מאזניים - התבגרות

על אשר רייך ז"ל

צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אשר רייך נפטר ביום 14 במאי 2025, מאחרוני ענקי הספרות והתרבות שצמחו בארץ החל בשנות השישים של המאה הקודמת. עיקר כוחו ופרסומו היו בשירה העברית, בתקופה שהיה קשה להתבלט על רקע צמיחתם של יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, יונה וולך, דליה רביקוביץ וחבריהם. גם הללו חיפשו את דרכם בצילם של יהודה עמיחי, נתן זך, חיים גורי, אשר גם הם התמודדו עם השפעתם המאגית של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג. בתוך מערבולת רב דורית זו, בה ניסה כל משורר למצוא את דרכו ואת שפתו המיוחדת, בלט אשר רייך בשירתו הייחודית אשר ינקה גם ממקורות ילדותו כבן למשפחה חרדית בירושלים תוך שילובה בשפה העברית המתחדשת. הוא היה מוערך ומעורה בעולם הספרות בישראל ועם השנים גם בעולם ובעיקר באירופה. זאת, בין השאר, בהיותו אוטודידקט אשר למד בכוחות עצמו שפות זרות, בעיקר גרמנית, והתעניין וקרא רבות מספרויות העולם. בשלב מסוים בחייו החל לתרגם ופעל רבות לקירוב השירה הגרמנית המודרנית ללבבות אוהבי השירה בישראל.

אשר רייך היה אחד מעורכי "מאזניִם" שהשאיר חותם על הקוראים ועל הבאים אחריו. הוא ערך את "מאזנים" כעשר שנים לסירוגין. בשיחות שהיו לי עימו חזר וציין את הקשיים שעברו עליו בתקופתו כעורך. בשנת 1982 הכניס מדור חדש ל"מאזנים" בשם "הנשיקה מבעד למטפחת", שעיקרו היה השוואת תרגומי שירה לעברית. מדור זה מצא את דרכו לעיתון "הארץ" ואף לספר בשם זה שיצא בשנת 2001 בהוצאת "עם עובד".

אשר היה איש רעים להתרועע: יין, אוכל טוב וצחוק, הומור ובדיחות, משחקי לשון. היכרותי האישית עם אשר ורעייתו אלישבע שתבדל"א החלה רק לפני כעשרים שנים. הרקע ההונגרי המשותף שלנו, ואולי תכונות נוספות, חיברו בינינו לידידות עמוקה ומשפחתית. פטירתו היא גם אבדה אישית בשבילי. אשר רייך אומנם נפטר אבל לא מת. הוא ימשיך לחיות בליבנו ובאגודתנו עוד שנים רבות.

פופקורן של נייר

עדנה שמש

חולפת איזו דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את הדלת ולפלס לה דרך בין חלקי מערכת התופים המפורקת, הניירות המקומטים, חולצות הטי המיוזעות והגרביים ההפוכים, ומתיישבת על קצה מיטתו. המיטה חורקת תחת משקלה. לרגע היא יושבת לצד בנה הישן וידיה מונחות בחיקה, שואבת כוח, בלי לבקש רשות, מנשימותיו השקטות העמוקות. בחוץ יום יפה של סוף הקיץ. התריס והחלון פתוחים והחדר שטוף באור עז של אחר צהריים. על אדן החלון נע לו המאוורר הקטן החרישי, ימינה ושמאלה, סוקר את זירת חייו ללא הרף, מסרב לדבר־מה. נמרוד שוכב במיטה רפוי וכבד, קרבתה ממאנת להידחס אל שנתו. היא מביטה בקרן האור האלכסונית המתעקלת על הסדין שמכסה את גופו, מכתפו אל בטנו, צורבת בעורו הבהיר מבעד לבד הלבן.

הטלטלות הראשונות, העדינות, שהיא מטלטלת את גופו חסרות השפעה. היא ממשיכה ומערסלת את בנה השוכב על בטנו, טובל בתוך כתם האור; בכפות ידיים פשוטות, כמרדדת בצק, ותוקעת את אצבעותיה בצלעותיו כמו שתוקעים בבצק לבדוק אם תפח. ומשום שהיא לא משיבה אותו להכרתו, מתעורר בה רוגז והיא קוראת: "נמרוד, מה קורה איתך?" ואחר כך: "ישראל, תתעורר!" לבסוף נפקחות מולה לאיטן שתי עיני התכלת הנפוחות לחריצים צרים, מסונוורות מהאור. הוא משפשף את עפעפיו ואחרי שהוא מעביר לשון לבנבנה על שפתיו הוא צורד אליה בפה יבש שמעלה ריח רע, "אמא, מה את רוצה. חלאס. תני לישון."

"מה פתאום לישון," היא עונה לו, "כבר שלוש וחצי," ולא מתאפקת ומתריסה, "אם בצבא לא טוב לך ולעבוד אתה לא רוצה אז—" ולוקחת נשימה, "אז לפחות רד לאכול צהריים כל עוד נותנים לך פה," ומייד מתחרטת, אבל המילים כבר חרגו ממנה והן תלויות עכשיו ביניהם, בחלל החדר, כמו מוביילים של בשר סרוח. היא מקווה שלא קלט את מה שאמרה, בכל זאת מנסה לתקן: "ואם היינו נשארים באמריקה עוד כמה שנים, כבר מזמן היינו זורקים אותך מהבית בגיל הזה. קום."

המיטה חורקת תחתיה כשהיא מיטיבה את ישיבתה לצידו, תוהה מתי תבוא ההתפרצות המוכרת שלו, המלווה בדרך כלל בקריאות מתוסכלות: "יופי אמא! תזכירי לי את זה כל יום, Rub it in!‎, למה לא? ועכשיו צאי מהחדר שלי וסְגְרי ת'דלת!" ואם במקרה היה במצב אנכי, שלא כמו ברוב שעות היום, היה טורק את הדלת עד שהמשקופים הזדעזעו והקיר נסדק.

אבל היום בנה פוקח זוג עיניים כחולות להפליא, מרים את הגבות בהבעת התפעלות ומעקם את פיו למשהו דמוי חיוך. "ואו, אמא, את כל זה אמרת בנשימה אחת?"

אז הוא בכל זאת שמע.

הוא ממלמל עוד משהו שהיא לא קלטה והיא מתמלאת רוגז על כך, ולפני שהיא מספיקה להידחק אליו שוב, נמרוד חוזר ומגיף את עפעפיו מפניה, מפני האור, מפני כל־העולם־המזוין־הזה, ומוריד את הראש בחבטה אל הפינה שלו שבין הכרית והקיר. כבר כשהיה תינוק אימץ את התנוחה הזאת — על הבטן עם הפנים לקיר, הראש דחוק בפינה ככל יכולתו, ידיו מאוגרפות — ועדיין הוא דוחף את ראשו אל אותו המקום בדיוק. היא לא יודעת למה, אבל זה עשה אותו בעיניה פגיע וזקוק להגנה, כאילו מטרה נסתרת מסומנת לו על המצח, ועין, נסתרת עוד יותר, עוקבת אחריו מאחורי כוונת לכל מקום שהוא הולך; ולמרות שגדל ככל הילדים והיה לילד בריא וחזק, תמיד ראתה את פגיעותו בנקודה ההיא בראשו שהשתוקקה תמיד בשנתו למקום מוגדר, מוגן וחמים.

כשהוא מסובב את פניו לקיר, נחשף לעיניה הקעקוע שעדיין מעורר בה התנגדות בכל פעם שבנה מפנה לה עורף, צרוב בבשרו קצת מתחת לקו השיער: דרקון גדול, כחול, רושף אש ובתוכה מגן דוד. עכשיו, ששכב על בטנו, התעוותה דמות החיה המיתית בין קפלי העור הבהיר, וצורתה התלכסנה והיטשטשה למין קשקוש.

נמרוד שב ונרדם. היא מלטפת את גבו המיוזע בהיסוס מרוכך. אז מה השתבש? היא תוהה. ומתי השתבש? כבר זמן מה שהיא טרודה בשאלה הזאת, והוסיפה וראתה בערב ההוא — שבו חזר מהנסיעה עם עידו לתל אביב גלוח ראש ומקועקע — מעין ציון דרך, נקודה במפת הדרכים של חייהם שסימנה את השינוי שחל בבנה, רגע שממנו והלאה לא שבו הדברים להיות כמקודם. בהיסח הדעת היא מתכופפת לרצפה ומתחילה לעשות סדר. מרימה חולצה אחר חולצה, אוספת גרביים וכשהיא מושכת את מכנסי הג'ינס שלו נשמטים מאחד הכיסים שלושה מטבעות של עשרה שקלים, מתגלגלים לרצפה ומצטלצלים. היא עוצרת את תנועת ידה באוויר. נמרוד משנה את קצב נשימתו, מתהפך על הצד, ישן. בתוך כך נחשפת רגלו ומבצבצת מבין קפלי הסדין.

*ההמשך זמין בספר המלא*