אדיקטד 10 - סוג של מושלם

מסר מהמחברות

מומלץ מאוד לקרוא את הספר הזה רק אחרי שקראתם את ׳ארוכה הדרך למטה׳ או שהוא יהרוס את חוויית הקריאה של כל הסדרה. ׳סוג של מושלם׳ נועד להיות הספר העשירי בסדרה. רומן האפילוג. המסקנה.

2018

"תמיד אהיה מכורה לסקס, אבל יש בי הרבה יותר מזה."

לילי הייל, ׳אנחנו משפחת קאלוויי׳ (עונה 1, פיילוט)

1

לילי

הטרקלין של חברת ׳הייל׳, פילדלפיה

יוני 2018

מעולם לא חטפתי אגרוף בפרצוף, אבל אני מתארת לעצמי שזאת ההרגשה. העור מתחת לעין שלי מתנפח והכאב בלתי פוסק. אני מכסה את העין בידי, מפחדת שאם אזיז אותה פניי יקרסו. המצב שלי קטסטרופלי וזאת אפילו לא אשמתי. לו מנסה להוריד את ידי, אבל אני לא מוותרת.

"תני לי לראות, לילי."

אנחנו לא לבד. אנחנו עומדים באמצע הטרקלין היוקרתי בחברת 'הייל'. אני לא יכולה להסתתר מאחורי עציצי הפיקוס שצומחים באגרטלי חרס משני צידי המעליות. מאחורי שולחן הקבלה המסוגנן יושבת פקידת קבלה בלונדינית ויפה שבוחנת אותנו כאילו היא צופה בתוכנית טלוויזיה, והיא לא היחידה. הרבה מהעובדים מביטים בנו. אומנם לו הוא הבוס, אבל אני לא מגיעה למשרדים לעיתים קרובות במיוחד.

שלושת שומרי הראש שלי משתדלים מאוד להרגיע את הקהל שמתחיל להתקבץ בחוץ. בני נוער צעירים מחזיקים פוסטרים שעליהם כתוב 'נשק אותי, לורן הייל!', ו'לורן הייל, עוגיית הקינמון שלי', וגם 'אנחנו אוהבים אותך, לילי!'.

זאת לא אשמתם שהעין שלי נפוחה. היה עשב שוטה אחד שהשליך פין מפלסטיק על פניי.

לו מחזיק בלחיי. "את בוכה?"

"לא, העין השנייה שלי דומעת." אני מושכת באף לפני שהעין הרטובה שלי תתחיל לדמוע באמת.

"לאידיוט הזה מגיע למות." כשלו מבין שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן להסיר את ידי, הוא מקרב אותי אליו. "בושה למין האנושי," הוא מסנן בכעס.

"אתה נראה כמו קאנון בול."

"לא ידעתי שיש לי שיער בלונדיני. אה, רגע, אין לי," הוא אומר ביובש, "ולא בדקתי את הישבן שלי לאחרונה, אבל אני בטוח שלא יוצאת ממנו אש."

שומר הראש הוותיק שלי, גארת', מתקרב אלינו. "המאבטחים תפסו אותו?" לו שואל.

גארת' מהנהן. "הם קוראים למשטרה עכשיו." הוא פונה אליי. "את צריכה ללכת לבית החולים?"

"לא, אני בסדר, ברצינות." לורן מביט בי כאילו יצאתי מדעתי. אני שפויה לחלוטין. אף אחד מהבחורים לא היה הולך לבית החולים על דבר כזה.

"אם את לא צריכה ללכת לבית החולים אז תני לי לראות." אני מסירה את ידי והוא אוחז בלחיי. "לילי," הוא לוחש.

"זה עד כדי כך גרוע?"

הוא מניד בראשו. "לא." ללו יש קטע חדש שהוא עושה כשהוא משקר: עיניו זזות הצידה למאית השנייה. "אל תסתכלי עליי ככה," הוא מוסיף.

"איך?"

"כאילו את מנסה להגיד 'אתה שקרן, לו'."

"אז אל תשקר."

"טוב, העין שלך נראית מזעזע, וזאת לא אשמתך."

"אני יודעת."

הוא מהנהן, בעיקר לעצמו. "את יכולה לראות?"

"מטושטש."

המבט שלו נראה רצחני. הוא פונה לגארת', "נגיש תלונה על תקיפה. אתה יכול להישאר כאן עם שומרי הראש האחרים ולחכות לעורכי הדין. כשתסיים, תוכל לפגוש אותי במשרד שלי."

משם אנחנו הולכים למעליות ואני בוחנת את פניי בדלת המעלית המבריקה. זה גרוע משחשבתי. חבורה מכסה מחצית מפניי. אני מסרקת את שערי באצבעותיי, מקווה שלפחות שערי לא שמנוני.

הפעמון של המעלית מצלצל ואנחנו נכנסים. הוא לוחץ על אחד הכפתורים והדלת נסגרת, נותנת לנו רגע של פרטיות. אני פונה אליו. "אני לא מאמינה שזה קרה. תצבוט אותי." הוא צובט את המרפק שלי. "אאוץ'." אני מעווה את פניי ומשפשפת את זרועי. "למה זה לא יכול להיות חלום?"

"בחייך, לילי. לא היית רוצה את זה בחלום שלך. אין פה איברי מין או אורגזמות מטורפות." הוא צודק. המבט שלו נוחת שוב על העין הנפוחה שלי. "בפרק הבא של 'אנחנו משפחת קאלוויי' אדבר על האידיוט הזה. נראה אם ימצא חן בעיניו שהכינוי שלו להמשך החיים יהיה 'זורק זין'."

שחררנו רק פרק אחד בסדרה החדשה שלנו עד כה, אבל כל הכתבות סיקרו אותו באופן אוהד. כולנו מתרגשים לצלם עוד בקרוב. "כל שאר המעריצים בחוץ היו נחמדים." בחורה התחילה לבכות כשחייכתי והחמאתי לה על הפוסטר. מעולם לא חשבתי שאוכל להסב למישהו כל־כך הרבה אושר. זה נחמד. אני תוהה בקול רם, "לא יביך אותך ללכת איתי במשרדים שלך, נכון?" לו מסתכל עליי כאילו צמחו לי קרניים. "כלומר, מן הסתם, אף פעם לא הרביצו לי." אני מצביעה על פניי. "בעוד כמה דקות יפרסמו בחדשות שזה היה פין שפגע בי. אני אשתך, אז כל העובדים שלך יראו אותי ויחשבו 'אשתו חטפה בפנים מפין'."

המעלית עוצרת והדלתות נפתחות. גבר בן ארבעים ומשהו בחליפה ושתי נשים בלבוש מחויט עומדים בצד השני ומחכים.

לו אומר בנימה עוקצנית, "המעלית תפוסה." כשהדלת נסגרת הוא לוחץ על הכפתור שעוצר את המעלית.

"עכשיו הם יחשבו שאנחנו עושים סקס במעלית." העובדה שאני מכורה למין היא חלק ממני ואני לא מתכחשת אליה יותר. אכפת לי רק כי אני לא רוצה שהקולגות של לו יכבדו אותו פחות בגללי.

"קודם כול, אף אחד לא יחשוב את זה."

"אני חושבת את זה."

"את לילי. תשעים ותשעה אחוזים מהמחשבות שלך הם המצאה מוחלטת."

אני מחייכת. "והאחוז הנותר?"

"כשאת ואני חושבים על אותו הדבר. דבר שני," הוא אומר באותה תקיפות מוכרת בקול שלו, "הפין לא החטיף לך אגרוף, איזה אידיוט זרק אותו עלייך. והוא היה מזויף."

"טענה טובה. אבל אני מרגישה קצת רע. כאילו, הזין שלך היה היחיד שנגע בפנים שלי כבר הרבה זמן."

הוא נועץ בי מבט מהמבטים האופייניים לו, שהיו יכולים לגרום לצמחים לקמול, ולהעלות ערים שלמות באש. "לא, לא בגדת בי עם הדבר הזה." הוא עוצר לרגע ומפשפש בכיסו. "את רוצה להתקשר לפסיכולוגית שלך? אם את מרגישה מחוללת, לילי, זה עניין אחר לגמרי."

אני מרגישה מחוללת? "אולי אחר כך." ד"ר בנינג יודעת איך להכניס הכול לפרופורציה, ואחרי שבע שנים היא נהייתה בת ברית שאני סומכת עליה. "אבל אשמח למשהו קר לעין. אולי שקית אפונה קפואה כמו שעושים כשמקבלים אגרוף."

"לילי."

"אני יודעת שלא קיבלתי אגרוף, אבל זה נשמע מגניב יותר מאשר להגיד שזרקו עליי משהו."

"בסדר," לו נכנע, "אז קיבלת אגרוף, אבל לא אקרא לזה פין."

"אולי דילדו?"

"בואי נקרא לזה 'הדבר'. אנחנו לא צריכים לתת שם יצירתי לכלי הנשק של האידיוט הזה."

"דבר פגע בי בפרצוף." זה מוצא חן בעיניי. "נשמע טוב יותר."

"דבר שלישי." הוא מסיט קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלי. "אין שום דבר שתוכלי לעשות שיגרום לי להתבייש בכך שאני בעלך. שום דבר."

אני מנסה להשתלט על הדמעות והכאב בעין הצורבת רק הולך ומתגבר. "תפסיק לרגש אותי."

"אז תפסיקי להלקות את עצמך."

"בסדר. אנחנו בסדר?"

"עדיין לא." הוא מתכופף מעט ומנשק אותי. אני שוקעת לתוך החיבוק שלו ומתרוממת על קצות האצבעות. הוא נסוג. "עכשיו אנחנו בסדר."

דלתות המעלית נפתחות ואנחנו צועדים קדימה, מוכנים להתעמת בקרב נוסף יחד.

2

רוז

משרדי חברת 'הייל', פילדלפיה

יוני 2018

"הם מאחרים. מאחרים צריכים לשאת בהשלכות." אני מסובבת עט בין האצבעות בעודי יושבת בראש השולחן בחדר הישיבות. קונור יושב בצד האחר של השולחן הארוך והנינוחות שלו מרתיחה אותי, כרגיל.

גם הוא צריך להיות מודאג. לורן הוא החבר הכי טוב שלו, ועכשיו הוא מאחר בחמש־עשרה דקות. גיסי בחר לשבת בכיסא העור שהכי קרוב לאחותי, במרכז השולחן, כאילו כדי להכריז על גישה ניטרלית ביני לבין קונור. הייתי בודקת את הנאמנות של דייזי, אבל התינוקת שלה מושכת את רוב תשומת הלב שלה. סאלי בת חמישה חודשים ודייזי מנסה להרדים אותה למנוחת צהריים. אני אוהבת את האחיינית שלי, אבל תינוקות לא אמורים להשתתף בפגישה, כולנו הסכמנו על זה. הורדתי את ג'יין, את צ'רלי ואת בקט בבית של ההורים, ולילי עשתה את אותו הדבר עם מקס. דייזי הייתה אמורה להשאיר גם את סאלי, אבל התחרטה ברגע האחרון. אני לא יודעת אם זה כי היא לא רוצה להשאיר אותה עם אימא, או כי היא לא רוצה להיפרד ממנה.

רייק מקלף את מבטו מהבת שלו. "אני בכלל רוצה לשאול מה ההשלכות?"

"כנראה קורבן אדם," אומרת דייזי.

"יכול להיות שנצטרך להקריב קורבנות. תלוי בכמה הם יאחרו."

"איך נחליט מי ילך קודם?" קונור מאתגר, "אחותך או לורן?"

"קיבלתי החלטות קשות יותר בגן חובה. אחוס על אחותי, כמובן."

הוא מחייך כשהוא מניח את הקפה שלו על השולחן. "הקול שלך ושל דייזי נגד הקול שלי ושל רייק זה תיקו. את יודעת מה זה תיקו, נכון?"

"אני לא יודעת טוב כמוך. אני מנצחת לרוב, לא מסיימת בתיקו. ורייק ודייזי עדיין לא הצביעו אפילו, ריצ'רד. אתה לא יכול להניח במי הם יבחרו."

מבעד לקיר הזכוכית אני רואה עובד צעיר שעומד ליד המדפסת ומנסה להעמיד פנים שהוא לא בוהה בנו. אני נוקשת באצבעות מול רייק כדי למשוך את תשומת הלב שלו בחזרה אלינו.

הוא מרים את ידיו בכניעה. "ממש לא. אני לא נכנס לזה."

"דייזי. תבחרי את המילים הבאות שלך בקפידה." נאמנות בין אחיות.

"אני לא רוצה להקריב אף אחד. אי אפשר שכולנו נחיה, היפותטית?"

אני לוחצת על העט שלי ומניחה אותו. "אם אין ברירה. דייזי?"

"כן?" היא עונה בשקט כי סאלי נרדמה בזרועותיה סוף־סוף.

"קונור ואני נשמח לשמרטף בכל פעם שתצטרכי אותנו." קונור מצמיד את האצבע ללסת כאילו הוא מעמיד פנים שהוא מתלבט. אין פה שום התלבטות. דייזי ורייק דבוקים לסאלי מאז נולדה, חמישה חודשים בלי הפסקה אחת. אני יודעת שכל הורה הוא שונה, אבל אני דואגת לאחותי.

רייק מפנה את הכיסא שלו לקונור. "תשמח לשמרטף על הבת שלי?"

"כמובן," משיב קונור. "הבת שלך כבר רהוטה יותר ממך, אז בפועל, סאלי מוצאת חן בעיניי יותר ממך."

רייק משיב באצבע משולשת. הם יכולים להמשיך להתנהג כאילו הם אויבים, אבל אני רואה כמה אכפת להם זה מזה.

"אני לא יודעת," אומרת דייזי, "אני לא רוצה להכביד עלייך עוד יותר."

"לא תכבידי עליי בשום צורה."

"כבר יש לך שלושה תינוקות."

"עוד תינוקת בקושי תשפיע עליי. אני מבצר." אני מצביעה על התינוקת בציפורן השחורה שלי. "הלבשת אותה בחליפה עם הדפסים של קאפקייק. איך היא תוכל להלחיץ אותי?" לפני שהוא מספיק להתערב אני מרימה את היד לכיוון קונור, משתיקה אותו. אני כבר רואה את החיוך שלו בזווית העין. אני מנסה לשכנע את אחותי במשהו, אני לא מנסה לזכות בטורניר טריוויה.

קונור, למרבה המזל, שומר את התגובה שלו לעצמו. במקום זה הוא אומר,

"אם את לא רוצה שנשגיח עליה, אני בטוח שלילי ולו — "

"לא," רייק דוחה את האפשרות על הסף, "אני לא מוכן להכביד על אחי."

"הם השגיחו על ג'יין בעבר," קונור אומר.

"הם כנראה רצו רק תינוק אחד מסיבה מסוימת." הוא נאנח.

אני טופחת על השולחן. "אתה נראה לחוץ יותר מלורן." רייק מגלגל את עיניו. "ואולי הם כן ירצו עוד ילד מתישהו. הם אמרו שהם משאירים את האפשרות פתוחה. אלא אם כן הם אמרו לך משהו אחר."

"לא, אף אחד לא אמר לי כלום על עוד ילדים. תראו, האמת היא שזה לא קשור לאחי או אליכם. אולי דייזי ואני מסתדרים מעולה גם בלי העזרה שלכם. כולכם הייתם בסדר בלעדינו."

קונור ואני מחליפים מבטים, ההבנה נוחתת על שנינו. זה לא שאנחנו מרגישים צורך להשיב להם טובה כשהם היו שם בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים להיות חלק מהחיים שלהם כמו שהם היו עבורנו.

"הסתדרנו בלעדיכם," קונור מסכים, "אבל הסתדרנו טוב יותר איתכם. והילדים של כולנו ירוויחו מהאהבה ומהתמיכה של המשפחה."

דייזי ממוקדת בתינוקת, מהרהרת בהצעה שלנו באי־רצון. אני לא יכולה להתאפק. "זה בגלל אימא?"

"זה לא בגלל אימא. אשאיר את סאלי שם מתישהו, אני פשוט עדיין לא מוכנה." דמעות נקוות בעיניה העייפות. רייק מעסה את כתפיה ולוחש משהו באוזנה. קונור ואני קמים ומתקרבים אליהם.

"היא יפהפייה," אני לוחשת, יודעת למה דייזי מתנהגת ככה. היא כמעט מתה בלידה. אני מבינה שאני לא משפרת את המצב, בייחוד כשקונור מסמן לי בשפתיו 'מה זה היה?'.

אני יודעת מה הייתי צריכה להגיד. "והדבר היפהפה הזה לא הוזמן היום." הלסת של רייק מתהדקת. קונור מוסיף בעדינות, "אם תיפרדו ממנה לאחר צהריים אחד היא לא תיעלם מהעולם, אני מבטיח לכם."

אני מניחה את ידי על ידה של דייזי. "אני תמיד כאן בשבילך. זה לא ישתנה לעולם."

"אני פשוט לא רוצה להחמיץ אף רגע. קיבלנו את המתנה הזאת, ואני לא..."

עוד דמעות זולגות. היא מוחה אותן במהירות לפני שהן יטפטפו על התינוקת. "לא אגיד שאת לא, כי את כן. אולי תחמיצי את הפעם הראשונה שהיא תכניס אוכל לאף שלה או את הפעם הראשונה שהיא תיפול על התחת, אבל את יודעת מה הדבר הכי מגוחך בילדים? הם עושים את הדברים החמודים והמטופשים האלה כל הזמן. תחמיצי רגע אחד ויהיו לך עוד מיליון רגעים שיפצו על זה."

דייזי מסיטה שיער מפניה. "בסדר."

אנחנו מחליפים כמה 'אני אוהבת אותך' ואז שני הגברים מתחילים להתלחש ביניהם. אני מכחכחת בגרון, לוכדת את תשומת הלב שלהם. "היא יכולה להתמודד עם הביקורת שלכם."

"זאת לא ביקורת," רייק עונה.

"אז על מה שניכם ריכלתם?"

"על סקס."

אני מגלגלת עיניים. "כמה אופייני."

כשסאלי מתפתלת שוב, דייזי מנדנדת אותה ואומרת, "תשמרי עליה בשבת לכמה שעות?"

הלב שלי מתנפח. "אשמח. אגן עלייך מפני כל היבבות המרושעות."

דייזי משתנקת בצחוק. "קראת לתינוקת שלי מרושעת?"

"ליבבות שלה. זה אומר שהיא מרושעת רק באופן חלקי."

דייזי מחייכת. הדלת סוף־סוף נפתחת ולורן ולילי מופיעים. למה היא מכסה מחצית מפניה בידה?

הם נפרדים כדי לשבת בשני ראשי השולחן. "מה קורה?" אני שואלת.

"נראה שלילי ואני הדחנו אותך ואת בעלך מכס המלכות." לורן פונה לקונור. "תודה שחיממת לי את הכיסא, אהובי." הוא אפילו לוגם מהקפה של קונור.

קונור מסתכל על לילי ומוציא את הטלפון שלו. רייק נראה מוכן לקרב. "אהיה ברורה, קונור ואני תמיד יושבים בראש השולחן," אני מתפרצת עליו.

לורן נועץ בי מבט יבש. "תיזהרי, המלכה רוז, שהטפרים שלך לא יישברו."

הוא מסיח את דעתי מהבעיה האמיתית. משהו קרה לאחותי. "לילי, מה קרה?"

מתמחה נכנס לחדר הישיבות עם שקית קרח גדולה ומניח אותה על השולחן ואז מזדרז לצאת. אני משתנקת כשלילי שומטת את ידה כדי לקחת אותה.

"מה, לעזאזל?!" רייק צועק.

היא מצמידה את הקרח לעינה האדומה והנפוחה. "אני בסדר! שאף אחד לא יילחץ."

"מאוחר מדי." רייק כבר נעמד. גם קונור קם על רגליו ומקליד בזריזות בטלפון שלו. דייזי מגלגלת את הכיסא שלה ללילי ושתיהן מחליפות כמה מילים בשקט.

אני מפנה את הראש ללורן. "מישהו תקף אותה?" אני צועדת סביב השולחן, מרימה את תיק ה'שאנל' שלי ומחפשת את הטלפון.

"וואו, כולם, תעצרו לרגע," לו צועק. כולנו קופאים. "מישהו מכם העלה בדעתו שאולי כבר טיפלנו בזה?"

"איך?" שואל קונור, "התקשרתם לעורכי הדין?"

"כן."

"יצרתם קשר עם המשטרה?"

"כן. ואתם עדיין לא יודעים מה קרה."

"מישהו הרביץ לי," לילי מספרת, "עם... דבר."

אני מחזיקה חזק במשענת הכיסא וציפורניי משאירות סימנים על העור. "דבר? אני הולכת לחנוק אותו. ואז אסיר את עיניו, אצלה אותן באש ואדחף אותן לפה שלו."

לורן מתחלחל. "ואני חשבתי שהראש שלי הוא מקום אפל."

רייק מתקדם אל הדלת. אני הולכת אחריו בזריזות, התיק שלי מתחת לזרועי כאילו הוא כלי נשק. קונור חוסם את הדלת. "זוז, ריצ'רד," אני אומרת בתקיפות.

"תקשיבו ללו, הוא אמר שטיפל בזה."

"אבל לא לשביעות רצוני."

"מה שישביע את רצונך, יקירתי, הן פנטזיות בלתי חוקיות."

"אם לא תזוז מדרכי זאת לא תהיה פנטזיה כשאקרע את הגרון שלו בציפורניים שלי."

"תאכילי אותו בעיניים שלו, או רק תחתכי את וריד הצוואר? את לא יכולה לעשות את שניהם."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*