חוות לאבלייט 2 - בין העשבים השוטים

 פרולוג

בקט

אוגוסט

היא יושבת על הבר כשאני נכנס, חום הקיץ סמיך ומעיק על גבי. החולצה נדבקת לעורי ועיניה מביטות לכל מקום אחר — חיוך מעקל את קצוות פיה.

רגליים ארוכות בג'ינס גזורים. שיער שחור וחלק גולש עד למותניה. שפתיים מלאות צבועות באדום. היא מסתובבת על כיסא הבר הגבוה ברגע שהדלת נסגרת ומישירה אליי מבט כאילו גרמתי לה לחכות. גבתה זקורה כאילו זה מרגיז אותה.

"מצטער," אני אומר לה כשאני מתיישב על הכיסא לידה, לא בדיוק יודע למה אני מתנצל או איך הגעתי לכיסא הזה מלכתחילה. אני לכוד בין עשייה לרצון, והלחות מבחוץ עדיין מרחפת באוויר.

ריסיה מפרפרים כאילו היא משועשעת ולחץ סמיך של חום דביק מסתלסל ברווח שבינינו. "על מה?"

אין לי... מושג. אני משפשף את שורש כף היד בלסת ומתרכז בתפריט המשקאות, זרם בלתי מוסבר של מבוכה צורב את לחיי. מעולם לא טענתי שיש בי ולו גרם של חן, אבל בדרך כלל אני יותר טוב מזה.

אני מהנהן לעבר כוס המשקה החצי־ריקה שלה.

"מה את שותה?" אני שואל. היא מצמידה שפתיים כדי להסתיר חיוך ומטה את כוס המשקה שלה קדימה ואחורה.

"טקילה."

כנראה שאני מתכווץ, משום שהיא צוחקת, מרימה את הסנטר, אבל עיניה הכהות נשארות עליי. "מה? לא חובב טקילה?"

אני מניד בראשי והיא מניחה את הכוס על דלפק הבר בינינו, ואז מסובבת אותה שוב ושוב בין ידיה היפות. היא מרימה גבה אחת. "אולי פשוט לא שתית את הסוג הנכון."

"אולי," אני מסכים. אני עוצר את תנועת ידיה כשאני מניח את אצבעותיי על שלה ומקרב את הכוס לשפתיי. אני מקפיד להניח את הפה על סימן האודם האדום דובדבן שהיא השאירה מאחור.

עשן. ליים. מעט מלח.

אני מחזיר את הכוס לדלפק ומלקק את השפה התחתונה.

"לא רע," אני מסנן.

היא מחייכת אליי, עיניה הכהות כמו ציפורן שמגרדת את קו הלסת שלי. "לא רע בכלל."

יש לה צלקת על הירך.

אני לא יודע אם היא שמה לב לכך, אבל היא מתפתלת בכל פעם שאני מעביר עליה את האגודל, רגלה ננעצת בירך שלי, במקום שבו היא שרועה עליי. לעור שלה יש ריח של לימונים ורוזמרין ואני טומן את האף מתחת לאוזנה, שם הוא הכי חזק, ומטה את פניי מטה כדי שאוכל להצמיד נשיקה לקו צווארה החלק.

היא מהמהמת.

אני לא יכול להפסיק להעביר את הידיים על עורה, מרגיש את הרכות שלה כנגדי. אצבעותיה מסתבכות בשערי ואני גונח ומצמיד את הפנים עוד יותר חזק לצווארה. היא פולטת נשיפת צחוק על עצם הבריח שלי.

שני לילות מחורבנים יחד ואני באופן רשמי לא מזהה את עצמי. איווי היא כמו גאות שעולה ושוצפת סביב הקרסוליים שלי. משיכה נמוכה ועוצמתית. בלתי נמנעת ומלאת עונג.

אני מעביר שוב את האגודל על הצלקת, הפעם איטי יותר, והיא טומנת את האף בכתפי.

"אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל."

אני מעיף מבט בשולחן ההפוך בפינה, במכונת הקפה שאיכשהו הצליחה להישאר עומדת במהלך הכניסה הנלהבת מאוד שלנו לחדר. אני לא רואה את כלי הקרמיקה שבו מוחזקים מכלי השמנת לקפה, אבל המכלים הפלסטיים הקטנים פזורים על השטיח כמו כוכבים שנפלו. נקודות לבנות על כחול נייבי.

אני מחליק את כף היד על גבה ופורש את אצבעותיי רחב, מנסה לראות כמה מעורה אני יכול לכסות בבת אחת. היא חמימה מתחת למגע שלי, עורה בצבע חום עמוק ומושלם. כמו בקבוק ויסקי על המדף הכי גבוה, שאור שעות הערב המוקדמות עובר דרכו.

אני נע תחתיה וגונח כשהירך שלה מתחככת במשהו מעניין. "כמעט הרסנו חדר במלון?"

היא מניעה את מצחה קדימה ואחורה על הצוואר שלי וצוחקת, והצחוק מחליק על כתפיי ומתיישב בכבדות במרכז החזה שלי. היא מתרוממת על זרוע אחת ומניחה את הסנטר על כף ידה.

"לא." היא שולחת יד מאחורי האוזן שלי ושולפת נוצה משערי, מעיפה מבט בכרית החצי קרועה שנדחפה כלאחר יד מתחת לראשי. אני מופתע שלא קרעתי את הסדינים מהמיטה בפעם השנייה, כשהיא שרטה בציפורניה את גבי, כרכה את רגליה הארוכות גבוה סביב מותניי, והצמידה את שיניה אל עצם הבריח שלי. היא נאנחת אנחה עמוקה ואיטית, עיניה מחפשות את עיניי, חיוך משועשע ומבולבל מעקל את שפתיה כשאני מלפף קווצת שיער שלה סביב האצבע ומושך קלות. לפני כעשרים דקות אחזתי בכל שערה, והיא נראית משועשעת מכך שאני מסתפק עכשיו בקווצה אחת.

"בדרך כלל אי אפשר להסיח את דעתי בנסיעות עבודה," היא מסבירה.

גם אני כזה. בדרך כלל שום דבר לא מסיח את דעתי. בעוד שמערכת היחסים המועדפת עליי היא סטוץ ללילה, לא תכננתי על אחד בנסיעה הזאת. 'הכנס האורגני של חקלאי צפון־מזרח המדינה' זה לא בדיוק חממת פיתויים. או לא היה, בדרך כלל.

כוס הטקילה שחלקנו הפכה לשוט על הבר. השוט הוביל לכך שאיווי הזמינה את שאר הבקבוק. הבקבוק הזה גרם לי ללקק פס מלח מהחלק הפנימי של מפרק כף ידה, הברך שלה צמודה לשלי מתחת לבר. כשלנו יחד למלון הזעיר שעל הגבעה ונפלנו יחד למיטה כאילו נועדנו לכך.

מתברר שטקילה לא כל כך נוראית בעיניי כשאני טועם אותה עליה.

ועכשיו אנחנו כאן, סבוכים יחד ועירומים כבר לילה שני ברציפות. אמרתי לעצמי שלא אחזור לבר, שלא אחפש אותה. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. על עורה הצמוד לשלי. על האנחה השקטה והצרודה כשהחלקתי את ידי בין רגליה. על שערה הכהה המפוזר על כריות לבנות צחיחות.

ברגע שהדובר האחרון בכנס סיים, ניגשתי ישר לבר ההוא כאילו היא שרה שירת סירנה מחורבנת. והיא הייתה שם, ישבה על אותו כיסא באותו בר ואותו חיוך האיר כל סנטימטר מפניה.

אני מלטף את זרועה בפרקי האצבעות שלי, מהופנט מעור הברווז שמצטמרר בעקבות המגע שלי.

"את מתחרטת על זה?" אני מתיישב ומושך אותה בעדינות לשבת איתי. היא מתיישבת ומארגנת מחדש את רגליה הארוכות סביב מותניי. "על הסחת הדעת," אני מבהיר.

הזיעה עוד לא התייבשה על עורי, אבל אני רוצה אותה שוב. אני מרגיש עקצוץ בכפות הידיים בכל פעם שאני מביט בה. אני רוצה לטעום את העור הרך ממש מתחת לאוזנה, להרגיש את גופה רועד ומתגלגל מעליי. אני רוצה להצמיד את היד לשתי הגומות בבסיס גבה ולהרגיש את עורה בוער כמו אש כשהיא נעה בצמוד אליי.

היא מחייכת ונושכת את השפה התחתונה כאילו היא יודעת לאן נדדו המחשבות שלי ועוברת על קו הדיו שמתפתל על הכתף שלי. הוא טופחת שם פעם אחת ואני רואה מבט חטוף שלנו במראה מעל השידה, סדינים לבנים סבוכים ועור בוהק כמו זהב טהור, זרועי חובקת את מותניה. מעולם לא רציתי לצלם את עצמי, אבל עכשיו אני חש דחף לוהט ועז, עורה החשוף נוגע בשלי. פניה בצווארי וקימור ישבנה נראה בקושי.

אני מחכך את האף מתחת לסנטרה ומצמיד נשיקה אחת ארוכה לעור שמעל הדופק הפועם שלה — עידוד דומם לענות לשאלה.

"לא. מתברר שאתה הסחת דעת טובה, בק. מהסוג הטוב ביותר, למען האמת." תשובתה היא לחישה, סוד בחשכה. היא משתתקת לרגע ואז אומרת, "אתה מתחרט על זה?"

לא, אני לא מתחרט על זה. אף שאולי אני אמור להתחרט. אני מחייך ומעביר את השיניים במעלה הצוואר שלה, נושך את תנוך אוזנה ומושך פעם אחת. אני מסתכל במראה כשכל גופה מצטמרר, האגן שלה מתקמר למטה על שלי.

"הסחת הדעת שלך מוצאת חן בעיניי," אני אומר לה כשאני אוחז במותניה בידיי. אני מוביל אותה לקצב אחיד מעליי, עד ששנינו מתנשמים במהירות, ציפורניה שורטות קלות מבעד לשערי.

"אתה..." היא מהמהמת, מתרוממת על ברכיה ומנווטת אותנו כשידה על החזה שלי עד שהגב שלי נצמד למראשות המיטה. היא שתלטנית כשהיא רוצה להיות ואני אוהב שהיא אומרת לי בדיוק מה היא רוצה, ואיך היא רוצה. הצרידות בקולה בליל אמש גרמה לי לרעוד מולה, ידיי לופתות את מותניה כשאני משתדל לציית לכל הוראה שהיא לחשה אליי.

תעשה את זה יותר לאט.

יותר חזק.

כן. ככה. בדיוק שם.

הראש שלי חובט בעץ חבטה עמומה והיא מתמקמת מעליי, מסדרת מחדש את הסדינים עד שאנחנו עור על עור, אנחה נמוכה של תשוקה כבדה על לשוני. היא ממלמלת משהו לעצמה ואז פולטת אנחה רועדת, צליל נוסף שאני רודף אחריו כששפתיי על שפתיה. היא נסוגה מעט ומביטה בי בעיניים כבדות. "רצית עוד?"

השאלה גורמת לי לפלוט צחוק חרישי. אני מסתכל עליה ונדמה לי שאני רק רוצה. אני רוכן למעלה עד שאני מצליח לתפוס את פיה בנשיקה עמוקה, ידי מחליקה מראשה וחופנת את הלסת שלה. אני מחזיק אותה שם עד שידיה הופכות לאגרופים בשערי, גופה נע בקוצר רוח מעל שלי.

גם אני יכול להיות שתלטן.

"אני רוצה עוד," אני אומר לה — הודאה נוספת — היד שלי מחליקה למטה בינינו כדי ללטף את העור הרך מתחת לטבור שלה. "אני רוצה הכול."

אני מתעורר לקול רעם נמוך וגשם מתופף על זגוגית עבה. רוח קרירה נושבת דרך החלון הפתוח לכדי סדק, ואני מתפתל באנחה מתחת לסדינים, ידי מחפשת עור חמים מתוך שינה. הדבר האחרון שאני זוכר זה שאיווי מלמלה משהו על שירות חדרים, התכרבלה עמוק יותר לתוך השמיכות ונרדמה כששתי ידיה אוחזות בזרועי. זה היה... נחמד. שונה, אבל נחמד.

אני מתרומם על המרפקים ומעיף מבט במקום הריק לידי. אני מופתע שלא שמעתי אותה מסתובבת בחדר, לא הרגשתי אותה מתגנבת מהמיטה. בדרך כלל אני לא ישן עמוק כל כך.

המבט שלי נודד לחדר האמבטיה, הדלת חצי סגורה, מגבת משומשת תלויה עליה. יכול להיות שהיא יצאה לקנות קפה, אבל אני לא רואה את המזוודה שלה והשידה ריקה מחפצים. אני סורק את שאר החדר. הסימנים היחידים שהיא בכלל הייתה כאן הם כוס מים חצי ריקה על השידה וחשבונית מקומטת על השולחן.

אני צונח עם הפנים לתוך הכרית.

זאת, לפחות, תחושה מוכרת. להתעורר לבד.

"מטומטם," אני אומר לעצמי. אני נאנח ומצמיד את כף היד למצח.

אני יותר חכם מזה.

יש דברים שאני אמור לעשות כאן, ואף אחד מהם לא כולל לתת לאישה יפהפייה עם רגליים באורך קילומטרים להסיח את דעתי.

אני מסתובב על הגב ומסתכל על ענני סערה מתגודדים מחוץ לחלון. אני פשוט צריך לזכור מה הם הדברים האלה.

אוולין

נובמבר

טוב.

לזה לא ציפיתי.

אני פוסעת הלוך ושוב במלון הקטן והיחיד של אינגלוויילד, מביטה בצל שלי עוקב אחריי על הטפט הפרחוני. כנראה שג'ני, בעלת הבית, ביקרה בחדרי כשהייתי בחווה, כי חזרתי לאור נרות ועוגיות, הכול רך ורומנטי.

אני מביטה בדאגה בנר הלבן ושוקלת את האפשרויות העומדות בפניי.

הייתי במלון דומה בסוף השבוע ההוא במיין. פרחים עמדו על אדן החלון וגבר עטור קעקועים הצמיד אותי למיטה, שפתיו על צווארי וצחוקו הצרוד באוזני. אותו גבר שבו נתקלתי עכשיו בחווה שבה, מתברר, הוא עובד, ושהגעתי אליה כדי לבקר בה.

לא. ציפיתי. לזה.

עוגיות מפתות אותי ממגש הבדיל המבריק בפינה. אני לוקחת אחת ומחליקה אצבע על הטלפון שלי.

ג'וזי עונה בצלצול השלישי. "איך עברה הנסיעה?"

"יש לנו בעיה," אני אומרת בפה מלא בשוקולד מריר וחמאת בוטנים.

"אוי לא." קולה הופך רציני על רקע רשרוש דפים מהצד השני ונקישה של ספל שמונח על צלוחית. אני בודקת את השעה. עדיין אחר הצוהריים בפורטלנד. סביר להניח שזאת כוס הקפה השמינית שלה. "עוד פעם סְווֵיי הזמינו לך את אחד מחדרי הבריחה האלה?"

לפני חודשיים, צוות הניהול שלי החליט שזה יוביל לתוכן איכותי אם יסגרו אותי בחדר למשך ארבעים וחמש דקות. לבד. בלי הכנה ובלי אזהרה מראש. תודה לאל שאני לא קלסטרופובית.

"לא. אבל תודה על התזכורת." ג'וזי צוחקת, ואני צונחת על קצה המיטה, מביטה במגש העוגיות. "הגעתי היום לחווה."

"ו...? נורא התרגשת מהנסיעה הזאת."

באמת התרגשתי מהנסיעה הזאת. אני עדיין מתרגשת מהנסיעה הזאת. חוות עצי חג המולד, סמוכה לחופה המזרחי של מרילנד, בבעלותה ובניהולה של אישה בשם סטלה. הסיפור שלה מקסים ורומנטי, והמעט שראיתי היום מהחווה היה לא פחות מקסום. פשוט לא ציפיתי שהחקלאי הראשי שמנהל בשבילה את החווה יהיה הגבר שאיתו היה לי את הסטוץ הראשון — והיחיד — שלי, לפני שלושה חודשים.

הוא נכנס לאותו פאב קטן בשיער פרוע, טישירט לבנה עם שרוולים מעט מופשלים, ועיניים בצבע זכוכית־ים. הוא הביט בי פעם אחת, והרגשתי שהבטן שלי צונחת עד לקצות אצבעות רגליי.

"בקט פה."

"מי?"

"את יודעת," אני מנמיכה את קולי. "בקט."

אני שומעת אותה כמעט מפילה את הספל ופולטת צרור קללות יצירתי. "בקט ממיין? בקט הסקסי והמקועקע?" היא שואפת אוויר בין שיניה, וכשהיא מדברת שוב, קולה גבוה בשלוש אוקטבות. "אנחנו מדברות על בקט? בקט שאיתו איווי, באופן חריג, סוף־סוף השתחררה והיה לה איתו סטוץ של לילה אחד?"

אני נכנעת וחוטפת עוגייה נוספת. "כן. הבקט הזה."

ישבתי על הספה עטופה כמו בוריטו, וסיפרתי לג׳וזי על בקט אחרי כוס אחת יותר מדי של סוביניון בלאן. לא הצלחתי להבין למה אני עדיין חושבת עליו כעבור חודשים. זה היה אמור להיות כיף וחולף. לילה אחד לא מזיק. ללא מחויבות.

לא משהו שראוי לשחזר בהופעות נוצצות שחוזרות על עצמן בחלומותיי הקדחתניים.

ג'וזי צוחקת, קרקור חד שגורם לי להרחיק את הטלפון מהאוזן.

אני מגלגלת עיניים. "תודה רבה על התמיכה."

"סליחה, סליחה," היא אומרת בגיחוך. היא מנסה להתאפס, אבל צחקוק נוסף חומק ממנה. "מה הסיכויים? הוא מבקר שם?"

"לא. הוא עובד כאן. הוא מנהל התפעול של החווה." הוא מנהל את המקום עם סטלה, בעלת המקום, ועם האישה שמנהלת את המאפייה, לילה.

זה גורם לה להתקף צחקוקים נוסף. אני שוקלת להעיף את הטלפון דרך החלון. "כנראה שזה מסביר למה יש לו ידיים טובות כל כך, הא?"

"אני הולכת לפטר אותך."

מעולם לא אמרתי לג'וזי משהו לגבי הידיים שלו, אבל עכשיו אני נזכרת בהן בפרטי פרטים. איך כף ידו כיסתה שטח שלם של הירך שלי. איך, כשהוא הידק את אצבעותיו והרים, שרירי זרועותיו עשו משהו נפלא. ידיו היו תובעניות וסידרו אותי בתנוחה מושלמת. לחץ האגודל שלו מאחורי האוזן שלי. הקווים העדינים של קבוצת הכוכבים שמשתרעים ממפרק כף ידו ועד למרפק.

"בחיים לא תפטרי אותי," ג'וזי אומרת. "אם תפטרי אותי, איך תכייפי?"

ג'וזי מינתה את עצמה לעוזרת האישית שלי כשהגענו לגיל שמונה־עשרה והחלטתי להשיק ערוץ יוטיוב משלי. המשרה והתפקיד שלה הפכו רשמיים מאז הנסיקה המטאורית שלי ברשתות החברתיות, אבל תפקידה החשוב ביותר כחברתי הטובה ביותר, נשאר בראש סדר העדיפויות שלה. אני תמיד יכולה לסמוך עליה שתגיד לי את האמת בפנים.

זה הדבר הכי טוב והכי גרוע שבה.

"אוקיי, בואי נתחיל מההתחלה. שכבת עם גבר זר סקסי בטירוף באוגוסט. עזבת בלי לומר לו מילה ועכשיו, בנובמבר, נתקלת בו שוב כשבאת לשפוט את החווה שלו לתחרות במדיה חברתית." היא משמיעה קול משועשע שאני לא משיבה לו. "אבל עכשיו באמת. מה הסיכויים?"

"אין לי מושג."

"מה את מתכוונת לעשות?"

"שוב פעם. אין לי מושג."

אני מושכת חוט סורר בשולי השמיכה. אני לא יכולה לעזוב. מה אספר לנותני החסות העסקיים שלי? אני מצטערת, אני לא יכולה לעשות את הנסיעה הזאת מפני ששכבתי עם אחד העובדים לפני שלושה חודשים. אומנם הם היו נחמדים כשנפגשנו, אבל אני לא חושבת שזה יתקבל יפה.

ומעבר לכך, אני לא נוהגת לברוח מהבעיות שלי. בקט היה בחירה שעשיתי. בחירה שאני חשה אפס חרטות לגביה, חרף העובדה שזיכרונות הלילה ההוא נדבקים אליי כמו דבק. סיפרתי לו את האמת כשאמרתי לו שהוא מהווה הסחת דעת טובה. לשם שינוי, השתחררתי באופן מענג מהמחשבות שלי. צחקתי. נהניתי.

הרגשתי שאני עצמי.

אבל אני כאן כדי לעשות את העבודה שלי. זה מגיע לסטלה. חוות לאבלייט היא כול מה שהיא תיארה בטופס הבקשה שלה והרבה מעבר לכך. מגיע לה להגיע לגמר של התחרות הזאת ומגיעה לה ההכרה. כל מה שאני צריכה זה רגע לאסוף את עצמי. להתאושש מההלם של המפגש המחודש איתו ולהתקדם הלאה.

"התוכנית היא..." אין לי תוכנית. אני מביטה סביב החדר בחיפוש אחר השראה. אני מניחה שהתוכנית היא לסיים את שאר העוגיות. למצוא בקבוק יין מ... איפשהו.

נשמעת נקישה בדלת ואני פולטת נשיפה. אני בוהה לכיוון חור ההצצה בחשש קל. אני לא צריכה לנחש מי עומד בצד השני.

"אוי, אלוהים, שמעתי עכשיו נקישה בדלת?" ג'וזי בהתרגשות שיא. "זה הוא?"

אני מתרוממת מקצה המיטה, מעבירה יד בשערי ומחליקה אותו. ברור שזה הוא. "אני חייבת ללכת, ג'וזי."

"תעבירי אותי לפייס טיים," היא דורשת. "לא משנה. אני אעשה את זה. איווי, אני נשבעת באלוהים שאם את מנתקת —"

אני מנתקת את השיחה לפני שהיא מספיקה להשלים את האיום שלה וזורקת את הטלפון על השולחן. מייד אחר כך הטלפון מצלצל בשיחת וידאו נכנסת. אני מתעלמת ממנו ומניחה עליו כרית ליתר ביטחון.

אני ניגשת באיטיות אל הדלת ומהססת כשהיד שלי מרחפת מעל הידית. כשהוא נכנס למאפייה מוקדם יותר היום, הרגשתי שוב את אותה תחושת צניחה עמוקה בבטן. כמו בפעם הראשונה. זה היה כמו לפתוח ולפצח זיכרון נוסף כדי להציץ בו. חולצת פלנל במקום טישירט לבנה. כובע בייסבול חבוש הפוך שרקום עליו עץ קטן.

עיניים פעורות ומופתעות.

אני פותחת את הדלת בתנופה, כאילו אני תולשת פלסטר, ומוצאת את בקט כשזרועותיו נשענות על המשקוף, אצבעותיו אוחזות בו כאילו הוא ממש מתאפק שלא לזוז. אצבעותיו מתהדקות ואני חווה פלשבק מיידי של הידיים האלה כרוכות בחוזקה סביב ירכיי, בקט כורע על ברכיו מולי, קווצת שיער בלונדיני כהה דבוקה למצחו.

אני בולעת במאמץ.

"הי," אני לוחשת. אני בקושי מצליחה להסתכל עליו ואני נשמעת כאילו בלעתי שישה גיליונות של נייר ליטוש. ממש אספת את עצמך, איווי.

אני מכחכחת בגרון.

הוא ממצמץ אליי, מבטו מתעכב ועצל, משוטט מקודקוד ראשי ועד לסוודר שגולש מכתפי. לשונו מלקקת את שפתו התחתונה ואני מרגישה שאולי כדאי שגם אני אתפוס את משקוף הדלת. שאחזיק בידית הדלת מברונזה כאילו חיי תלויים בזה.

אני לא יודעת מה גרם לי להביא את בקט למלון שלי בלילה הקיצי המהביל ההוא לפני כל החודשים ההם. מעולם לא התעניינתי בסטוצים אקראיים לפני כן. פשוט...

ראיתי אותו נכנס ורציתי אותו.

טוב לדעת שההשפעה שלו עליי לא פחתה כלל.

"הי," הוא לוחש בחזרה. הוא נושף אוויר דרך אפו ונדחף מהמשקוף, מביט לרגע מעבר לכתפו אל המסדרון הריק שמאחוריו. אני זוכה לראות את קו הלסת החזק שלו וצריכה שוב לכחכח בגרון. "אני יכול להיכנס לרגע?"

אני מהנהנת ופוסעת צעד אחורה, מאפשרת לו לעבור בפתח הצר. כל הזיכרונות המעורפלים שלי עשו עוול לממדיו העצומים. הוא נראה גדול מדי כשהוא עומד באמצע החדר, ידיו בכיסיו, מעמיד פנים שהוא בוחן את ציור האגם שתלוי מעל השולחן. אני סוגרת את הדלת בקול נקישה ומנסה לא לחשוב על הפעם האחרונה שהיינו בחדר כזה בדיוק.

וילונות לבנים שקופים. סדינים סבוכים. יד חמה בין השכמות שלי. קולו באוזני, אומר לי כמה אני נעימה. אומר לי להתמסר לזה.

אני מנידה בראשי ונשענת על שידת הבגדים, רגליי שלובות בקרסוליים. אני ממש לא מקלה על עצמי. "רצית שנדבר?"

הוא מהנהן, עדיין ממוקד בציור. הוא מלכסן אליי מבט מזווית העין. "משפיענית ברשתות החברתיות, אה?"

אני לא אוהבת את הטון שלו, את ההאשמה הקלושה שאני שומעת שם. לא סיפרתי לו במה אני עובדת, אבל גם הוא לא. שנינו היינו ממוקדים ב... דברים אחרים במשך הזמן המשותף שלנו יחד. הוא לא זיהה אותי כשהוא נכנס לבר וזה היה שינוי נחמד. מרענן.

אף שזה נשמע נדוש, בדרך כלל גברים לא רוצים להיות איתי בגלל מי שאני. בדרך כלל כשגברים ניגשים אליי, יש להם מניע — תמונה באחד הערוצים שלי, אזכור של מוצר. פעם בחור אחד אפילו שאל אם אני בקטע של קלטת סקס.

אז כשבקט נכנס לאותו בר קטן, עם הזרועות המקועקעות והמבט שהביט בי בהערכה ולא בערמומיות מחושבת, החלטתי לקחת סיכון. לעשות משהו בשביל עצמי.

זה ממש עזר לי, אין מה לומר.

"חקלאי, אה?" אני מחקה את האדישות הקרירה שלו ורואה את שפתיו מתעקלות מטה, את ידיו מתהדקות לאגרופים לצד גופו.

"אני פשוט מופתע, זה הכול," הוא אומר, עדיין בקול מעט עוקצני. כאילו הוא לא מאמין שהוא בכלל צריך לנהל את השיחה הזאת איתי. כאילו עצם העובדה שאני מישהי שעובדת במדיה חברתית זה הדבר הכי דוחה ומעורר סלידה שהוא מסוגל לחשוב עליו. הוא נאנח ומשפשף את פרקי אצבעותיו על הלסת שלו. "לא ציפיתי לראות אותך שוב."

מן הסתם, גם אני לא ציפיתי לראות אותו, בהתחשב בכך שברחתי ממאפיית החווה אחר הצוהריים כאילו פרצה שם שריפה. אבל זה לא אומר שאני עומדת להתנהג כמו שמוקית לגבי זה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*