הזירות 1 - מלחמה בכל הזירות

חלק ראשון

פרק 1

עלמה

הגורל הכין לי הפתעה יוצאת דופן ליום הולדתי השמונה־עשר. ביום הזה לא רק הפכתי לחוקית, ביום הזה כל חיי התהפכו. החיים שלי לא היו דבש גם לפני כן, לפחות כך חשבתי בתור נערה מפונקת, אבל באותו יום, חיי עלו על מדרון חלקלק והחלו להתדרדר במהירות מסחררת.

תמיד האמנתי שמלחמות זה חרא של דבר, הנחתי שרבים חשבו כך, שלא הייתי מיוחדת בעניין, למרות הרצון שלי להרגיש מיוחדת לפחות במשהו.

מלחמות הן באמת חרא של דבר, ומשום מה אנשים מעניקים להן הילה מקודשת.

נולדתי וגדלתי באשקלון, חוויתי הסלמות רבות, חוויתי גם מבצעים צבאיים גדולים, פחות או יותר, 'סבבים' קראנו להם.

התרגלתי למציאות שבה אחת לכמה זמן יש אזעקות המתריעות מפני ירי רקטות והייתי מתורגלת היטב במציאת מחסה תוך שלושים שניות בשביל להתגונן.

מאז שהייתי קטנה שמעתי רבות על פיגועים, על פגיעות של טילים בבתים וכמובן על הרוגים, אבל עד לשבעה באוקטובר האסונות הללו פסחו עליי ועל בני המשפחה שלי. הדברים קרו אי־שם, הרחק ממני ולא נגעו בי אישית.

הפעם האירועים הגיעו גם אליי כאשר בשבת של שבעה באוקטובר, שנת אלפיים עשרים ושלוש, ציינתי את יום הולדתי השמונה־עשר ביום שבו התחילה המלחמה.

כל בני המשפחה שלי ישנו בבית, הייתי בהנגאובר קשוח אחרי מסיבה שביליתי בה לילה קודם. חזרתי הביתה בארבע לפנות בוקר, שעתיים וחצי לפני שרקטה פגעה בבית של השכנים שלנו, ממש מולנו. הפיצוץ היה מחריד, הריח הרעיל של העשן מילא את הבית שלנו ויצאנו מבוהלים אל החצר לראות מה קרה.

עמדתי מול הבית הפרטי הקטן של השכנה שלנו, סבתא דליה, שעלה בלהבות. בלוני גז התפוצצו והשרפה התפשטה בהבזק של שנייה לעצים בפארק השכונתי. הנזק היה רב ועשן מחניק התפשט מסביב.

ואז נשמעה אזעקה נוספת ועוד אחת, ועוד אחת ואז עוד צרור אזעקות בלתי פוסק.

"מזל טוב, גוזלית שלי." אמרה אימא כשישבנו בממ"ד שהיה גם המשרד הביתי שלה. עיניה שידרו עצבות וחשש שלא ראיתי הרבה זמן.

השעה הייתה רק שבע וחצי בבוקר ורעש האזעקות הבלתי נגמר שהעיר אותנו וגרם לנו לרוץ לממ"ד, בישר לנו שמשהו אחר קורה הפעם.

"תודה, אימא." עניתי ושפשפתי את מצחי. ניסיתי לעכל את כל ההתרחשויות, אך ראשי התנגד לעבוד ועמד להתפוצץ מרוב עומס.

"הצלחת לפחות לחגוג אתמול עם החברים?" היא שאלה בסקרנות.

תהיתי לרגע מה לענות לה. האם היא ידעה שחזרתי שיכורה אתמול, ושבקושי זחלתי אל המיטה שלי?

"כן, היינו ב'ג'ק' עד ארבע והספקתי לחזור לפני שהכול התחיל."

נמנעתי מלהסתכל עליה אבל קלטתי שעיניה הצטמצמו בחשדנות. אומנם מעולם לא סיפקתי לה ראיות שיאששו את החשדות שלה, אבל היא תמיד ידעה מה עובר עליי, כאילו במבט היא יכולה להפשיט אותי ולהסיר את הקליפה שמגינה עליי, שכבה אחרי שכבה. זה הרגיז אותי וגרם לי להרגיש שמישהו פולש לתוך הראש שלי ללא שליטתי וללא הסכמה.

היו לה כוונות טובות, היא הייתה אשת טיפול מלומדת, אבל לא רציתי שאימא שלי תהיה המטפלת שלי, לא רציתי שדווקא היא תשחק עם המוח שלי. הייתי זקוקה לאימא 'רגילה', שתחבק אותי בעת צרה ולא תשאל שאלות מיותרות.

"אני מקווה שאת שומרת על עצמך." היא המשיכה, כאילו שוב קראה את המחשבות שלי. התכווצתי באי־נוחות, נהיה לי צפוף בממ"ד וכל מה שייחלתי היה רק להתרחק ולחזור ליחידת הדיור שלי. אבל האזעקות הבלתי פוסקות לא אפשרו לי לצאת וכלאו אותי בתוך ארבעת הקירות הצפופים עם כל בני המשפחה.

אימא המשיכה לחקור אותי ולטשה בי את עיניה, הלסת שלי התהדקה והסטתי את פניי בעצבים. באמת עשיתי דברים רבים שלא היו מוצאים חן בעיניה, אבל היא לעולם לא תוכל להבין למה עשיתי אותם. גם את הכאב המציק הזה בפנים ואת תחושת הבדידות הצורבת שפקדה אותי אחת לכמה זמן, היא לא תוכל להבין.

רעש מחריד של פיצוץ מבחוץ הפר את המחשבות שהסתחררו במוחי והחזיר אותי לחדר. אבא התחיל לפטפט עם האחים הקטנים שלי, כדי להסיח את דעתם מעט מהמתרחש. המשכתי להתחמק ממבטה המתמשך של אימי ופניתי לדבר עם אחותי לירי, רק כדי לא להיות תחת חקירה.

הפיצוצים מחוץ לבית המשיכו להרעיד את הקירות, אך המשכנו להעמיד פנים ששום דבר נורא לא קורה ושעוד מעט הכול יסתיים. אז, עוד לא ידענו שהאזעקות הן רק התסמין הראשון של המחלה שהתפשטה במדינה. מחלת המלחמה.

עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר קרה משהו נוסף ששינה את גורלי. אי־שם, בקצה השני של המדינה, רקטה פגעה בעוד בית — בית של משפחה שלא הכרתי ושלא היה לי שום קשר אליה, אבל היא שינתה את חיי לעד.

מלחמות ביטחוניות היו רק חלק מהמלחמות שלחמתי בחיי. היו כאלה שהתחילו לפני השבעה באוקטובר והיו כאלו שהתחילו לאחר מכן.

הייתי נערה מתוסבכת. כך חברתי הטובה, תמר, נהגה לכנות אותי. היו לי יחסים מורכבים עם אימא שלי, נעמי, שהייתה עובדת סוציאלית והתמחתה בנוער בסיכון ובנפגעות ונפגעי טראומה מינית. והיו לי יחסים סבוכים עם עצמי. מעולם לא עברתי אבחונים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים, אף שזה התבקש כיוון שנהגתי להשתכר וגם לחתוך את עצמי מדי פעם, כשהמצב נהיה בלתי נסבל.

והיה לי בלתי נסבל לעיתים די קרובות.

תמיד חייתי על הקצה, על הגבול הדק שבין מתבגרת למופת לבין מתבגרת בסיכון, אבל השתדלתי לא לחצות את הגבול הזה. לפעמים הסתכנתי באופן לא רציונלי ונשאבתי למערבולות של מערכות יחסים רעילות, אבל לרוב השתדלתי לעצור בזמן — כדי לא לאכזב את אימא שלי, העובדת הסוציאלית.

לכאורה, היו לי חיי נעורים טובים, הרבה יותר טובים משל רבים אחרים. היה לי רישיון נהיגה ואת אחת המכוניות המשפחתיות זמינה כמעט תמיד, גרתי בבית פרטי עם ממ"ד ואפילו קיבלתי מתנה לגיל שמונה־עשרה — יחידת דיור קטנטונת שהייתה במרתף ביתנו. היו לי חברים וחברות וכלב. ההורים שלי אפשרו לי ללמוד פיתוח קול, נגינה על פסנתר ולהשתתף בחוגי ספורט. הייתי תלמידה טובה ואף לא הזדקקתי למורים פרטיים, שבהחלט יכלו לממן עבורי.

כלפי חוץ הייתי נערה מצטיינת, ממושמעת ומתפקדת, למעט העובדה שלעיתים חתכתי את עצמי ושתיתי קצת יותר מדי. אפילו הייתי בתולה, כן, כן, בתולה בגיל שמונה־עשרה.

שנאתי את הגוף שלי ולא אהבתי את איך שאני נראית. ההשתקפות שלי במראה עוררה אצלי גועל והרגשתי מלאת פגמים בלתי נסבלים. היו לי ירכיים שמנות ובטן רכה, הייתי נמוכה והשדיים שלי היו קטנים כל כך, עד שלא הזדקקתי לחזייה אמיתית. בנים כן התחילו איתי, אבל לרוב דחיתי אותם כי שנאתי את עצמי. וכאשר המערבולת הזו הייתה הופכת למשהו בלתי נסבל, הייתי חותכת את עצמי ושותה קצת יותר מדי.

אבל אלו היו המערבולות הרגילות שלי, שהיו שגרתיות.

לאחר השבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש נוספו לי מערבולות חדשות.

ומלחמות חדשות התחילו, כשפגשתי אותו.

פרק 2

איתן

נולדתי וגדלתי בקיבוץ הגושרים, קיבוץ עם יופי עוצר נשימה, שממוקם בגבול הצפוני של הארץ. מקום ססגוני השופע בטבע ירוק, בגבעות, בשדות ובמפלים, ומוקף ביערות ובנחלים. הקהילה בקיבוץ שלנו הייתה ייחודית ותומכת, חיינו כמשפחה אחת גדולה. היינו מנותקים מהעולם הגדול והתקיימנו בבועה משלנו, שהייתה קטנה ואינטימית.

החיים בקיבוץ היו יפים כל כך, רק בדיעבד הבנתי את זה. כל ערב רצתי עם החברים הכי טובים שלי, יונתן, איתי ומאור, דרך היער אל הגבעה, טיפסנו עד הפסגה והתבוננו בכוכבים בחושך מוחלט. המקום היה שומם, תיירים בודדים עברו שם לעיתים רחוקות ובימי חול רק אנחנו הסתובבנו באזור הזה.

שכבנו על האדמה הלחה, גמורים מעייפות לאחר הריצה המאומצת ודיברנו.

"בואו נירשם לשנת שירות לשנה הבאה. נעשה משהו מעניין." מאור הציע.

"שמעתי שבנים ובנות ביחד בקומונה, בטח יהיו שם בנות שוות מכל הארץ." יונתן המשיך בהתלהבות.

"תקשיבו, יש לכם זין במקום מוח, נשבע לכם." זה כל מה שעניין את הסתומים החרמנים האלה. צחקתי והם התחילו מייד אחריי והצחוק המתגלגל שלנו התפזר בין עצי האלון הענקיים. כל אחד סיפר במי הוא התאהב הפעם מהבנות בתיכון האזורי, ועל ההורים שלחצו והציקו בשנת הלימודים האחרונה.

התעסקנו בנושאים תמימים של נערים חסרי דאגות, אף אחד מאיתנו לא דמיין אפילו לרגע שהחיים המשעממים הללו, לכאורה, יתהפכו. שכולנו נתפזר ברחבי הארץ ושנאבד את הבית שלנו ואת השלווה שלנו לעד. אף אחד מאיתנו לא חשב שביום בהיר אחד תפרוץ מלחמה ושהיא תימשך כל כך הרבה זמן.

כשהמלחמה התחילה, כל תושבי הקיבוץ התפנו לבתי מלון ולאכסניות הרחק מאזורי הלחימה. אז, עוד לא ידענו שגם האזורים האלה כלל לא בטוחים, אבל לעומת הצפון, הם היו רגועים יותר.

הוריי סירבו להתפנות כי הם עבדו בתחום הרפואי, ועבודתם הייתה חיונית כאן אפילו יותר במציאות שנכפתה עלינו. אבא שלי, דני, רופא אורתופד, ואימא שלי, רונית, טכנאית רנטגן ושניהם עבדו בבית החולים האזורי.

צליל, אחותי הצעירה בת החמש־עשרה, ואני, תמכנו בבחירה שלהם להישאר. אומנם המציאות לא אפשרה לנו להמשיך בשגרה סבירה, אך עדיין נשארנו בבית שלנו ובחיק המשפחה שלנו וזה היה טוב בשביל שנינו. אבל, כחודש לאחר תחילת המלחמה, טיל ששוגר מלבנון פגע בבית שלנו — וזו הייתה פגיעה ישירה והרסנית. בזמן הזה ההורים שלי עבדו וצליל ואני שהינו בבית. כשנשמעה האזעקה רצתי לממ"ד שהיה חדרה של צליל אך לא הספקתי לאסוף איתי את שרלוק, הכלב שלנו שהיה פינצ'ר מעורב זקן. אנחנו ניצלנו בנס אבל שרלוק נפגע מרסיסים ולא שרד, והבית שלנו נחרב כליל.

היה פיצוץ מחריד, מחריש אוזניים ולרגע איבדתי את כל החושים, כאילו כוחות הגרביטציה בחדר חדלו מלהתקיים. באוזניים שלי נתקע צליל מונוטוני מתמשך ומסביב הכול התמלא באבק לבן ומחניק.

אני לא זוכר כל כך מה קרה לאחר מכן, רק את צליל בהתקף חרדה, איך היא בהתה בי בעיניה המבוהלות ונאבקה להכניס אוויר לריאות ללא הצלחה. הפנים המבועתות שלה נחרטו בזיכרון שלי היטב.

מאוחר יותר נשמעו סירנות של אמבולנסים ושל מכבי אש, קולות של אנשים זרים התערבבו זה בזה ואז הופיעו אנשי מד"א וחיילים על מדים. הכול הסתחרר סביבנו בכאוטיות.

חזרתי לעצמי רק בבית החולים ולצליל לקח מעט יותר זמן להתאושש.

"את בסדר?" שאלתי אותה כשישבנו במיון.

"לא. אין לנו בית יותר. אתה מבין את זה?" היא ענתה בקול רועד. מבטה החלול היה מופנה ישר אל הקיר הלבן. ואז הבנתי שהיא צודקת, באמת לא היה לנו בית יותר — לא היה לאן לחזור וגם לא יהיה לאן לחזור בעתיד.

"כן". אמרתי, אף על פי שעדיין לא הייתי מסוגל לקבל את העובדה הזאת.

"ושרלוק." היא אמרה ועיניה החזיקו את הדמעות שעמדו להתפרץ.

"גם את שרלוק אין יותר."

לא יכולתי לעכל שהכול נעלם בין רגע. רק לפני כמה שעות ספורות היה לי את החדר שלי עם המחשב המושקע שלי, ואת הכורסה הנוחה בסלון שאהבתי כל כך, ואת הכלב האהוב — עכשיו כל זה לא קיים יותר. פשוט התאדה, כאילו לא היה, ונשאר רק אוסף של זיכרונות שבאותם רגעים אפילו לא נתפסו כזיכרונות עדיין.

ההורים שלי היו היסטריים, הם האשימו את עצמם שלא התפנו עם כל תושבי הקיבוץ. לא האשמתי אותם, הם רק רצו להמשיך לחיות באשליה ש'לנו זה לא יקרה', שעוד מעט הכול ייגמר ושכמו תמיד נחזור לשגרה. אבל לא חזרנו לשגרה, ובטח שלא לקיבוץ.

אחרי אותו לילה הכול השתנה, ומאז כל האירועים אוחסנו בזיכרון שלי כתמונות מקובעות, ללא תנועה וללא הקשר, ללא רגש או חוויה. הם הפכו להיות תיעוד יבש של נתונים קונקרטיים.

תמונה ראשונה — נסעתי ברכב של אבא שלי במושב האחורי עם תיק בית ספר על ברכיי ואחותי ישבה לצידי ובהתה בחלון, המכונית בקושי סחבה אותנו, כי הייתה עמוסה בציוד המועט ששרד.

תמונה שנייה — נכנסנו לחדר צפוף במלון וניסינו למקם חיים שלמים בשני חדרים בגודל מטר על מטר.

תמונה שלישית — ניסיתי ללמוד לבגרויות האחרונות במלון עם מורות חיילות ועם מתנדבים.

תמונה רביעית — אנחנו רצים למרחב המוגן במלון, כי הרקטות מלבנון הגיעו גם לשם.

חיינו במשך חודשיים במלון שהיה ממוקם ליד הכינרת, היה לי קשה מאוד להסתגל כי לא רציתי להיקשר למקום הזה. רציתי להאמין שבקרוב המלחמה תיפסק ושנשוב לקיבוץ, שנבנה בית חדש ושנחזור לחיים הרגילים.

הפסיכולוגית או העובדת הסוציאלית, או מי שזו לא הייתה שפגשה אותי במלון תחת הכותרת 'נפגע פעולות איבה', אמרה שאני חווה קשיי הסתגלות ושאולי אני מפתח הפרעה פוסט טראומתית. לא הסכמתי איתה. היה לי קשה כי פשוט התגעגעתי לבית שלי ולחיים הפשוטים של נער קיבוצניק בן שבע־עשרה.

ביום בהיר אחד, ההורים שלנו הטילו עלינו פצצה, לא פחות מזו שנחתה על הבית שלנו.

"צליל, איתן, אנחנו חייבים לשתף אתכם בחדשות טובות." אימא ואבא ישבו זה ליד זה בזמן ארוחת הערב בחדר האוכל במלון עם שאר המפונים. "לא נמשיך לגור במלון יותר. מצאנו בית יפה מאוד באשקלון."

הפה שלי נפער בתדהמה. כאילו הכניסו לי אגרוף מתחת לצלעות, כל האוויר מהריאות שלי נדחף החוצה. הם שיתפו את ההחלטה שלהם לעבור לאשקלון, כאילו היה מדובר בחופשה משפחתית ולא בקטיעת איברים.

"איפה זה בכלל?" צליל זקרה את גבותיה, המומה לא פחות ממני ולטשה את עיניה בהורים שלנו.

"לא רחוק מאשדוד, דרומה יותר." אבא ענה בפה מלא באוכל.

הם בישרו לי ולצליל שאנחנו עוברים לדרום. כן, כן, לדרום המופגז, לאזור אליו חדרו אלפי מחבלים מרצועת עזה. הזדעזענו, התנגדנו, צעקנו ומחינו.

בדיעבד אני חושב שהם סיפרו לנו בחדר האוכל כי קיוו שנשמור על תגובה שפויה, הם בטח לא ציפו שאזרוק לכיוונם את הסכו"ם, ושצליל תפרוץ בבכי ותנעל את עצמה בשירותים של החדר שלנו.

"אין מצב שאתם עושים לנו את זה." הסתערתי עליהם בחריקת שיניים. הקרקע תחתיי איבדה את היציבות שלה סופית.

"איתן, אין לנו ברירה אחרת. אי אפשר להמשיך לנדוד ממלון למלון. אנחנו חייבים למצוא מקום קבוע לפחות לשנה הקרובה." אבא ניסה להסביר אך ללא הצלחה, כי לא היה לטיעונים שלו שום ביסוס.

"אבל למה לדרום? למה לא למרכז לפחות, איפה שיש עוד מפונים שאנחנו מכירים?" צליל שאלה אחרי שהצליחה מעט להירגע אבל עדיין הייתה הלומה מהבשורה.

"המחירים במרכז מופקעים, אנחנו לא רוצים להידחס בדירה קטנה ולסבול מפקקים. באשקלון מצאנו בית גדול וגם מצאנו עבודה בבית החולים 'ברזילאי'." אימא הניחה יד תומכת על כתפו של אבא וניסתה להעניק לקול שלה נימה של אופטימיות.

לא היו לנו די כוחות להתנגד להחלטה שלהם ולאחר מסכת שכנועים ארוכה, צליל ואני פשוט ויתרנו. היום הזה נחרט בזיכרון כמו קליע שאי אפשר לחלץ בניתוח. הוא היה שם תמיד — בלילות, בימים ובכל רגע נתון.

בינואר אלפיים עשרים וארבע, עברנו לאשקלון. ההורים שלי ועוד משפחה מהקיבוץ, קיבלו החלטה מוזרה ולא הגיונית בעליל להתמקם שם למשך שנה.

כך באמצע כיתה י"ב מצאתי את עצמי בעיר זרה לחלוטין, אבוד לגמרי.