היפהפיות של בוסטון 3 - המפלצת

פרולוג

סם

גיל תשע

זאת הפעם האחרונה בחיים שאתה בוכה, חתיכת דפוק.

זאת הייתה המחשבה היחידה שעברה לי בראש כשהאישה שילדה אותי לחצה על הפעמון בפעם החמישית ברציפות ולפתה את גב החולצה שלי כאילו היא הצניחה בפתח ביתו של השכן איזה פרחח שכיסה את הבית שלה בנייר טואלט.

הדלת לפנטהאוז של דוד טרוי נפתחה בתנופה, והיא דחפה אותי פנימה.

הטלתי את עצמי לתוך זרועותיה של דודה ספארו, והיא מעדה לאחור ומשכה אותי לחזה שלה בחיבוק מגונן.

ספארו וטרוי ברנאן לא היו באמת הדודה והדוד שלי, אבל ביליתי איתם הרבה זמן — ובהרבה, אני מתכוון שזה עדיין לא היה מספיק.

קאט, הידועה גם בתור האישה שילדה אותי, ויתרה עליי. היא הגיעה להחלטה הלילה כשעברה לידי, בדרכה לחדר השינה שלה.

"למה אתה כל כך קטן? הילד של פאם בגילך, והוא ענק."

"כי את פאקינג אף פעם לא מאכילה אותי." זרקתי את הג'ויסטיק שלי הצידה ונעצתי בה מבט עוין.

"אתה, כאילו, בן עשר או אחת־עשרה, סמואל! תכין לעצמך כריך."

הייתי בן תשע, ולא סתם, אלא בן תשע שסבל מתת־תזונה. אבל היא צדקה. הייתי צריך להכין לעצמי כריך. הייתי עושה את זה אם היו לנו את המצרכים הדרושים. בבית שלנו לא היו שום ממרחים, רק אביזרי סמים ומספיק אלכוהול כדי למלא את נהר צ'ארלס.

לא שלקאט היה אכפת. היא רתחה מכעס כי גנבתי את הקוקאין שלה ומכרתי אותו לכמה טיפוסים דוחים בהמשך הרחוב, ואז קניתי בכסף ארבע ארוחות במקדונלדס ורובה נרף, כשהיא השאירה אותי הלילה בלי השגחה.

סבתא מריה הייתה זו שנשאה על כתפיה את עיקר הגידול שלי. היא גרה איתנו ועבדה בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו. קטלינה הייתה ברקע, כמו רהיט. נוכחת, אבל לא באמת. גרנו תחת אותה קורת גג, אבל היא עזבה בכל פעם שהיה לה חבר שנעשה מספיק שפוט שלה כדי לאפשר לה לגור איתו. היא נכנסה למרכזי גמילה ויצאה עם גברים נשואים ואיכשהו היה לה כסף לקנות נעליים ותיקים יקרים. ילדים בבית הספר אמרו לי כל הזמן שהאבות שלהם אמרו שקאט הכירה מקרוב כל מזרן במוטל המקומי שלנו, ועל אף שלא היה ברור לי מה זה אומר, הייתי בטוח שזה לא משהו טוב.

פעם צותתי כשדוד טרוי אמר לה, "הוא לא הפאקינג המפטונס, קאט. מקום נופש שאת יכולה לקפוץ לבקר אותו מדי פעם, כשמזג האוויר מאפשר."

קטלינה אמרה לו לסתום את הפה. זאת הייתה הטעות הכי איומה שהיא עשתה כשהייתה מחוקה.

באותו יום סילקו אותי מבית הספר. כיסחתי לניל דה־מרקו את הצורה כי הוא אמר שאבא ואימא שלו מתגרשים בגלל אימא שלי.

"אימא שלך זונה, ועכשיו אני צריך לעבור לבית קטן יותר! אני שונא אותך!"

עד שסיימתי איתו כבר הייתה לו עוד סיבה לשנוא אותי, סיבה שהוא תמיד יזכור כי היא שינתה לו את הפרצוף.

כשקאט אספה אותי, היא צעקה עליי שהיא צריכה לכסח לי את הצורה כמו שאני עשיתי לניל, אבל לא שווה לה לשבור את הציפורניים החדשות שלה בגללי. בקושי שמעתי אותה. הראש שלי היה נפוח מהקטטה וממחשבות שגרמו לו לכאוב.

אבל ידעתי שהיא תתקמצן לקחת אותי לטיפול רפואי, אז לא התלוננתי.

"אצלנו?" דודה ספארו כיווצה את עיניה הירוקות אל קטלינה. "על מה את מדברת? זה לא היום שלנו עם סם."

לדודה ספארו היו שיער ג'ינג'י, נמשים וגוף של דחליל, כולה עור ועצמות. היא לא הייתה יפה כמו קטלינה, אבל בכל זאת אהבתי אותה יותר.

קאט גלגלה עיניים ובעטה בתיק הגב עם הדברים שלי. התיק פגע בשוקיים של דוד טרוי.

"אל תעמידי פנים שלא כיוונת לזה מלכתחילה. את לוקחת אותו לחופשות המשפחתיות שלכם, יש לו חדר כאן, ואת מגיעה לכל משחקי הכדורגל שלו. היית מניקה אותו אם היו לך ציצים, אבל למרבה הצער אין לך." קטלינה סרקה בעיניה את הגוף של ספארו. "תמיד רצית אותו. הוא ישלים את המשפחה הקטנה והמשעממת שלך, עם הבת הקטנה והמשעממת שיש לך. טוב, זה יום המזל עבורך, כי האידיוט הופך רשמית לשלך."

בלעתי את הרוק במאמץ והסתכלתי קדימה מעבר לכתף של ספארו לטלוויזיה עם המסך השטוח. הסלון שלהם היה מבולגן. מבולגן במובן הטוב. צעצועים מפוזרים בכל עבר, שמיכות פלומתיות ורודות וקורקינט ילדים סגול נוצץ. אמיצה הוקרן על המסך. זה היה הסרט שסיילור הכי אהבה. היא בטח ישנה.

לה היו שעת שינה, כללים ושגרה.

סיילור הייתה הילדה בת השנתיים של טרוי וספארו. אהבתי אותה כמו אחות. בכל פעם שהיא פחדה שיש מפלצת שמתחבאת מתחת למיטה שלה והייתי שם, היא חמקה מהמיטה הקטנה שלה, דשדשה לחדר שלי והשתחלה מתחת לשמיכה, לפתה אותי כאילו הייתי דובון צעצוע.

"תסמור עליי, סמי."

"תמיד, סייל."

"לא בנוכחות הילד." טרוי התקרב לקאט, הציב מרחק בינה וביני. הבטן שלי קרקרה והזכירה לי שלא אכלתי מאז אותן ארוחות מקדונלדס שדחפתי לפה.

"אתה יכול לתת לנו דקה?" ספארו העבירה אצבעות בשערי החום. "קניתי לך את משחק הווידאו הזה שביקשת, רוח הרפאים של צושימה. קח משהו לנשנש ותשחק בזמן שנסיים כאן."

לקחתי לי חטיפי בשר מיובשים — דוד טרוי אמר שחלבון יעזור לי לגבוה — ונעלמתי למסדרון, עברתי את הפינה, אבל לא נכנסתי לחדר שלי. היה לי כאן חדר משלי מאז כיתה א'. סבתא מריה אמרה שזה היה מפני שטרוי וספארו גרו בשכונה עם בתי ספר טובים, והיינו זקוקים לכתובת שלהם כדי להירשם, אבל גם אחרי שסולקתי מבית הספר הראשון שלי, המשכתי להגיע לכאן לעיתים קרובות.

הבית 'האמיתי' שלי היה בשכונה גרועה בדרום העיר, שם נעלי ספורט השתלשלו מכל חוט חשמל, וגם אם לא התחלת קטטות, בטוח היית צריך לסיים אותן כדי לשרוד.

בזמן שצותתי, שמעתי את טרוי נוהם מפתח הבית, "מה זה החרא הזה?" אהבתי את איך שהוא אמר את המילה חרא. הצליל שלה גרם לי לצליפת שוט בצוואר, והייתה לי תחושה משונה בעור הזרועות שלי. "מריה מתה רק לפני שלושה שבועות, ואת כבר מתחמקת מאחריות."

סבתא מריה מתה בשנתה לפני פחות מחודש. אני הייתי זה שמצא אותה. קאט עבדה בחוץ כל הלילה. חיבקתי את סבתא ובכיתי עד שלא יכולתי לפקוח את העיניים יותר. כשקאט הגיעה סוף־סוף הביתה, עם הבל פה של ויסקי ואיפור מרוח, היא אמרה לי שזו הייתה אשמתי.

שסבתא הייתה עייפה מכל הבולשיט שלי והחליטה להחזיר ציוד.

"אי אפשר להאשים אותה שהיא התפגרה, ילד. גם אני הייתי עושה אם זה אם הייתי יכולה!"

ארזתי את תיק הגב שלי באותו בוקר והחבאתי אותו מתחת למיטה.

ידעתי שקאט לא תשאיר אותי אצלה.

"קודם כול, תשמור על הפה שלך. אני עדיין מתאבלת. איבדתי את אימא שלי במפתיע, אתה יודע," התרעמה קטלינה.

"תתמודדי. לסם אף פעם לא הייתה אימא." הקול של טרוי הרעיד את הקירות, אפילו כשהוא דיבר ברוגע.

"הילד לא בר־אילוף. הוא טיפש כמו נעל ותוקפני כמו כלב תועה. לא יעזור שאני אישאר בסביבה. זה רק עניין של זמן עד שהוא יתגלגל למוסד לעבריינים צעירים," סיננה אימא שלי. "הוא מפלצת."

זה היה הכינוי שלה בשבילי. מפלצת.

המפלצת עשה את הדבר הזה.

המפלצת עשה את הדבר ההוא.

"תראה, לא אכפת לי מה אתה ואשתך הקטנה והמושלמת חושבים. זה פשוט יותר מדי אחריות. אני מחוץ לסיפור. אני לא יכולה לשלוח אותו לטיפול ודברים כאלה. אני לא עשויה מכסף." קטלינה נעצה את העקב שלה ברצפה. שמעתי אותה מפשפשת אחר הסיגריות בתיק השאנל שלה. היא לא תמצא אותן. עישנתי חצי חפיסה בחצר האחורית בזמן שהיא הייתה מסוממת בחדר השינה. השאר היו בתיק שלי.

"אם כסף הוא העניין —" ספארו התחילה לומר.

"כלבה, תעשי לי טובה," קאט חתכה אותה ברשעות והתיזה רוק. "תשמרי את הכסף שלך. ואני מקווה שאת לא מספיק טיפשה כדי לחשוב שאת יותר טובה ממני, עם כל העזרה שאת מקבלת מבעלך ומהרמון של מטפלות ומורות פרטיות. סם הוא צאצא השטן. אני לא יכולה לעשות את זה לבד."

"את לא עושה את זה לבד," סינן טרוי. "יש לנו משמורת משותפת עליו, טיפשה."

אש רשפה בחזה שלי. לא ידעתי שלספארו ולטרוי הייתה משמורת חוקית עליי. לא ידעתי מה משמעות הדבר, אבל זה נשמע חשוב.

"או שאתם לוקחים אותו או שאני משאירה אותו בבית יתומים," קאט פיהקה.

במובן מסוים רווח לי. תמיד ידעתי שברגע שסבתא תמות, קטלינה תיפטר ממני. בשבועות האחרונים פחדתי שהיא תעלה את הבית באש כשאני בתוכו כדי לקבל את כספי הביטוח או משהו. לפחות עדיין הייתי בחיים.

ידעתי שאימא שלי לא אהבה אותי. היא אף פעם לא הסתכלה עליי. וכשכן, היא אמרה לי שאני מזכיר לה אותו.

אותו שיער כמו של אדוארד קאלן. אותן עיניים אפורות מתות.

אותו היה אבי המנוח, ברוק גרייסטון. לפני מותו, הוא עבד אצל טרוי ברנאן. ברוק גרייסטון היה חלש, פתטי ובוגד. מלשן. כולם אמרו את זה. סבתא, קאט וטרוי.

הסיוט הכי גדול שלי היה להפוך להיות הוא, וזאת הסיבה שקטלינה תמיד אמרה לי שאני כל כך דומה לו.

והיה דוד טרוי. ידעתי שהוא אדם רע, אבל הוא גם היה אדם מכובד.

הטיפוסים הדוחים מהרחוב שלי אמרו שיש לו דם על הידיים.

שהוא איים על אנשים, עינה והרג אותם.

אף אחד לא התעסק עם טרוי. אף אחד לא העיף אותו מהבית, צעק עליו או אמר לו שהוא הטעות הכי גדולה שלו. הוא שידר משהו כזה כאילו... הוא היה עשוי משיש. לפעמים הסתכלתי על החזה שלו והופתעתי לראות שהוא זז.

כל כך רציתי להיות הוא עד שהרגשתי כאב בעצמות שלי.

הקיום שלו פשוט נראה מורגש יותר משל כל אחד אחר.

בכל פעם שדוד טרוי נעלם באמצע הלילה, הוא חזר חבול ומרושל, עם דונאטס ביד והתעלם מהעובדה שהוא הריח מאבק שרפה ומדם. הוא סיפר לנו בדיחות גרועות סביב השולחן בזמן הארוחה, וכדי לוודא שסיילור לא תפחד יותר, הוא אמר לה שהוא ראה את משפחת המפלצות שגרה בארון שלה עוברת למקום אחר.

פעם אחת הוא דימם על דונאט, וסיילור אכלה אותו כי היא חשבה שזה ציפוי לחג המולד. דודה ספארו הייתה קרובה להתפוצצות גרעינית. היא רדפה אחריו במטבח עם מטאטא בזמן שסייל ואני צחקקנו, נופפה בו ואפילו פגעה בדוד טרוי פעמיים באוזן. כשהיא תפסה אותו בסוף — רק מפני שהוא אפשר לה — הוא תפס את שני מפרקי כפות הידיים שלה, השכיב אותה על הרצפה ונישק אותה חזק על הפה. חשבתי שראיתי גם קצת לשון, אבל אז היא הצליפה על החזה שלו וצחקקה.

כולם היו כל כך מאושרים וצחקנו כל כך הרבה עד שלסיילור ברח פיפי, וכבר אף פעם לא ברח לה.

אבל אחר כך הרגשתי כיווץ בחזה כי ידעתי שהם ישלחו אותי בחזרה לקאט לקראת הערב. זה הזכיר לי שלא באמת הייתי חלק מהמשפחה שלהם.

זה היה הרגע הטוב היחיד שהיה לי. שחזרתי אותו שוב ושוב כששכבתי במיטה שלי, בכל פעם ששמעתי את קפיצי המיטה של קאט מייללים תחת המשקל של גבר זר.

"אנחנו ניקח אותו," הכריזה ספארו בקור. "את יכולה להסתלק. נשלח לך את הניירת ברגע שעורך הדין שלנו ינסח את המסמכים."

החזה שלי התמלא במשהו חמים באותו רגע. משהו שמעולם לא הרגשתי קודם. לא יכולתי לעצור את זה. ההרגשה הייתה נעימה. תקווה? הזדמנות? לא הצלחתי לתת לה שם.

"רד," טרוי לחש את שם החיבה של אשתו.

ובן רגע הקרביים שלי קפאו שוב. הוא לא רצה לאמץ אותי. למה שהוא ירצה? כבר הייתה להם בת מושלמת אחת. סיילור הייתה חמודה, מצחיקה ונורמלית. היא לא הסתבכה בקטטות, לא סולקה שלוש פעמים מבית הספר, ובהחלט לא שברה שש עצמות בגוף שלה כדי להרגיש כאב רק כי זה הזכיר לה שהיא עדיין בחיים.

לא הייתי טיפש. ידעתי לאן אני אתגלגל — לרחובות. לא אימצו ילדים כמוני. הם הסתבכו בצרות.

"לא," ספארו התיזה לעברו. "כבר החלטתי."

לרגע אף אחד לא דיבר. ממש פחדתי. רציתי לנער את קאט ולהגיד לה כמה אני שונא אותה. שהיא הייתה צריכה למות במקום סבתא מריה. שהגיע לה למות. עם כל הסמים, החברים והנסיעות שלה לגמילה.

לא סיפרתי לאף אחד איך היא נהגה לתת לי שוטים של רום כדי להרדים אותי. בכל פעם שטרוי וספארו קפצו לביקור פתע, היא שפשפה את החניכיים שלי באבקה לבנה כדי להעיר אותי. היא קיללה בשקט ואיימה לשרוף אותי אם לא אתעורר.

הייתי בן שבע כשהבנתי שאני מכור.

אם לא קיבלתי את האבקה הלבנה בכל יום, רעדתי, הזעתי וצרחתי לתוך הכרית שלי עד שאיבדתי כוחות והתעלפתי.

הייתי בן שמונה כשנגמלתי.

פשוט סירבתי להניח לה לתת לי רום או אבקה. השתוללתי בכל פעם שהיא התקרבה אליי עם החומר. פעם נשכתי לקאט את הזרוע כל כך חזק שחלק מהעור שלה נשאר לי בפה. מלוח, מתכתי וקשה בפה שלי.

לאחר מכן היא לא ניסתה יותר.

"יש לך מזל גדול שאשתי עקשנית כזאת," סינן טרוי. "אנחנו ניקח את סם, אבל יהיו תנאים — והרבה."

"כמה מפתיע," התיזה קאט. "בוא נשמע אותם."

"את תמסרי לנו אותו ותחתמי על כל הניירת המשפטית, בלי משא ומתן ובלי לבקש אגורה."

"סגור," קאט קרקרה ללא שעשוע.

"את תסתלקי מבוסטון. תעברי רחוק. וכשאני אומר רחוק, קטלינה, אני מתכוון למקום שבו הוא לא יוכל לראות אותך. שבו הזיכרון של האימא העלובה שלו לא ישרוף אותו. עדיף לפלנטה אחרת, אבל כיוון שאנחנו לא יכולים להסתכן שחייזרים יפגשו אותך ויחשבו שכולנו זונות, הדרישה שלי היא לפחות מרחק של שתי מדינות. ואם תחזרי אי פעם — משהו שאני ממליץ לך במלוא הרצינות לא לעשות — תצטרכי לעבור דרכי אם תרצי לראות אותו. אם את רוצה לנטוש אותו עכשיו, את תאבדי את כל הזכויות האימהיות שלך. אם אני אגלה שאת מתעסקת עם הילד הזה, עם הילד שלי —" הוא עצר כדי להדגיש בפניה, "אני אסדר לך את המוות האיטי והמכאיב שאת מבקשת כמעט עשר שנים, ואני אוודא שתצפי במוות שלך במראה, בזבוז חמצן חסר תועלת שכמוך."

האמנתי לו.

ידעתי שגם היא.

"אני בחיים לא אראה אותו שוב." קולה של קאט קרקש כאילו הגרון שלה היה מלא במטבעות. "הוא רקוב עד היסוד, טרוי. זאת הסיבה שאתה אוהב אותו. אתה רואה בו את עצמך. האפלה שבו מושכת אותך."

באותו רגע הפכתי לנציב מלח. או לפחות ככה הרגשתי. פחדתי שאם מישהו ייגע בי, אני אתרסק.

אני יכול להיות כמו טרוי.

היו בי אפלה ואלימות. וכל הדברים שהפכו אותו לאדיר.

היו בי את אותם רעב ובוז כלפי העולם, ולב שהיה רק איבר, בלי שום דבר ממשי בתוכו.

יכולתי לפתוח דף חדש.

יכולתי להיות מישהו אחר.

יכולתי להיות מישהו, נקודה.

זאת הייתה אפשרות שמעולם לא העליתי בדעתי קודם.

קאט הלכה זמן לא רב לאחר מכן. ואז טרוי וספארו דיברו. שמעתי את טרוי מוזג לעצמו משקה. הם דיברו על עורכי דין ומה להגיד לסיילור. ספארו הציעה לשלוח אותי לבית ספר מונטסורי, מה שזה לא יהיה. הלכתי על קצות האצבעות למיטה, הייתי עייף מכדי שיהיה אכפת לי מהעתיד שלי. הברכיים שלי התנגשו, והרגשתי שהבשר המיובש עלה לי. עצרתי בשירותים והקאתי.

יתום. טעות. מפלצת.

אני לא יודע כמה זמן עבר לפני שהם נכנסו לחדר שלי.

העמדתי פנים שאני ישן. לא רציתי לדבר, רציתי רק לשכב שם בעיניים עצומות. פחדתי שהם יחליטו שהם לא רוצים אותי למרות הכול או שיגידו לי משהו שלא רציתי לשמוע.

הרגשתי את המיטה שלי שוקעת כשספארו התיישבה על הקצה שלה. היו לי מצעים בירוק ובלבן של הבוסטון סלטיקס, פלייסטיישן, טלוויזיה וגופייה של השחקן ביל ראסל תלויה על הקיר. החדר שלי היה צבוע בירוק ומלא בתמונות ממוסגרות שלי עם טרוי, ספארו וסיילור בדיסני, באולפני יוניברסל ובהוואי.

החדר שלי בבית של קאט כלל רק מיטה, שידת הלבשה ופח אשפה.

בלי צבע. בלי תמונות. בלי כלום.

אף פעם לא תהיתי למה.

למה משפחת ברנאן לקחה אותי אליה.

למה הייתי חלק מההסדר הדפוק הזה.

"אנחנו יודעים שאתה ער." הבל פיו של טרוי, שהיה בריח ויסקי, העיף את השיער שלי לתוך העיניים ועורר עקצוצים באפי. "היית צריך להיות אידיוט כדי להירדם בלילה כזה, והבן שלי לא אידיוט."

פקחתי עיניים. הצללית שלו תפסה את רוב החדר. ספארו הניחה יד על גבי ושפשפה במעגלים.

לא התרסקתי.

שחררתי נשיפה.

לא הייתי נציב מלח למרות הכול.

"אתה האבא האמיתי שלי?" פלטתי, אבל לא הייתי אמיץ מספיק כדי להסתכל עליו. "אתה הכנסת את קאט להיריון?"

הייתי צריך לשאול את זה מזמן. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד. "אחרת בחיים לא היית מתייחס אליי. לא יכול להיות שאתה מרשה לי לבלות כאן רק בגלל שסבתא מריה ניקתה פעם את השירותים שלכם. אני ממזר?"

"אתה לא ממזר, ואתה לא שלי," אמר טרוי ישירות והפנה את מבטו לחלון. קו האופק של בוסטון נפרש מולו. כל הדברים שהיו בחזקתו ובשליטתו. "לפחות לא ביולוגית."

"אני גרייסטון," התעקשתי.

"לא," הוא סינן. "אתה ברנאן. לגרייסטונים אין את גן הלב."

אף פעם לא שמעתי על הגן הזה. מצד שני, בדרך כלל הברזתי מהלימודים כדי לעשן סיגריות מחוץ לברים ולמכור את מה שגנבתי באותו יום כדי לממן את הארוחה הבאה שלי.

"אני לא מושלם," התיישבתי בהבעה נזעמת. "אז אם זה מה שאתם רוצים, איזה ילד מושלם וצייתן, תעיפו אותי כבר עכשיו."

"אנחנו לא רוצים שתהיה מושלם." ספארו שפשפה לי את הגב מהר וחזק יותר. "אנחנו רק רוצים שתהיה שלנו. אתה סמואל. מתנה מאלוהים. בתנ"ך חנה קיבלה את שמואל במתנה אחרי שנים של תפילה. היא חשבה שהיא עקרה. אתה יודע מה זה עקרה?"

"אישה שלא יכולה ללדת." הצטמררתי. בשביל שיהיו לך ילדים, קודם כול אתה צריך לעשות אותם, ואני ידעתי בדיוק איך עושים את זה — תפסתי את קטלינה מתאמנת עם הלקוחות שלה כמה וכמה פעמים — וזה היה דוחה בטירוף.

ספארו הנהנה. "אחרי שסיילור נולדה, הרופאים אמרו לי שלא אוכל להרות שוב. מתברר שלא הייתי צריכה. יש לי אותך. המשמעות של השם שלך בעברית היא האל שומע. אלוהים שמע את התפילות והתעלה על כל הציפיות שלי. אתה משהו מיוחד, סמואל."

משהו מיוחד. הא. ככה הייתי מתאר ציור מפורסם או איזה חרא כזה, לא ילד בן תשע, מכור לקוקאין לשעבר, אלכוהוליסט בגמילה, מעשן פעיל, שהגודל שלו הגיע לחצי מזה של ילדים בגילו.

הילדות שלי הייתה דפוקה, התמימות ואני כבר לא חלקנו אותה כתובת, ואם ספארו חשבה שכמה ארוחות ביתיות וקצת שפשופים על הגב ישנו את זה, טוב, ציפתה לה הפתעה לא נעימה.

"תגידו לי למה אני כאן. למה אני לא בבית יתומים. אני גדול מספיק כדי לדעת," דרשתי, אגרפתי את הידיים ממש חזק וחשקתי את הלסת שלי. "ואל תדברו איתי על התנ"ך. אלוהים אולי שמע את חנה, אבל הוא בטוח לא הקשיב לי."

"אתה כאן כי אנחנו אוהבים אותך," ספארו אמרה.

"אתה כאן כי אני הרגתי את אבא שלך." טרוי ענה.

דממה השתררה. ספארו זינקה מהמיטה שלי ובהתה בבעלה, העיניים שלה נראו ממש קרועות לרווחה וגדולות. פיה נפער כמו דג. טרוי המשיך.

"הוא אמר שמגיע לו לדעת. הוא לא טועה, רד. האמת היא, סם, שזמן קצר לפני שאבא שלך מת, הוא חטף את ספארו כדי להרוג אותה. הייתי חייב להציל את אשתי ועשיתי את זה בלי לחשוב פעמיים. רציתי שתהיה לך דמות אב. מישהו שישמש לך דוגמה. התוכנית הייתה לקחת אותך למשחקי כדורסל פה ושם. לתת לך הנחיות, עצות ומימון נדיב לקולג' כדי להתניע את החיים שלך. לא הייתה לי שום כוונה להיקשר אליך, אבל זה בכל זאת קרה." הוא הסתכל לי בלבן של העיניים. "בשלב מוקדם מאוד הבנתי שאתה לא חפץ. אתה משפחה."

"אתה הרגת את אבא שלי," חזרתי אחריו.

ידעתי שברוק גרייסטון מת, אבל קטלינה וסבתא מריה תמיד אמרו שהוא מת בתאונה.

"כן," הוא אמר בפשטות.

"מי עוד יודע?"

"אתה. אני. קאט. דודה ספארו. אלוהים."

"אלוהים סלח לך?"

טרוי גיחך. "הוא נתן לי אותך."

זה יכול להיחשב לעונש, תלוי את מי שואלים.

עכשיו ברוק מת, וקאט עזבה. משפחת ברנאן הייתה הסיכוי היחיד שלי לשרוד, בין אם זה מצא חן בעיניי ובין שלא.

"בסדר?" שאל טרוי. עם המבטא הדרומי שלו, זה נשמע כמו פסדר.

לטשתי בו עיניים בלי לדעת מה לחשוב או לעשות.

"עכשיו אני יוצא לקנות דונאטס." הוא רכן, הרים את התיק שלי והוציא מתוכו את חפיסת הסיגריות של קאט. השעה הייתה קרובה לחצות. הוא ללא ספק עמד לצאת לטפל באחד העסקים שלו.

"דונאטס תמיד משפרים הכול," ציינה ספארו, המשיכה עם השקר. "תשמור על עצמך, מותק."

הוא התכופף לנשק את הראש שלה. "תמיד, רד. ואתה —" הוא פרע את שערי בכף ידו העצומה, "מספיק עם הסיגריות. החרא הזה עלול לקצר לך את החיים."

זה היה הרגע שבו החלטתי שאני אעשן עד שהריאות שלי יקרסו. לא מפני שרציתי להמרות את פיו של דוד טרוי, אלא מפני שמוות בגיל צעיר נראה לי רעיון לא רע.

כשהוא הלך, פניתי לספארו. העצבים שלי היו גמורים. חששתי שאקיא שוב, הפעם עליה. ואף פעם לא הקאתי, אף פעם לא בכיתי.

"הוא לא רצה לקחת אותי," אמרתי.

היא העבירה את האצבעות בשיער שלי והשליטה בו שוב סדר. "נכון. אבל רק בגלל שהוא לא רצה שאימא שלך תצא לך מהחיים."

"אבל לך זה לא הזיז. למה?"

"כי אני יודעת שעדיף להיות בלי אימא מאשר עם אימא רעה, וכל יום שבילית איתה הכאיב לי בלב."

"גם סבתא עזבה."

"היא לא עזבה, חמוד. היא מתה. זה לא היה תלוי בה."

"לא אכפת לי. אני שונא נשים. אני שונא אותן."

"יום אחד אתה תמצא מישהי שתשנה את דעתך." ספארו חייכה חיוך פרטי, כאילו היא ידעה משהו שאני לא. היא טעתה.

סבתא מתה והשאירה אותי עם קאט.

קאט כמעט הרגה אותי כמה וכמה פעמים.

נשים לא היו אמינות. גם גברים לא, אבל לפחות לגברים יכולתי להכניס אגרוף בבטן, וגברים אף פעם לא הבטיחו הבטחות. לא היו לי אבא או סבא לכעוס עליהם.

"אני בחיים לא אשנה את דעתי," רטנתי, נאבקתי בעפעפיים הכבדים שלי שביקשו להיעצם.

שקעתי בשינה בזרועותיה של ספארו שעות אחרי שטרוי עזב.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, מצאתי שרשרת זהב על ארונית הלילה שלי.

בחנתי את הקמע של אנטוניוס הקדוש שהיה עליה. ראשי התיבות שלי היו חרוטים בצד האחורי של המטבע.

ס. א. ב.

סמואל אוסטין ברנאן.

לימים נודע לי שטרוי וספארו הגישו בקשה לשנות באופן חוקי את שמי מגרייסטון לברנאן כשביקשו את המשמורת המלאה עליי.

ידעתי מי היה אנטוניוס הקדוש, הקדוש הפטרון של כל הדברים האבודים.

אני הייתי אבוד, אבל עכשיו מצאו אותי.

לצד השרשרת הייתה צלחת חד־פעמית עם דונאט מזוגג וכוס של שוקו חם.

הייתי ברנאן עכשיו.

אצולת העולם התחתון של בוסטון.

זכיתי לייחוס, לכבוד, ומעל הכול לפחד.

אגדה בהתהוות.

התכוונתי לעשות הכול כדי להיות ראוי לשם שניתן לי.

אני לעולם לא אהיה שוב אבוד.

ההורים שלי נכשלו, אבל אני? אני אנצח.

אני אקום ואסב להם גאווה.

אמריא לשמיים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה.

עם ביטחון עצמי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*