לתפוס שחיתות

גילוי נאות

ספר זה נכתב מנקודת מבטי האישית, לאחר 26 שנות שירות כקצינת משטרה בלהב 433.

את הספר הזה כתבתי במשך שלוש שנים. שלוש שנים של חזרה אל זירות פשע, אל חדרי חקירות, אל זיכרונות שחשבתי שקברתי. שלוש שנים שבהם הסיפור שלי, שכמעט נשכח, מצא קול.

התוכן מבוסס על חוויותיי וזיכרונותיי המקצועיים והאישיים, ואינו מהווה מסמך רשמי של משטרת ישראל או של להב 433. אין למשטרת ישראל או ללהב 433 קשר ישיר או עקיף לכתיבת הספר, לפרסומו או להפצתו.

ספר זה אינו בא לקבוע מסקנות משפטיות, אלא להאיר את העולם הפנימי של החקירות, ואת הדינמיקה האנושית שמניעה אותן. אני מקווה שהקוראים יקבלו הצצה אותנטית לעבודה המורכבת של חוקר משטרתי, להבנת הדילמות, הלחצים והמחירים האישיים שמשלמים אלו שנלחמים על חשיפת האמת.

שחיתות היא לא רק תופעה משפטית. היא תופעה תרבותית. רק כאשר הציבור ידרוש אחריות ושקיפות אמיתית, ניתן יהיה לשנות את המציאות.

יריית פתיחה

5 ביולי, 2015

קול ירייה בודדת החריד את השקט בפאתי העיר מודיעין עם עלות השחר. משק הציפורים המבוהלות נבלע אל תוך הדממה המוכרת של תחילתו של יום חדש.

הקול המתכתי העמום בקע מתוך רכב משטרתי לבן, שעמד בשטח מבודד בשולי הכניסה לעיר. כדור בודד פילח את הלב, חוצה את הגוף בסערה אל מושב הנהג, מפלח במהירות גם את המושב האחורי ונבלם רק בלוחית הרישוי האחורית של הרכב.

תת-ניצב אפרים (אפי) ברכה, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה בלהב, יחידת חוד החנית של משטרת ישראל, ירה בליבו.

כמה ייאוש וכאב צריך אדם לחוות כדי להגיע למצב שהוא מכוון נשק אל ליבו וסוחט את ההדק? רוב האנשים שבחרו לסיים בצורה כה טרגית את חייהם עם אקדח, כיוונו אותו למקומות אחרים. לרקה, לתוך הפה, מתחת לסנטר, ובעיקר לראש – להפסיק את זרם המחשבות הכואבות ואת הסבל.

הלב הפצוע של אפי דימם קשות עוד הרבה לפני שהכדור הבודד ניפץ אותו לרסיסי כאב קטנים אשר התפזרו בכל חלל הרכב. כדור שהביא קץ לסבלו המתמשך של מי שהקדיש את ליבו ואת חייו לרדיפת הצדק והאמת, תוך הקרבה בלתי נתפסת של מי שהיה מורו ורבו.

פרשת "הרב והניצב", שהסעירה וטלטלה את המדינה במשך חודשים ארוכים, הגיעה לסיומה המכאיב והמחריד.

• • •

הפרשה הזו החלה בקשר עמוק ורב שנים בין אפי ברכה לבין מי שהיה רבו, הרב והמקובל יאשיהו פינטו. פינטו נחשד באי-סדרים כספיים בעמותת "חזון ישעיה" שאותה ניהל. החקירה הזו התנהלה זמן רב, ובשלב מסוים החליט כבוד הרב המהולל לנצל את הקשר והכבוד שרכש לו אפי, ולפנות אליו, כאשר שימש בתפקיד בכיר בחקירות.

פינטו הציע לאפי שוחד כספי בתמורה למידע פנימי בנוגע לתיק המתנהל. בקשה אומללה זו הציבה את אפי בהתנגשות קשה בין שני העולמות המהותיים ביותר שלו, המשטרה והדת, וגרמה לו לבחור, ללא היסוס ועם זאת בקושי רב, בדרך הישרה, אשר לה היה נאמן תמיד. הוא דיווח לממונים ואף תיעד את ניסיון השוחד.

מאותו רגע החלה מפולת שלגים מטורפת אשר סחפה עימה לתהום את כל המעורבים בפרשה. פינטו "זכה" בעקבות הדיווח והעדויות לכתב אישום בגין שוחד. כדי להיחלץ משיני המאסר שאיים עליו, פנה אל היועץ המשפטי לממשלה והציע, בתמורה להקלות בתיק שבו הוא מואשם, מידע מפליל על קציני משטרה.

ביניהם היה גם ניצב מנשה ארביב, מי שהיה מפקד להב 433 ושימש בעבר כנציג המשטרה הבכיר בארצות הברית. לכאורה, כך טען פינטו, ניצב ארביב קיבל טובות הנאה באמצעות שליחו של הרב בעת ששימש בתפקידו בניכר.

מכאן החל מחול שדים. חקירה נפתחה במחלקה לחקירות שוטרים כנגד ארביב. במענה לטענת הצעת השוחד לאפי ברכה, טען המקובל כי זו לא הייתה הפעם היחידה, וכי הוא נתן לברכה שוחד במספר הזדמנויות שונות.

ככה זה. יש כאלה שכשהם נופלים, ינסו להפיל את כל מי שניתן כדי להציל את עורם. ויש כאלה שתורתם אומנותם, אבל עשרת הדיברות הן, מבחינתם, המלצה בלבד. תן להם בעיה והם ימצאו קונסטרוקציה הלכתית להכשירה.

למרבה הצער והאירוניה, הצליח הרב הנאשם בפלילים לעורר תחילה ספק בנוגע להתנהלותו של אפי בקרב המשטרה והפרקליטות. ספק שקרי חסר בסיס או הצדקה.

ביום בהיר אחד, התנגשו שני העולמות של תנ"צ אפי ברכה חזיתית לנגד עיניו. הם הכניסו לסחרור אותו, את משפחתו, את פקודיו ומערכת שלמה ששירת במסירות אינסופית. מערכת אשר, ברגע האמת, סובבה את גבה אליו ללא אומר.

וכך, בהינף שקר, הפך ברכה מחושף ותופס שחיתות – לקורבן שלה.

במהלך שלוש שנים חסידיו של המקובל הגישו נגד אפי שני בג"צים וכמות עצומה של תלונות שקריות. למען הסר ספק, הבג"צים נפסלו על הסף ונקבע כי לא נפל רבב במעשיו. גם טענות השוחד השקריות מצד פינטו נבדקו מלפני ומלפנים, והחשד לכך נשלל לחלוטין.

• • •

מותו של אפי ברכה טלטל את עולמי. בדיעבד, הירייה בליבו הייתה גם יריית הפתיחה להתפכחות הכואבת והקשה שלי בתוך הארגון שהיה לי בית.

תהליך זה האיר באכזריות זרקורית את הצביעות, את האמת המעוותת ואת הערכים המודולריים והרעועים של מפקדים ובכירים בארגון. הוא חשף את ההבנה המכאיבה שמי שרודף אחרי צדק מוצא עצמו רדוף, בודד, המום ומתוסכל.

בסופה של ההתפכחות מצאתי עצמי מחוץ למערכת עם ההבנה המכאיבה שהשחיתות נמצאת בכל מקום, גם אצלנו בבית.

• • •

מעולם לא חלמתי להיות שוטרת.

אני לא מאלה שידעו מגיל צעיר מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. למרות שאת שירותי הצבאי ביליתי כשוטרת צבאית, כשסיימתי את השירות נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעבוד עם מדים. כמה אירוני. מעולם לא חשבתי שזו תהיה הקריירה שלי, הייעוד. זה לקח זמן. וכמו במקרים רבים – הדרך חכמה מההולך בה.

אל המשטרה הגעתי די במקרה. רציתי פסיכולוגיה, והיה מסלול של קרימינולוגיה. "קרימינולוגיה זו פסיכולוגיה של הפשע." שמעתי את המשפט, והוא הילך עליי קסם. בזמנו זה נשמע סקסי ומסתורי. פסיכולוגיה של פשע. זה בדיוק מה שרציתי, רק עם טוויסט. נרשמתי מייד.

בשנה הראשונה ללימודי התואר, חברה ללימודים הציעה שנתגייס לחצי משרה במשטרת ישראל כמפקדות בסיס משמר אזרחי. עבודה זמנית. זה נשמע לי מופרך בהתחלה, אבל מה עוד יעשה קרימינולוג בארץ הקודש?

כך מצאתי עצמי כחוּלת מדים, נושאת נשק, לא לגמרי מחוברת לארגון הזה. ועדיין, גם אז, לא חלמתי לרגע שהמסלול שאני עולה עליו ייקח אותי למחוזות רחוקים כל כך.

לקח זמן רב עד שזה הפסיק להרגיש כמו תחפושת.

זה קרה רק בשנתי השלישית, כשהגעתי לחקירות. אז, ורק אז, נפתחו שערי הייעוד שלי לקול תרועת אורקסטרה מפוארת. הרגשתי שמצאתי בית. כמו שידוך שלקח לו זמן לפתח ניצוץ, אבל כשזה קרה ההתאהבות הייתה חזקה ובלתי נשלטת.

בעשרים ושש שנות שירותי במשטרת ישראל, עשרים וארבע מתוכן היו בעיקר כקצינת חקירות במגוון רחב של תפקידים. נולדו לי שני ילדים, והשלמתי שני תארים נוספים במשפטים פלוס התמחות. נחשפתי למאות פרשיות מכל מין וסוג. בעשר השנים האחרונות שחתמו את שירותי, שימשתי כראש מחלק חקירות ביאח"ה (יחידה ארצית לחקירות הונאה), להב 433.

שנים אלה הן הבסיס לכתיבת ספר זה.

החשיפה שלי לעומק השחיתות הציבורית בארץ, על כל גווניה, הובילה אותי להבנה העמוקה שיש צורך בחשיפה הפוכה. צריך ללמד ולהסביר איך זה עובד באמת, איך זה מרגיש מבפנים. צריך גם להסביר את הבורות והרשלנות שגורמות לנבחרי ציבור לרדת מהחליפה המהודרת ולעלות על סרבל כתום, או לכל הפחות לשבת כעצורים בתא הנאשמים בהארכות מעצר מיותרות ומתוקשרות.

חשוב להציף את התסכול שחשים חוקרי המשטרה לנוכח המידע הרב שנגלה אליהם, ולנוכח האכיפה וההרתעה הנמוכה, שפשוט לא עובדות!

בעשור האחרון, חרף כל הפרשיות המתוקשרות, השחיתות רק הלכה ועלתה על גדותיה. כשהיא מציפה את רחובותיה של המדינה בנהרות של מי ביוב מזוהמים שמגיעים מהפסגה וניגרים עד לסמטאות הצרות ביותר. כשהיא מאיימת לכלות אותנו מבפנים ומבחוץ.

הספר הזה החל להיכתב מעצמו כמעט, בשנה השנייה של הקורונה. בין סגר לסגר, בין תגבור לסבב לחימה, ותוך כדי פרישה כואבת ממשטרת ישראל ופשיטת המדים הכחולים.

בעת כתיבת ספר זה, בשלהי 2024, בתוך שנה קשה שגרמה לנו להתגעגע למגפה העולמית, תקופה זו נראית כמו עידן התמימות השלטונית. תוך שנה אחת, שהחלה בהפיכה משטרית משפטית וחוקתית אשר איימה להחריב פה כל שריד של דמוקרטיה, והסתיימה בשואה שנייה. האירוע המחריד של השבעה באוקטובר, שאיש לא יכול לדמיין, חשף את ערוותה של היהירות והמיתוס הישראלי הכול יכול, וריסק בשבת שחורה אחת את כל מה שחשבנו על עצמנו ועל האויבים שלנו.

אם נסתכל רק רגע אחורה, אל שלושת העשורים האחרונים שעברו עלינו, נוכל לראות באופן מוחשי את האבולוציה של השחיתות שהביאה אותנו עד הלום.

השחיתות משתלמת.

הבלון מאשקלון

תיק איתמר שמעוני

נקישה בדלת

05:00 בבוקר.

חשוך עדיין ברחוב היוקרתי, השקט מאדם, המשופע בווילות מנקרות עיניים. רוחות קרירות של בוקר מנשבות על פניי, ואני עומדת מול דלת לבנה מעוצבת ועצומת ממדים, לוקחת נשימה עמוקה, מחכה לאות, לאישור כניסה.

כמוני ניצבים עוד צוותים רבים ברחבי העיר הדרומית, עומדים מול דלת, מחכים לאות. כולנו ניכנס יחד, במקביל. אני עושה את זה כבר שנים. זה ריטואל קבוע שחוזר על עצמו, ועדיין, כל פעם מחדש עובר בי רעד קל לפני שאני נכנסת פנימה.

בעוד רגע קט תטלטל הכניסה שלי את עולמו של מי שנם את שנתו עדיין. הלוואי שיכולתי לקרוא לה "שנת ישרים". היא לא. ובכל זאת, הפלישה החוקית הזו שלי לתוך קודש הקודשים, היכל הפרטיות של האדם באשר הוא, לא מובנת מאליה.

בכל חיפוש שערכתי בחיי התגנבה לליבי מחשבה אפלה – מה אם זו הייתי אני? אני שדופקים לה בדלת בחמש בבוקר ומחטטים לה בארונות ובמגירות, איך הייתי מגיבה? מה הייתי עושה?

הרגע הזה, שבו אני נכנסת לבית זר עם צו חתום בידי שופט המאפשר לי לפתוח מגירות, ארונות, תיקים ולחטט במסמכים לעיניהם המשתאות של דיירי הבית, הוא רגע מכונן בחקירה.

אני נוקשת בדלת.

ראש העיר פותח בתחתונים, מבולבל.

אני מציגה בפניו תעודת שוטר, מציגה את עצמי ואת תפקידי – ראש מחלק חקירות ביאח"ה להב 433. אני משתדלת להישמע סמכותית ורגישה כאחת. אני יכולה ממש לשמוע את הלמות ליבו, את פיו המתייבש בעודי מגישה לו צו חיפוש עם שמו המודגש. אני מודיעה לו שהוא חשוד בעבירות מין, עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים והלבנת הון.

אני לא בטוחה שהוא קולט את עוצמת החשדות נגדו. הוא בוהה במסמך, טרוט עיניים, ממלמל לעצמו, מסתכל עמוק בעיניי. את יודעת מי אני? אני יכולה לשמוע אותו צועק ללא מילים ומחפש תשובות.

אין תשובות כרגע, רק שאלות.

תוך שניות נכנסים שלושת הבלשים שאיתי, מתפזרים כמו נמלים בחלל הבית.

אני יודעת עליו הכול כמעט, על האיש בן ה-47 הנמוך והקירח שעומד מולי. הוא מטאור בשמי עולם הרשויות המוניציפליות, כוכב עולה ממש. שום דבר מהזוהר הנסוך על פניו כשהוא מופיע בתקשורת לא נמצא עכשיו. זה רק הוא, בתחתונים כחולים ורופסים, אוחז בצו, אני, ושלושה בלשים.

הינה זה מתחיל.

• • •

רוב הבתים שחיפשתי בהם היו לבנים.

עיצוב נקי, לבן, בוהק, מוקפד, מסנוור כמעט. יכול להיות שהעיצוב הלבן אומר משהו על בעלי הבית, על הניסיון לחפות על הלכלוך. לסנוור, שלא יראו את הצבעים האפלים שבאמת דרים בבית.

תוך כדי כניסה אל הסלון המפואר, הפער בין הלובן המלאכי שנגלה לעיניי לבין כמויות המידע שמתרוצצות במוחי על האיש – עצום. תהום שלמה פעורה בין הטוהר שבו הם גרים לבין טוהר המידות שבו הם לוקים. בהמשך הוא גם יגיע עם חולצה לבנה ובוהקת לבית המשפט, לשמוע את כתב האישום שמוגש נגדו.

אני מזדהה עם חוסר האונים, בעיקר של שאר דיירי הבית. ברוב המקרים הם לא יודעים דבר. זו סיטואציה שלא ניתן להתכונן אליה לעולם.

ובכל זאת, ברוב המקרים, לאחר ההלם הראשוני, מושא הצו מבין עמוק בליבו מדוע אני כאן. במוחו מתרוצצות אלפי מחשבות, ואני יכולה ממש לשמוע אותן. מי הלשין עליי? מה הם יודעים? כמה הם יודעים? מה הם ימצאו? למה לא מחקתי מהפלאפון הודעות? עם מי אני יכול לדבר עכשיו? את מי אני שולח למשרד שלי "לנקות" את השולחן, את המחשב? הם יחפשו גם ברכב?

כן, התשובה היא כן. אנחנו נחפש גם ברכב, וגם בלשכה, ובכל מקום שהראיות ייקחו אותנו אליו.

אחד הבלשים מתלווה אל ראש העיר לחדרו להתלבש, ואנחנו ממתינים בסלון. הוא חייב להיות נוכח בכל מהלך החיפוש, חייב לראות בעיניו את החיטוט בחפציו, שלא תעלה טענה בעתיד שהמצאנו, ששתלנו ראיות בחיפוש. בינתיים אני מתהלכת באיטיות בסלון העצום והבוהק, שבמרכזו משתלשל שנדליר רחב ממדים, מגלומני, המתחרה בזו של בעליו.

יש חוקים מאוד ברורים בחיפושים הללו. אני שואלת אם הוא מעוניין בעדים נוספים בחיפוש. אנחנו חייבים לשאול את השאלה הזו, אלא אם השופט ציין אחרת בצו.

הוא משיב שלא. רוב החשודים שחיפשתי בבתיהם סירבו בנימוס להצעה הזו. אף אחד לא רוצה עדים לרגע השפל הזה בחייו.

• • •

מה מחפשים? מאיפה מתחילים?

ברוב המקרים קודמות לחיפוש הזה, ולמפגש פנים מול פנים עם מושא החקירה שלי, חקירות מורכבות ומקיפות הנמשכות לעיתים חודשים ארוכים. איסוף סיזיפי כמעט של חשבונות בנק וניתוחם, איסוף מסמכים, איסוף שקט של ראיות, איסוף מודיעיני, מעקבים, האזנות, שיתופי פעולה עם רשויות המיסים, הרשות להלבנת הון וגופים רבים אחרים. וכמובן ישיבות אינסופיות, מצגות מול בכירים, דיונים עם פרקליטים מלווים, ניתוחים ואינספור מחשבות.

כשאני נוקשת בדלת, מושא החקירה שלי כבר קנה לעצמו ביושר את הזכות להיחקר. הדרך לחיפוש הזה ול"פְּרוץ", כפי שהוא נקרא בעולמי, ארוכה, מתסכלת ורוויית קשיים. הוא קיבל את כל האישורים הרלוונטיים מהגורמים הבכירים ביותר.

אני מגיעה כדי להשלים את הפאזל. כדי לתפוס את הטלפון הסלולרי, שברוב המקרים מהווה תיבת פנדורה שלמה של ראיות נוספות מפלילות, אוצרות של ממש. אני באה כדי למצוא את הפתק הקטן הזה, את המסמך שהוא לא שמר בלשכה המפוארת שלו משום שחשש שיתגלה. דבר מה נוסף, כלשהו.

במקרים מסוימים תפיסת מכשיר הפלאפון היא מניעת אפשרות לשבש ראיות או לתאם גרסאות. ההגעה שלי אליו בחמש בבוקר היא כדי לתת לו הזמנה רשמית ידנית לפתיחה הרשמית והחגיגית של החקירה שלו.

אז מה אנחנו מחפשים, בעצם, בבית היפה והלבן להפליא הזה, שלכל פינה בו הוקדשה מחשבה?

עבירות שוחד הן מזמן לא מעטפה עם שטרות שעוברת מתחת לשולחן במסעדה אפלולית או במשרדים מהודרים. הן הפכו עם השנים מתוחכמות ומורכבות, וברוב המקרים הן ללא ריח או צבע. כמו בעיצוב הבית, מוקדשת להסתרתן מחשבה רבה. ובכל זאת, בשלב מסוים בחייו של נבחר הציבור או הבכיר, הופך הכוח העצום שיש בידיו למגלומניה. לזחיחות שתוביל אותו לטעות.

עם השנים נוצר במוחו תהליך שגורם לו או לה לחשוב שהכול מותר ואפשרי. שלא יבדקו אותו, כי מי באמת יכול עליו? יש לו סמכות ויכולת לאשר, בחתימה אחת, עולם ומלואו.

אנחנו מחפשים כספת. הערכת העבודה אומרת שיהיו בה מזומנים, ולא מעט. זו הרבה פעמים אינדיקציה מסוימת משום שלרוב השכירים בארץ – ובל נשכח שבסופו של דבר האיש, בכיר ככל שיהיה, הוא שכיר – יש משכורת חודשית רשומה שמועברת לחשבון. ולכן לא אמורות להימצא אצלו ערמות של מזומנים, ואם כן הוא יצטרך להסביר את מקורם.

לא מצאנו מזומנים בממלכה הלבנה.

פעם, מזמן, היו כספות בבנקים. הן היו מוסתרות במרתף, בחדר מבוטן עם דלת פלדה אימתנית הנפתחת עם קוד סודי, וגלגל ברזל שפקיד הבנק סובב ברוב רושם מצד לצד עד שדלת הקסמים הייתה נפתחת. פעם היו שומרים שם כסף מזומן, דולרים. וכל אלה שחשבו שמתחת לבלטות לא אלגנטי מספיק, שמרו שם תכשיטים, מטבעות יקרים, צוואות ושעונים. גם היום יש כספות. הן שייכות לחברות פרטיות שיושבות בבנייני יוקרה. גם אליהן אנחנו מגיעים בסוף, וכך גם השודדים.

אבל אולי מה שאנחנו מחפשים כלל לא נמצא בכספת. הוא יכול להימצא גם במזוודה, בעליית גג, במרתף בארון חבוי. החיפוש דורש ממני להיות יצירתית. איפה הייתי מחביאה משהו בבית כזה?

במקרים רבים התפקיד הזה דורש ממני לחשוב כמוהם. לנסות להיכנס לנעליהם, לחשוב מראש באילו תשובות יבחרו לענות לשאלות הקשות שאשאל אותם מאוחר יותר.

זה רחוק מלהיות החיפוש האגרסיבי שהופך את כל הבית ומשאיר תוהו ובוהו בבית ובנפשם של דייריו. אנחנו לא נכנסים לחדרי הילדים, שישנים עדיין, ומשתדלים מאוד להיות בשקט ולהחזיר למקומה כל מגירה שנפתחת. הכול מאוד אלגנטי וטעון.

• • •

אשת ראש העיר, צעירה ונאה, מסתובבת בבית בפיג'מה ותולה בו מבטים המומים. לפעמים נדמה שהמבט שהיא שולחת אליו אומר אמרתי לך.

הוא נרגע קצת, מציע לנו קפה.

יפה מצידו. הוא מנסה לשדר פאסון, להראות לנו שהוא לגמרי בטוח בעצמו.

זה לא באמת עובד. אגלי זיעה מבצבצים על מצחו ועל ראשו הקירח. אנחנו בתחילת ינואר.

אני מודיעה לו שיודיע לעורך דינו להגיע ללהב, שם יוכלו להיפגש לפני החקירה. הוא לא שואל שאלות מיותרות ומעביר לידי כרטיס ביקור עם שמו של עורך דין פלילי מוכר וידוע. לרובנו אין אחד כזה בשליפה מהירה בחמש בבוקר.

ראש העיר כבר לבוש בחולצה אלגנטית מכופתרת ומכנסיים תואמים. הוא מבין שיצולם היום בכניסה למתחם של להב, שם יארבו לו עשרות צלמים כמו להקת עורבים. הריטואל ידוע ומוכר, וראש העיר הזה הוא מה שנקרא "פרשייה עם פרופיל גבוה" – ברור לו ולכולנו שלחיפוש הזה יש השלכות. יותר מאוחר הוא יאמר בחקירה שידע שנגיע.

אני מבקשת ממנו להכין תיק.

"באמת?" הוא שואל. "אני צריך תיק? בשביל מה?"

הוא כבר מבין את התשובה, ואני ממליצה לו לקחת בגד חם. קר בבית המעצר. כן, הכוונה היא לעצור אותו. לא, אני לא אומרת את זה בקול. אבל הכללים ידועים. הוא צפה בחבריו למקצוע נעצרים בשנים האחרונות בזה אחר זה, שמע את הסיבות ואת הפרשנויות. זה לא מנע ממנו להפסיק או לעצור את השחיתות שנגעה בו. זה לא גרם לו לעצור ולחשוב שאולי יום אחד נגיע אליו, אולי יום אחד יהיה זה הוא שמסתיר את פניו מעדת צלמים בכניסה לבית המשפט. כמו רבים מחבריו המושחתים, הוא היה בטוח שהוא מעל לדברים.

ביני לבין עצמי אני תוהה תמיד מדוע אנשים מבצעים פשעים בעוד הם רואים את חבריהם למקצוע נעצרים חדשות לבקרים. הם הרי רואים שחלקם נכנסים לכלא, מושפלי מבט, כשהם עצמם עדיין יושבים עם סיגר וכוס ויסקי משובח במסעדה יוקרתית, בארוחה הממומנת על ידי קבלן גדול במרחב המוניציפלי שבו הם שולטים, ומדסקסים על המעצר היומי.

זה משום שאיש לא באמת חושב שייתפס.

הזחיחות מטשטשת לא אחת את הקווים, ובממלכה המוניציפלית – שבה ראש העיר הוא המלך הכול יכול – לא נותנים לזוטי דברים לעצור את המרוץ לקדנציה הבאה.

אני מאוד משתדלת לדבר בנועם, אבל לא תמיד מצליחה. הוא רגיל לתת הוראות ולא לקבל, בטח לא ממי שנחתה הרגע בביתו. כשמחפשים בארון הבגדים הוא זורק הערות ציניות, "הזהב לא פה, החבאתי במקום אחר."

אני מחייכת. "נגיע אליו, אל דאגה."

הוא עוד לא מבין. הזחיחות היא וירוס עקשן חסר מודעות. הוא יבין לאט-לאט. יש לפנינו יום ארוך.

• • •

יותר מאוחר אשב מולו. נהיה רק הוא ואני במשך שעות ארוכות בחדר החקירות. אני אשאל שאלות נוקבות והוא... מתחיל כבר עכשיו לנסח את המילים המכובסות שימסור לי בהמשך.

אין לו מושג קלוש כמה מידע כבר נאסף עליו, על משפחתו, על חבריו. הבילויים שלו, חשבונות הבנק שלו, אורח חייו, הכספים שקיבל והדרך שבה בחר להסתיר את המתווה.

תוך כדי החיפוש אני כבר יוצרת עימו אינטראקציה מסוימת, זהירה. לפעמים זה כולל הומור קליל ואמפתיה. נכון, כרגע בעיניו אני התגלמות הרוע, ועדיין הכול מתנהל "פוליטיקלי קורקט". למרות שהוא מעולם לא חווה את החוויה הזו בעבר, הכללים ידועים. שנינו שומרים על פאסון.

אני מוצאת בחדרו הלבן והמהודר פתק כתום קטן ובו רשימה של כ-12 אנשים, שרובם מוכרים לי היטב מתיק החקירה, ולצידם מספרים. סכומים.

אנחנו תופסים עוד מספר מסמכים. ברכבו נמצאים מכשיר הקלטה, קלסר ירוק ושני פלאפונים נוספים, אחד מהם יקבל את הכינוי "פלאפון מבצעי".

שח!

אני מודיעה לבלשים שאיתי על סיום החיפוש.

הם אוספים הכול לארגזים ומנהלים רישום. אני מסמנת לו לצאת עימנו, הוא הרי רגיל שיש לו נהג. נוסעים ללהב. אני לצידו של הבלש שנוהג, והוא במושב האחורי, בין שני בלשים.

• • •

אני מאמינה שמי שבוחר להיכנס לפוליטיקה או למרחב הציבורי מגיע לרוב עם אג'נדה נקייה, עם רצון עז לשינוי ובעיקר עם תחושה בוערת שזה אפשרי. אני לא חושבת שמישהו רץ לבחירות כשהסלוגן הפנימי שמתנגן במוחו הוא "באתי להגשים את חלומי להיות מושחת, בואו נגשים את החלום ביחד..."

השחיתות היא תהליך הדרגתי. זה לא קורה ביום. את או אתה נבחרים תחילה, וכבר אז מתחילה תחושה של הערצה עצמית. "הצלחתי לסחוף את כולם, בחרו בי, אני הנבחר!!!" זה בדרך כלל הולך עם עדת בעלי הון שמכרכרת סביבך בחיוך, עם סיגר וטבעת זהב מגושמת. בהמשך, בחתימה אחת שלך תשלשל לכיסם עוד מיליונים, עוד 40 דירות לפרויקט, עוד אישור בנייה לקניון. ובוקר בהיר אחד תגיע ההכרה שאם החתימה הזו שלך תורמת להתעשרותם בכזו קלות, אז אולי מגיע לך משהו קטן מזה, לא ככה?

כשאנחנו מגיעים למתחם של להב השעה כבר 09:00 בבוקר. זה מרגיש כמו אמצע היום, וסככת הבודקה בכניסה מלאה בצלמים מצוידים היטב.

איך הם יודעים? זה פשוט. דוברות להב מוציאה הודעה קצרה ולקונית על עיכובו לחקירה של ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, ואחרים, בחשד לעבירות מין, שוחד, מרמה והפרת אמונים.

למה עושים את זה? ובכן, בכל זאת צריך לשווק את העשייה של להב, יחידת חוד החנית של משטרת ישראל.

אבל יש להודעה הזו צדדים נוספים. יש מי שההודעה הזו, והפרסומים שיבואו בעקבותיה, יגרמו לו לבוא ולספר את מה שאיננו יודעים עדיין. זו גם הודעה רשמית למעורבים הנוספים בעבירות בתיק הזה שהמשחק נגמר (לפחות בינתיים...) וכשיוזמנו יצטרכו להסביר דברים. וזה פחות קשה כשהמלך של העיר נמצא במעצר. השאר כבר מתבצע מעצמו.

הידיעה לא מספיקה. עדת הצלמים מחכה בכניסה עם זום אימתני, כי אם אין ויז'ואל אין סיפור. זה "נשמע" הרבה יותר טוב כשרואים אותו נכנס ללהב, כשרואים את השוטרים עם הארגזים, כשמצלמים את השלט העצום של "להב" על הבניין המפורסם. אותו שלט שמי שעומד מאחוריו הוא לא אחר מאשר ניצב מנשה ארביב, שהיה ראש להב לתקופה קצרה והתקפל, באלגנטיות ואחר כבוד מפוקפק, ממשרתו הרמה כשנחשד בעצמו בעבירות שוחד כשהמקובל פינטו ניסה להציל את עורו שלו.

אבל הקרדיט על השלט שהפך למותג בהחלט מגיע לו.

"ראש העיר אשקלון איתמר שמעוני חשוד באונס. תגובתו: "אני רגוע". מעצרו של שמעוני הוארך ב-8 ימים, עם אחיו ועם שני בעלי עסקים. החשד הוא שאחד המעורבים שילם לאישה מאות אלפי ש"ח בשמו של שמעוני כדי "לקנות" את שתיקתה. המשטרה חושדת שראש העיר פגע בנשים נוספות..."¹

*המשך הפרק זמין בספר המלא*