ליבשן

גַבּי
 
להתאהב באשה זקנה. אֶה, בחיים לא הייתי מאמין שדבר כזה יקרה לי. וזה לא שאני תיכוניסט חתיך מהסרטים והיא אנני ז'יררדוֹ, בכלל בכלל לא. אני בן ארבעים וקצת, מקריח, שָמן. היא בת שמונים פחות קצת. האהבה אורבת לנו במקומות הכי לא צפויים. כמו המוות. והיא יכולה להיות ביזארית כמו בסרט שוליים אוסטרי. היא אמרה שהיא דווקא מאוהבת בהתפוררות האנושית. אני אמרתי שאיני מבין. היא הציתה לה סיגריה בּרודוויי ואמרה שאיפֹה שנגמר הבנאדם שמה מתחיל האלוהים. זה מצא חן בעיני. היא סיפרה שהיתה בסוף החיים שלה וחזרה משמה. אני חייכתי. וקצת עיקמתי את הפה, אבל מבִּפנים, כדי שהיא לא תבחין. והיא צחקה, "למה 'תה מעקם ת'פּה שלך, אמרתי מַשוּ לא רציונלי?" למזלי פֵיי משכה אותי אחריה, ליָקָרַנדה שלה. איפה זה הסוף של החיים?
הכול התחיל בגלל החתולים בחצר. הזקנה הדביקה אותי באהבתה לחתולי אשפתות, "יש בחיות האלה מַשוּ שמושך אותי וגם דוחה. כמו סקס, כמו פיתוי. כמו החיים." אני נדלקתי. ונגררתי. ככה אני, נגרר. אהבה אומרת שזאת הבעיה שלי - אינפנטיל, מקוּבּע מבחינה רגשית ובלי חמלה מי־יודע־מה - ושאני צריך להתחיל לחשוב ולהתנהג כמו אחד בן ארבעים־וְ. "את משבר גיל הארבעים בטח תעבור בגיל שבעים", היא צוחקת. אני אדיש. אולי זה בגלל שאין לנו ילדים. בזמן האחרון התרחקנו. אבל אני לא מקטר, חס וחלילה. היא אשה טובה, אהבה שלי. התאהבה בי לפני שבע־עשרה שנה - במקרה - בגינה הקטנה ברחוב נתן החכם. עם הכלבים. היא עוד אוהבת. אצלי זה מהאינרציה. וגם קצת מהאנוכיות הטבעית שלי. ועכשיו החדשה. הסבתא של הפיתויים עם החתולי זבל. הלוואי שיכולתי לאהוב את אהבה כמו שהיא אוהבת אותי. אפילו במקרה.
איך להתחיל? זה הרי כמעט מטורף. וגם פשוט. כמו החתולים. החתולות בעצם. ירדתי בערב עם הכלבות, לפיפי אחרון, לגינה שמחברת את בּלוק מספר 17 עם בּלוק מספר 19. עם סתָוי שכבר בקושי הולכת ועם פֵיי שרצה כמו משוגעת. ולך תתמרן. סתוי באה עם אהבה, ועם הפיאט ספורט הראשונה, ופֵיי באה מ"תְנוּ לחַיות", עם שם אנגלוסֶקסי ועם המון שְׁערות. "אולי תשתלט כבר על הטֶרייר הזה," היא זרקה לי. "הבנות משתגעות לי." כך היא קוראת לחתולות שלה, "הבנות שלי". אני משכתי את פֵיי. בלילה היא מחליפה להן את המים. "נעים מאוד, אני גבריאלה. אבל אתה יכול לקרוא לי גבי אם אתה רוצה. גבריאלה נשמע פטישיסטי, לא?" צחקתי ביני לביני, הגברת הזאת בקטע של ביזאר. "נעים מאוד, גם אני גבי." לחשוב שקוראים לנו באותו השם, זה כבר חימם אותי, אֶה. ושלא תחשבו שאני סוטה וכאלה, מה פתאום. יש לי חולשה כזאתי, מושרשת, לנשים זקנות. עוד משהייתי ילד. מורות מזדקנות מכּורבלות בסריגים סינתטיים תמיד הלהיבו אותי. וגם אחיות פנסיונריות מתנדבות בקופת־חולים. ואל תשאלו אותי למה. אין לי הסבר הגיוני. אהבה אומרת שזאת השתקפות של האובּססיות שלי, נקיונות וסדר ואיסוף ענתיקות וכאלה. כמו זקנה בעצמי. אני יכול להתחרפן אם השטיח לא מיושר לקו של הבלטות. ואני גם מתקלח שעות. אולי זה בגלל החֶסר הזה, מהילדות, כשהיינו צריכים "להתקלח בצ'יק", שיישארו מים חמים לכוּוּוּוּלם. היינו אבא ואמא פלוס ילד פלוס סבתא וסבא. גם אמא היתה מטורפת על ניקיון, אצלה היינו מרחפים. אוי ואבוי לי אם הייתי משאיר סימנים על הרצפה הרטובה, הייתי חוטף סימנים בעצמי. כחולים. אהבה מסבירה כל דבר דרך השתקפויות. אני חושב שזה טיפשי. זה מרוב שהיא שקועה בלנתח את החיים האומללים שלה. אולי החסר הזה, באמא ובאבא שכבר אין לי, מפיל אותי על זקנות. אולי. "אתה מהסביבה?" היא שאלה. "כן. מספר 17." "אני 19, קומה שלישית בלי מעלית." ביני לביני התפלאתי, איפה היא היתה עד היום? אבל חששתי לשאול, לא רציתי להביך אותה. היא השיגה אותי, "אתה חדש פה אתה?"
אחר־כך הכירה לי את "הבנות". הֶלגה, בֶּבּי, גרֶטֶה, סופי, מרלֶנֶה ולילי האפורה היפהפייה. כולן מעוקרות, חוץ מסופי. רואים לפי החתך באוזן. הווטרינר העירוני מסמן אותן לאחר העיקור. "רמז בשביל החולירות מהעירייה, שלא יחטפו אותן בטנדר של הרֶשע." היא לקחה אותן במונית ל"צער של הבעלי־חיים", לעיקור. חוץ מסופי שהבריזה לה. "אבל אין מה לדאוג, רק היא גומרת להיניק ואני ישר חותכת לה." "שלי מעוקרות," אמרתי. "הבת־זוג שלי עיקרה אותן כשהגיעו." הגברת הזקנה ניסתה להסתיר טיק עצבני בפּנים. מה, היא כבר מקנאה לי? אֶה, אולי זה בראש שלי, לך תדע. פֵיי משכה הביתה. אני משכתי אלי. גבריאלה הציתה לה בּרודוויי חדשה, "אתה אין לך שליטה על הטֶרייר הזאתי, זה אומר עליך המון." אני הרמתי גבּה, "המון?" האפורה התחככה ברגליה, "אבל זה בסדר. דווקא מתאים לי ככה. אני צריכה גברים חלשים. אין לי סבלנות לַאוּבֶּר חוּכֶמים החדשים, האלה מההיי־טק שְמַייטֶק." מעודכנת, חשבתי ביני לביני, אבל לְמה היא "צריכה" אותי, לכל הרוחות?
החתולות התקבצו סביבה. סופי באה אלי. "זאתי חברותית למות עליה. בסוף ירצחו אותה העַרסים מהעירייה." פֵיי ריחרחה לה את הרקטום, סופי התחככה בה והוציאה יללה. פיי נבהלה והתרחקה. סופי הלכה אחריה כלא מוותרת. התמונה היתה משונה. כלבה וחתולה מתוודעות זו לזו. היתה שם סקרנות, ללא ספק. וגם חמלה. סופי התמסרה לאצבעותי, היא נשכבה על הדשא וגירגרה, והניחה לי למזמז לה את החזה. הפרווה היתה נעימה למגע האצבעות כמו סוודר קשמירי. ולחשוב שזו חתולת זבל בעצם. הפְּטמות היו נפוחות. וגם הבטן. העיניים נעצמו. "חתיכת חרמנית המינקת הזאתי," גבריאלה ציחקקה, "נדלקה על הצורה שלך." הז'רגון של הזקנה ממספר 19 כמו של סטנד־אפּיסט, חשבתי. והיא לקחה שכטה והמשיכה, "גם אני קצת נדלקתי עליך. רוצה להיות סחבּק שלי?" אצבעותי ננעצו בפרווה העדינה על בטנהּ של סופי. המינקת נבהלה וקפצה על פני, מותירה שׁריטה על לחיי. "הֵיי, מה יש לה, לחתולה הזאתי?" ניסיתי להסיט את השיחה לפטפוטי חתולים. אבל הגברת הזקנה חתכה אותי: "רוצה או לא? אני לא ייעלב אם תגיד לא. אמרו לי המון לואים בחיים." כמעט שהסמקתי. וגבריאלה משכה באפה. חשתי עקצוץ במבושי. אֶה, משהו התעבּה שם למטה. וקצת נבהלתי. וואללה, הזקנה הזאת מעמידה לי אותו. היא הרימה את סופי ובדקה אותה, "תראה איזה טראומה הבאת לה במוח. היא עדינה שזה משוּ, החתולה שלי." סתוי חירבנה על הדשא. ואחר־כך התיישבה. "אז אתה רוצה להיות סחבּק שלנו או לא?" הינהנתי־לא־הינהנתי. "זה לא קשה בכלל, רק צריך להוריד לנו אוכל בוקר וערב, ולהחליף את המים. שלא נמות, חס וחלילה. וגם לתת קצת תשומת־לב לפעמים, בשביל שאפשר לסבול את החיים בזבל. קלֵי־קָלוטו."
לפני שנפרדנו גילתה לי שסוף החיים הוא במָקום המשוגע הזה, איפה שהנִבזות האנושית מתערבּבת עם החמלה. אני לא הבנתי. והיא צחקה, "לא נורא, דוּמְקוֹפְּף. אולי פעם תבין. ותחשוב עלי, כי אני לא אפסיק לחשוב עליך בלילה. וגם הבנות." הייתי חלש. ורגיש. קצות העצבים שלי הזדקרו מתוך האפידרמיס, כמו חיישנים, חשדנים אל העולם, אבל גם מתמסרים. היא הלכה. אחריה הלכו עשן הסיגריה שלה וריח הבושם שלה ו"הבנות". הֶלגה, בֶּבּי, גרטה, סופי, מרלנה ולילי האפורה היפהפייה. אשה זקנה עם תסרוקת מנופחת. בננה סטייל אורה נמיר, אבל עם יותר מדי ספריי. סריג סינתטי דקיק מוטל ברישול פסבדו־אלגנטי על כתפיים חדות. מכנסי בַּנְלון בגיזרה גבוהה. בושם חריף כזה. פתטי קצת. כמו או־דֶה־טואלט של אחיות מזדקנות בקופת־חולים. מאופּרת בהגזמה, כמו גיבורה בסרט של פריץ לאנג. מעשנת כמו קטר. ובלונדינית.
"מאיפה השריטה הזאת?" אהבה שאלה בלילה, כשהיינו עומדים זה ליד זה מול המראה בחדר האמבטיה. אני הייתי עוקצני: "מאהבת. קוראים לה סופי. והיא מינקת." אהבה תקעה מברשת שיניים בפיה. אני התעלקתי על החניכיים עם המברשת החשמלית. איש ואשה עירומים, ואילמים, מול מראה שמשקפת להם את הסבֶל שלהם - גם מנורת ההלוגן המעוצבת לא עושה איתם חסד ברגעים כאלה - מגלה להם את הרוע שלהם, ואת הפַלוּלוֹת שלא מפסיקות לגדול, את השיער שכבר לא צומח במקומות הנכונים, להכעיס. אשה שקוראים לה אהבה ואין לה אהבה. זה טרגי, לא? נו, מה נשאר לנו מהאהבה שלנו? ארבעה חדרים עם מעלית, שתי כלבות, אוסף של ענתיקות שמשתלטות לנו על החיים, מַזדה לַנטיס ורנו מגאן, חשבון בדיסקונט ובסיטי בנק לונדון - אם יזרקו אותנו לים, חס וחלילה - אביגדור אריכא אחד בסלון וצלוליטיסים. איש ואשה די עלובים. ועכשיו נכנסה הגברת הזאת ממספר 19. אני רואה אותה במראה, נשקפת לי בפנַי. קצת תשומת־לב בשביל שאפשר לסבול את החיים בזבל. אֶה, רק שלא התחרפנתי. אהבה מרחה קרם לחות על פניה, במהירות, לצאת ידי חובה, ויצאה אל חדר השינה. אני עברתי לחוט הדנטלי. שעות אני משקיע ברווחים שבין השיניים. יש לי נסיגת חניכיים. אהבה אומרת שהנסיגה היא במקום אחר לגמרי. אמא היתה זורקת עלַי קולבים ומסרגות, אני הייתי סופג אותם בקלי־קלוטו. גם אבא. וסבתא. אולי זה בא משם. לך תדע, דוּמְקוֹפְּף. תגידו, היא נכנסה גם לפּה שלי? אל תשאל שאלות, ממילא התשובות מסובכות לך. נו, טוף. היי־טק שמַייטֶק. צריך להוריד לבנות אוכל בבוקר. מרטתי שערות מהאף, ומהקטע הזה שבין הגבות. אהבה נחרה. שמעתי גם את הריר. ואת הכעס הקטן שהיה מתחבא אצלה בסינוסים. דחקתי באוזנַי אטמים טבעיים, משעווה, וכיביתי את מנורת ההלוגן האכזרית. בחושך העולם נראה הרבה יותר מפוּקַס.