סוגר מעגלים

הקדמה

ישנן דרכים שסלולות היטב מלכתחילה, ישרות ופשוטות. אולם דרכי לא הייתה כזו.

בחרתי ללכת, ולפעמים בחרו עבורי, בשבילי החיים שהיו לעיתים קשים, תלולים ומפותלים - והם אלה שעיצבו אותי.

מאז ימי ילדותי וימי נעוריי לא ידעתי מה הייעוד שלי, מה אהיה כשאגדל. אבל אין ספק שהייעוד שלי לא נמדד בנוחות או בבחירות קלות, אלא במבחנים אמיתיים: בעמידה מול אתגרים שדרשו לפעמים אומץ נפשי, עיקשות ואמונה, גם כשנדמה היה שהעולם סוגר דלתות ולא היה מי שיכוון אותי. אני, שאיבדתי את הוריי בגיל צעיר וגדלתי כמעט לבד, הוכחתי שאפשר אחרת.

בכל מקום שבו אחרים אולי ראו חומה, אני חיפשתי את הדלת הנסתרת - ונכנסתי דרכה.

כמורה ידעתי שלא אהיה דומה למורים שלימדו אותי. למדתי מה לא להיות. הייתי קשוב ואמפתי לתלמידיי, מורה שכיבדו אבל גם חבר - והם השיבו לי אהבה.

כעיתונאי, מצאתי עצמי בלב ליבם של אירועים בין־לאומיים שסיקרתי עבור רשת NBC האמריקאית, עבור גלי צה״ל ועבור יחידת קשר לבנון.

בפעילותי כנשיא ״אגודת תקשורת הרדיו של ישראל״ אני רואה חשיבות רבה בקידום התחביב המופלא, וביצירת קשרים בין־לאומיים שסייעו בידי לאתר נעדרים ולהצילם.

כשוטר, למדתי שישנם עולמות אחרים, מקבילים. עולמות שלא הכרתי. של רוע, ושנאה מעוורת, של עוולות - שחובה להילחם בהם. למדתי שהאמת והאמונה חזקות מהכול, ושמקור הכוח האמיתי נמצא בלב ובנשמה. אם תרצה ותאמין בכל כוחך - תנצח.

בתפקידיי הדיפלומטיים אני רואה שליחות למען המדינה שאני כה אוהב, וסיוע בהסברה במדינות שאותן אני מייצג כקונסול כבוד וכסגן דקאן הסגל הקונסולרי.

כיושב ראש עמותת המרכז הרפואי ״מאיר״ אני רואה חשיבות בתרומה לקהילה שבה אני חי, ובגיוס תרומות לקניית ציוד רפואי מציל חיים.

 

במהלך מסע חיי חוויתי לא רק הצלחות מזהירות, אלא גם אכזבות צורבות וקשיים, שלא פעם נדמה היה לי שהם בלתי נסבלים. התמודדתי עם התנגדויות, קנאה, מכשולים בירוקרטיים, ולעיתים גם עם בדידות צורבת.

אך בכל פעם שנפלתי - קמתי. בכל פעם שהרוח ניסתה להפיל אותי - זקפתי את קומתי.

הספר הזה אינו רק סיפור חיי, הוא מפת הדרכים האישית שלי - מלאת סיכונים, אך גם מלאה בהשראה. זהו מסע של אדם שהאמין שהחלום אפשרי - גם כשסביבו נשמעו רק קולות של ספק.

אני מזמין אתכם לצעוד איתי בנתיבי הזיכרון והעשייה, לגלות את ״מאחורי הקלעים״ של תחנות חיי, ולהבין איך מתוך כל קושי צמחה לה הזדמנות.

זהו סיפור על עמידה ואמונה, על היכולת לא לוותר - גם כשנראה שאין סיכוי.

 

זהו סיפור חיי,

דוד בן בסט

פרולוג

דרמה בשידור חי

צרור יריות מנשק אוטומטי פילח את השקט ששרר במטוס החטוף. אני מתעורר בבהלה ותוהה אם זה אמיתי או שמא אני חולם. לא! אין זה חלום. יריות וקולות נפץ אדירים נשמעים ברמקול של מקלט התקשורת.

״אלוהים אדירים, הם רוצחים את הנוסעים במטוס״, נשמע קולו המבוהל של הטייס שמשדר מתא הטייסים.

״שקט, שקט. מי שירים את ראשו נירה בו״, נשמעות צרחות החוטפים.

פתאום נשמע קול בקשר: ״מגדל הפיקוח מלטה, האם אתם שומעים אותי?״

״שומעים אותך היטב. עבור״.

״אני חייל בכוחות המהפכה של אבו נידאל. אנחנו מחזיקים במטוס 95 נוסעים ואנשי צוות. כדי שתבינו שאנחנו רציניים, הרגנו כבר שני נוסעים. בכל שעה נמשיך ונהרוג נוסע אם לא תקבלו את דרישותינו. עבור״.

״כאן מגדל הפיקוח. מה דרישותיכם. עבור״.

״אנחנו דורשים לשחרר 17 מאחינו הגיבורים הכלואים בכוויית. אלו דרישותינו ולא נתפשר״.

שקט השתרר במערכת הקשר לדקות ארוכות.

 

הדרמה החלה ב-23 בנובמבר 1985. מטוס איג’יפטאייר בטיסה 648 מאתונה לקהיר נחטף. המטוס הונחת לתדלוק בקפריסין.

כל רשתות התקשורת בעולם מנסות לקבל שביבי מידע כדי לדווח.

אני מאזין לתדרי המטוסים ומגדלי הפיקוח באזור.

לפתע נשמע קולו של הטייס המדווח למגדל הפיקוח בקפריסין על החטיפה.

אני מתקשר למנהל שלוחת NBC בהרצלייה, לארי וידמן.

״אני קולט את המטוס החטוף, הוא קיבל אישור נחיתה בקפריסין״.

״אני וצוות הצילום בדרך אליך״, מאשר לארי, ״תמשיך להאזין ולהעביר דיווחים״.

״כאן חיילי אבו נידאל במטוס. האם אתם שומעים אותי?״

״חיובי. כאן מגדל הפיקוח בלרנקה״.

״אתם נדרשים לתדלק מייד את המטוס, לנקות את השירותים ולהעלות לנו מזון״.

מגדל הפיקוח מאשר: ״חיובי. בדרך אליכם״.

״אם לא תמהרו תקבלו בתוך חצי שעה גופות״.

המתח נמשך.

״אנחנו מבקשים אישור נחיתה באיראן״.

חולפות דקות שנדמות לנצח.

״טיסה 648, כאן מגדל הפיקוח בלרנקה. התדלוק הושלם, השלטונות באיראן מודיעים שאם תנסו לנחות בטהרן המטוס יופל״.

החוטפים מסורבים לנחות גם באלג’יר.

מגדל הפיקוח במלטה מאשר למטוס החטוף לנחות שם.

במטוס היסטריה. בקשר נשמע קולו של החוטף וברקע נשמעים קולות מצמררים.

״הצילו, אל תהרגו אותנו״, צועק אחד הנוסעים. חסרי אונים מול חוליית מחבלים חמושה ואכזרית.

״האם אתם קולטים אותי?״ קורא המחבל בקשר למגדל הפיקוח של מלטה. ״הוצאנו להורג שני נוסעים, שתבינו שאנחנו רציניים. בעוד כמה רגעים נשליך אותם למסלול. תוכלו לראות את הגופות״.

אני שומע את הדברים, מקליט ומעביר דיווחים בשידור חי לרשת הטלוויזיה בארצות הברית ולגלי צה״ל. מאזין בזעזוע לתקשורת בין מגדל הפיקוח במלטה למטוס החטוף. מי יודע איך תסתיים הדרמה. והמחבל ממשיך.

״בכל שעה עגולה נמשיך ונהרוג נוסע נוסף אם לא נקבל את כל דרישותינו״.

״מהן הדרישות שלכם?״

״הדרישות שלנו לא השתנו. שחרור אחינו הגיבורים הכלואים בכוויית. לא נתפשר!״

אני מאזין לתקשורת במטוס באמצעות חובב רדיו מקומי, חבר פרלמנט בשם הנרי, שמתגורר סמוך לשדה התעופה. הנרי קולט את השידורים מהמטוס החטוף ומגדל הפיקוח ומעביר לי אותם בתדר חובבי רדיו.

במשך שעות אני עוקב אחר הדרמה - מרגע החטיפה, התדלוק בקפריסין וכעת הנחיתה במלטה. שידור בלעדי מתוך המטוס, אני משדר למעשה לכל העולם. המתח בשיאו, מגדל הפיקוח מעביר את הדרישה והזמן עובר, כל דקה נראית כנצח. אני ממשיך לדווח לחדר החדשות ב-NBC ומייד אחר כך פורץ לשידור בגלי צה״ל. אני יודע שבמטוס יש גם ישראלים שסכנה מרחפת מעל ראשם.

בשעה עגולה נשמעות צרחות במטוס, המחבלים בוחרים נוסע.

״אל תיקחו אותה!״ צועקת אישה אחרת באנגלית.

״תשתקי או שניקח אותך!״ מאיים עליה המחבל. הנוסעת נסחבת בכוח, באכזריות, לאורכו של המטוס, מול עיניהם המבועתות של יתר הנוסעים.

״תתקדמי!״ הם צורחים לעברה ומושכים אותה במהירות.

נשמעות צעקות של הנוסעים במטוס, ואז שוב נשמעת ירייה.

״רצחו אותה!״ נשמעים הקולות. דלת המטוס נפתחת לרגע והגופה מושלכת למסלול כמו הייתה חפץ חסר כל משמעות. נוסע שלישי נרצח.

״בכל שעה אחד מכם ימות!״ מסביר המחבל גם לנוסעים המבוהלים, שאינם מבינים כיצד נקלעו לסיטואציה השטנית הזאת.

מצד אחד אני עיתונאי שמסקר אירוע מטלטל, ומצד שני אני חושב על הנוסעים שנרצחו. על משפחותיהם שיקבלו את הבשורה הנוראה מכול. אני תוהה אם אני העיתונאי היחיד בעולם שמאזין לדרמה בתוך המטוס, ואני מתפלל שהאירוע יסתיים כבר, היו לנו מספיק חדשות ללילה אחד.

הדקות נוקפות, שמועות שאולי המצרים מתכננים משהו. עוד שעה עוברת, עוד נוסעת חסרת אונים נבחרת ונגררת באכזריות. צרחות האימה ברקע. רק שלא יירו בה, אני מתפלל בליבי, אך המחבל יורה בראשה וגם היא מושלכת למסלול. הצרחות מהדהדות דרך מכשיר הקשר, כאילו אני בתוך המטוס. ממשיך ומדווח לעולם. הלב נקרע ואני ממשיך לשמור על קור רוח, לעשות את עבודתי.

עורך החדשות מתקשר מניו יורק, בודק שאני בסדר, ואומר: ״כל רשתות החדשות בעולם מעבירות את הדיווחים שלנו״.

מצד אחד אני מרוצה מהבלעדיות, מצד שני אני שומע את היריות במטוס, את הצרחות, הטרגדיה, וחייב להמשיך. אני מבין שאירוע כזה יכול להימשך עוד זמן רב, ויגבה כנראה עוד קורבנות.

כוחות הביטחון מנסים להרוויח זמן, לתכנן השתלטות על המטוס או להגיע להסכם כלשהו.

חולפות שעות. חרדת המחבלים מורגשת בקולם והם ממתינים לתשובה לדרישותיהם.

הקשר בין המטוס למגדל הפיקוח דומם.

הנרי קורא לי בקשר. ״דייוויד, השידורים מהמטוס הפסיקו בשלב זה, אבל בטלוויזיה הממלכתית של מלטה מדווחים שהקומנדו המצרי השתלט על המטוס ושחרר את החטופים. אני מתקשר בקו השידור לדסק החדשות בניו יורק״.

״האירוע נגמר. החטופים שוחררו״. כל רשתות התקשורת בעולם חוזרות לשידורים הרגילים.

אני נושם לרווחה. שעת לילה מאוחרת ואני יורד לחדר השינה, מתקשה להירדם, מדמיין שוב את האירועים ואט אט נעצמות עיניי.

לפתע מצלצל הטלפון ליד מיטתי.

קולו החרד של הנרי נשמע: ״דייוויד, חזור מייד לתחנה!״

אני רץ לתחנה והנרי מדווח: ״טרגדיה נוראה. פעולת הקומנדו המצרי נכשלה, עשרות הרוגים ופצועים בקרב הנוסעים ואנשי הצוות״.

אני מתקשר לדסק בניו יורק לעדכן על האירוע שהסתיים בטרגדיה קשה.

אני מנסה לדווח. אני מתרגש וכמעט פורץ בבכי. בקושי מבינים את דבריי.

״אתה בטוח?״ שואל הכתב בניו יורק. אני מאשר. הוא מבקש ממני להמתין, הוא צריך אישור לפרוץ לשידור. ואני דרוך, כותב לעצמי כמה מילים. 3... 2... 1... ואנחנו פורצים לחדשות. הכתב מבקש פרטים ואני מעדכן. רשת NBC הייתה שוב הראשונה לדווח על הטרגדיה הנוראה בזמן אמת.

האירוע הטרגי הסתיים ברציחתם של 58 נוסעים מתוך 95 ופציעת נוסעים נוספים שהיו במטוס, כולל אזרחים ממדינות שונות, ובהם שתי ישראליות. שניים מהחוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות והשלישי נתפס ונידון למאסר ממושך.

בעקבות האירוע הזה התבקשתי לטוס לניו יורק לפגישה עם סגן נשיא NBC News.

לארי וידמן, מנהל שלוחת הרשת בישראל, עדכן אותי שהפגישה היא לצורך שיחה על חוזה ארוך טווח ועל התנאים הכספיים. מירה ואני טסנו לפגישה שהתקיימה במשרדים המפוארים של רשת NBC News ברוקפלר סנטר בניו יורק.

חתמתי על חוזה וביקשתי אישור להמשיך ולעבוד גם עבור גלי צה״ל ויחידת קשר לבנון של משרד הביטחון.

הידיעות בנושאי מודיעין שקלטתי עברו ליחידה ולעיתים גם לשירות הביטחון הכללי. כמו כן, התבקשתי לנסות לאמת ידיעות שנקלטו על ידי גופים אחרים. על תקשורת הרדיו המטלטלת שקלטתי בין יאסר ערפאת אז בתוניס והמחבלים ביהודה שומרון ועזה - אספר בפרקים הבאים.

 

סיקור חטיפת המטוס המצרי הייתה עבורי נקודת ציון אחת במסע ארוך בעולם התקשורת של דרמות חובקות עולם.

פרק 1

״לא יֵצא ממנו כלום״

הנגרייה של אבי אלברט נראתה לי כממלכה גדולה, על אף שהיה זה מקום די קטן, שאבי בנה במו ידיו כדי להתפרנס. הוא עבד קשה מהבוקר ועד שעות הערב. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, והוא לא בחל בשום עבודת נגרות, גם עבור העולים שהגיעו לשכונה מתפוצות שונות. דלת העץ הקטנה הייתה חצי פתוחה, משכתי אותה בחוזקה החוצה ונכנסתי פנימה, משתאה כילד ממראה לוחות העץ והפורמייקה הצבעונית. אבא עבד על לוח עץ באמצעות מכשיר מרעיש, עד שפני המשטח נהיו מהוקצעים ומלוטשים.

״תיזהר מהלוח שלא ייפול עליך״, קרא לעברי אבא בדאגה. ידיו החסונות, המחוספסות, החליקו על העץ שבדק כדי שיהיה מושלם. הוא כל כך אהב את העבודה עם העץ, הוא היה אומן. התבוננתי במכונה שטיפלה בלוחות העץ, והמראה ריתק אותי. אבא אחז בלוח הכבד והניפו בקלות, כל כך חזק היה.

אבא בנה את הנגרייה הקטנה לאחר שעלה לארץ ב-1932 מבולגריה. באותה העת נערכה המכבייה הראשונה בישראל, והתנועה הציונית ניצלה את האירוע כדי להעלות עולים חדשים במסווה של משתתפים באירוע הספורטיבי. אבי, שהיה מתאבק, נרשם לעלייה.

עולים וספורטאים ואבא שלי יצאו כך מבולגריה, מדינה שהתאפיינה אז בחוסר יציבות פוליטית. חדורי ציונות עלו לאונייה קטנה ושטו לנמל יפו, אינם יודעים מה מחכה להם מלבד הגשמת החלום לעלות לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון בריטי.

אבי הגיע לנמל יפו והחל לחשב את דרכו. בנווה צדק, שהוקמה לא רחוק מיפו, היה לסבי ולסבתי, שעלו ארצה שנים רבות קודם, בית שבו גרו בשתי הקומות כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של אימי ובני זוגם. חמש משפחות בחמישה חדרים.

אבי, שהכיר את אימי אחרי עלייתו ארצה, התאהב בה. היא הייתה צעירה ויפה ופניה הקרינו טוב לב. היא הביטה בשרירי גופו החסון, הוא הרשים אותה מאוד, והם התאהבו.

לאחר שנפגשו כמה פעמים והחלו להכיר זה את זה, הציע לה אבי נישואים.

אימא העלתה את הרעיון שהם יגורו בחדר שבו היא גרה עם הוריה, וכך אכן היה עד שנפטרו הוריה.

״יהיה לנו בית משלנו,״ הוא הבטיח לה. היא הביטה בו ועיניה קרנו מאושר. היא כל כך בטחה בו, מה גם שאפשרויות רבות לא היו, וכבר אז הייתה מצוקת דיור. כך הם חלקו באושר את חדרם לצד שאר בני משפחתה.

בהמשך, כפי שהבטיח אבי, אכן עברנו לבית קטן משלנו, שהיה צמוד לנגרייה בשכונת פלורנטין. בשכונה בימים ההם גרו בבתים קטנים, בעיקר משפחות עולים חדשים.

בערב ישבו התושבים מחוץ לבתים, מנסים לצנן את גופם באוויר הקל, ולברוח מהחום שאפף את הדירות הקטנות. חלקם התיישבו על המדרגות, והנשים הוציאו כיסאות כדי להושיב את כובד משקלן בנוחות ולפצח גרעיני אבטיח שטיגנו. האבטיח בעבר היה מלא גרעינים, ולאחר אכילת הפרי שמרו אותם להכנת קינוח חביב.

״נו, אלברט, ראית איך העלו את המחיר של הלחם? חצי לחם שחור העלו ב-10 גרושים, תאר לך, מאיפה נביא כסף?!״

אבי הנהן בראשו, ושכן אחר התערב בשיחה. הוא ירק את קליפות הגרעינים הצידה. ״נראה את השרים האלה חיים ממשכורות של פועל בניין, מה אכפת להם,״ התלונן וכולם הסכימו. אהבתי להקשיב לסיפורים שלהם, לשיחות. אחד השכנים החליק ידו על שער ראשי. ״איך בבית הספר?״, שאל.

״הוא תלמיד טוב״, השיבה מייד אימא בגאווה. השכנים המשיכו להוציא קיטור על מצב המדינה ועל מחיר המרגרינה, ואז שבו הביתה, סוחבים איתם את כיסאות העץ. כולם הכירו את כולם, וההבדלים הכלכליים ביניהם היו מינוריים.

נכנסנו הביתה ואימא הכינה לנו ארוחת ערב. אבא התקרב לאימא וסיפר לה משהו בשפת הלדינו כדי שלא נבין. סוניה, שגרה לא רחוק מאיתנו, סילקה את בעלה ציון מהבית. ״הוא ממשיך ללכת להמר בקלוב הזה ומפסיד את כל הכסף.״

״למה, אבא?״, שאלתי מתעניין.

״הוא מבין...״, העירה לו אימא, ואז השיחה עברה לבולגרית כדי שאני ואחותי רוחמה לא נבין. רוחמה, שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, הבינה אף היא לדינו, שפה שלכאורה לא היינו אמורים להכיר.

״מה הם אומרים עכשיו?״, שאלה אותי.

״הם מדברים בבולגרית,״ לחשתי לה.

אימא הכינה את הארוחה, ולאחר שסיימו את השיחה עמד אבא ליד החלון והחל לשיר. קולו היה כל כך ערב, אהבתי לשמוע אותו שר, הבטתי בו בהערצה והאזנתי לקולו הצלול והיפה. גם אימא אהבה לשמוע אותו, או לפחות לא העירה לו. לאחר הארוחה פנינו לישון.

אבא ואחיו גבריאל (גרבצ’ו) עבדו יחד בנגרייה הקטנה שהייתה שייכת לאבי.

אברהם, חברו של אבי, נכנס לנגרייה ופנה לאבי:

״אלברט! מה עם הארון שהזמנתי? הוא יהיה מוכן ביום שסיכמנו?״

״ומה עם המקדמה?״ הקשה אבי.

״בפעם הבאה שאני מקבל כסף, אתה הראשון שאשלם לו. אני צריך את הארון לפני החג.״

אבא מרח דבק בקצה לוח העץ המיועד לארון, שכבה דקה ואחידה, והריח מילא את הנגרייה. כל כך אהבתי את הריח הזה של הדבק. לאחר שהדביק את הלוח שוב הפנה מבטו לחברו. ״נו, מה אגיד לך, אברהם, העץ עולה כסף. וגם הדבק.״

אברהם חייך, גלגל את שפמו העבה וניסה לרכך את אבי: ״אלברט, בשכונה אומרים, ארון שאדון אלברט מייצר מחזיק יותר מחיים של בן אדם.״

אבי הנהן בראשו לשמע דברי החנופה שהגיעו במקום תשלום.

הם המשיכו לשוחח ולהעלות זיכרונות מפעולותיהם בארגון ״ההגנה״, ואני יצאתי משם וחזרתי הביתה. עברתי דרך החצר, שם ניצב לול גדול שאבא קנה, כדי לבדוק אם התרנגולות הטילו ביצים ומה שלום הארנבות. הביצים היו יקרות מאוד באותה העת, והתרנגולות שהביא אבא היו חלק מכלכלת המשפחה. היו משפחות שהסתפקו באבקת ביצים ששימשה תחליף לביצים אמיתיות.

 

אוּרי, אחי שלי

אימא ישבה מכונסת בתוך עצמה. מעולם לא הייתה אשת צחוק ושמחה. תמיד היה בה משהו כבד, מעין מועקה שנשאה איתה כל חייה. היא ישבה על הכיסא והביטה בי בעיניה מלאות החמלה, עיניה הגדולות היו יפות כל כך. ברקע בקע קולה של יפה ירקוני ששרה את השיר אורי.

״בוא, דוד״, קראה לי.

דמעה נצנצה בזווית עינה, והיא פיזמה לעצמה את השיר הנוגה שנכתב לזכרו של חייל שנפל בקרב.

״אוּרי... אוּרי אקרא לו, אוּרי שלי!

רך וצלול הוא השם הקצר...״

מלמלה בקול שבור.

היא הושיטה את ידה והחליקה אותה על לחיי. ״אוּרי, אוּרי היה אחיך״, אמרה.

״אוּרי? אחי?״ נדהמתי. ואז היא סיפרה את סיפורו: שנתיים לפני שנולדתי, נולד אחי הבכור. אוּרי היה שמו, שם עברי יפה שהוריי הצעירים בחרו לו בשמחה גדולה עם לידתו. הם גרו עדיין בחדר בנווה צדק, ואימא טיפלה בו במסירות אין קץ.

באחד הימים אוּרי לא חש בטוב. ככל הנראה לקה בזיהום, דיזנטריה, מחלה שהייתה די נפוצה באותן שנים, שאפשר היה לרפא בעזרת תרופה ושתייה מרובה.

היה זה יום שישי. אימא דאגה מאוד.

״אני אקח אותו לבית החולים, החום שלו עולה״, אמרה לאבא.

הוא הביט בה ובאוּרי בדאגה עמוקה.

״אולי נזמין רופא?״ הציע.

״לא, אין טעם שיסבול, הייתי אחות, אני יודעת, אקח אותו לבית חולים״, החליטה.

אבי כיבד את החלטתה. היא עטפה את אורי, תינוק כבן שנה, ומיהרה לצאת לבית החולים הדסה בתל אביב ששכן ברחוב בלפור. בבית החולים היו מחלקות שונות, כולל מחלקת ילדים, והיה בו מכשור מודרני מאוד יחסית לאותה העת. זיהום מסוג זה פתרו שם בקלות רבה. אימי נכנסה לבית החולים דרך שתי דלתות הברזל שהוצבו ברחוב, ומשם עלתה כמה מדרגות והגיעה לקבלה. אחות הביטה בה.

״הבן שלי עם שלשול וחום,״ אמרה אימי וביקשה את עזרתה. האחות הביטה לרגע באורי והושיטה את ידיה. ״תני לי אותו,״ ביקשה. היא הרימה אותו אליה. ״כמה הוא יפה,״ התפעלה ממנו. אורי הביט בה בעיניו הגדולות, הוא היה ילד בריא עד אז. האחות הסיטה ראשה וקראה לאחות אחרת, מסמנת לה למהר להגיע. ״הוא לא מרגיש טוב,״ אמרה האחות למי שכנראה הייתה ממונה עליה.

האחות הבכירה לבשה חלוק לבן ושביס היה על ראשה. היא הביטה באימי, סקרה אותה. ״מאיפה עלית?״, שאלה.

״בולגריה,״ ענתה אימא.

״אל תדאגי, גברת, ניקח אותו לטיפול,״ אמרה האחות השנייה ונטלה את אורי לידיה. ״נשאיר אותו להשגחה בשישי-שבת, מוטב שיישאר כאן, בבית החולים.״

״להשאיר אותו?״, תמהה אימא.

״רצוי שיישאר להשגחה.״

״אישאר איתו,״ ביקשה אימא.

״זה בלתי אפשרי,״ גיחכה האחות הבכירה. ״הוא כאן, בבית חולים. ביום ראשון תבואי ותיקחי אותו. לכי הביתה.״

האחות השנייה חייכה אליה. ״את יכולה ללכת, הכול בסדר,״ הפצירה בה.

לא שלמה עם עצמה הסכימה אימי להצעתן ויצאה מבית החולים, משאירה את בנה מאחור, מאמינה כי בבית החולים יטפלו בו. היא הייתה אחות בעברה והאמינה במערכת הרפואית. היא שבה הביתה, ובמשך השבת נפשה לא ידעה מנוח. היא המתינה בקוצר רוח לקחת את בנה בכורה הביתה. ביום ראשון בבוקר מיהרה לצאת לבית החולים, מתגעגעת לתינוק האהוב. היא נכנסה במהירות לבית החולים ומיהרה לחדר במחלקת הילדים, שבו אמור היה להיות בנה. היא הביטה במיטה הריקה, אורי לא היה שם. היא מיהרה לאחות לברר היכן בנה.

״איפה הבן שלי, אוּרי בן בסט, השארתי אותו כאן ביום שישי.״

״אוּרי בן בסט? כבר נבדוק״, אמרה האחות והמשיכה ללכת, אימי בעקבותיה. הם הגיעו לאחות הבכירה יותר, שאימא פגשה יומיים קודם לכן. ״באתי לקחת את בני אוּרי״, אמרה אימא בחיוך, שמחה שפגשה את האחות.

״כבר נבדוק״, אמרה האחות בחוסר סבלנות. היא עלעלה באחד המסמכים ואז פנתה לאימא. ״אני מצטערת גברת, הבן שלך נפטר.״

״הבן שלי? אוּרי? איך ייתכן, השארתי אותו אצלכן!״

״אין מה לעשות, אני מצטערת, הוא נפטר. זה קורה הרבה אצל ילדים בגיל הזה.״

״אבל הוא לא היה במצב מסוכן, בסך הכול זיהום.״

״את עוד צעירה, תלדי ילדים נוספים,״ השיבה לה האחות.

״אני רוצה את הבן שלי! אם נפטר, אז איפה גופתו? אני רוצה לראות אותו.״

״גברת, אל תעשי בעיות. את לא יכולה לראות אותו.״

״למה? תראו לי את גופתו אם הוא מת.״

״כבר קברו אותו, אנחנו לא מחזיקים אותם לאחר שנפטרו. אני מבקשת ממך, תלכי.״

אימא הביטה בה, לא מאמינה למשמע אוזניה, מנסה לעכל את הגזרה שנחתה עליה. ״איך קברתם אותו? לא אמרתם לי דבר, איפה הוא קבור?!״

״יש מישהו כאן שמטפל בזה. הם קוברים את הילדים שנפטרים מחוץ לבית החולים. אין מה לעשות, אני מבקשת ממך ללכת, אל תעשי צרות, את לא יכולה להישאר כאן יותר, בבקשה ממך, תצאי!״ הורתה לה בקור רוח, חסרת רחמים.

״איך אלך? איפה אוּרי, אוּרי?״ מלמלה אימא.

האחות קראה לאחות צעירה נוספת. ״תלווי אותה החוצה עכשיו ותוודאי שהיא יוצאת!״

האחות אחזה באימא והובילה אותה החוצה. צעירה, עולה חדשה, מתוסכלת, אינה יודעת כיצד להתמודד עם בית החולים והבשורה הנוראה. הולכת ובוכה, דמעות מציפות את עיניה. היא הגיעה הביתה ובישרה לאבי על האסון שפקד אותם. גם הוא לא ידע כיצד מתמודדים עם זה ומה עושים עם בשורה כזו.

לימים יתברר כי ילדים רבים נעלמו באורח מסתורי מבית החולים הדסה בתל אביב באמתלה שנפטרו, ילדים למשפחות עולים מארצות הבלקן, זאת נוסף על התופעה שאירעה במקומות אחרים לילדי עולים מתימן.

מאותו יום אימא הפסיקה לצחוק כמעט לגמרי. השמחה שלה כבר לא הייתה מלאה. גם לאחר שנולדנו, אני ואחותי רוחמה, החור בליבה נותר פתוח, פצע שמעולם לא הגליד, עד יום מותה. היא הרגישה וידעה שבנה לא נפטר באמת, אלא נקרע ממנה באכזריות. היא הבינה כאימא וכאחות כי לא ייתכן שאורי נפטר, אך היא מעולם לא קיבלה תשובה. גם אני, שלימים ניסיתי לבדוק ולחקור, לא קיבלתי תשובה לשאלה לאן נעלם אורי.

בתוך האווירה הזו גדלתי. אימא רצתה בכל מאודה בהצלחתי, לראות את בנה לומד ורוכש השכלה ומביא לה נחת וגאווה - וחווה הצלחה לעצמו, ועל כך נאבקה כל חייה בכל כוחה.

אבא ניסה לנחם אותה, להעניק לה נוחות, לרצות את האישה שכל כך אהב.

היה זה אחר צוהריים שגרתי כששני סבלים הגיעו והרימו מכשיר גדול. ״הפריג’ידר הגיע!״ קרא אבא לאימא שהמתינה בבית.

פריג’ידר היה שמה של חברה אמריקאית שהייתה מהראשונות לייצר מקררים, וכך במשך שנים קראו למקרר בישראל. הייתה זו בשורה עצומה להביא פריג’ידר הביתה! עד אז קנינו בלוק קרח ממוכר הקרח שעבר ברחוב על עגלה רתומה לסוס ומכר חלקי בלוקים, שאותם הניחו הדיירים במקרר ללא חשמל. הקרח היה מצנן את המזון עד שהפשיר לגמרי, ואז הוחלף בבלוק קרח אחר.

לאחר שהפריג’ידר הונח במטבח וחובר לחשמל, הגיעו שתי שכנותיה של אימי, רוזה הבולגרייה וסולטנה העיראקית, לבחון את הפלא.

סולטנה, שהייתה כבדת משקל, כרעה על ברכיה וניסתה לבחון את תחתית המקרר.

״מאיפה יוצא המים?״ שאלה.

״אין מים, זה מקרר בלי קרח, הכול חשמלי!״ התגאה אבא ביצירה שרכש.

״בלי קרח? רק חשמל? יכול להיות דבר כזה?!״ שאלה סולטנה בתדהמה, ורוזה הביטה בפליאה במקרר.

נשים נוספות הגיעו לראות את הפלא החדש, שכמותו טרם נראה ברחוב.

״וזה מקרר כמו הקרח?״ שאלה שכנה אחרת, עדיין מטילה ספק ביכולתה של הקדמה לשפר את מקרר הקרח.

״המקרר הזה הרבה יותר טוב״, ענתה אימא, שלרגע הייתה לה מעט נחת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*