלב לאקס שלי, ומעניק לו חיוך שאני מעולם לא קיבלתי ממנו רק כי אין לי זין בתחתונים.

אני מחליטה לא להסתכן ולא להמשיך לחכות, למקרה שהוא ישנה את דעתו, לכן אני קופצת כאילו התחת שלי עולה באש ורצה מחוץ למשרד לצלילי קולו הנמוך והרוטן של טוני שאומר משהו לא ברור, ולאחריו נשמע הצחוק הצורם של טד.

אני מגייסת את כל כוחותיי כדי לא להתחיל לרוץ במלוא המהירות בזמן שאני יורדת במדרגות שמחברות בין קומת המנהלים לקומת המכירות הרועשת. אני מפלסת את דרכי בין מבוך התאים, חולפת על פני משרדי הזכוכית שמאוישים בסוכנים בכירים — כאלה שיש להם צוותים משלהם, כמו טד האידיוט — וסוף־סוף מגיעה לשולחן שלי.

אני רוכנת מעל המחשב הנייד, מעסה את הרקות ושוברת את הראש כדי להבין מה לעזאזל אעשה עכשיו, כיוון שאני יודעת שאין לי הרבה אפשרויות. יש לי רק לקוח פוטנציאלי אחד. אחד. ובואו נודה בזה, קשה לקרוא לאדם לא ידוע שרק שלח מייל וביקש לדעת אם הנכס עדיין זמין 'לקוח פוטנציאלי'.

קרלטון־מיירס הוא אחד מחמשת משרדי סוכנות הנדל"ן המובילים במנהטן. אם אאבד את אלורה, אני יכולה להיפרד מהעבודה הזאת ומתחום הנדל"ן. אף סוכן אחר לא יעז להתקרב אליי.

תמיד הייתי שאפתנית — לפעמים יותר מדי — אבל למרות הדחף והנחישות שלי, כילדה אף פעם לא ידעתי מה ארצה לעשות בחיים. רק רציתי לברוח מדודג', עיירת ילדותי, ולמצוא את התשוקה האמיתית שלי.

אף פעם לא חלמתי להיות סוכנת נדל"ן, אבל גם אף פעם לא חלמתי לחזור הביתה אחרי הלימודים ולעבוד במכולת של ההורים שלי. סיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה אבל עדיין לא היו לי רעיונות, ולא ידעתי במה אני רוצה לעסוק. אחר כך גיליתי כמה כסף מרוויחים סוכני נדל"ן, במיוחד בניו יורק, וחשבתי לעצמי, למה לא?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*