כבר יצא לי לשמוע לא פעם שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות איטית ולעיתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדה ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן, יש משהו איטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני - ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, משמעותי יותר מקפקא וג'ויס ומוסיל - מתעתע. למעשה, האיפוק עצמו הוא גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה איטיות ויישוב הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש המאיים להתפרץ בכל רגע; אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו; אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר, התוהו ישוב לעולם; אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא ניסיון מוצלח ליצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה - השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא-הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, היא שברירית ושרויה "בלי נחת."
לכן האיטיות והיסודיות של 'ההחלטה' הולמות כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות, בהסתמך על יומניו של תומס מאן .1936-מ באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו בהנהגתו של היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר 1929-ב )אחרי 'בית ,'בודנברוק 'מוות בוונציה' ו'הר ,)'הקסמים הוא בכיר הסופרים הגרמנים באותה עת, והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב "(היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה," מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר.) אנחנו מתלווים אליו בימים שבין מסירת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט - הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו - ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה, טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. יש כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית "(הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו... הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר)"? זו, כאמור, תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום.
בוהלר חודרת באופן יסודי ללבטי הסופר הגדול בתקופה גורלית, הופכת שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד," ובכך ממחישה היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות - אולי דווקא מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע להם, יש אצלו נטייה לקיצוניות ולתזזיתיות "(ריטואל החזרה היומית על פעולות... כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה ... אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס.)" במרוצת ימים אלה מאן נזכר גם בטעות החמורה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופירסם מסה שצידדה במלחמה. "כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד'! נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה."
ב'מחברת ,'הזהב יצירתה הגדולה של דוריס לסינג ,1962-מ כותבת הגיבורה-הסופרת בקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס." ובאמת, הדרמה הגדולה שמוצגת ,'ההחלטה'ב באופן כמעט מנומנם )במכוון,) מועצמת בדיוק משום שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. ונרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט עמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שבהם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה - ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית.
מאן הוא אמן שנמצא בשליטה, ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר עבר לשלוט באחרים. "היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה," כותבת בוהלר ממוחו של תומס מאן. "ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה." בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.
3 רומנים של תומס מאן:
בית בודנברוק 1901 <
הר הקסמים 1924 <
יוסף ואחיו 1933 <
בתמונה: בול גרמני 1978-מעם דיוקנו של תומס מאן
ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה
'ההחלטה' של בריטה בוהלר מיטיב ללכוד את הלך הרוח של גיבור הספר, הסופר תומס מאן
כבר יצא לי לשמוע לא פעם שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות איטית ולעיתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדה ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן, יש משהו איטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני - ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, משמעותי יותר מקפקא וג'ויס ומוסיל - מתעתע. למעשה, האיפוק עצמו הוא גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה איטיות ויישוב הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש המאיים להתפרץ בכל רגע; אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו; אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר, התוהו ישוב לעולם; אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא ניסיון מוצלח ליצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה - השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא-הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, היא שברירית ושרויה "בלי נחת."
לכן האיטיות והיסודיות של 'ההחלטה' הולמות כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות, בהסתמך על יומניו של תומס מאן .1936-מ באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו בהנהגתו של היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר 1929-ב )אחרי 'בית ,'בודנברוק 'מוות בוונציה' ו'הר ,)'הקסמים הוא בכיר הסופרים הגרמנים באותה עת, והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב "(היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה," מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר.) אנחנו מתלווים אליו בימים שבין מסירת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט - הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו - ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה, טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. יש כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית "(הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו... הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר)"? זו, כאמור, תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום.
בוהלר חודרת באופן יסודי ללבטי הסופר הגדול בתקופה גורלית, הופכת שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד," ובכך ממחישה היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות - אולי דווקא מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע להם, יש אצלו נטייה לקיצוניות ולתזזיתיות "(ריטואל החזרה היומית על פעולות... כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה ... אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס.)" במרוצת ימים אלה מאן נזכר גם בטעות החמורה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופירסם מסה שצידדה במלחמה. "כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד'! נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה."
ב'מחברת ,'הזהב יצירתה הגדולה של דוריס לסינג ,1962-מ כותבת הגיבורה-הסופרת בקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס." ובאמת, הדרמה הגדולה שמוצגת ,'ההחלטה'ב באופן כמעט מנומנם )במכוון,) מועצמת בדיוק משום שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. ונרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט עמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שבהם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה - ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית.
מאן הוא אמן שנמצא בשליטה, ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר עבר לשלוט באחרים. "היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה," כותבת בוהלר ממוחו של תומס מאן. "ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה." בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.
3 רומנים של תומס מאן:
בית בודנברוק 1901 <
הר הקסמים 1924 <
יוסף ואחיו 1933 <
בתמונה: בול גרמני 1978-מעם דיוקנו של תומס מאן
אריק גלסנר
7 לילות
12/06/2015
לקריאת הסקירה המלאה >