היפהפיות של בוסטון 4 - המושחת

אזהרת טריגר

הסיפור הזה עוסק בנושאים שעלולים להוות טריגרים עבור חלקכם, כולל התעללות בילדים וגרומינג, פיתוי קטינים.

הספר הזה לא אמור לעורר בכם תחושה נעימה וחמימה.

קחו זאת בבקשה לתשומת ליבכם לפני שתתחילו בקריאה.

פרולוג

דבון

התארסתי זמן קצר לפני שנוצרתי.

העתיד שלי נכתב, נחתם ונקבע עוד לפני שאימא שלי עברה את בדיקת האולטרסאונד הראשונה שלה.

עוד לפני שהיו לי לב, דופק, ריאות ועמוד שדרה. רעיונות, משאלות והעדפות. כשהייתי לא יותר מרעיון מופשט.

תוכנית עתידית.

משבצת שיש לסמן בה וי.

שמה היה לואיזה בוצ'ארט.

לו, לאלה שהכירו אותה.

על אף שלא הייתי מודע להסכם עד שמלאו לי ארבע־עשרה. סיפרו לי עליו ממש לפני מסע הציד המסורתי בחג המולד שמשפחת וייטהול ערכה עם משפחת בוצ'ארט.

לא הייתה שום בעיה עם לואיזה בוצ'ארט. לפחות שום בעיה שהצלחתי למצוא.

היא הייתה מקסימה, מנומסת, עם ייחוס משפחתי מצוין.

ממש שום בעיה איתה, מלבד דבר אחד — היא לא הייתה הבחירה שלי.

אני מניח שכך הכול התחיל.

כך הפכתי למי שאני היום.

נהנתן שאוהב לכייף, שותה ויסקי, עוסק בסיף ובסקי, לא דופק חשבון לאף אחד ונכנס למיטה עם כל אחת.

כל המספרים והמשתנים היו שם כדי ליצור את המשוואה המושלמת.

ציפיות גדולות.

כפול דרישות מוחצות.

עם יותר כסף מכפי שיכולתי אי פעם לשרוף.

התברכתי במבנה הגוף הנכון, בחשבון הבנק הנכון, בחיוך הזחוח הנכון, ובמידת הקסם הנכונה. ורק דבר בלתי נראה אחד היה חסר — נשמה.

הקטע הוא שאפילו לא הייתי מודע לכך.

הייתי צריך מישהי מיוחדת כדי להבין מה חסר לי.

מישהי כמו אמאבל פנרוז.

היא חתכה אותי, וזפת נשפכה החוצה.

דביקה, כהה ואינסופית.

זה הסוד האמיתי של ההולל המלכותי.

בעורקים שלי לא זרם דם כחול.

הוא היה כמו הלב שלי, שחור משחור.

גיל ארבע־עשרה

רכבנו בשעת השקיעה.

כלבי הציד הובילו. אבא שלי והחבר שלו, ביירון בוצ'ארט האב, היו בעקבותיהם. הסוסים שלהם דהרו קלות בקצב מושלם. ביירון הבן, בנדיקט ואני השתרכנו מאחור.

הם נתנו לנו, לנערים הצעירים את הסוסות. הן היו פראיות וקשות יותר לאילוף. אילוף נקבות צעירות ונמרצות היה אימון שנדרש מגברים במעמדי מגיל צעיר. אחרי הכול, נולדנו לחיים שהצריכו אישה מאולפת, תינוקות שמנמנים, קריקט ומאהבות מפתות.

עם סנטר זקור, עקבים מתוחים מטה וגב ישר כסרגל, הייתי התגלמות הרוכב המלכותי. לא שזה מנע ממני להיזרק לתא ההזעה ולהשתבלל בתוכו כמו חילזון.

אבא אהב להשליך אותי לשם כדי לראות אותי מתפתל, לא משנה כמה התאמצתי, כמה השקעתי, כמה ניסיתי נואשות לרצות אותו.

תא ההזעה, הידוע גם כמכל הבידוד, היה מעלית שירות קטנה מהמאה השבע־עשרה. צורתו כשל ארון קבורה והחוויה בו הייתה דומה. כיוון שסבלתי מקלסטרופוביה ידועה לשמצה, אבא שלי בחר בעונש הזה בכל פעם שהתנהגתי רע.

עם זאת, התנהגות רעה לא הייתה משהו שעשיתי לעיתים קרובות, או אפילו בכלל. זה היה הקטע העצוב. רציתי מאוד לזכות בקבלה. הייתי תלמיד של מאיות וסייף מחונן. אפילו הגעתי לאליפות הנוער של אנגליה בסיף חרבות, אבל בכל זאת נזרקתי למעלית השירות כשהפסדתי לג'ורג' סטנפילד.

אולי אבא שלי ידע מאז ומתמיד את מה שניסיתי להסתיר מעיני כול.

כלפי חוץ הייתי מושלם.

אבל בתוכי הייתי רקוב עד העצם.

בגיל ארבע־עשרה כבר שכבתי עם שתיים מבנותיהן של המשרתות, רכבתי על הסוס האהוב של אבא שלי עד שהוא מצא את מותו בטרם עת, ופלרטטתי עם קוקאין וקטמין.

עכשיו יצאנו לציד שועלים.

די שנאתי ציד שועלים. ובמילה די, אני מתכוון למאוד. תיעבתי את זה כספורט, כרעיון וכתחביב. לא הפקתי שום הנאה מהרג חיות חסרות ישע.

אבא אמר שספורט דמים היה מסורת אנגלית חשובה, כמו מרוץ הגבינה וריקוד מוריס¹. אני אישית חשבתי שיש מסורות שהשנים לא עשו להן טוב. שרפת כופרים על המוקד הייתה דוגמה אחת, ציד שועלים הייתה עוד אחת.

ראוי לציין שציד שועלים היה — ואם יורשה לי להגיד עודנו — לא חוקי באנגליה. אבל כפי שלמדתי, לגברים בעמדות כוח הייתה מערכת יחסים מורכבת ולעיתים סוערת עם החוק. הם אכפו וקבעו אותו, אך התעלמו ממנו כמעט לחלוטין. אבא שלי וביירון האב נהנו מציד שועלים כפל כפליים דווקא מפני שהוא היה אסור על המעמדות הנמוכים יותר. זה העניק לספורט זוהר נוסף. תזכורת נצחית שהם נולדו שונים. טובים יותר.

עשינו את דרכנו אל היער ועברנו את השביל המרוצף אבנים אל שער הברזל המפואר של טירת וייטהול קורט, הנחלה של משפחתי בקנט. הבטן שלי התהפכה מהמחשבה על מה שאני עומד לעשות. להרוג חיות תמימות כדי לרצות את אבא שלי.

תיפוף רך של נעלי בובה נשמע מאחורינו, פגע באבני הריצוף.

"דבי, חכה!"

הקול היה קצר נשימה, תלותי.

נשענתי לאחור על דוכסית, דחפתי את כפות הרגליים קדימה ומשכתי במושכות. הסוסה האטה, ולואיזה הופיעה לצידי, לפתה משהו שהיה עטוף ברישול. היא לבשה את הפיג'מה הוורודה שלה. השיניים שלה היו מכוסות בברזלים צבעוניים מחרידים.

"הבאתי לך מסהו." היא הרחיקה בהצלפה קווצות שיער חומות שנדבקו למצח שלה. לו הייתה צעירה ממני בשנתיים. אני הייתי בשלב המצער של ההתבגרות שבו כל דבר, כולל חפצים חדים ופירות מסוימים, נראו לי מושכים מינית. אבל לו הייתה עדיין ילדה. בגודל כיס ועם מפרקים גמישים. העיניים שלה היו גדולות וחקרניות, שתו את העולם בלגימות. היא לא הייתה ממש יפה, עם תווי הפנים הממוצעים ומבנה הגוף הנערי שלה. והברזלים שלה גרמו לה לליקוי שפתי שהביך אותה.

"לו," אמרתי בנחת וזקפתי גבה. "אימא שלך תשתגע אם היא תגלה שהתגנבת החוצה."

"לא אכפת לי." היא התרוממה על קצות האצבעות והושיטה לי משהו עטוף באחד הקרדיגנים המשעממים שלה. זרקתי לה את הסוודר ושמחתי למצוא בפנים את הפלאסק² החרוט של אבא שלי, מלא בבורבון.

"אני יודעת שאתה לא אוהב ציד שועלים, אז הבאתי לך משהו כדי... איך אבא קורא לזה? להפיג את המתח."

האחרים התקדמו, נכנסו אל העצים העבותים המכוסים טחב שהקיפו את טירת וייטהול קורט, בלי לשים לב להיעדרותי או בלי שיהיה אכפת להם ממנה.

"משוגעת קטנה." שתיתי מהפלאסק והרגשתי את הצריבה החדה של הנוזל גולשת בגרון שלי. "איך השגת את זה?"

לו זרחה מגאווה וכיסתה את פיה כדי להסתיר את הברזלים. "התגנבתי לחדר העבודה של אבא שלך. אף פעם לא שמים לב אליי, לכן אני מצליחה לעשות הרבה דברים בלי להיענש!" הדכדוך בקול שלה עורר בי עצב. לו חלמה לטוס לאוסטרליה, להציל חיות בר ולהיות מוקפת בקנגורו ובקואלות. קיוויתי למענה שהיא תעשה זאת. חיות בר, תוקפניות ככל שיהיו, עדיין היו עדיפות על בני אדם.

"אני שם לב אלייך."

"באמת?" העיניים שלה נעשו גדולות וחומות יותר.

"נשבע." גירדתי את דוכסית מאחורי האוזן. הבנתי כבר שקל מאוד לרצות נשים. "בחיים לא תיפטרי ממני."

"אני לא רוצה להיפטר ממך!" היא אמרה בלהט. "אני אעשה בשבילך הכול."

"אה, הכול, את אומרת?" גיחכתי. מערכת היחסים של לו ושלי הייתה כמו של אח גדול ואחות קטנה. היא עשתה דברים כדי לנסות לזכות בחיבה שלי, ואני בתמורה אמרתי לה שהיא נחמדה ואכפתית.

היא הנהנה בלהיטות. "אני תמיד אתן לך גיבוי."

"בסדר." התכוננתי להמשיך בדרכי.

"אתה חושב שפעם תספר להורים שלך שאתה צמחוני?" היא פלטה. איך היא ידעה בכלל?

"שמתי לב שאתה נרתע מבשר ואפילו מדגים כשאנחנו אוכלים." היא קברה את אחת מנעלי הבובה שלה באבני הריצוף, חפרה פנימה עם כף הרגל שלה והשפילה מבט במבוכה.

"לא." נענעתי בראשי, טון קולי קר. "יש דברים שההורים שלי לא צריכים לדעת."

ואז, כיוון שלא נותר לנו מה להגיד, ואולי מפני שפחדתי שאבא יזרוק אותי למעלית השירות אם הוא יראה שאני משתהה מאחור, אמרתי, "טוב, תודה על המשקה."

הרמתי את הפלאסק בהצדעה, לחצתי את מגפי הרכיבה שלי לבטן של דוכסית והצטרפתי לאחרים.

"אה, תראו, הנה פוש ספייס." בנדיקט, האח האמצעי של לו, דחף אצבע אל רצועת הקסדה שלו כדי לרופף אותה. "למה התעכבת?"

"לו נתנה לנו קמע למזל, בייבי ספייס³." הטיתי את הפלאסק לכיוון שלו. בניגוד ללואיזה, שהייתה קצת להוטה, אבל בסך הכול חביבה, האחים שלה — בהיעדר תיאור טוב יותר — היו אידיוטים גמורים. בריונים מגודלים שאהבו לצבוט משרתות בתחת ולעשות בלגן ללא צורך רק כדי לראות אחרים מסדרים אחריהם.

"אוף," נחר ביירון. "איזו פתטית."

"אתה מתכוון להגיד מתחשבת. בילוי זמן עם אבא שלי מצריך שכרות מסוימת," אמרתי בעוקצנות.

"זה לא קשור לזה. היא חולה על התחת העלוב שלך," הסביר בנדיקט.

"אל תדבר שטויות," נהמתי.

"אל תהיה עיוור," נבח אליי ביירון.

"אה. היא תתגבר על זה. כולן מתגברות." שוב שתיתי, הייתי אסיר תודה שאבא שלי וביירון האב היו שקועים כל כך בדיון על עניינים שקשורים לפרלמנט שהם לא מצאו לנכון לסובב את הראשים שלהם ולבדוק מה קורה איתנו.

"אני מקווה שלא," אמר בנדיקט בלעג. "אם היא אמורה להתחתן עם טמבל כמוך, עדיף שהיא לפחות תיהנה מזה."

"אמרת להתחתן?" הנמכתי את הפלאסק. הוא באותה מידה יכול היה להגיד להיקבר. "אני לא רוצה לפגוע באחותך, אבל אם היא מחכה להצעת נישואים, כדאי שהיא תתמקם בתנוחה נוחה, כי לא מצפה לה שום הצעה."

ביירון ובנדיקט החליפו מבטים וחייכו כקושרי קשר. היו להם את אותם צבעים כמו ללואיזה. בהירים כמו שלג טרי. רק שהם נראו כאילו ציירתי אותם ביד שמאל שלי.

"אל תגיד לי שאתה לא יודע." ביירון הטה את ראשו, וחיוך אכזרי התפשט על פניו. אף פעם לא חיבבתי אותו. אבל ברגע הזה ממש לא חיבבתי אותו.

"יודע מה?" סיננתי, תיעבתי את הצורך לשתף איתם פעולה כדי לגלות על מה הם מדברים.

"אתה ולו עומדים להתחתן. הכול מסודר. אפילו יש טבעת."

צחקתי צחוק קפוא ובעטתי בצד ימין של דוכסית כדי שהיא תתנגש בסוסה של בנדיקט, ערערתי את שיווי המשקל שלו. איזה קשקוש. כשהמשכתי לצחוק, שמתי לב שהחיוכים שלהם התפוגגו. הם כבר לא הביטו בי בשובבות עליזה.

"אתם צוחקים עליי." החיוך שלי נשר. הרגשתי כאילו הפה שלי התמלא בחול.

"לא," אמר ביירון בפסקנות.

"תשאל את אבא שלך," קרא בנדיקט תיגר. "זה הוחלט במשפחה שלנו לפני שנים. אתה הבן הבכור של המרקיז מפיצגרוביה. לואיזה היא הבת של הדוכס מסולסברי. ליידי. יום אחד אתה תהפוך למרקיז בעצמך, וההורים שלנו רוצים שהדם המלכותי יישאר במשפחה. לשמור על שלמות הנכסים. נישואים לגבר ממעמד נמוך יחלישו את השרשרת."

משפחת וייטהול הייתה אחת ממשפחות האצולה האחרונות שעדיין עניינו אנשים. סבתא של סבתא רבתא שלי, וילהלמינה וייטהול, הייתה בת של מלך.

"אני לא רוצה להתחתן עם אף אחת," אמרתי בשיניים חשוקות. דוכסית התחילה להגביר קצב ונכנסה ליער.

"נו, ברור," בנדיקט עשה פרצוף לא מחמיא של כאילו דא. "אתה בן ארבע־עשרה. אתה רוצה רק לשחק משחקי וידיאו ולאונן מול פוסטרים של כריסטי ברינקלי. ולמרות זאת, אתה תתחתן עם אחותנו. יש יותר מדי עניינים בין האבות שלנו מכדי לבזבז הזדמנות כזאת."

"ואל תשכח את הנכסים ששניהם יזכו להשאיר אצלם," הוסיף ביירון כשבעט באכזריות בסוסה שלו כדי להגביר את הקצב שלה. "בהצלחה לך עם להכניס אותה להיריון. היא נראית כמו היצור בסרט הנוסע השמיני של רידלי סקוט."

"ילדים —?" הדבר היחיד שמנע ממני להקיא את הנשמה היה העובדה שלא רציתי לבזבז את הברנדי המשובח ששכשך כרגע בקיבה שלי.

"לו אומרת שהיא רוצה חמישה," צחק ביירון בקול צווחני, נהנה מהמצב. "היא תוודא שתהיה עסוק במיטה."

"אפילו מותש," לגלג בנדיקט.

"על גופתי המתה."

גרוני התהדק, וכפות הידיים שלי נעשו דביקות. הרגשתי שהם צחקו על חשבוני. כמובן, לא יכולתי לדבר עם אבא שלי על זה. לא יכולתי לעמוד מולו. לא כשידעתי שרק מילה מוטעית אחת הפרידה ביני ובין מעלית השירות.

יכולתי רק לירות בחיות חסרות ישע ולהיות בדיוק מי שהוא רצה שאהיה.

המכונה הקטנה המשומנת שלו. מוכנה להרוג, לזיין או להתחתן לפי פקודה.

מאוחר יותר באותו לילה, ביירון, בנדיקט ואני ישבנו מול אחד השועלים המתים באסם. ריח המוות שטף את החדר. אבא שלי וביירון האב לקחו את כל השועלים המתים הנחשבים שלהם למפחלץ והשאירו לנו אחד כדי שניפטר ממנו.

"תשרפו אותו, תשחקו איתו, תשאירו לעכברושים מבחינתי," התיז אבא שלי לפני שהפנה את גבו לגווייה.

זו הייתה נקבה. קטנה, בתת־תזונה, עם פרווה עמומה.

היו לה גורים, ראיתי לפי הפטמות שהציצו מפרוות הבטן שלה. חשבתי עליהם. איך הם נותרו לגמרי לבד, רעבים וזנוחים ביער הגדול והחשוך. חשבתי על זה שיריתי בה כשאבא נתן לי את ההוראה. תקעתי לה כדור ישירות בין העיניים, והיא הביטה בי בשילוב של תדהמה ואימה.

הסבתי את המבט כי אבא היה זה שרציתי לירות בו.

בנדיקט, ביירון ואני העברנו בינינו בקבוק של שמפניה ודיברנו על אירועי הערב, בזמן שהשועלה המתה הביטה בי בהאשמה מצידו השני של האסם. בנדיקט השיג גם סיגריות מגולגלות מאחד המשרתים. שאפנו מהן מכל הלב.

"בחייך, בן אדם, נישואים לאחותי הם לא סוף העולם." ביירון צחק כמו אחד הנבלים בסרטי בונד כשעמד מעל השועלה, אחד המגפיים שלו לחץ על הגב שלה.

"היא ילדה," סיננתי. ישבתי על שרפרף עץ והרגשתי כאילו העצמות שלי בנות מאה.

"היא לא תהיה ילדה לנצח." בנדיקט נעץ את קצה המגף שלו בבטן השועלה.

"מבחינתי כן."

"היא תהפוך אותך לעשיר אפילו יותר," הוסיף ביירון.

"שום כסף לא יוכל לקנות את החופש שלי."

"אף אחד מאיתנו לא נולד חופשי!" רעם בנדיקט ורקע ברגלו. "מה הטעם להישאר בחיים, אם לא בשביל להשיג עוד כוח?"

"אני לא יודע מה מטרת החיים, אבל אני בטח לא מתכוון לקבל עצות מילד עשיר שמנמן שצריך לשלם למשרתות כדי שירשו לו למזמז אותן," נהמתי וחשקתי את השיניים. "אני אבחר את הכלה שלי בעצמי, והיא לא תהיה אחותך."

למען האמת, לא רציתי להתחתן בכלל. קודם כול, הייתי בטוח שאני אהיה בעל נורא. עצלן, נואף ומן הסתם אטום. אבל רציתי לשמור על אפשרויות פתוחות. מה אם באמת איתקל בכריסטי ברינקלי? הייתי מתחתן איתה מהר מאוד כדי להיכנס לתחתונים שלה.

ביירון ובנדיקט החליפו מבטים תוהים. ידעתי שהם לא חשים שום נאמנות לאחותם הקטנה. אחרי הכול, היא הייתה בת. ובנות לא היו משמעותיות, לא חשובות כמו בנים בקרב האצולה. הן לא יכלו להמשיך את שם המשפחה ולכן קיבלו יחס של קישוט שצריך לזכור לכלול בתמונות חג המולד.

כך היה גם עם אחותי הקטנה, ססיליה. אבא שלי די התעלם מקיומה. אני תמיד כרכרתי סביבה אחרי שהוא שלח אותה לחדר שלה או החביא אותה כי היא הייתה עגלגלה או משעממת מכדי שינפנף בה בחברה הגבוהה. הגנבתי לה עוגיות, סיפרתי לה סיפורים לפני השינה ולקחתי אותה לשחק ביער.

"תפסיק להחזיק מעצמך, וייטהול. אתה לא טוב מדי בשביל אחותנו," נאנח ביירון.

"יכול להיות, אבל אני לא מתכוון לשכב איתה."

"למה?" דרש ביירון לדעת. "מה הבעיה בה?"

"כלום. הכול." הזזתי חציר מצד לצד בחרטום המגף שלי. בשלב זה כבר הייתי שיכור למדי.

"היית מעדיף לנשק את הפה של השועל הזה או את של לו?" לחץ בנדיקט, עיניו שוטטו על פני האסם, מעבר לכתף שלי והלאה.

נעצתי בו מבט אירוני. "אני לא מעדיף לנשק אף אחד מהם, פרצוף תחת אחד."

"טוב, אתה חייב לבחור באחד מהם."

"כן?" שיהקתי, הרמתי פרסת סוס וזרקתי אותה עליו. פספסתי בערך בקילומטר. "ולמה זה?"

"בגלל ש —" אמר ביירון לאט, "אם תנשק את השועל, אני אגיד לאבא שלי שאתה גיי. זה יפתור הכול. אתה תיחלץ מהבעיה."

"גיי," חזרתי אחריו בקהות חושים. "אני יכול להיות גיי."

טכנית לא. אהבתי נשים יותר מדי. בכל צורה, דמות, צבע וסגנון שיער.

ביירון צחק. "אתה בהחלט מספיק יפה."

"זה סטראוטיפ," אמרתי ומייד התחרטתי על כך. מצבי ממש לא אפשר לי להסביר את המילה סטראוטיפ לשני הטמבלים האלה.

"ליברל יפה נפש," גיחך ביירון ומרפק את אחיו.

"אולי הוא באמת גיי," הרהר בנדיקט.

"לא." ביירון נענע בראשו. "הוא כבר השכיב כמה בנות שאני מכיר."

"נו? אתה מתכוון לעשות את זה או לא?" דרש בנדיקט לדעת.

הרהרתי בהצעה. תכסיס שערורייתי כזה התאים לבנדיקט ולביירון. הם טוו שקרים סביב אנשים, ואחרים פשוט קנו אותם. ידעתי כי למדתי איתם באותו בית ספר. מה זאת כבר נשיקה טיפשית אחת על פה של שועלה מתה אם מסתכלים על התמונה הגדולה?

זאת הייתה התקווה היחידה שלי. אם אלך עם אבא שלי ראש בראש, אחד מאיתנו ימות. לפי מצב העניינים הנוכחי, המישהו הזה יהיה אני.

"בסדר." קמתי מהשרפרף וזגזגתי אל השועלה.

התכופפתי והצמדתי את השפתיים לפה של השועלה המתה. הוא היה חשוף חניכיים וקר, והדיף ריח של חוט דנטלי משומש. בחילה מילאה את הגרון שלי.

"בן אדם, אוי אלוהים. הוא באמת עשה את זה." בנדיקט נחר מאחורי הגב שלי.

"למה אין לי מצלמה?" גיחך ביירון. הוא היה על הרצפה עכשיו, לפת את הבטן שלו מרוב צחוק.

זזתי לאחור. האוזניים שלי צלצלו. הראייה שלי התערפלה. ראיתי הכול דרך אובך צהוב. מישהו מאחוריי צרח. הסתובבתי במהירות וצנחתי על הברכיים שלי. לו הייתה שם. ליד הדלתות הכפולות הפתוחות של האסם, עדיין בפיג'מה הוורודה שלה. ידה הייתה לחוצה אל פיה כשהיא רעדה כמו עלה נידף.

"אתה... אתה... אתה... סוטה!" היא ייללה.

"לו," גנחתי. "אני מצטער."

ובאמת הצטערתי, אבל לא על זה שלא רציתי להתחתן איתה. רק על איך שהיא גילתה.

בנדיקט וביירון התגלגלו על החציר, חבטו זה בזה, ולא הפסיקו לצחוק.

הם טמנו לי פח. הם ידעו מההתחלה שהיא שם, ליד הדלת, צופה. לא היה לי סיכוי לצאת מהמלכודת הזאת.

לו הסתובבה במהירות וברחה. הדמעות שלה, כמו יהלומים זעירים, התעופפו מעבר לכתפיה.

הצרחה שנקרעה מפיה הייתה פראית. כמו זו שהשועלה השמיעה לפני שהרגתי אותה.

התקפלתי והקאתי, התמוטטתי בתוך שרידי ארוחת הערב שלי.

חשכה הסתחררה סביבי.

ואני נכנעתי לה.

אבא שלי הושיט לי ויסקי בבוקר שלאחר מכן. ישבנו בחדר העבודה הגדול שלו שהיה עשוי עץ אלון ומצויד בעגלת בר זהובה ובווילונות בורדו. אחד המשרתים משך אותי למשרד שלו דקות קודם לכן. לא היה צורך בשום הסבר. הוא פשוט גרר אותי על השטיחים והנחית לרגלי אבא.

"הנה. בשביל ההנגאובר שלך."

אבא הצביע על כורסת העור הנפתחת החומה שמול השולחן שלו. התיישבתי ולקחתי את המשקה.

"אתה נותן לי ויסקי?" רחרחתי את המשקה, והשפתיים שלי התעקמו בסלידה.

"משהו שירפא אותך." הוא התרווח בכיסא המנהלים והחליק את השפם שלו באצבעותיו. "לגימה קטנה ממה שגרם לבעיה מקילה את ההתאוששות."

שתיתי מהרעל והתכווצתי כשהוא צרב את דרכו לקיבה שלי. עבר עליי לילה חסר מנוחה על החציר באסם. כל הזמן התעוררתי שטוף זיעה קרה, חלמתי על תינוקות זעירים דמויי לואיזה שרדפו אחריי. גם טעם הנשיקה של השועלה המתה לא ממש ריכך את המהלומה.

הריח של תה שחור וסקונס טריים נישא במסדרונות של טירת וייטהול קורט. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה. הבטן שלי התהפכה, הזכירה לי שתיאבון הוא מותרות לאנשים שלא התארסו ללא ידיעתם.

סיימתי את הוויסקי שלי. "רצית לראות אותי?"

"אני אף פעם לא רוצה לראות אותך. לרוע המזל, זו חובתי בתור אבא שלך." אבא לא ברר מילים. "משהו מטריד למדי הובא לידיעתי הבוקר. ליידי לואיזה סיפרה להורים שלה מה קרה אתמול, ואבא שלה תיאר בפניי את המצב." אבא שלי — גבוה, רזה ומרשים עם שיער בלונד־חול וחליפה מגוהצת — אמר בקול מאשים, וחיכה שאסביר לו.

שנינו ידענו שהוא סלד ממני במישור האישי. שהוא היה מוליד יורשים חדשים, אלמלא עדיין הייתי נותר הבכור וכתוצאה מכך יורש התואר שלו. הייתי מקור בושה גדול מדי, תולעת ספרים, דומה מדי לאימא שלי. נתתי לילדים אחרים לשלוט בי, לגרום לי לחלל גווייה של חיה.

"אני לא רוצה להתחתן איתה."

ציפיתי לסטירה או למכות. אף אחת מהאפשרויות לא הייתה מפתיעה אותי. אבל מה שקיבלתי היה גיחוך קל וניד ראש.

"אני מבין," הוא אמר.

"אז אני לא חייב?" התעודדתי.

"אה, אתה תתחתן עם הנערה. לרצונות שלך אין שום חשיבות. וגם לא למחשבות שלך, בעצם. נישואים מאהבה מתאימים לפשוטי העם. לאנשים שנולדו כדי לציית לכללים כפויי הטובה של החברה. אתה לא אמור לחשוק באשתך, דבון. כל התכלית שלה היא לשרת אותך, ללדת ילדים ולהיראות יפה. קבל ממני עצה — תשמור את התשוקה שלך לאלו שמהן אתה יכול להיפטר. זה חכם ונקי יותר. הכללים של פשוטי העם לא חלים על המעמד העליון."

הצורך להטיח בפראות את ראשו בקיר היה כל כך עז שהאצבעות שלי עקצצו בחיקי. כשהוספתי לשתוק כמה דקות, הוא גלגל עיניים והביט לתקרה, כאילו אני זה שנהגתי בחוסר היגיון.

"אתה חושב שרציתי להתחתן עם אימא שלך?"

"מה רע באימא?" היא הייתה יפה ונחמדה למדי.

"מה לא?" הוא הוציא סיגר מקופסה והדליק אותו. "אם היא הייתה רצה באותו קצב כמו הפה שלה, היא הייתה בכושר טוב. אבל אימא שלך הייתה חלק מעסקת חבילה. היא הביאה את הכסף. אני הבאתי את התואר. זה הסתדר."

בהיתי בקרקעית של כוס הוויסקי הריקה שלי. זה נשמע כמו פרסומת קליטה לקומדיה הרומנטית הכי מדכאת בעולם. "אנחנו לא צריכים עוד כסף, וכבר יש לי תואר."

"זה לא רק הכסף, אידיוט." הוא הטיח את כף ידו בשולחן בינינו ושאג, "כל מה שמפריד בינינו ובין פשוטי העם שמשרתים אותנו זה ייחוס וכוח!"

"הכוח משחית," אמרתי בקצרה.

"העולם מושחת." שפתו התעקמה בשאט נפש. ידעתי שאני קרוב להיזרק למעלית השירות. "אני מנסה להסביר לך באנגלית פשוטה שהנישואים שלך למיס בוצ'ארט לא פתוחים לדיון. חוץ מזה, זה לא ממש צפוי לקרות מחר."

"לא. לא מחר ולא בכלל," שמעתי את עצמי אומר. "אני לא אתחתן איתה. אימא לא תסכים."

"לאימא שלך אין מה להגיד בעניין."

עיניו התכולות התכהו, יכולתי לראות את עצמי בהשתקפות שלהן. נראיתי קטן ומצומק. לא מי שאני. לא הנער שרכב על סוסים כשהרוח ריצדה בפניו. שדחף את היד שלו מתחת לשמלה של המשרתת וגרם לה לצחקק בקוצר נשימה. הנער עם המהירות המתפרצת ועבודת הרגליים המסחררת שהביא את מיטב הסייפים של אירופה לידי בכי. הנער ההוא יכול היה לנעוץ חרב מחודדת בלב השחור של אביו ולאכול את הלב שלו כשהוא עדיין פועם. הנער הזה לא.

"אתה תתחתן איתה, ואתה תעניק לי נכד, עדיף אחד כזה שמתעלה עליך." אבא שלי סיים את הסיגר שלו וכיבה אותו במאפרה קרובה. "העניין סגור. עכשיו גש להתנצל בפני לואיזה. אתה תתחתן איתה אחרי שתסיים ללמוד באוניברסיטת אוקספורד — ולא רגע מאוחר יותר, אחרת תאבד את כל הירושה, את שם המשפחה שלך ואת קרובי המשפחה, שמסיבה לא מובנת, עדיין סובלים אותך. כי שלא תהיה לך טעות, דבון — כשאני אגיד לאימא שלך שהיא צריכה להתכחש לך, היא לא תחשוב פעמיים לפני שתפנה את הגב שלה לבנה עצמה ובשרה. מובן?"

באותו רגע הערמומיות שלי השתלטה עליי, כפי שהייתה לה נטייה לעשות, שטפה את עורי כמו חומצה, גרמה לי להתהפך ולהפוך למישהו אחר. לא היה טעם להילחם בו. לא הייתה לי שום השפעה. יכולתי או לספוג מכות, נעילה, לעג ועינויים... או לשחק היטב בקלפים שלי.

לעשות את מה שהוא ומר בוצ'ארט עשו לעיתים כל כך קרובות. לתחמן את המערכת.

"כן, אדוני."

אבא שלי צמצם עיניים בחשדנות. "אני אומר לך להתחתן עם לואיזה."

"כן, אדוני."

"ולהתנצל בפניה עכשיו."

"בהחלט, אדוני." הרכנתי ראש בקידה, צל של חיוך ריחף על השפתיים שלי.

"ולנשק אותה. להוכיח לה שאתה מחבב אותה. בלי לשון או שטויות. רק מספיק כדי להוכיח שאתה עומד מאחורי המילים שלך."

קיא צורב טיפס בגרון שלי. "אני אנשק אותה."

להפתעתי, הוא נראה מרוצה אפילו פחות, קצה שפתו העליונה נראה מעוקם כשהוא נהם, "מה גרם לך לשנות את דעתך?"

אבא שלי היה גם אכזרי וגם אידיוט, שילוב מזוויע. היה לו יותר מזג חם מאשר שכל, מה שהוביל אותו לעשות הרבה טעויות עסקיות. בבית הוא שלט ביד ברזל, שרוב הפעמים נחתה על הפרצוף שלי. עם הטעויות העסקיות היה קל יותר להתמודד — אימא שלי לקחה פיקוד על ספרי החשבונות ללא ידיעתו, והוא כמעט תמיד היה שיכור מכדי לשים לב. באשר להתעללות שעברתי, היא ידעה היטב שאם היא תנסה להגן עליי, הוא ישתמש בחגורה גם עליה.

"אני מניח שאתה צודק." נשענתי לאחור בכיסא שלי ושילבתי רגליים באגביות. "מה זה משנה עם מי אני מתחתן, כל עוד אפלס את דרכי אל דפי ההיסטוריה בזכות הביצועים שלי במיטה."

הוא גיחך, והאפלה בעיניו נמסה. סגנון כזה התאים לו יותר. שבנו יהיה חוטא, חסר תרבות, ללא מצפון ועוד פחות תכונות חיוביות.

"זיינת כבר מישהי?"

"כן, אדוני. בגיל שלוש־עשרה."

הוא העביר את האגודל מתחת לסנטר שלו. "אני שכבתי עם אישה בפעם הראשונה בגיל שתים־עשרה."

"מעולה," אמרתי. על אף שהמחשבה שאבא שלי כתש אישה מאחור בגיל שתים־עשרה עוררה בי רצון להצטנף על ספה של פסיכולוג ולא לזוז משם עשר שנים.

"אז טוב." הוא טפח על ירכו. "עלה והצלח, נערי הצעיר. האריסטוקרטיה האנגלית היא לא עניין זול. צריך לעבוד כדי לשמר אותה."

"אני אבצע את החלק שלי, אבא." נעמדתי וחייכתי אליו בזחיחות ערמומית.

זה היה היום שבו באמת הפכתי להולל.

היום שבו הפכתי לגבר הערמומי וחסר הנשמה שראיתי עכשיו, כשהסתכלתי במראה.

היום שבו אכן התנצלתי בפני לואיזה, אפילו נישקתי אותה על הלחי, ואמרתי לה לא לדאוג. שהייתי שיכור, שזו הייתה טעות. שאנחנו בהחלט נתחתן ושהאירוע יהיה יפהפה. עם נערות פרחים, ארכיבישופים ועוגה גבוהה יותר מגורד שחקים.

בעשר השנים הבאות שיחקתי בקלפים שלי היטב.

הענקתי לה מתנות בימי הולדת, שלחתי לה כרטיסי ברכה ונפגשתי איתה תכופות בחופשות הקיץ. נעצתי פרחים בשערה ואמרתי לה שכל הבנות האחרות שזיינתי חסרות משמעות. הנחתי לה לחכות, להשתוקק ולרקום לשנינו עתיד בראש שלה.

אפילו שכנעתי את ההורים שלי לממן לי תואר במשפטים בהרווארד מעבר לאוקיינוס ולדחות את החתונה בכמה שנים, והסברתי שאחזור מייד עם סיום הלימודים כדי לשאת את לואיזה לאישה.

אבל האמת היא שהיום שבו נשלחתי לבוסטון עם סיום הלימודים בתיכון היה הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה על אדמת אנגליה.

הפעם האחרונה שאבא שלי ראה אותי.

זו הייתה הבגידה המושלמת.

ניצלתי את העושר והקשרים שלו עד שכבר לא הייתי זקוק להם יותר.

די היה בתואר מתקדם במשפטים מאוניברסיטה נחשבת כדי לזכות בשותפות שהכניסה ארבע מאות אלף דולר בשנה באחד ממשרדי עורכי הדין הכי גדולים בבוסטון. בשנה השלישית כבר שילשתי את הסכום כולל בונוסים.

ועכשיו? עכשיו הייתי מיליונר בזכות עצמי.

החיים שלי היו ברשותי. לנהל אותם, לשלוט בהם ולטעות בהם.

ומעלית השירות היחידה שהייתי תקוע בה הייתה עמוק בתוך הראש שלי.

הקולות מהעבר עדיין הדהדו בי והזכירו לי שאהבה היא אך ורק סבל של מעמד הביניים.

הערות

1 מרוץ הגבינה הוא מסורת ארוכת שנים. במהלכו משתתפים רודפים במורד גבעה אחר גלגל של גבינת גלוסטר. ריקוד מוריס הוא ריקוד אנגלי קבוצתי מסורתי.

2 בקבוק קטן שמיועד לנשיאת משקאות חריפים בכיס.

3 פוש ספייס ובייבי ספייס הם כינויים של חברות בלהקת ספייס גירלז.