סוזן ריילנד 2 - רצח לפי הזמנה

אָיוס ניקולאוֹס, כרתים

הפּוֹלידוֹרוּס הוא מלון קסום בניהול משפחתי, במרחק הליכה קצרה מאָיוֹס ניקוֹלאוֹס התוססת, המרוחקת רק שעה מהֶרָקליוֹן. בחדרים תיהנו משירותי ניקיון יומיים, מאינטרנט אלחוטי וממיזוג אוויר, ובכמה מהם יש נוף לים. קפה וארוחות ביתיות מוגשים מדי יום במרפסות הנעימות שלנו. היכנסו לאתר האינטרנט, או בקרו אותנו ב־booking.com.

אין לכם מושג כמה זמן לקח לי לכתוב את זה. חששתי מכל שמות התואר המפונפנים האלה. האם "תוססת" היא המילה המדויקת לתיאור איוס ניקולאוס? שקלתי לכתוב "הומה אדם" אבל אז החלטתי שזה עלול לרמוז על תנועה כבדה ורעש בלתי פוסק, אבל גם זה מתאר היטב את המקום. האמת היא שהמלון נמצא כרבע שעה ממרכז העיר. האם זה נחשב "במרחק הליכה קצרה"? או שאולי הייתי צריכה להזכיר את חוף אָמוּדי הסמוך?

מה שמצחיק הוא שכמעט כל חיי הבוגרים עבדתי כעורכת, ומעולם לא הייתה לי בעיה להתמודד עם כתבי יד של סופרים, אבל עכשיו, כשמדובר בפרסומת של ארבע שורות בגב גלויה, הגרתי זיעה על כל הברה. לבסוף העזתי למסור את המשפטים הקצרים לאנדריאס, שהקדיש להם חמש שניות בערך ואז רק רטן והנהן לאות אישור, ואחרי כל הטרחה וכל ההשקעה שלי, זה גם שימח וגם הכעיס אותי בעת ובעונה אחת. זה משהו ששמתי לב אליו אצל היוונים. הם אנשים רגשנים להחריד. הדרמה, השירה והמוזיקה שלהם חודרות ישר ללב. מצד שני, כשמדובר בענייני דיומא, כלומר בפרטים הקטנים, הם מעדיפים שהכול יתנהל "סיגָה־סיגָה", או בתרגום חופשי, "למי פאקינג אכפת?" זה ביטוי ששמעתי מדי יום ביומו.

כשבחנתי שוב את מה שכתבתי, תוך כדי עישון סיגריה ולגימה של כוס קפה שחור חזק, חלפו במוחי שתי מחשבות. התוכנית הייתה להניח את הגלויות על מעמד ליד דלפק הקבלה, אבל אם יקראו אותן רק תיירים שכבר הזמינו חדר והגיעו למלון, איך זה אמור לשרת אותנו בדיוק? ומחשבה רלוונטית עוד יותר, מה לעזאזל אני עושה פה? איך הנחתי לחיי להגיע למצב הזה?

שנתיים בלבד לפני יום הולדתי החמישים, כשעל פי כל התוכניות כבר הייתי אמורה ליהנות ממנעמי החיים הנלווים להכנסה סבירה, כולל דירה קטנה בלונדון ויומן חברתי מלא, מצאתי את עצמי שותפה שווה ומנהלת בפועל של מלון שהיה לאמיתו של דבר יפה הרבה יותר מכפי שהצלחתי לתאר באותן ארבע שורות. הפּולידורוּס ניצב ממש על שפת המים, והיו בו שתי מרפסות נעימות עם שמשיות ועצי ברוש שהצלו עליהן מהשמש הקופחת. הוא כלל רק שנים־עשר חדרים, צוות עובדים מקומי וצעיר שנראה תמיד מחויך ועליז, גם כששום דבר לא התנהל כמו שצריך, וקהל לקוחות נאמן. הגשנו אוכל פשוט, לאגֶר מתוצרת מיתוֹס, ובל נשכח את מוזיקאי הבית ואת הנוף המושלם. התיירים שנמשכו אל המלון שלנו אפילו לא היו חולמים להגיע לכרתים באחד מאותם אוטובוסים אימתניים שנסעו תמיד בעצלתיים בכבישים צרים שמעולם לא תוכננו להכיל אותם, בדרכם אל מפלצות ענק של שש קומות מצידו המרוחק של המפרץ.

אך למרבה הצער היו לנו גם חיווט מפוקפק, צנרת בלתי אפשרית ואינטרנט אלחוטי שבא והלך. אני לא רוצה ליפול לתוך סטריאוטיפים על העצלנות היוונית, כי אולי פשוט לא התמזל לי המזל, אבל בואו נאמר שאמינות מעולם לא הייתה הצד החזק אצל האנשים שהעסקנו. פּאנוֹס היה שף מצוין, אבל אם התגלע ויכוח בינו לבין אשתו, ילדיו או הקטנוע שלו, הוא פשוט היה מבריז, ואז אנדריאס נאלץ להשתלט על המטבח, ולי לא נותר אלא לארח בבר ובמסעדה, שהייתה בדרך כלל מלאה בסועדים אך נטולת מלצרים, או ריקה למחצה וגדושה במלצרים. משום מה נדמה שמעולם לא הצלחנו למצוא את שביל הזהב. כמו כן, תמיד היה סיכוי קלוש שספּק כזה או אחר יגיע בזמן, לשם שינוי, אבל אף פעם לא עם הסחורה שאכן הזמנו בפועל. ואם משהו התקלקל — כמו שקרה תמיד — העברנו שעות ארוכות בציפייה מתוחה לטכנאי או למהנדס שיטרחו להופיע סוף־סוף.

רוב הזמן האורחים שלנו נראו מרוצים. אבל כולנו התרוצצנו תמיד כמו שחקנים בקומדיות צרפתיות מטורללות וניסינו להראות שהכול עובד חלק, ובלילות, כשקרסתי על המיטה, לעיתים קרובות באחת או שתיים בלילה, הייתי מותשת כל כך שפשוט שכבתי שם והרגשתי כמעט מיובשת, כמו מומיה עטופה בתכריכים. אלה היו רגעי השפל שלי, כי נרדמתי כל לילה בידיעה ברורה שלמחרת בבוקר אפקח שוב את עיניי, ואז כל הסיפור יתחיל מחדש.

אני יודעת שאני שלילית מדי. מובן שזה היה גם נפלא. השקיעה מעל הים האגאי לא דומה לשום דבר שתראו באף מקום אחר בעולם, ונהגתי לבהות בה מדי ערב בפליאה. לא פלא שהיוונים האמינו באלים — הֶליוֹס שדוהר במרכבת הזהב שלו וחוצה את השמיים העצומים, שעה שהרי לאסיתי משנים את צורתם לרצועות דקיקות של גאזה שקופה, בתחילה ורדרדה ולאחר מכן סגולה, תוך שהם הולכים ומתכהים ודוהים בעת ובעונה אחת. שחיתי בשעה שבע בכל בוקר, ושטפתי מעליי בים הבדולח כל זכר לכוסות יין מרובות מדי ולעשן סיגריות. היו גם ארוחות ערב בטברנות זעירות בפוּרני ובלימְנֶס, עם ריח של יסמין, כוכבים מנצנצים, קולות צחוק רועמים וקרקוש של כוסיות ראקי. התחלתי אפילו ללמוד יוונית; עבדתי על זה שלוש שעות בשבוע עם בחורה צעירה דיה להיות הבת שלי, ואיכשהו היא הצליחה לקחת הברות מודגשות ופעלים שנשמעו לא סתם זרים לאוזניי אלא אף מגוּנים להחריד, והפכה אותם למהנים.

אבל זו לא הייתה חופשה מבחינתי. הגעתי ליוון אחרי האסון של 'רציחות באחוזת פאי'. זה היה הספר האחרון שעבדתי עליו, והוא הוביל למותו של המחבר, לקריסתה של ההוצאה שבה עבדתי ולסיום הקריירה שלי... בסדר הזה בדיוק. בסך הכול ראו אור תשעה רומנים של אָטיקוּס פּוּנד, כולם רבי־מכר, ואני שיערתי שיהיו עוד רבים. אבל עכשיו זה נגמר. במקום זה מצאתי את עצמי יוצאת לחיים חדשים, ובמלוא הכנות, הם כללו בעיקר עבודה קשה.

באופן בלתי נמנע, הייתה לכך גם השפעה על מערכת היחסים שלי עם אנדריאס. לא רבנו — לא היינו מהזוגות האלה שמתקוטטים — אבל פיתחנו דרך לתקשר שהפכה מיום ליום תמציתית וזהירה, וחגנו זה סביב זה כמו צמד מתאגרפים שאין להם שום כוונה להיכנס לקרב. האמת היא שאגרוף אדיר ומכוון היטב היה יכול לעשות רק טוב לשנינו. אבל איכשהו הצלחנו להיסחף לתוך הזירה האיומה הזאת, המוכרת כל כך לזוגות שנשואים זה שנים, זירה שבה כל הדברים שלא נזרקים לחלל האוויר מזיקים עוד יותר ממה שנאמר בפה מלא. ודרך אגב, לא היינו נשואים. מובן שאנדריאס הציע לי נישואים, הוא גם עשה את כל הקטע עם כריעת הברך וטבעת היהלום, אבל שנינו היינו עסוקים מדי לפוֹלוֹ־אָפּ, וגם ככה היוונית שלי עדיין לא הייתה טובה מספיק כדי להבין במלואו את כל הטקס בכנסייה. אז החלטנו לחכות.

הזמן לא עשה עימנו חסד. בלונדון אנדריאס תמיד היה החבר הכי טוב שלי. תמיד ציפיתי לראותו בקוצר רוח, אולי משום שלא גרנו ביחד. קראנו את אותם ספרים. אהבנו לאכול בבית... במיוחד כשאנדריאס בישל. גם הסקס היה נהדר. אבל כרתים לכדה אותנו. היא כפתה עלינו סידור אחר לגמרי, ואף שחלפו רק שנתיים מאז שעזבנו את בריטניה, כבר התחלתי לחפש נתיב מילוט, גם אם לא ממש באופן פעיל.

לא היה בזה שום צורך כי נתיב המילוט שלי הוא זה שמצא אותי, מוקדם בבוקר יום שני, בדמותו של זוג מהודר למראה, ללא ספק בריטי, שצעד שלוב זרוע במדרון שהוביל מהכביש הראשי מטה אל המלון. ניחשתי מייד שמדובר בעשירים ושהם לא הגיעו לכאן לחופשה. הגבר לבש חולצת פולו, ז'קט ומכנסיים ארוכים — בחירה מגוחכת בחום של שעות הבוקר — ולראשו חבש כובע פנמה. האישה לבשה שמלה מהסוג שמתאים למסיבת טניס יוקרתית יותר מאשר לביקור בחוף הים, ענדה לצווארה ענק אמיתי ונשאה תיק קלאץ' קטן ומהודר. שניהם הרכיבו משקפי שמש יקרים. שיערתי שהם בשנות השישים לחייהם.

הגבר נכנס לבר ושחרר את זרועה של אשתו. ראיתי אותו בוחן אותי ארוכות. "סליחה," אמר בקול צלול. "את מדברת אנגלית?"

"כן."

"אני מניח שאת לא... אולי את במקרה סוזן ריילנד?"

"נכון מאוד."

"תהיתי אם נוכל להחליף כמה מילים, מיס ריילנד. שמי לורנס טריהֶרן. וזו אשתי, פאולין."

"נעים מאוד." פאולין טריהרן חייכה אליי, אבל לא היה שום דבר ידידותי בחיוך הזה. היא לא בטחה בי, עוד לפני שבכלל פגשה אותי.

"תרצו לשתות קפה?" ניסחתי את השאלה בזהירות רבה. לא הצעתי להזמין אותם לקפה. אני לא רוצה ליצור רושם של קמצנית, אבל גם זה עניין נוסף שהטריד את מוחי. מכרתי את הדירה שלי בצפון לונדון והשקעתי את רוב חסכונותיי בפּולידורוּס, אלא שטרם ראיתי רווחים כלשהם. נהפוך הוא: אני לא בטוחה שאנדריאס ואני עשינו שגיאות חמורות, ובכל זאת הצלחנו לשקוע בחוב של עשרת אלפים אירו כמעט. כספים פשוט נזלו מבין אצבעותינו, ולפעמים הרגשתי שביני לבין פשיטת רגל מפריד לא יותר מקצף של קפוצ'ינו שהצעתי חינם לאורח.

"לא, תודה רבה."

החוויתי בידי אל אחד השולחנות שבבר. המרפסת כבר הייתה מלאה באורחים, אבל ואנגֶליס, שעבד כמלצר בכל רגע פנוי, כלומר אם לא ניגן בגיטרה שלו, השתלט היטב על מצב העניינים, ובפנים היה קריר יותר. "במה אוכל לעזור לך, מר טריהרן?"

"בבקשה, תקראי לי לורנס." הוא הסיר את כובעו וחשף שיער כסוף ודליל, וקרקפת שבכל זאת הצליחה להישרף בשמש. הוא הניח את הכובע לפניו. "אני מקווה שתסלחי לנו על המאמץ לאתר אותך. יש לנו חבר משותף — סאג'יד ח'אן. הוא מוסר לך דרישת שלום, אגב."

סאג'יד ח'אן? לקח לי רגע להיזכר שהכוונה היא לעורך הדין ההוא, שמתגורר בעיירה הקטנה פרֶמְלינְגְהַם שבסאפוֹק. הוא היה חברו של אֶלֶן קוׄנְוֶויי, מחבר הספר 'רציחות באחוזת פאי'. עם מותו של אלן, סאג'יד ח'אן הוא האיש שגילה את הגופה. אבל פגשתי אותו בקושי פעמיים. לא הייתי קוראת לו חבר, לא משותף ולא אחר.

"גם אתם מתגוררים בסאפוֹק?" שאלתי.

"אכן. יש לנו מלון, סמוך לווּדבּרידג'. מר ח'אן סייע לנו בהזדמנות אחת או שתיים." לורנס היסס, ונדמה שהרגיש פתאום שלא בנוח. "שוחחתי איתו בשבוע שעבר בנושא בעייתי משהו, והוא הציע לי לפנות אלייך."

תהיתי כיצד נודע לח'אן שאני כאן בכרתים. מישהו אחר כנראה סיפר לו, כי אני ודאי לא הייתי איתו בקשר. "והגעתם עד לכאן כדי לדבר איתי?" שאלתי.

"זה לא כל כך רחוק, וגם ככה אנחנו מטיילים לא מעט. אנחנו מתארחים במינוֹס בּיץ'." הוא הצביע על המלון שלו, מצידו האחר של מגרש טניס, סמוך מאוד למלון שלי. דבריו אישרו את חוות דעתי המקורית; בני הזוג טריהרן הם אנשים עשירים. מינוֹס בּיץ' הוא מלון בוטיק שכולו וילות פרטיות וגן עשיר בפסלים. לילה במלון עולה החל משלוש מאות פאונד. "שקלתי להתקשר אלייך," המשיך ואמר. "אבל זה לא משהו שהייתי רוצה לדון בו בטלפון."

השיחה נעשתה מסתורית — ולאמיתו של דבר גם מעצבנת — יותר מרגע לרגע. טיסה של ארבע שעות מסטָנסטֶד. שעה נסיעה מנמל התעופה בהֶרקְליוֹן. ההגעה לכאן ודאי לא נחשבת קפיצה קטנה. "אפשר לשאול במה מדובר?" שאלתי.

"מדובר ברצח."

המילה האחרונה נתלתה לרגע בחלל האוויר. מצידה המרוחק של המרפסת זרחה השמש. חבורה של ילדים מקומיים צחקה וצרחה בקולי קולות תוך כדי שכשוך בים האגאי. משפחות שלמות הצטופפו סביב השולחנות.

התבוננתי בוואנגליס, שחלף על פניי עם מגש עמוס במיץ תפוזים ובקפה קר.

"איזה רצח?" שאלתי.

"אדם בשם פרנק פּאריס. כנראה מעולם לא שמעת עליו, אבל אולי את מכירה את המלון שבו התרחש הרצח. הוא נקרא בּראנלו הוֺל."

"זה המלון שלך."

"אכן. זה המלון שלנו." הפעם הייתה זו פאולין טריהרן שענתה, כשפצתה את פיה בפעם הראשונה. היא נשמעה כמו אחת מבני המלוכה הזוטרים, שכן כל מילה בקעה מגרונה בחיתוך מדויק להפליא, כאילו השתמשה בזוג מספריים חדים. ובכל זאת קיבלתי את הרושם שהיא בת למעמד הביניים, בדיוק כמוני.

"הוא הזמין חדר לשלושה לילות," הסביר לורנס. "והוא נרצח בלילה השני."

אינספור שאלות הסתחררו בראשי. מי זה פרנק פּאריס? מי רצח אותו? ולמה זה אמור לעניין אותי? אבל זה לא מה ששאלתי. "מתי זה קרה?" התעניינתי.

"בערך לפני שמונה שנים," השיב לי לורנס טריהרן.

פאולין טריהרן הניחה את תיק הקלאץ' שלה על השולחן, ליד כובע הפנמה, כאילו היה זה סימן מוסכם מבחינתה להשתלט על השיחה. משהו בהתנהלות שלה — האופן שבו השתמשה בשתיקה, חוסר הרגש שהפגינה — עורר בי תחושה כי היא זו שמקבלת תמיד את כל ההחלטות החשובות במשפחה. משקפי השמש שלה היו כהים במיוחד, ובזמן שדיברה מצאתי את עצמי כמעט מרותקת לשתי השתקפויות קטנות של עצמי בעודי מאזינה לה בקשב.

"אולי עדיף שאני אספר לך את כל הסיפור," אמרה האישה בקולה החד, המדויק. "אני מאמינה שרק כך תביני מדוע הגענו לכאן. אני מקווה שאת לא לחוצה בזמן."

היו בערך חמישים דברים שהיה עליי לעשות. "לא, לא ממש," אמרתי.

"תודה." היא הכינה את עצמה. "פרנק פאריס עבד בעולם הפרסום," פתחה ואמרה. "הוא בדיוק חזר מאוסטרליה, שם התגורר כמה שנים. ואז הוא נרצח באכזריות רבה בחדר שלו במלון, בליל 15 ביוני 2008. תמיד אזכור את התאריך, כי הוא חפף לסוף השבוע של חתונת בתנו סֶסילי."

"הוא הוזמן כאורח?"

"לא. מעולם לא פגשנו אותו. הקצינו בערך תריסר חדרים לחתונה, כדי לשכן בהם בני משפחה וחברים קרובים. במלון יש שלושים ושניים חדרים בסך הכול, ובניגוד לעמדתי — לצערי הרב, בעלי לא הסכים — החלטנו להמשיך לקבל אורחים גם באותו סוף שבוע. מר פאריס הגיע לסאפוק כדי לבקר קרובי משפחה. הוא הזמין חדר לשלושה לילות. הוא נרצח בשעת לילה מאוחרת ביום שישי, אך הגופה התגלתה רק בשבת אחר הצהריים."

"אחרי החתונה," מלמל לורנס טריהרן.

"איך הוא נרצח?"

"הוא ספג כמה מהלומות פטיש. פניו הושחתו קשות, ואלמלא ארנקו ודרכונו, שנמצאו בכספת שלו, המשטרה לא הייתה מצליחה לזהות אותו."

"ססילי הייתה נסערת מאוד," קטע אותה לורנס. "למעשה, כולנו היינו נסערים. זה היה יום יפה כל כך. ערכנו את טקס החתונה בגינה, ולאחר מכן הוגשה ארוחת צהריים למאה אורחים. לא יכולנו לבקש מזג אוויר מושלם יותר. וכל אותה עת לא היינו מודעים לכך שבחדר שמשקיף למעשה אל המרקיזה האיש שכב בתוך שלולית של דם."

"ססילי ואֵיידֵן נאלצו לדחות את ירח הדבש שלהם," הוסיפה פאולין, וגם אחרי שנים כה רבות, עדיין הרעיד את קולה איזה רטט של זעם. "כי השוטרים לא הרשו להם לעזוב. והם אמרו שאין שום סיכוי, אם כי ברור היה לכולם שאין להם שום קשר לרצח."

"איידן הוא בעלה?"

"איידן מקניל. כן. החתן שלנו. הם היו אמורים לנסוע ביום ראשון בבוקר לאנטיגואה, אך בסופו של דבר חלפו שבועיים עד שהרשו להם לעזוב, ועד אז המשטרה כבר עצרה את הרוצח, כך שלא היה שום צורך בעיכוב ארוך כל כך."

"אז הם גילו מי עשה את זה," ציינתי.

"אה, כן. האמת היא שזה היה פשוט מאוד," הסביר לי לורנס. "הרוצח היה אדם שהעסקנו במלון, בחור רומני בשם סטֶפַן קוֹדרֶסקוּ. הוא עבד כאיש תחזוקה והתגורר במלון. היה לו עבר פלילי — וידענו את זה כשהעסקנו אותו. לצערי הרב, זו הייתה כל הפואנטה." הוא השפיל לרגע את עיניו. "אשתי ואני יזמנו תוכנית שיקום אצלנו במלון. העסקנו עבריינים צעירים — במטבח, בניקיון, בגינון — לאחר ששוחררו מהכלא. אנחנו מאמינים גדולים ברפורמה בבתי הכלא, וחושבים שצריך לתת לנשים ולגברים צעירים הזדמנות שנייה. את ודאי מודעת לכך ששיעור הפשיעה החוזרת מרקיע שחקים. כי רוב האסירים המשוחררים פשוט לא מקבלים הזדמנות להשתלב שוב בחברה. עבדנו בצמוד לשירות המבחן, והם הבטיחו לנו שסטפן הוא מועמד מושלם לתוכנית שלנו." הוא נאנח בכבדות. "מובן שהם טעו."

"ססילי האמינה בו," ציינה פאולין.

"היא הכירה אותו?"

"יש לנו שתי בנות, ושתיהן עובדות איתנו במלון. ססילי הייתה מנהלת המלון כשכל זה קרה. היא בעצם זו שראיינה את סטפן והחליטה לשכור אותו."

"היא התחתנה באותו מלון שבו עבדה?"

"כמובן. זה עסק משפחתי, והצוות שלנו הוא חלק מהמשפחה. היא לא הייתה מעלה בדעתה לקיים את החתונה במקום אחר," ענתה פאולין.

"והיא חשבה שסטפן חף מפשע."

"לפחות בהתחלה, כן. היא אפילו עמדה על כך. זו בדיוק הבעיה עם ססילי. היא תמיד הייתה נחמדה מדי, בוטחת מדי, מאותם אנשים שרואים את הטוב בכולם. אבל הראיות נגד סטפן היו מכריעות. אין לי אפילו מושג איפה להתחיל. השוטרים לא מצאו טביעות אצבעות על הפטיש... הוא נוקה היטב. אבל הם כן מצאו נתזי דם על הבגדים שלו, וגם על כסף — שנשדד מהקורבן ונמצא מתחת למזרן שלו. ראו אותו נכנס לחדרו של פרנק פאריס. חוץ מזה, הוא גם הודה ברצח. וכשזה קרה, אפילו ססילי נאלצה להודות שהיא עשתה טעות, ובזה נגמר הסיפור. היא ואיידן נסעו לאנטיגואה. המלון חזר בהדרגה לשגרה, אבל רק אחרי הרבה מאוד זמן, ואיש לא התאכסן עוד בחדר מספר 12. מאז אנחנו משתמשים בו לאחסון. כמו שאמרתי, זה קרה לפני שנים וחשבנו שהשארנו את הכול מאחורינו. אבל מסתבר שלא."

"מה קרה?" שאלתי. האמת היא שהסתקרנתי, כמעט בניגוד לרצוני.

לורנס שב ותפס פיקוד. "סטפן נידון למאסר עולם, והוא יושב גם היום מאחורי סורג ובריח. ססילי כתבה לו כמה פעמים, אבל הוא מעולם לא ענה, וחשבתי שאולי היא שכחה אותו. היא נראתה מאושרת מאוד. היא נהנתה לנהל את המלון, וכמובן גם להיות עם איידן. היא הייתה בת עשרים ושש כשהם התחתנו. מבוגרת ממנו בשנתיים. היא תהיה בת שלושים וארבע בחודש הבא."

"יש להם ילדים?"

"בהחלט. ילדה קטנה. היא כבר בת שבע... שמה רוקסנה."

"הנכדה הראשונה שלנו," קולה של פאולין נסדק. "היא ילדה מקסימה, כל מה שיכולנו לחלום עליו אי־פעם."

"פאולין ואני כבר עם רגל אחת בפנסיה," המשיך לורנס ואמר. "קנינו בית ליד הִיֶיר בדרום צרפת, ואנחנו מבלים שם לא מעט מזמננו. בכל אופן, לפני כמה ימים ססילי התקשרה אלינו. אני עניתי לשיחה. זה היה בסביבות השעה שתיים, שעון צרפת. שמעתי מייד בקולה שססילי נסערת מאוד. יותר מזה, הייתי אומר שהיא הייתה מבוהלת. אין לי מושג מהיכן היא התקשרה, אבל זה היה באמצע השבוע, ביום שלישי, אז היא כנראה הייתה במלון. בדרך כלל אנחנו נוהגים להתלוצץ ולפטפט, אבל באותו יום היא ניגשה ישר לעניין. היא אמרה שחשבה על כל מה שקרה..."

"על הרצח."

"בדיוק. היא טענה שהיא צדקה מלכתחילה, שסטפן קודרסקו הוא לא הרוצח. שאלתי אותה על מה היא מדברת, והיא סיפרה לי שקראה משהו באיזה ספר שקיבלה. 'התשובה נמצאת שם — שחור על גבי לבן.' אלה היו המילים המדויקות שלה. על כל פנים, היא אמרה ששלחה לי את הספר, והוא אכן הגיע אלינו בדואר כבר למחרת."

הוא הושיט את ידו לכיס הז'קט שלו ושלף ממנו ספר בכריכה רכה. זיהיתי אותו מייד — את התמונה שהתנוססה על הכריכה, את הגופן, את שם הספר — ובאותו רגע התחוור לי לגמרי ההיגיון שבפגישה הזאת.

הספר היה השלישי בסדרה של אלן קונוויי, אותה סדרה שערכתי והוצאתי לאור. מייד נזכרתי שהספר התרחש ברובו הגדול במלון, אם כי במחוז דֶבוֹן ולא בסאפוֹק, וגם בשנת 1953, לא בימינו אנו. נזכרתי במסיבת ההשקה של הספר בשגרירות גרמניה בלונדון. אלן שתה יותר מדי והעליב את השגריר.

"אלן שמע על הרצח?" שאלתי.

"כן. הוא הגיע למלון והתארח בו כמה לילות, בערך שישה שבועות אחרי מה שקרה. שנינו פגשנו אותו. הוא סיפר לנו שהוא חבר של הנרצח, פרנק פאריס, ושאל אותנו המון שאלות על הרצח. הוא שוחח בין השאר גם עם אנשי הצוות. לא היה לנו מושג שהוא מתכנן להפוך את כל הסיפור לעניין בידורי. אילו נהג בהגינות וסיפר לנו את האמת, אולי היינו שומרים על דיסקרטיות רבה יותר." בדיוק בגלל זה הוא לא נהג בהגינות ולא סיפר לכם את האמת, חשבתי לעצמי.

"ומעולם לא קראתם את הספר?" תהיתי.

"האמת היא ששכחנו ממנו," הודה לורנס. "ומר קונוויי ודאי לא שלח לנו עותק." הוא השתתק. "אבל ססילי קראה את הספר, והיא מצאה בו משהו ששפך אור על מה שקרה בבּראנלו הוֺל... כלומר, היא האמינה בזה." הוא הציץ באשתו, כאילו ביקש את אישורה. "גם אני וגם פאולין קראנו את הספר, אבל לא הצלחנו למצוא שום רמז."

"קיימים קווי דמיון, כמובן," אמרה פאולין. "קודם כול, כמעט כל הדמויות קלות מאוד לזיהוי, כי הן ללא ספק מבוססות על אנשים שמר קונוויי פגש בווּדבּרידג'. אפילו השמות זהים... או לפחות דומים מאוד. אבל לא הבנתי מדוע האיש נהנה כל כך לעוות את הדמויות, כי כולן נראות ונשמעות כמעט כמו קריקטורות איומות של עצמן. הבעלים של המוּנפלָאוּאֶר, המלון שמככב בספר, מבוססים בבירור עליי ועל לורנס, לדוגמה. אבל שניהם מתוארים כנוכלים. למה שהוא יעשה דבר כזה? אנחנו אנשים ישרים, מעולם לא עשינו שום דבר רע." היא נראתה ממורמרת, יותר מאשר נסערת. והמבט שנעצה בי, כמעט כאילו האשימה אותי.

"בתשובה לשאלתך, כלל לא ידענו שהספר ראה אור," הוסיפה האישה ואמרה. "אני עצמי לא קוראת ספרי מסתורין. גם בעלי לא. סאג'יד ח'אן סיפר לנו שמר קונוויי כבר אינו בין החיים. אולי מוטב שכך, כי אם היה עדיין חי, ייתכן שהיינו מתפתים לנקוט נגדו צעדים משפטיים."

"אני רק רוצה להבין," אמרתי. הייתה לי תחושה שהעובדות נערמות זו על גבי זו, ובכל זאת ידעתי שמשהו חסר, משהו שהם לא מספרים לי. "אתם מאמינים שלמרות כל הראיות, שלא לדבר על ההודאה שלו ברצח, סטפן קודרסקו לא רצח את פרנק פאריס, ושאלן קונוויי הגיע למלון ואז — תוך ימים ספורים — גילה מי הרוצח האמיתי. ואיכשהו הוא גם רמז לזהותו של הרוצח ב'אטיקוס פונד לוקח את התיק'."

"בדיוק."

"אבל אין בזה שום היגיון, פאולין. אם הוא ידע מי הרוצח, ושאדם חף מפשע נשלח לכלא, אלן ללא ספק היה פונה ישר למשטרה! למה שהוא יהפוך את זה ליצירה בדיונית?"

"בדיוק בגלל זה אנחנו פה, סוזן. ממה שסיפר לנו סאג'יד ח'אן, נראה שאת הכרת את אלן קונוויי יותר טוב מכולם. את ערכת את הספר. אם יש שם רמז כלשהו, קשה לי להאמין שמישהו אחר חוץ ממך יֵדע למצוא אותו."

"רגע אחד." פתאום הבנתי מה חסר. "כל הסיפור הזה התחיל כשהבת שלך מצאה בספר משהו. היא היחידה שקראה אותו לפני ששלחה את הספר בדואר?"

"אני לא יודע."

"אבל מה היא מצאה? ולמה לא התקשרתם ושאלתם אותה למה היא התכוונה?"

הפעם היה זה לורנס טריהרן שענה לי על השאלה. "ברור שהתקשרנו," אמר האיש. "שנינו קראנו את הספר, ואז התקשרנו אליה כמה פעמים מצרפת. בסוף הצלחנו להשיג את איידן, והוא סיפר לנו מה קרה." הוא השתתק. "מסתבר שהבת שלנו נעלמה."