עד קצה הגבול

פתח דבר

הספר שלפניכם נכתב לאורך עשרות שנים שבהן עסק עודד ליפשיץ בכתיבה לעיתונות, ובכך, כדבריו, הגשים חלום חיים. עודד כתב במגוון סוגות, ביניהן כתבות המתעדות אירועים ואנשים, רשימות קצרות המגיבות על אירועי השעה, מאמרי דעה נוקבים ותחקירים.

בחירת הטקסטים שנכללו בספר לא הייתה קלה. מתוך מאות טקסטים שלוקטו ונסרקו, נבחרו 75. הבחירה נועדה בין היתר לשקף את מכלול הנושאים שהעסיקו את עודד וביטאו את השקפת עולמו. הספר מגלה כותב אפקטיבי, נגיש ובעל שפה רהוטה ועשירה. זה אינו ספר זיכרון. זהו ספר מורשת של אדם, תנועה ורעיון. על הדרך הוא מספר לדורות הבאים מי היו האנשים והאירועים שעיצבו את מדינת ישראל, את דמותה ואת מאבקיה.

עודד היה עיתונאי אקטיביסט. צמד המילים הזה מכיל מתח וסכנה. לעיתונאי אקטיביסט יש אג'נדה, שאותה הוא פועל לקדם בכתיבתו. לצד זה, עיתונות היא מקצוע הדורש נאמנות לעובדות, בדיקה ואימות, ויכולת ללמוד נושא גם בצדדים שאינם תואמים בהכרח את האג'נדה. בספר, לצד רשימות דעה ועמדה שנועדו לשקף את השקפת עולמו, טקסטים רבים המציגים את המציאות כהווייתה, והיקף המידע המובא בהם מרשים ומפורט. כתבות התיעוד המובאות בספר מעידות על רגישות ואמפתיה לאנשים שעליהם נכתבו הדברים, אם אלה פליטים פלסטינים הנמלטים מאימת המלחמה ב־67', מפונים מעיר המדבר ימית הרחוקים מהשקפת עולמו של עודד, או משפחות עצירים ליד בית המעצר אבו כביר.

עודד ליפשיץ ניצב בליבת השמאל הציוני, איש תנועת השומר הצעיר שעליה נאמר "שומר פעם — שומר תמיד". באקלים של היום, זו עמדת־נגד לרוח הרעה השוטפת את המרחב הישראלי, ולא רק אחרי השבעה באוקטובר. השומר הצעיר נשען על יסודות אמונה וערכים שאדם נושא לאורך כל חייו. ציונות, כלומר הכרה ואמונה בזכותו של העם היהודי למדינה. הגשמה, כלומר, מימושם של ערכי היסוד במעשה ובדרך חיים, מה שבעבר נקרא "חובת ההגשמה" בקיבוץ. השומר הצעיר אומר הכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ויכולת להזדהות עם כאבו של האחר, גם אם הוא אויב מר. השומר הצעיר פירושו מאבק על זכויות העובדים ומלחמה בפער החברתי־כלכלי. השומר הצעיר פירושו עמדה חילונית לא מתנצלת, והתנגדות לכפייה דתית מכל סוג שהוא. ולצד זה, עניין בתרבות היהודית לדורותיה, היכרות איתה ושימור שלה.

כל קווי המתאר האלה קורמים עור וגידים בטקסטים של עודד, יוצאים מכבלי הקלישאה אל המאבק על דמות המדינה, וגם חושפים מורכבות. עודד היה לוחם פעיל, איש צנחנים שהשתתף במלחמות ישראל, ולצד זה חבר מסור בתנועות שלום, במחאות כנגד מלחמת לבנון, כולל מסע המחאה שבה יצא קיבוצו ניר עוז להפגנה בירושלים. עודד האמין שפתרון הסכסוך חייב להיות היעד המרכזי של מדינת ישראל. המאבק בכיבוש, המיוצג בפרק שלם בספר, היה חלק מעולם האמונה והמעשה של עודד. זמן קצר לפני חטיפתו אף קיים שיחות עם אנשי "שוברים שתיקה", אבל, כפי שהוא קובע באחת מרשימותיו, ההתנגדות לכיבוש אינה תנאי מספיק לסרבנות. הסרבנות מוצדקת רק בתנאים חמורים המחייבים אותה בעליל. עודד הזדהה עם המאבק הפלסטיני, ואף ליווה את המאבק הזה וכתב עליו רבות, אבל היה מודע לצורך הדחוף בפרידה מהפלסטינים.

בהיבט הזה נקראות כמה מרשימותיו קריאה חדשה, מצמררת לעיתים, לאחר השבעה באוקטובר. מה חשב עודד, פצוע ומדמם ומבוהל בדרכו לשבי, על שכניו הפלסטינים שנהג להסיע את בניהם החולים לבתי חולים בישראל? האם חש בגידה, זעם, אכזבה? בכמה מרשימותיו הוא מבטא התנגדות חסרת פשרות לעסקאות שבויים שבהן שוחררו אלפי פלסטינים תמורת קומץ ישראלים. האם היה מחזיק בדעה הזו גם אם היה היום איתנו? ניתן להעריך שהיה צועד בראש ההפגנות להחזרת החטופים, בוודאי אחרי הטבח הנורא שעבר קיבוצו.

עודד ליווה במשך שנים את הקמת היישוב היהודי בפתחת רפיח, נאבק בנחישות נגד הנישול המסיבי של הבדואים שחיו באזור, וגם נתן לכך ביטוי ברשימותיו. כפי שאפשר לראות גם בקורות החיים שהוא מתאר בפתח הספר, עודד ראה במאבק הזה את גולת הכותרת של חייו הציבוריים, רובו לפני שהפך לעיתונאי פעיל. לצד זה הוא הזדהה עם כאב הפינוי של המתיישבים, אף כי ראה במעשה ההתיישבות מהלך מסוכן, המשך של תהליכי הכיבוש הממאיר.

בשנות האלפיים התגייס עודד למאבק שהתחולל לכאורה בתוך השמאל הישראלי. הקשת המזרחית, שהאשימה את הקיבוצים בגזֵלת אדמות המדינה, הרתיחה את דמו, והוא השיב לה במאמרים חדי לשון, מצוידים היטב בעובדות. אפשר היה לחוש ברשימותיו את העלבון האישי של אדם שחי כל ימיו בקיבוץ ספר, צמוד לגבול מאיים, יישוב חקלאי הנאבק על קיומו. בעמדה הזו היה כמעט לבדו בחזית השיח אף כי ביטא דעת רבים, בעוד אנשי שמאל לא מעטים נמנעו להכניס את ידם לאש המחלוקת. את מאבקי הקשת המזרחית כנגד הקיבוצים קשר לטענות אנשי ציבור, אומנים ועיתונאים שבאו חשבון נוקב עם יחס הממסד אליהם בעשורים הראשונים של המדינה, והשיב להם. מאמריו בנושא ישמשו בעתיד היסטוריונים וחוקרים בנושא הנפיץ הזה.

מכל המאבקים האלה, מאבקיו של איש מחנה השלום שהלך ממלחמה למלחמה בחיי הציבור והמדינה, עולה המכנה המשותף: לוחם צדק. כאשר חש פגיעה בצדק עמדתו הייתה דיכוטומית. שחור ולבן. לא בכדי הוא רואה בנביא ירמיהו את גיבור ילדותו, נביא זעם לוחם צדק, ועם זאת מחובר למציאות הגאופוליטית ואינו שוגה בדמיונות. תחושת הצדק הביאה אותו ללוות את מאבקם של אנשי קיבוץ ניצנים לשיקום שמם, אחרי שהלכו בשבי המצרי בתש"ח וזכו ל"דף קרבי" של המשורר אבא קובנר שהכפיש את שמם. התביעה הבוערת לצדק הולידה רשימות רבות, העוסקות בהתנהגות אלימה ובלתי חוקית של חיילים כלפי ערבים משני צידי הקו הירוק. ברשימות נוספות מזהה עודד את הזליגה של רעיונות הטרנספר למרכז ההסכמה הלאומית, ומצביע על לגיטימציה זוחלת שלהם. לא קשה לנחש מה היה אומר לוּ ראה איך הופכים רעיונות השוליים האלה למדיניות ממשלתית.

כמה מילים אישיות. עבדתי עם עודד ליפשיץ לאורך שנות השמונים של המאה הקודמת, אני כעורך המוסף וסגן עורך העיתון היומי של "על המשמר", והוא ככותב מוביל. שנינו אנשי השומר הצעיר, חולקים השקפת עולם משותפת והיכרות עמוקה עם התנועה הקיבוצית ועם אישים וקבוצות בשמאל הישראלי. לצד תרומתו החשובה לאופיו המקצועי והלוחמני של "על המשמר" היו בינינו יחסי ידידות קרובים, ואף שיחות נפש. באוגוסט 2022, כשנה ורבע לפני הטבח, נפגשו בירושלים בוגרי העיתון, שנסגר ב־1995. עודד היה שם. למרות מחלת הריאות שפשטה בו וניכרה בדיבורו הצרוד, הוא היה אותו עודד נמרץ, דיבר והעלה זיכרונות ומחשבות. ביום הטבח ניסינו כולנו ליצור איתו קשר. הדממה מן הצד השני הפכה לאיטה להבנה שמשהו נורא קרה, ואכן, קרה הנורא מכול. העבודה על הספר, מהיוזמה הראשונה ועד יציאתו לאור היא מבחינתי עבודת קודש ונחמה פורתא.

אני מודה לחברי המערכת שלקחו חלק פעיל בעבודה על הספר: שרון, בִתו של עודד, נחום ברנע, העיתונאי והידיד, ועומר עינב, איש יד יערי, ארכיון השומר הצעיר. ארכיונו של עודד נשרף כליל בשבעה באוקטובר. הארכיון בגבעת חביבה אִפשר לנו להגיע למאמריו הרבים, ובלעדיו לא היה הספר אפשרי. תודה לגיורא רוזן, עורך הסדרה "קו אדום", ולהוצאת ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד שהחליטה להוציא את הספר לאור בשיתוף עם הוצאת יד יערי. תודה ללילי יודינסקי ושלומית לשם על הסיוע באיתור הראשוני של חומרי הארכיון. תודה לחן אדלסבורג שבזכותה נחשפנו והבאנו את המכתב שכתב עודד לאהרון מגד בכתב ידו. תודה למלוין (מלי) ולפרופ' מיכאל בר, חניך השומר הצעיר, על תרומתם הנדיבה; תודה לקרן החדשה לישראל, ותודה לכל החברים והמוקירים, אלה שהכירו את עודד ואלה שלא, שתרמו ותמכו בהוצאת הספר לאור. תודה למשפחת ליפשיץ לדורותיה על האמון שנתנו בי ובחברי המערכת. תודה עמוקה לראשת המשפחה, יוכקה, שיצאה מן התופת בראש מורם והפכה, אולי שלא ברצונה, לסמל של ישראל היפה גרסת 2023.

רוביק רוזנטל

תל אביב, יוני 2025

מי אני?

דברים שכתב עודד ב־2017 עבור חוברת שיצאה לקראת מפגש שישים שנה למחזור שבו למד בבית הספר הריאלי בחיפה. הטקסט עבר עיבוד קל.

אז מה, לכל הרוחות, עשיתי בחיי הארוכים?

נולדתי ב־11 במאי 1940 בחיפה. אבי יצחק ליפשיץ עלה ארצה מפולין בראשית שנות השלושים, ועבד כמהנדס בחברת חשמל. אמי בלהה ליפשיץ לבית גרינבאום (גירון) עלתה ארצה בשנת 1935, עבדה כמורה ולאחר מכן הקימה וניהלה את בתי הספר מלצ'ט ורמז, וניהלה את חטיבת הביניים של בית הספר בסמ"ת. למדתי בבית הספר הריאלי. בתקופת הלימודים הייתי חבר בתנועת השומר הצעיר. הגדוד שלנו בקן חיפה הצטרף לגרעין שהתנועה הטילה עליו להקים את קיבוץ ניר עוז שעל גבול רצועת עזה, שעד אז היה היאחזות נח"ל. אני נבחרתי למזכיר הגרעין.

*ההמשך זמין בספר המלא*