אדיקטד 9 - ארוכה הדרך למטה

פרולוג

רייק

השיער הבלונדיני והארוך שלה התבדר ברוח. צפיתי בה כשאחזה במעקה של הרמפה לקראת קפיצת באנג'י. היא נעה קדימה ואחורה, כאילו היא עושה מתח כחלק מאימון ידיים, אבל זה לא מה שהיא עשתה. היא פשוט לא יכלה להפסיק לזוז ולא הפסקתי לחשוב, הבחורה הזאת השתגעה.

עדיין לא הכרתי אותה הרבה זמן, ועדיין ניסיתי להבין מי היא. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, היינו במדינה זרה וזאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי איתה לבד. התנדנדתי בין הרצון להגן עליה לבין הרצון לעשות דברים משוגעים איתה. "מה, לעזאזל, את עושה, קאלוויי?" נעמדתי לידה והנחתי יד על כתפה, אבל לא משכתי אותה למטה.

דייזי תחבה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "הם מפספסים."

"הם לא חושבים ככה." רובם לא רצו להתעורר מוקדם, ולילי פחדה מגבהים ואפילו לא הייתה מסוגלת לשקול את הרעיון. התור התקדם. "תבואי איתי?" שאלתי ופרעתי את שערי בידי.

ראיתי משהו זדוני מאחורי עיניה. "פעם הבאת לכאן מישהי שהשלימה את קפיצת הבאנג'י? מישהי פעם גמרה... אותה?"

"איתי? כן," עניתי תשובה מעורפלת בין רמיזה מינית לבין נושא שיחה בטוח.

דייזי הניחה את רגליה על הרמפה. "אז מעולם לא קרה שמישהי לא גמרה?"

שפשפתי את השפתיים. "תתקדמי, דייזי."

הייתי בן עשרים ושתיים, היא הייתה בת שש עשרה. לעולם, גם לא בעוד מיליון שנה, לא הייתי מנצל את דייזי, אבל תמיד התקשיתי להשתלט על הפה שלי כשמישהו ביקש ממני עצה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיברנו על סקס, אבל דאגתי שהיא תסיק שאני חושב עליה בקטע מיני.

דייזי נגעה במעקה בשתי אצבעות. "סתם הסתקרנתי. סליחה."

"את לא צריכה להתנצל רק כי שאלת אותי שאלה." נעצרנו שוב בתור הממתינים. שערה התפזר לכל הכיוונים. "מה מציק לך?" שאלתי.

"יתושים." היא נופפה בידה. היא תמיד ניסתה להקליל את האווירה, בייחוד כשהרגישה שהיא זו שעומדת להכביד עליה.

"מה מטריד אותך?"

"שום דבר."

"דייזי."

"זה לא עניין גדול."

"אז למה את נראית כאילו את עומדת להקיא?"

היא שילבה את הזרועות בתנועה שהזכירה מאוד את רוז. "אתה כזה עקשן, אתה יודע? אתה ככה עם כולם?"

"תראי, אני עומד לעצבן אותך בדיוק כמו שאת מעצבנת אותי, אז עדיף כבר שתעשי לשנינו טובה ותגידי לי מה קורה."

זוויות הפה שלה התרוממו, אבל רק קצת. "אתה רוצה שאהיה עדינה או בוטה?"

"הכי בוטה שאת יכולה."

משב רוח פיזר את שערה על פניה והיא נהמה בתסכול. "תני לי." הנהנתי לכיוון הגומייה שלה. היא משכה אותה ממפרק כף ידה, ואספתי את שערה בפקעת מרושלת. היא אמרה תודה. "שאלת אותי אם פעם מישהי לא גמרה איתי. למה זה משנה לך?"

"זה לא קשור אישית אליך," היא ענתה. "סתם תהיתי... אם יש משהו לא בסדר בי." היא השתהתה. ״או שמשהו לא בסדר בגברים שאיתם הייתי." היא קפצה על המעקה, התיישבה עליו ונתנה לרגליה להתנדנד.

"יש בנות שקשה להן לגמור," אמרתי. "יש בחורים שלא יודעים איך לספק אישה. לא תדעי לאיזו קטגוריה את שייכת עד שתמצאי מישהו שאת נמשכת אליו."

היא הנהנה ונראתה מתוסכלת ועצובה. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לשפר את ההרגשה שלה וזה היה החלק הכי גרוע בכל העניין.

"פעם קפצת באנג'י?" שאלה, מחליפה נושא כדי שאפסיק לדאוג.

"כמה פעמים. מה איתך?"

"כשהייתי בפארק שעשועים."

היא קפצה שוב על הרמפה, וכשהמשכנו להתקדם בתור, המתח בינינו התגבר. "את מסוגלת להגיד לא?" שאלתי פתאום. היא הנהנה וקשרה את החולצה הלבנה והרופפת שלה בקצוות. היא לבשה ביקיני ירוק מתחתיה, אבל לא לבשה מכנסיים. "אם הייתי מנסה להוריד את בגד הים שלך, מה היית עושה?"

דייזי משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. יש הרבה גורמים שמשפיעים על זה, נדמה לי."

"זאת לא שאלה מכשילה," התווכחתי. הייתי עצבני, ולא עליה. התרגזתי כי ידעתי מה גרם לה לחשוב ככה. היא התחילה לדגמן בגיל ארבע עשרה. נגעו בה, התייחסו אליה בגסות, אמרו לה להתפשט מול אנשים. שמעתי סיפורים מהאחיות שלה, ואימא שלהן הכריחה אותה לעמוד במקום, כשכל מה שהיא רצתה לעשות היה לרוץ. כרגע, היא בקושי הצליחה להשאיר את שתי רגליה באותו מקום.

"מה זה משנה לך?" היא שאלה אותי.

אכפת לי ממך. אני רוצה שתהיי בטוחה. בבקשה, אל תזדייני עם גבר שגורם לך להרגיש לא בנוח. זה יהרוג אותי אם זה יהרוג אותך.

כל אחת מהמילים האלה דיממה בראש שלי, אבל נאבקתי לא להגיד אותן בקול רם. פשוט המשכתי להניד בראשי.

שני בחורים בני עשרים ומשהו עמדו לפנינו ובהו בישבן שלה. התקדמתי בתור ונעמדה מולה והיא הסתובבה כדי לעמוד מולי. היא התחילה לחייך כשהיא הבינה מה עשיתי. זה היה חיוך טוב יותר. אהבתי את החיוכים האלה. "את יכולה לשאול אותי הכול," אמרתי בפתאומיות. המשפט הזה היה טעון. כמעט לא שיתפתי פרטים אישיים עליי עם אנשים אחרים. בקושי נפתחתי בפני אחי, מעבר לעניין ההתמכרות. הרגשתי נואש להסיר עוד שכבה מעצמי ולא היה לי מושג למה. הבטן שלי התהדקה כשחיכיתי שהיא תדבר.

"אני לא יודעת מה לשאול."

ההבנה הכתה בי אחרי כמה רגעים. היא עדיין פחדה להעליב אותי או לפגוע ברגשות שלי. "אולי בפעם הבאה, קאלוויי."

"לא שמעת?" היא הרימה את הגבות. "יכול להיות שלא אהיה כאן מחר ואז תהיה כאן עם מישהי אחרת, בתקופה אחרת, ותגיד לה שהיא יכולה לשאול אותך הכול. הכול בלתי צפוי."

השרירים שלי התהדקו. "זה לא מצחיק, מותק."

"גם לה תקרא מותק." החיוך שלה התפוגג וראיתי עצב מאחוריו. ראיתי את העצב הזה גם קודם. כאילו אם היא הייתה גוססת, הייתה בסדר עם זה. כאילו חיפשה משהו גדול יותר, שכל הזמן חמק מבין אצבעותיה.

מיהרתי להגיד את הדבר הראשון שחשבתי שישפר את ההרגשה שלה.

"את יודעת, את הבחורה היחידה שקראתי לה ככה."

היא כמעט חייכה. "אתה חושב שאני מתוקה?"

"אני חושב שהשתגעת לגמרי. וגם אני." ואז, התמקדתי בתור שוב, אבל הרגשתי שהיא מחייכת מאוזן לאוזן לידי. יופי.

כבר קשרו ברתמה את הבחורים שעמדו לפנינו ועתה הם עמדו על הרמפה וחיכו לקפוץ. העובד הגיע אלינו ושאל, "אתם קופצים יחד או לחוד?"

דייזי נגעה במותניי ואמרה, "אם אתה מפחד, אני יכולה לקפוץ איתך. לילי אמרה שאני טובה בלהחזיק ידיים."

חשבתי על כל מה שהיא סיפרה לי עד כה וחלק עמוק בתוכי אמר לי ׳אל תשאיר אותה לבד׳. "אנחנו קופצים יחד," אמרתי לו.

שפתיה נפערו בהפתעה. אין שום סיכוי שהיא האמינה שפחדתי, ואם כן, באמת לא היה לי אכפת.

הוא נתן לנו הוראות ועזר לדייזי עם הרתמה. צפיתי בחיוך שלה מתעורר לחיים וזה גרם לי לחייך. בזמן ששני הגברים קפצו וצרחו, דייזי אספה מחדש את השיער ותהיתי על מה היא חושבת. אם היא חושבת יותר מדי, כמוני. "את יודעת שאני לא אוהב כשאת עושה את זה, דייזי."

"זה בסדר, אתה יכול להודות בזה."

"במה אני יכול להודות?" העובד זירז אותנו להתקדם ושני עובדים בדקו את הרתמות שלנו וחיברו אותן זו לזו, כך שעמדנו פנים אל פנים.

"שאתה מפחד."

"חמוד."

"חמוד כי זה מדויק."

"חמוד, כי זה לא מדויק." הנחתי את היד על עורפה וקירבתי את שפתיי לאוזנה. "אני לא מפחד ממך."

כשהעובדים סיימו לקשור אותנו יחד הם הורו לנו, "תחזיקו זה בזה חזק.״

כרכתי את זרועותיי באחיזה חזקה סביב כתפיה. ידה החליקה סביב מותניי. הבטנו בקנקון שנפרשה מולנו וחיבקנו זה את זה בשמיים. התבוננתי בה מסיבה את תשומת הלב שלה אל המרחק שבין כפות רגליה לקרקע. הצבעתי לשמש ששקעה באופק. "תסתכלי שם."

היא העיפה בי מבט. "ומה אם היא תיעלם?"

הייתי רוצה להגיד לה שזה לעולם לא יקרה. שלא משנה איפה נהיה, הדבר היחיד שנוכל לסמוך עליו הוא שהשמש תמיד תזרח מחר. "נחכה שהיא תחזור."

היא השיבה בחיוך העצוב ביותר שראיתי. "זה הרבה מאוד זמן."

"היי, קאלוויי," אמרתי בעדינות, מסיט קווצת שיער אל מאחורי אוזנה.

"היי," היא לחשה בחזרה.

"את מוכנה להרגיש את הלב שלך מתפוצץ מתוך החזה?"

"כן."

בקושי שמעתי את המדריך אומר לנו לקפוץ לפני ששנינו זינקנו מהרציף יחד. חרכנו את האוויר והיא צעקה באושר. אני חייכתי. באמת חייכתי. מעולם לא קפצתי באנג'י עם עוד אדם.

"תודה לך," היא אמרה בהתרגשות ואדרנלין כשהיינו הפוכים והבטנו זה לזה בעיניים.

"על מה?"

"שעשית את זה איתי כדי שלא אצטרך להיות לבד."

זה היה הרגע שבו התבהר לי כמה הבנתי אותה. כמה הזדהיתי עם הבדידות שלה. הרגשתי קרוב אליה באופן שהיה לי קשה להסביר. זה לא היה גופני או נפשי, זה היה רוחני.

הנהנתי. היא קרנה מאושר כאילו הרגישה את האוויר משתנה סביבנו. גם אני הרגשתי את זה.

תודה לאל, חשבתי.

תודה לאל שהשמש תזרח שוב.

1

רייק

ארבע שנים לאחר מכן

טיפסתי על הרים בידיים חשופות, בלי רתמה או חבל. דהרתי על כבישים במאתיים קילומטר לשעה. קפצתי מצוקים, שחיתי עם כרישים, צנחתי ממטוס, עשיתי ראפטינג במפלים בדרגה חמש, רצתי מרתון במדבר בצ'ילה, ולפני כמה חודשים תרמתי אונת כבד.

כל הרגעים האלה יחד קלים יותר ממה שקורה עכשיו. אני מעביר משקל מרגל לרגל ופורע את שערי בפעם המיליון. השמש שוקעת מאחורי עצי האשוח. הבריכה ריקה, רק מצופים צפים על פני המים.

אני נושף ומנגב את המצח בשולי החולצה, מתאפק לא לקפוץ לבריכה כדי להצטנן מהחום של אוגוסט. דלת הזכוכית נפתחת ואחי הקטן וקונור נכנסים, מחייכים חיוכים מעצבנים. "תסתמו את הפה," אני אומר.

החיוך של קונור מתרחב. "אבל לא דיברנו."

"אתה מדבר עכשיו."

לו מניח את ידו על הכתף של קונור. "בוא לא נהפוך את העניין הזה להרצאה. הוא כבר נראה נורא גם ככה."

פשוט מעולה. "שאתגלח?" אני משפשף את הלסת.

"זאת תהיה התחלה טובה," אומר קונור, החיוך שלו מעצבן אותי. "גם השיער שלך צריך קצת תשומת לב." אני לא מתווכח, אלא פורע את שערי פעם נוספת. הוא מרים גבה. "אתה נראה כמו עצמך. פשוט תניח לזה."

"אז אתה אומר שאני תמיד נראה כמו חרא?"

"כן, ותפסיק לגעת בשיער."

הפנים של לו מתכווצות כשהוא בוחן את הפוני שיצרתי לעצמי. "מי אתה ולאן לקחת את אחי?"

אין לי תשובה. קונור מתקרב. כשהוא במרחק סנטימטרים ספורים ממני אני מבין את התוכנית שלו.

הוא עדיין מחייך כשהוא אומר, "אל תנשוך אותי."

"אל תיתן לי סיבה."

הוא מתחיל לסדר את שערי. אני משלב את זרועותיי. בפעם הקודמת שהייתי קרוב כל־כך לקונור נתתי לו אגרוף בפרצוף. אני לא שונא אותו, אבל לעולם לא הייתי מאמין שאתן לו לסדר לי את השיער.

לו צוחק. "בבקשה, תנו לי לצלם את זה."

"אם אתה רוצה אגרוף לפנים," אני רוטן.

קונור נראה שמח לאיד. אני מתפתה לדחוף אותו ממני, אבל הוא לא יגרום לי להיראות גרוע יותר בכוונה, לפחות לא הפעם. אנחנו אולי לא תמיד נראים כמו חברים, אבל אנחנו כן.

לורן מטה את הראש. "אני אחיך," הוא אומר ביובש, "לא היית מרביץ לי."

דווקא כן הרבצתי לו. בחום הקופח של מדבר יוטה. אבל זה שייך לעבר, יחד עם כל הסכסוכים שלנו. הוא פשוט אומר דברים מעצבנים בכוונה.

קונור נוגע בשיער מעל המצח שלי ועכשיו אני באמת דוחף אותו. "פשוט תניח לזה," אני אומר ופורע את שערי שוב בלי לשים לב. נפלא.

קונור מרים גבה. "אתה מקרה אבוד. אני לא יודע למה אני טורח."

אני עונה באצבע משולשת. היום הזה הוציא אותי מאיזון. קונור נועץ בי מבט מאוכזב ומחווה בראשו לבגדים שלי. מכנסי ג'ינס, חולצת טי אפורה ושעון יד עמיד במים.

"אפשר לעבוד על התלבושת שלך."

"אני לא יוצא איתך לדייט, קובלט."

"מובן שלא. יש לי סטנדרטים גבוהים. אתה לא עומד בהם."

אני מניד בראשי ואז מנער את הידיים ומפוקק את מפרקי אצבעותיי. אני אדם שמתקשה לבטא את עצמו במילים, אף שאולי הייתי צריך לעשות את זה היום.

"אתה צריך משקה?" לו שוקע על הכיסא במרפסת. "זה עוזר עם הלחץ."

אני מביט בעיני הענבר שלו והוא מחייך אליי כדי להראות לי שהוא מתלוצץ. הבדיחות האלה אף פעם לא מצחיקות אותי, אולי לכן הוא ממשיך לספר אותן. בכל אופן, כבר התרגלתי להצעות הנונשלנטיות האלה לשתות, כי בשנה האחרונה לו היה הכי בריא שאי פעם ראיתי אותו.

"אז התשובה היא כן?" לורן מקניט.

"לך תזדיין."

קונור מתערב, "אתה לא מפסיק לומר את זה. רק שתדע כמה מצומצם אוצר המילים שלך."

הטלפון שלי רוטט, מציל אותי מהשיחה עם קונור. אני מוציא אותו מהכיס ובודק את ההודעה.

אבא: ארוחת צהריים מחר?

אני: לא.

אני נאנח בעצבנות. "זה סימן." אני מרים את הטלפון כדי להראות לקונור וללו את ההודעה. "הוא כותב לי הודעות עכשיו? זה לא סימן טוב."

"ממתי אתה מאמין באמונות טפלות?" קונור שואל.

"אתה נשמע כמו רוז."

לו אפילו לא מסתכל על ההודעה. עיניו מופנות אליי ואני רואה את הכנות בהן. משהו שאומר 'אל תפחד'. אני מפחד לראות את האנשים שאני אוהב נפגעים. אני מפחד לפגוע באנשים שאני אוהב. לפעמים אני מרגיש כאילו לא משנה מה אני עושה, אחד מהשניים יקרה לי. אני מצביע על שניהם. "יודעים מה? אני נכנס. שניכם יכולים להישאר כאן."

אני מדלג מעל הבאטמוביל של מופי. לו התלונן במשך שבוע לפני שנכנע וקנה אותה. אהבתו של מופי לצעצוע של 'די־סי' גברה על אהבתו של אביו ל'מארוול'.

אני שומע את לו כשאני פותח את הדלת. "אתה חושב שפגענו ברגשות שלו?"

אידיוט. בכל זאת אני כמעט מחייך. אני אוהב את אחי. חשבתי שנהרוג זה את זה כשנגור יחד, אבל זה קירב בינינו. הרבה פחות מרגיז לחיות איתו בהשוואה לקונור.

לא הצטערתי כשקונור עבר לגור בבית ממול. זה בעיקר מדכדך מוקדם בבוקר, כשאני בחדר הכושר. קונור לרוב היה בא איתי כי לו לא קם מוקדם כל־כך. האם אני מתגעגע לאופן שבו הטריד אותי בנוגע לטיפול של דייזי ודרש לקבל מידע? לא. האם אני מתגעגע לחידות ולשאלות הטריוויה שלו לגבי ספרות ושפות? לא. האם אני מתגעגע לצורך הבלתי פוסק שלו להפוך כל דבר למופע? ממש לא.

אבל כן, לפעמים אני מתגעגע לבן־זונה הזה.

לא היום.

אני סוגר את הדלת. השמש בחוץ כבר נעלמה.