להציל 3 - להציל אותנו

פרולוג

ג'וש

האדמה שחורה, בוצית ורטובה מגשם לילי. קרני השמש הבודדות שחודרות מבעד לעננים משחקות משחק אכזרי בצבע העץ הבהיר שבחרתי לארון שיהיה ביתה הקבוע, וגורמות לו לנצוץ לרגע. אני מרגיש קטן ונלעג, כאילו אני ניצב מול חומה שאי־אפשר לפרוץ ומישהו מתעלל בי במתיחה אכזרית שאין לה סוף. הבור השחור באדמה פעור והארון יורד לאט מדי. אני רוצה לקפוץ לתוכו אחריה, לשכב לצידה, לסגור את המכסה מבפנים ולהפסיק לנשום.

הקולות סביבי מטיילים ומרחפים מעליי, נוגעים־לא־נוגעים בי. אני שומע תפילות ולחישות, אנקות כבושות של מי שמנסה לא לבכות בקול ויפחות שקורעות את הדממה, אבל אצלי בפנים יש דממה שרק צליל צורמני מפר אותה בקצב מונוטוני, המהדהד ללא הפסקה: היא איננה. היא איננה.

היא לא חוזרת.

אימא מניחה יד על כתפי, אך אני בקושי מרגיש את הלחיצה. אני יודע שהיא עומדת לצידי ותמשיך לעמוד כל עוד אזדקק לה. מייק ואית'ן עומדים מאחוריי, כמו קירות יצוקים מבטון ששומרים עליי ועל הילדים היפים והתמימים שלי שנראים מבועתים ואומללים. ביום שבו הגיעו לעולם נשבעתי שאגן עליהם מכל כאב אפשרי, אבל מהכאב הזה אני לא יכול להגן עליהם. נכשלתי. קלואי מחזיקה את המחברת שלה ועיפרון קטן רועד בין אצבעותיה, ודניאלה נכנעת שוב ושוב לחיבוק של סבתא שלה, כאילו המגע שלה יציל אותה. ג'רמי צורח בלי קול, הפנים שלו קבורות בגב שלי וידיו הקטנות לופתות אותי כאילו אני חבל ההצלה היחיד שנשאר לו בעולם.

ואני? אני לא יודע איך להחזיק אותם או איך להחזיק את עצמי. כל עצם בגופי צורחת — זה היה צריך להיות אתה. אתה היית אמור לשבת במכונית הזאת. הם באו בשבילך, לא בשבילה.

אני רואה אותה מול עיניי, שומע את צחוקה הרך ואת קולה בבוקר כשהיא מכינה להם פנקייקים ומאיצה בהם לצאת להסעה. אני רואה את המבט שלה כשהיא מחכה לי ליד הדלת, מפצירה בי לעזוב את המחשב ומקטרת שהכול קורה ברגע האחרון. אני מבקש עוד דקה, עוד רגע, אבל היא כבר מאבדת את סבלנותה ומודיעה לי שהיא לוקחת את המכונית שלי כי שכחתי למלא דלק במכונית שלה. אני מרים את הראש לרגע מהמסך, מפריח נשיקה באוויר והיא נעלמת. אני מנסה בכל כוחי להיזכר מה היא לבשה ולא מצליח. איזה דפוק זה שאני לא מצליח להעלות בראשי את התמונה הזאת.

אני נושם בקושי, והזיכרון הזה חונק אותי יותר מכול. הכעס נחוש להתפרץ — על העולם, על עצמי ועל אלוהים, אם הוא קיים בכלל. אני רוצה לצעוק, להרוס ולשרוף את כל העולם, אבל עומד קפוא במקומי ומסתכל על איך האדמה סוגרת עליה.

ברגע הזה אני מבין שלא נשאר ממני כלום, הלב שלי מתפורר לאבק.

המלמול החרישי של אית'ן חותך את האוויר. "אלכס, אמה... קחו את הילדים." אני לא מרים מבט, רק נושם לרווחה סוף־סוף. אני צריך את הלבד הזה איתה, את השקט. אית'ן ומייק נשארים לצידי ושומרים עליי, גם כשאין על מה לשמור.

אני צועד קדימה. עשרות פרחים צבעוניים מפוזרים על הארון, כמו החיים מעל המוות, והאבסורד צורב. השקט מטלטל ושואב אותי, וברכיי לא עומדות בזה ורועדות. הגוף שלי רועד כולו. איבריי מתנגשים זה בזה בקול חורק, כאילו אני מתפרק מבפנים.

אני נופל.

שאגה בוקעת מתוכי לפני שאני מספיק לעצור אותה, שאגה קרועה ומלאה בצער וביגון חסר אונים. היא עולה מבטן ריקה ומגרון שורף, וכל מה שחנק אותי מאז אותו צלצול טלפון מקולל פורץ החוצה. שתי דמויות כבדות נופלות לצידי. אית'ן מימין ומייק משמאל. שלושתנו עומדים על הברכיים וידיהם על כתפיי, לא לוחצות ולא מחזיקות, פשוט נוכחות. אני חובט באדמה הרכה באגרופים קמוצים, שואג, בוכה ונשבר, והם איתי, שותקים.

שם, על הברכיים לצידם, מול האדמה הטרייה שכיסתה את חיי, אני מבין שהם לא ייתנו לי להיעלם, גם אם אני כבר אינני.

פרק 1

כעבור שנתיים וחצי

ג'וש

השמש צובעת את קצות ההרים כמו צבעי מים שנשפכו על בד קנבס לבן. קרני זהב אחרונות נוגעות בקצה הבריכה וצבע המים הופך לכחול נוצץ, כמעט מהפנט. החצר מתעגלת אל תוך ירוק אינסופי של גינה מטופחת, שנראית כאילו צמחה מתוך חלום, וצחוק הילדים מתעמעם כשהרוח החמה מכה על פניהם.

זו תמונה מושלמת, ציור משפחתי מהסוג שתולים על קיר סלון כדי לזכור ימים טובים, אבל אני עדיין רואה סדק, פער קטן בין היופי שבחוץ לבין הרעש שבפנים. הבריכה נוצצת והעצים מלאי חיים, אבל ליבי כבד והעייפות מסרבת להרפות ממני. השמש שוקעת ואני יודע שהיא תזרח שוב מחר, אבל השקיעות שבתוכי לא מביאות אחריהן זריחה. אני מוקף בקולות שמחה, מוקף במשפחות של החברים שלי ובילדים שלי, ותוהה אם בחרתי את הבחירה הנכונה.

החצר של מייק ואלכס הומה. אלו חגיגות יום הולדת הארבעים למייק והשולחנות ערוכים במטעמים, הילדים רצים הלוך ושוב וקולות הצחוק מתערבבים בצלילי המוזיקה הבוקעת מהרמקולים הגדולים. יש תחושה של חגיגה. אני מסיט את המבט אל צד ימין של החצר, שם עומדים אית'ן ואמה, צמודים ומסונכרנים כמו תמיד, כאילו כל תנועה של אחד מהם היא המשך ישיר של האחר. הוא מסתכל עליה כאילו היא כוכב הצפון שלו.

הם היו הראשונים שעברו לצפון מדינת ישראל אחרי שפתחו פה סניף חדש לחברת האבטחה שלהם. הם רצו להיות קרובים כדי לפקח על העניינים ונשבו מייד בקסם של המקום הירוק והחי.

"תראי את אימא שלך," אומר אית'ן לבתו בת השמונה, אליסון, שנעמדת לידו בדיוק באותה התנוחה שלמדה ממנו, בידיים משולבות על החזה ובסנטר מורם.

"אתה חושב שאהיה יפה כמו אימא?" היא שואלת בחיוך שובב ויודעת כבר את התשובה. בלתי אפשרי לפספס שהיא העתק מוחלט של אית'ן — החיוך, המבט ואפילו הדרך שבה היא מגלגלת את העיניים.

"את כבר יפה כמוה." ההערצה שלו אליה ניכרת. הוא מתכופף ומדביק נשיקה על אפה שגורמת לה לחייך באושר. ליד השולחן הערוך עומדת אמה, כשאלון בן השלוש תלוי עליה כמו קופיף חמוד. היא מסדרת סלט ביד אחת ומחבקת אותו ביד השנייה, ואית'ן פשוט לא מסוגל להפסיק לחייך כשהוא רואה אותם יחד.

המבט שלי עובר למייק ולאלכס. הם חזרו מקנדה מאוהבים מתמיד. אני לא צריך לשמוע את המילים שלהם כדי להבין זאת, מספיק לראות את האופן שבו היא נשענת עליו כשהיא צוחקת, ואת החיבוק שהוא נותן לה כמו לוודא שהיא באמת כאן. הבן של אלכס, ליאם בן התשע, מתבונן בו כאילו מייק הוא האדם החשוב ביותר בעולם עבורו. לא משנה מה כתוב בתעודת הלידה של הילד, מבחינתו, מייק היה שם מאז ומעולם.

"נו, מתי אנחנו פותחים את המתנות?" ליאם שואל את מייק ומושך בחולצה שלו.

"סבלנות, לוחם קטן," מייק צוחק ומניח יד על כתפו. החיוך של ליאם מאיר את פניו ואני שוב נוכח לדעת שקשר דם אינו תנאי לאהבה עזה.

הם הפצירו בי לעבור לכאן, לא הרפו ולא ויתרו. כל מפגש וכל שיחה שערכנו תמיד הסתיימו בשאלה "מתי זה קורה?" מצד אחד, רציתי לעזוב ולברוח מהבית שלנו ומהזיכרונות, ומצד שני, הבית היה המקום האחרון שבו חווינו את הרגעים שלנו כמשפחה שמחה ושלמה. "תחשוב על זה, שלושתנו יחד, באותה היבשת, באותה המדינה ובאותו הרחוב." מייק ואית'ן המשיכו לשתול את הרעיון בראשי.

כשהמצב עם הילדים הידרדר הבנתי שאין לי ברירה אחרת, אני חייב לעשות שינוי רציני והכרחי. אני זוכר את שיחת הוועידה הגורלית עם מייק ואית'ן. כשביקשתי מהם לחפש לי בית, לא האמנתי שהמילים נהגות בקול רם אחרי שיצאו מהפה שלי. הם פרצו בצחוק ואמרו שהבית מחכה לי כבר שנה. "צריך קצת שיפוץ, אבל הוא מתאים לך כמו כפפה," אית'ן בישר לי.

"ויש יחידה קטנה לאימא בקומה העליונה," הוסיף מייק בחיוך מלא שביעות רצון. "הגיע הזמן שגם אני אזכה ליהנות ממנה קצת." הוא ניסה להקליל את השיחה בעקיצה קטנה. הוא לא טעה. ג'ון ומרגרט גרנט אימצו אותנו כשמייק היה בן חמש ואני בן שש, אחרי שנים קשות שעברנו בבית האומנה שבו הכרנו גם את אית'ן ששמר עלינו מכל משמר. הם נתנו לנו חיים חדשים וטובים והיו ההורים שלנו לכל דבר ועניין, לטוב ולרע. ג'ון נפטר בשנתו לפני האסון שנפל עליי, ומייד לאחר מכן אימא עברה לגור אצלי כדי לעזור לי.

היום שלושתנו שכנים, אחים ללא קשר דם, אבל מאוחדים מחיבור אחר. חיבור של כבוד ואהבה, הערכה ושותפות גורל. אית'ן ומשפחתו גרים בבית הימני ברחוב הקטן, ומייק ומשפחתו גרים בבית השמאלי. אני גר באמצע. גדר עץ קטנה מפרידה בין החצרות שלנו.

אני מוצא במהירות את שלושת חלקי הלב שלי, הילדים שלי, שמשחקים שם בחצר כאילו העולם לא קרס מתחת לרגליהם לפני שנתיים וחצי. אית'ן מתקרב אליי ומניח יד על כתפי.

"הם נראים טוב, אחי, טוב יותר מהיום שהגיעו לפה, זה בטוח." דניאלה שמלאה באנרגיות בלתי נגמרות רצה מצד לצד ומחפשת כל הזמן גבול חדש לפרוץ אותו. היא כמו זיקוק, לפעמים יפהפה ולפעמים מסוכן, ולא נותנת לפחד לעצור אותה. קלואי היא ההפך הגמור מאחותה התאומה. היא עומדת בצד ובוחנת, ושותקת יותר מדי בשביל ילדה בת עשר, אבל העיניים שלה מספרות סיפור אחר. היא רואה הכול.

מייק מצטרף אלינו ומנגב זיעה ממצחו אחרי ששיחק תופסת עם הילדים. "אתה יודע שזה אמיתי, נכון? הם פורחים פה. זה מקום טוב בשבילם."

אני בולע רוק ומנסה לדחוף את המילים החוצה. "אני רואה את זה, אבל לפעמים אני מרגיש שאני זה שתקוע, שהם רצים קדימה ואני נשאר באותו המקום."

אית'ן מחייך חיוך מלא הבנה. "זה בסדר. תן להם למשוך אותך איתם, אתה לא צריך לרוץ לבד הפעם. גם אנחנו כאן כדי לרוץ איתך." אני מסתכל על שניהם, על שני האנשים שהחזיקו אותי כשהעולם שלי התפורר לרסיסים. בלעדיהם, לא הייתי שורד.

אני שומע צחוק מוכר ועיניי נמשכות אל ג'רמי, הילד הקטן שלי בן השש שהעיניים שלו גדולות מדי לעולם הזה. רוב הזמן הוא אוחז בידי כאילו היא הדבר היחיד שמחזיק אותו יציב, והנה, היום הוא משחק עם ליאם ואפילו שוכח לשנייה שאני כאן. זה רגע קטן, אבל בשבילי זה עולם ומלואו. רוב הזמן אנחנו מדברים באנגלית, אבל מאז שהגעתי כולם נחושים לדבר בעברית כדי ללמד אותי ואת הילדים את השפה. אני שומע את הילדים מנסים לשלב מילים בעברית כשהם מדברים. דניאלה צועקת "תביא!" במקום "תביאי," ואליסון מתקנת אותה, וג'רמי פשוט ממציא מילה שנשמעת לו מתאימה וכולם מתפקעים מצחוק. כבר שכחתי איך נשמע הצחוק הזה כשהוא בוקע מהם בלי מאמץ.

אלכס ואמה מתרוצצות סביב השולחן הגדול ולשתיהן יש את אותו הניצוץ בעיניים. "אית'ן, הילדים רעבים, תביא צלחות," אמה מחלקת פקודות כהרגלה.

"צלחות?" הוא מרים גבה. "חשבתי שאני אחראי רק על היין."

"אתה אחראי על מה שאני אומרת," היא מחזירה לו, והמבטים ביניהם הם שילוב של צחוק והערצה.

"אסור לעצבן את האישה," מייק מגחך בקול, נהנה לראות את אמה רודה באית'ן.

אלכס מנגבת ידיים במגבת ושולחת מבט נוזף לכיוון שלנו. "אל תחשוב שאתה יוצא בזול, מייק. הפעם אתה לא רק על המנגל. הילדים רוצים קינוח, אז תפעיל את הקסם שלך במטבח."

מייק מתקרב אליה ומניח יד על מותנה. "אני כבר מתוק מספיק בשביל כולם."

אלכס מגלגלת עיניים, אבל אני רואה את החיוך הקטן שמתגנב לה לזווית הפה. "אני לא בטוחה שאני מוכנה לחלוק את המתיקות שלך עם כולם, אז נסתפק בקינוח לילדים ואת המתיקות נבדוק אחר כך." הפה שלי מתעקם והשרירים כמעט מופתעים מהתנועה. חיוך אמיתי. לרגע קצר אני שוכח את המשקל על החזה שלי ונותן לעצמי להיות נוכח ברגע הטהור הזה. אולי אני לא שלם ואולי לא אחזור להיות מי שהייתי, אבל כאן, איתם, אני לא לגמרי לבד.

פרק 2

ג'וש

הילדים נרגעים כשהנשים מניחות להם אוכל בצלחות, ואימא שלי מחייכת חיוך רחב וממהרת לעזור, כאילו תמיד הייתה כאן. היא פורחת בתוך ההמולה ובתוך החום הזה. אני רואה אותה חיה שוב, אחרי יותר מדי זמן שנאלצה להתנהל סביבי בשקט מדכא.

מאיה, השכנה מהבית ממול, נכנסת לחצר בצעד בטוח, כאילו זה הבית שלה. לידה פוסע גבר מבוגר שמחזיק תבנית בידו. הילדים קופצים ראשונים, רצים ומקיפים אותם בצעקות שמחה. נתקלתי מספר פעמים בצעירה המעצבנת ולמדתי שהיא גרה כאן עם סבא שלה. אלכס ואמה לא הפסיקו לדבר עליהם ולהתפעל מהקשר המיוחד ביניהם, וזה אכן ניכר וברור לעין. היא מתבוננת בו בכבוד ובהערצה והוא מחייך אליה כאילו הייתה השמש בכבודה ובעצמה.

מאיה מושיטה בקבוק יין למייק ומחבקת אותו בחום. "ארבעים זה כבר גיל מכובד, עוד רגע נצטרך להתחיל לדבר אליך בקול רם," היא אומרת בחיוך מתגרה.

צחוק נשמע מסביב כשמייק מגלגל עיניים. "גיל מכובד? את שוכחת מי ניצח אותך בריצה בשבוע שעבר?"

מאיה מנופפת בידה. "זה רק כי נתתי לך לנצח, מעין מתנת פרישה מוקדמת." כבר הצלחנו להתנגח בפעם הראשונה שהכירו בינינו. אי־אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. שערה הכהה קצר וחלק, ונופל בקו ישר שמסתיר את מצחה. היא לובשת טייטס כהה וחולצה לבנה דקה ועל פניה הבעה דרוכה אבל גם קלילה, כאילו היא רגילה להיכנס אל כל מקום בביטחון טבעי.

"מאיה, זה השיר שלימדת אותנו לרקוד." אליסון מנופפת בידה ומזמינה אותה להצטרף, והיא לא מהססת לשנייה ורצה אל חבורת הילדים שמסתדרים בשורה ונדחפת ביניהם. הם מניעים את הידיים והרגליים כמעט בתיאום מושלם ושרים בקול את Ordinary של אלכס וורן, ואני עומד קפוא במקום. הבנות שלי, אליסון וליאם רוקדים וצוחקים, ואפילו ג'רמי מנסה לחקות אותם, על אף שהוא מתבלבל, ועל הכול מנצחת מאיה, מלאה באנרגיה ומניעה את האגן שלה מצד לצד.

"אבא, ראית? מאיה לימדה אותנו את הריקוד בשבוע שעבר כשישנו אצל אליסון." דניאלה מסבירה וכבר מדלגת למקום אחר. עכשיו אני מבין למה השיר הזה לא מפסיק להתנגן אצלנו בבית.

אלכס יוצאת מהבית ומחייכת. "מאיה, דב, אני שמחה כל־כך שבאתם." היא פונה אליי, "דב, תכיר את החבר שלנו, ג'וש ברוקס. זה סבא של מאיה. הוא נמצא במושב עוד מהימים שהעצים שהקיפו אותנו היו רק שתילים קטנים." אני קולט את מבטי ההערכה שנשלחים לעברו של האיש המבוגר עוד לפני שפתח את פיו. "וזאת אימא של מייק וג'וש, מרגרט."

דב ניגש אל אימא ונושק לידה באבירות שגורמת לה להסמיק במהירות. "נעים לי מאוד." הוא אומר בקולו העבה והעמוק. שערו הלבן הקצוץ ועורו חרוש הקמטים הם הרמזים היחידים לכך שהוא מבוגר כפי שמציגים אותו, אבל עמידתו זקופה ועיניו חמות ומקרינות נוכחות שקטה.

אלכס מניחה יד קלה על כתפו של ליאם ומקימה אותו מהכיסא שלצידי. "בוא חמוד, שב לידי." היא מסובבת את מאיה לעברי, כאילו כל זה לגמרי מקרי ודוחפת אותה כמעט בכוח לכיסא שהתפנה. אבל מאיה חדה ממנה, ובלי להפסיק לחייך מתמרנת ומושכת את הכיסא, כאילו היא מתכוונת לשבת עליו.

"שב, סבא," היא אומרת לסבה, ורק אחרי שהוא מוצא את מקומו היא מתיישבת לצידו השני. מבט מתריס חומק ממנה אליי ואני נושם לרווחה. עדיף שהיא תהיה רחוקה, היא מעצבנת בטירוף. תמיד יש לה הערות מתחכמות ותמיד היא נכונה להביע את דעתה על מה שאני אומר, גם כשלא ממש ביקשתי.

דב לוחץ את ידי בכף יד מחוספסת משנים של עבודה בשדות. "דב לביא," הוא מציג את עצמו בקול יציב.

"ג'וש ברוקס." אני מהנהן קלות.

מאיה ממלאת את הצלחת של סבא שלה ולא טורחת להסתכל עליי, כאילו היא יודעת שגם כך אני כבר סוקר אותה. אני קולט בזווית עיני את המבטים המוזרים שמחליפים ביניהם אלכס ומייק, ואחר כך את המבט הקטן שאלכס זורקת לעברי, חצי מתוסכל, חצי מסופק. היא ניסתה לעשות מהלך, אבל זה לא עבד כל־כך.

השיחה סביב השולחן זורמת בקלילות. ליאם שואל את דב כמה שנים הוא כבר כאן, והוא מרים גבה ומחייך חיוך מלא געגועים. "מאז שהעצים האלו פה מסביב היו לא יותר משתילים רזים. גדלתי איתם, אפשר לומר שהם זקנים פחות ממני."

מאיה נועצת בו מבט מאיים שמהול בשעשוע. "אתה תמיד נהנה להזכיר לכולם כמה עתיק אתה."

"עתיק או לא עתיק, הזיכרון שלי חד ואני זוכר טוב מאוד איך כל בוקר, עוד לפני הזריחה, הגברת הצעירה הזאת ישבה לצידי על הטרקטור כשיצאתי לשדות. האמת היא, שלא נתת לי דקה שקטה, שאלת מיליון שאלות עד שכאב לי הראש עוד לפני הקפה הראשון."

"ואתה טוען שהזיכרון שלך חד... אתה פשוט לא אפשרת לי להישאר לישון," היא יורה בחזרה והחיוך שלה מתרחב כשהיא מניחה על ידו את ידה. "היית דופק על הדלת שלי כמו מפקד בטירונות." הפה שלי מתעקם לחיוך קטן כמעט בניגוד לרצוני.

"אני לא מצטער לרגע, תראי מה יצא מהדפיקות בדלת ומכל השאלות שלך." הוא פונה אליי וגאווה משתקפת בעיניו. "הנכדה שלי היא קצינת קליעה מצטיינת. בצבא מכירים את השם שלה עוד לפני שהיא נכנסת למטווח."

"סבא..." היא לוחשת באזהרה.

"מה? מותר לי להתגאות בנכדה האהובה עליי מכולם." הוא מתעקש ומניח יד על כתפה.

"הנכדה היחידה שלך." היא קורצת לאלכס וצחוק שוב פורץ סביב השולחן.

"סבא דב, מה קרה לטרקטור שלך בבוקר?" אליסון שואלת.

"הטרקטור שלי דווקא לא עתיק כמוני, אבל עתיק מספיק כדי לדרוש תשומת לב. רק בורג עקשן וקצת חלוד. שטויות, מחר כבר אסביר לו מי מאיתנו הוא השולט."

"אפשר... אפשר לעשות סיבוב בטרקטור?" קולו של ג'רמי מקפיא אותי לרגע. הילד שלי, שלא נוגע באף אחד ובקושי מדבר, עומד ליד האיש המבוגר ומושך בעדינות בחולצתו.

דב מרים אותו ומושיב אותו על ברכיו. "ברור. נצא לסיבוב, במיוחד בשבילך, אבל רק אחרי שאני מסיים לטפל בבורג העקשן." ג'רמי צוחק צחוק קטן ונצמד אליו כאילו מצא אצלו מקום בטוח, והלב שלי עוצר. מאז שאנחנו כאן, הוא נחשף לחברים חדשים ולעולם חדש. והנה, פתאום נשמע קולו והוא יושב על ברכיים של גבר שפגש לפני פחות מעשר דקות, צוחק, עונה ומחייך.

אני מביט בדרך שבה דב מלטף ברוך את ראשו של ג'רמי, ושומע את הטון המרגיע שעולה מקולו כשהוא מדבר אליו ומתייחס אליו בחשיבות, ואני אסיר תודה על הרגע הקטן. אולי פה, בין כל הירוק הזה, מתחיל להיווצר סדק באבן שסגרה עלינו.

סביב השולחן נשמעים קולות צחוק ושברי שיחות. "אלכס, איך מתקדמת הקבוצה החדשה?" מאיה שואלת.

אלכס מתיישרת מייד כאילו הדליקו בה מתג, ועיניה בורקות. "הם מעולים. הם רצים ותומכים זה בזה, הם חזקים יותר ולא מוותרים לעצמם. מרגש כל־כך לראות אותם מתקדמים." כשמייק והיא עברו לכאן היא פתחה מכון המיועד להכשיר צעירים וצעירות לכושר קרבי לפני הצבא.

מאיה מהנהנת בחיוך קטן שמציץ בזוויות פיה. "אמרתי לך שהם עקשנים. קצת הדרכה, אמונה ויכולת ללמוד ליהנות מהכאב, ואחר כך הכול זורם."

"את מטורפת. תקשיבו לי טוב, מאיה גורמת להם להאמין שהם מסוגלים ליותר ממה שחשבו. הנערים והנערות האלה מסתכלים עליה כאילו היא סופר גיבורה," אלכס מציינת.

מאיה מנפנפת בידה וחיוך רחב חושף את שיניה ומאיר את פניה היפות. "ברור, אני באמת סופר גיבורה, פשוט בלי הגלימה."

אלכס קולטת את החיוך שלי ועיניה מתמלאות ברק ממזרי. "ורק אתה עוד לא באת להתנדב ולפזר מעט מהקסם שלך על הצעירים שלי."

"יש לי חבורת צעירים משלי, ועוד לא סיימתי לשפץ את הבית. יש שם עבודה שמספיקה למחלקה שלמה של חיילים."

"אמרת שיפוץ, אמרת דב. אני פנוי כמעט כל היום, אשמח לתת לך יד." החיוך של דב מגיע לעיניו.

"מה פתאום. אני יכול לקדוח, להבריג ולנסר. אני מסתדר," אני מנסה להסביר את עצמי חצי באנגלית וחצי בעברית, וייתכן שנשמעתי קצת מתנשא, אבל זה בגלל הסלט שיש לי בראש משתי השפות.

ראשה של מאיה מתרומם במהירות ועיניה ננעצות בי. היא ממלמלת בקול חלש שבכל זאת מגיע לאוזניי, "עוד גבר טיפוסי שחושב שהוא לא צריך עזרה."

מבטי ננעץ בה ואני כבר מוכן להשיב, אבל דב מקדים אותי וקולו חותך את הרגע. "אני מבין אותך, גם אני עשיתי הכול לבד בבית שלי. אבל כדאי שתדע שאני גם בייביסיטר מצוין, למקרה שתרצה אחד." הוא מחבק את ג'רמי שכבר התרווח על ברכיו. "יש לי הרגשה שג'רמי ואני נסתדר מצוין." יש לי הרגשה שהוא צודק לגמרי.