ככה זה מרגיש מבפנים

1

הופעה אחרונה בארץ - פרולוג

22:03. מועדון השקמה. דרום תל אביב.

מאחורי הקלעים. יושבים על הספה המעוכה ומחכים שדימה יגיע. ריח של אלכוהול וסיגריות עולה מהכריות. המקום הקטן הזה מלא. יש ברחבה בערך מאה אנשים. חצי חברים וחצי מעריצים. אנחנו באיחור של שעה וחצי. העיקר שעל ההזמנה כתוב "נא להגיע בזמן". אני מתרגש. קם. יושב. מציץ לקהל. חוזר. לוקח שלוק מהבירה. שאכטה. עוד צ'ייסר של ויסקי. סוף סוף דימה מגיע. "טוב שהגעת, כמעט עשינו את ההופעה הראשונה בהיסטוריה בלי סאונדמן," ליפשיץ, המתופף, זורק לו מאחורה. דימה מסמן לנו עם היד "הכול מוכן". הם עולים לבמה.

אני נשאר קצת מאחור לפני שאצא.

הקהל שואג. או ככה לפחות זה נשמע לי. שלוש גרופיות בשורה הראשונה מצלמות הכול. הימנית עם מצלמת פולארויד. מצלמת וזורקת לבמה תמונה ועט. מאחורה מישהו שפך בירה על הבחור שלידו. הם מתווכחים. לא שומעים כלום. רק ידיים באוויר. "תודה לכולם שהגיעו לכאן. ההופעה הזו בזכותכם ובשבילכם. אם לא התמיכה שלכם מההתחלה, לא היינו פה היום. שנה וחצי של עבודה קשה והתגברות על הרבה מכשולים. לכל אורך הדרך אמרו לנו 'לא' בכל מקום שהלכנו. אף אחד לא רצה את האלבום הזה. 'זה נראה כאילו אתה לא מבין במוזיקה,' אמר לי אמרגן טמבל שלא אגיד את שמו (אני מכחכח בגרון)... אלי."

צחוקים. מחיאות כפיים. הקהל מתחבר. אלי מביט בי והעיניים החומות שלו מכווצות, אבל לא ממש אכפת לי מהחמדן הזה. סוגרים דלתות.

המאחרים כבר מצאו מקום. כמעט אין מתלחששים. אני ממשיך. "בהתחלה לא האמנו בעצמנו, ורק בהרבה מזל והתמדה בסוף מצאנו את הדרך. אז תודה לכולם, תודה לך, אימא, תודה לך, אבא, לך, ליפשיץ, המתופף הנפלא שהיה איתי מהיום הראשון, אני עדיין זוכר את הפגישה שלנו בבית הקפה. ואין על מיקי, אסף, דימה, ותודה לגרופית מהשורה הראשונה שזרקה לי תמונת פולארויד." אני חותם על התמונה וזורק אותה חזרה לכיוונה. חברות שלה עושות עם העיניים "אני בהלם... לא מאמינה לך".

עכשיו אני סורק את הקהל. הלב דופק מהר. הרגליים זזות באיטיות. שמים לב שאני לא "קול". ממשיך לסרוק. שורות ראשונות. שורות אמצעיות. שורה אחרונה, איפה שתמיד הייתה יושבת. היא לא הגיעה בסוף. היא לא נמצאת. לא משנה מה עברנו, היא הייתה מגיעה להופעות שלי. גם אם זה היה בפאב מעפן עם שלושה אנשים בקהל, היא הייתה הרביעית. ועכשיו, כשסוף סוף אני מעלה הופעה אמיתית, היא לא הגיעה. "תמיד תמיד, לא משנה מה, אהיה בקהל כשאתה מופיע," היא נשבעה לי במיטה לפני ההופעה הראשונה שלי אי פעם. עכשיו היא לא פה. חסר לי הניצוץ הזה שלה, הדלק שלי להופעה.

האורות כבים. אני מוודא שהמיקרופון סגור. הגיע הזמן לעבור הלאה. לשחרר. למצוא את אהבת חיי ולהפוך את ההיא שלא הגיעה להופעה ל"אהבה ראשונה", התואר "אהבת חיי" יעבור למישהי אחרת. מישהי שראויה לזה. הפעם אוודא שלא מדובר בחיקוי זול, אלא במקור. עוצם עיניים וצועק את שמה הכי חזק שיש. "**** לכי להזדיין." זהו, בחיים לא אומר את השם שלה יותר. נשבע.

2

עף על עצמי

לילה. מעברי המטוס חשוכים. הכיסא לידי ריק. מוזיקה ברזילאית בוקעת מאוזניות שמחוברות למשענת שחוצצת בין הכיסאות. האישה מאחוריי נוחרת. לנחירות שלה יש קצב מסוים, 1..2...1, 1..2..1, כזה שמונע מהאנשים סביבה לישון, וכשאני אומר האנשים סביבה, אני מתכוון אליי. המטוס כולו מנמנם. מדי פעם נדלק אור באחד המושבים. סימן שהשקט הזה מלא חיים, חלומות, ציפיות, געגועים, פחדים והתרגשות. מטוס מכיל בתוכו מאות נוסעים, טונות של כבודה ואין־סוף חלומות. זה הדלק האמיתי של הטיסה, הציפייה של כל נוסע מהמקום החדש. גם בעידן של אינטרנט ורשתות חברתיות, המקום הפיזי משפיע עלינו המון. גלובליזציה, דיגיטליזציה, עדיין לא המציאו משהו חזק יותר מהחוויהליזציה.

הדיילת עוברת ומחלקת בוטנים או בייגל קטן. המדים שלה ישרים ומסודרים. אנשים לידי עדיין מחפשים סרט טוב לטיסה ברשימת הסרטים.

הנוסע שיושב לידי מגיע עם פנים של "מצטער אבל הייתי חייב לשירותים". הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת וז'קט שחור. אני תמיד מעדיף לטוס עם טרנינג וקפוצ'ון מחמם ונעים, בייחוד בטיסות ארוכות. אבל הוא מהמקפידים. אני מזיז את הרגליים, נותן לו לעבור לכיסא שלו. עד הרגע הזה כנראה עיכלתי את ההופעה מאתמול, כי רק עכשיו אני שם לב אליו. חיוך שמח על הפנים. זקן דליל שמראה שהוא עדיין צעיר ברוחו, ומין אור אופטימי בעיניים, כמו האור שמגיע מהאופק שרואים מחלון המטוס. בן אדם עם נשמה שקטה. בדיוק ההפך מהנשמה שלי, שצריכה לטוס לצד השני של העולם בשביל קצת שקט. עברו שלושה מונדיאלים, שאלו שתים עשרה שנים ארוכות, מאז שעליתי על מטוס לדרום אמריקה לטיול אחרי הצבא. היום אני עדיין בכושר כמו אז, אותו גלח על הראש, זיפי גילוח של פעם־פעמיים בחודש עוטפים את פניי והעיניים הכחולות שלי, שפותחות לי הרבה דלתות, אבל עם מבט טיפה פחות נאיבי. הבחור לידי נראה קצת יותר מבוגר ממני, מקסימום בן ארבעים, רק בלי דאגות.

עוברות כמה שעות ואני מרגיש מספיק רחוק מהשגרה כדי להוציא את המחברת החדשה שקניתי לפני מספר שעות בדיוטי. אני מחפש בתחתית התיק את העט הטוב שהמוכרת בחנות הבטיחה לי שיעזור לכתיבה שלי. איך קניתי את השטויות שלה? אני יודע בדיוק איך קניתי את זה, מפני שהיא צחקה מהבדיחות שלי והייתה אווירה טובה ואני בתקופה שבה אני כל כך צמא לאהבה ולתשומת לב, שהרגשתי שכל צחוק שלה שווה עבורי כמו ששווה טיפת מים לאדם שהלך לאיבוד במדבר. רציתי להישאר איתה ולא היה לי נעים סתם להיתקע בחנות, אז קניתי את העט הזה. והיא הבטיחה שאם אקנה את העט היא תביא לי את הכתובת שלה והיא כל בוקר תקום עם ציפייה לקבל מעטפה מברזיל ובה שיר חדש שכתבתי עם העט החדש. "טוב, בואי ננסה," אמרתי לה במין השלמה שאני יוצא רומנטי במקרה הטוב או פראייר בצד השני של הסקאלה. המחברת הזו נקנתה כי שירים כותבים במחברת ולא במחשב. גם בעידן האייפון, עדיף שתהיה מחברת. פה אני אמור לכתוב רגשות שיהפכו למילים שיהפכו לשירים ויחזרו לרגשות. בהתחלה אני רק מקשקש בדף הראשון. תולש אותו. מתחיל מחדש וחוזר על הטקס בין עשר לחמש עשרה פעמים, מי סופר כבר. אחרי שקלטתי מבטים מוזרים מהבחור לידי עם החולצה הלבנה, אני מדמיין בכוח בוקר שבו המוכרת פותחת את הדלת עם הגופייה השחורה הצמודה מתחת למכופתרת הלבנה בדרך למשמרת, ורואה מעטפה בתיבה ליד הדלת ובתוכה מכתב על נייר מקומט מהטיסה עם דיו מעט שהיא מכרה.

המדריך להרפתקן המתחיל

נחיתה במדינה אחרת טומנת

בתוכה כל כך הרבה הפתעות.

טס עם קפוצ'ון וגופייה, כשאנחת

אנחש את המעלות.

 

בכל מדינה אני ניגש לפקיד ההגירה

ומוסר לו את הדרכון ששכב במגירה

אני בדרך כלל מדבר איתם אנגלית שבורה

ככה הם יעבירו אותי מהר, לכאורה

למרות שהטקסט דומה בכל מדינה

הטקס שונה עם פקידי הגירה.

ברוסיה בדקו לי את הפספורט עם זכוכית מגדלת

בארה"ב כמעט החזירו אותי לארץ בגלל טעות במקלדת

ביוון הפקידה בכלל לא הסתכלה עליי

בתאילנד לא זוכר, אולי הייתי עייף מדי

פשוט צריך להשלים עם זה שאין ברירה

חייבים להיות נחמדים לפקיד ההגירה

אני מקווה שאזכור איפה כתבתי את הכתובת שלה. אין לי כוח לשום סוג של מחויבות כרגע, והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שאיזו מוכרת עם חיוך יפה וציצי גדול תחשוב שאני פנוי רגשית להתחיל איתה קשר בגלל שזכרתי איפה כתבתי את הכתובת שלה וזכרתי לכתוב לה וזכרתי לשלוח לה. אם השכל שלה גדול כמו שאר האיברים בגוף שלה, היא תבין שאני חייב להוכיח לעצמי שלא קניתי את העט הזה סתם. הופך עמוד. 

אחרי האימיגריישן

הגיע שלב הסטנטינג אוביישן

הגיעו המזוודות

מזל שאני מנשק מזוזות

ההמתנה המותחת מול המסוע

זה חלק מהכיף שיש בלנסוע

כל אחד סומך על הזר שלידו

שייקח רק את המזוודה שלו

זה מזכיר קצת נסיעה במונית שירות

כל אחד מעביר את הכסף במסירות

הנוסע מלפניי מוריד את הכיסא כל הדרך לאחור. המחברת נופלת לי ואני מייד מרים אותה, כמו כיפה שעפה ברוח ביציאה מבית הכנסת. 

כשהייתי ילד הייתי מדמיין את המטוס לקראת נחיתה

ואת הקפטן אומר במערכת הכריזה

הקהל מתבקש להדק חגורות

ולהתבונן באורות

השלב הבא נמצא מעבר לרכס

הנוסעים ממשיכים לפקיד המכס

עם המבט הזה שמנסה לשדר

אין לי על מה להצהיר או לספר

אני יושב במעבר. ככה יש לי מקום למתוח את הרגליים. שאריות ארוחת ערב של מטוס מונחות במגש לפניי. כמעט לא נגעתי בדג. הסנדוויץ' מהשדה עדיין משביע אותי. הדיילת עוברת לקחת את הצלחת. קצת חיוכים. קשקושים. בעיר קוראים לזה "התחרקשות" שזה כמו לפלרטט רק בלי כוונה שזה יוביל למשהו, אלא סתם דרך להעביר את הזמן מהר יותר.

"אני יכולה לקחת את זה?"

"בטח. לא אכלתי את הדג, הוא ביקש שאזרוק אותו חזרה לים באמצע הטיסה, הוא מתגעגע למשפחה."

"אני אמסור לקפטן," היא אומרת ומנסה לעצור את הצחוק שלה, "מה אתה כותב?"

"רשמית אני אומר לעצמי שהגעתי לכאן כדי לכתוב שירים וליהנות מכדורגל במונדיאל."

"ולא רשמית?"

"איזו דיילת סקרנית, על זה עוד לא שמעתי. אפשר לשאול איך קוראים לך?"

עכשיו אפשר לראות שהיא מסמיקה מעט מבעד לאיפור הדיילות שלה ואז אומרת "זו מדיניות חברת התעופה. 'תאמרי את שמך ותמיד תהיי סקרנית עם נוסעים שדואגים לדגים וכותבים בשפה בכתב מוזר.' אני שרה."

"נעים מאוד, אני דניאל." הנוסע לידי מרים מבט כשהוא שומע את השם ומהר מסיט את מבטו בחזרה לכיוון החלון.

"אקסיוז מי, את יכולה להתקדם ולקחת את הצלחת?" מבקשת איזו בהמה חסרת נימוסין בסיסיים מאחורה וקוטעת רגע יפה בין שני סקרנים. שרה ממשיכה בדרכה. בלי מבט. בלי ניפגש אחר כך. אני שוב לבד במטוס. העיניים נסגרות. ערבוב של התרגשות מהטיסה וקצת געגועים הביתה. אני מעביר בין הערוצים, מחפש סרט שישתיק קצת את הרעשים בראש. לפי המפה אנחנו עדיין באמצע הדרך, וגם לפי הלב אני עדיין לא הגעתי ליעד שלי.

3

השיחה עם הרבי: חלק ראשון

לא יודע כמה זמן עבר מאז שנרדמתי. אני לא מצליח לראות במפה את התקדמות הטיסה.

"איפה אנחנו?" אני שואל את עצמי.

"בדרך," אומר הגבר ללא הדאגות עם הזקן הצעיר. מסתבר שזו הייתה שאלה בקול ולא בלב. זה קורה לי לפעמים.

"אז מה? פעם ראשונה בברזיל?" יש לו עברית מגניבה כזו עם מבטא ברזילאי. לא עברית של אמריקאים שמגיעים לתל אביב או לירושלים עם ה"ה" ועם ה"ר".

"כן, פעם ראשונה. באתי לראות את המונדיאל." עכשיו עיניו האירו והוא אומר, "תדע שלמרות שבשבילנו היהודים אלוהים תמיד במקום הראשון, כדורגל זו הדת הרשמית של ברזיל."

"בשבילנו" הוא אמר, זה גורם לי להרגשה חמימה. כל המסע הזה הוא מסע אישי, לבד במדינה שאני לא מכיר בה אף אחד. והנה, כבר על המטוס אני פוגש מישהו שמדבר בלשון "אנחנו".

זה דבר כל כך ישראלי. להפוך לחברים טובים בחו"ל. כל העימותים, חילוקי הדעות, הסטיגמות נעלמים וכולם הופכים ל"אחי" ו"אנחנו".

"נעים מאוד, הרב דניאל שכטר."

"רב? אני יושב ליד רבי?"

"עדיין מחכה לאישור הרשמי, אבל עכשיו, לטיסה, כן, אתה יושב ליד רב."

"לא מאמין שאני יושב ליד רבי. תדע שלאימא שלי ולי יש קטע של לשבת בקפה בשדה ולקנות טוסט גבינה צהובה ורוטב פיצה לפני העלייה למטוס, ובין הביסים היא אמרה לי, עם מבט כזה שהיא יודעת משהו שאני לא יודע, 'אלוהים ישמור עליך במסע שלך.' נעים מאוד, גם אני דניאל."

"כן דניאל, היא שלחה אותי אליך," הוא אומר עם חיוך.

מצחיק הרב הזה, מזל שהוא לא אמר משהו כמו "אלוהים שומר על כל היהודים" כי אז הייתי מבקש משרה הדיילת שתעביר אותי לכיסא ליד מיסיונר או אימאם.

עכשיו אני אומר עם חיוך: "אתה יודע שמטוס מכיל בתוכו מאות נוסעים, טונות של כבודה ואין־סוף חלומות אבל המשקל הכי גדול על המטוס זה הדאגות של אימא שלי. לזה צריך כבר צי מטוסים שלם."

הוא צוחק, אני מצטרף אליו. הדיילת עוברת במעבר השני עם עגלה ובתוכה פחיות ובקבוקים קטנים של שתייה. אני נותן לו מכה קטנה ביד בטבעיות ששמורה לגברים שרואים אישה יפה ולא רוצים לומר משהו.

"היא נראית כמו קוסמת שרוקחת שיקויים בתוך בקבוקים. פה יש אהבה, ופה יש הרפתקה, ופה יש פחדים. וכל בקבוק קטן מכיל חוויה אחרת שמחפשים נוסעי המטוס. איזה שיקוי היא תרקח לי?"

אני מחפש להצליב מבט עם שרה. לרגע קט היא מביטה לכיווננו, ואנחנו מייד מסיטים את המבט אחד לשני, שלא יהיה "לא נעים" עם שרה, ומתחילים בשיחה.

"אני זוכר ששמעתי שברזיל תארח את המונדיאל, כבר אז אמרתי לעצמי שאגיע. אבל עכשיו זה לא רק הכדורגל. זה לשכוח מהחיים בארץ וזה כדורגל בברזיל, השילוב של הכדורגל יחד עם החופים, האנשים, הפורטוגזית, החופש."

כשהרב שמע חופש ראו בעיניים שלו שהוא מייד מבין למה הכוונה. אני מרגיש חשוף מדי מהר מדי ומחזיר את הכדור לחברי החדש במטוס.

"מה עשית בארץ?"

"נפגשתי עם הרבי הגדול. הוא נתן לי משימה, לפתח את הקהילה שלנו בברזיל. אשתי והילדים מחכים לי בשדה בריו, אני פוגש אותם שם ויחד נטוס לסאו פאולו ונקים שם בית חדש."

"חתיכת משימה קיבלת."

"זה נותן לנו כיוון. לפני שפגשתי אותה הייתי ברדקיסט. הייתי בחושך, אבל אז הציעו לי שידוך. אבל לא שידוך של אנשים, אלא שידוך של אלוהים. מהרגע הראשון היה לנו חיבור ושמתי את כל הבלגן מאחור."

"למה היא לא טסה איתך?"

"החלטנו שעדיף שלא נהיה יחד בחלל אחד במשך שתים עשרה שעות, היום אנחנו לא תמיד מתאימים אחד לשני, אבל כן נועדנו להיות יחד."

המשפט הזה גורם לי להיזכר בה. גם אני הכרתי את זו שלא מתאימה לי ונועדה להיות איתי, רק שזה לא היה אמיתי. אם היינו רבים על מטוס היינו נפרדים. אני לא מספר לרבי את זה, אבל אם הוא יסתכל לרגע בעיניים שלי, הוא יראה שכבה דקה של דמעות שקופות.

"אני כותב שירים על אהבה וסבל. ועל גברים שמוכנים לסבול בשביל האהבה שלהם." אני ממשיך את השיחה במהרה.

"לסבול? למה לסבול?"

"היה לי עכשיו בלגן בארץ, לא בלגן של ריבים וצעקות, אבל בלגן של קשר רציני שלא הלך לשום מקום וזה הפך לבלגן כזה של דיכאון, ולבלגן שאין כוח לכלום. אפשר לפתוח איתך שיחה ככה? יש לך כוח לזה?"

"לאן אנחנו ממהרים?" אמר והצביע על המפה הקטנה במסך הקטן שעל הכיסא ממול. זמן לא חסר לנו.

אני רוצה לספר לו שטסתי להדביק את החתיכות הקטנות שמרכיבות את ליבי. שטסתי לשכוח את השם שנשבעתי לא לומר שוב. שטסתי לחוות כל כך הרבה חוויות עד שלא אזכור את התקופה האחרונה בארץ עד שיעשו לי היפנוזה. תקופה מגעילה עם המון ריבים והמון חוסר ודאות והמון היסוסים וחוסר יכולת להחליט וללכת עד הסוף. ימי הביניים של חיי. ימים שאני רק נראה שלם ומוצק, אבל בפנים אני מרוסק לאלפי חתיכות. אני רוצה לספר לו שניסיתי ולא הצלחתי ואני מרגיש כישלון עמוק. אני רוצה לספר לו הכול, אבל במקביל אני לא רוצה לדבר על זה עוד לעולם.

"הייתה לי ארוסה, נשבעתי לא לומר את שמה יותר, זה סתם יחזיר אותי לחשוב עליה."

"אין בעיה, אני מבין בדברים שעדיף להשאיר מאחור. לא תמיד הייתי רב. אם אתה מעדיף, אתה יכול לתת לה שם אחר, רק בשביל השיחה."

"אז איך אני אקרא לה? אני לא רוצה לתת סתם שם ואז אני אכיר מישהי כזו וזה יצא נאחס."

"אז פשוט אל תגיד את שמה, זה רעיון. אתה יודע מה, תקרא לה 'שלא אומרים את שמה יותר' או בקיצור שאש"י."

"אוקיי, שאש"י. אני לא חושב שבחיים אכיר מישהי בשם הזה."

שנינו צוחקים עכשיו בקול רם. אפילו הגיע איזה "שששש" מאחור. היה לנו עכשיו צחוק משותף שני. פעם ראשונה יכולה להיות פוקס, אבל פעמיים, זה כבר מראה על חיבור.

"אני רואה שאתה מבין עניין בחיים וגם ברור שלא תמיד היית רבי. אז ברשותך אני אצלול איתך לשיחה ארוכה על החיים, אוותר על הרשמיות, למרות שיצאה לי הקדמה מאוד רשמית לשיחה חברית, ואחשוף קצת מהדברים הפחות הנעימים שעברתי בחיים, כמו הפרידה הכי גרועה בהיסטוריה."

"פה, בגובה כזה, רק אלוהים והטייס יכולים לבקר אותך."

צחוק שלישי בין חברים.

"אז אני ושאש"י מכירים שנים, עוד מהצבא. הייתה לנו נקודה סודית בבסיס שהיינו בורחים אליה כל צהריים. היינו יוצאים מהבניין הראשי הכי משעמם שיש, הולכים לקנות ארטיק או משהו, ואז בדרך, כשהיינו מגיעים לפינה, היינו חותכים מהשביל ויורדים כמה מדרגות מטה. מתיישבים, מתמזמזים וצוחקים. וזה היה המסתור שלנו. כשהשתחררנו, כל אחד המשיך בדרך שלו ולא דיברנו. אחרי שנים נפגשנו במקרה וחזרנו להיות בקשר. אז התאהבתי בה. כתבתי לה שירים. סיפורים. מכתבים. עשיתי הכול."

"ממש סיפור מהאגדות."

"ממש לא. בהתחלה היא לא רצתה אותי. כל פעם שהתקרבתי, היא התרחקה. מה לא עשיתי כדי שהיא תרצה אותי. ואז פעם אחת הייתי חולה. שכבתי במיטה שלי חיוור, רועד מקור. ופתאום דפיקה בדלת. וזו היא. ואני פותח ורואה אותה ויחד הדם חוזר לי לגוף והקור יורד. וזהו. בני זוג. תוך שנייה. כל לילה ישנים יחד. מבלים. מאוהבים. הכרתי את ההורים שלה. היא הספיקה אפילו להכיר את אבא שלי."

"ההורים שלך גרושים?"

"לא, אבא שלי לקח חופשה תמידית. איך אתה חושב שאני משלם על המסע הזה? מעט חסכונות ומה שנשאר מירושה אחת."

תוך כדי שאני אומר את זה, אני רואה שהאצבע שלי מצביעה על החלון בצורה לא מודעת.

"אני מבין."

"גם התארסנו ועברנו לגור יחד וכל הסיפור. אני כבר עברתי את גיל שלושים, הייתי אמור להיות סגור על עצמי בשלב הזה."

"נו, אז מה קרה?"

"ואז זה התחיל לקרות. הקסם חלף. היססתי. נמאס לה ממני. כל הדברים הקטנים שעשיתי בשבילה, כבר לא הספיקו. כל מילה שכתבתי לה, הפכה לחלולה. כל שיר שיצרתי בשבילה, שיעמום. הלב שלי התחיל להתנתק ממנה. והיא הרגישה ופשוט התנתקה ממני, בלי שיחה או צ'אנס אחרון. כמו מישהי שמבטלת מנוי ליס או להוט, ככה היא עשתה לי. הכול השתבש כל כך מהר, הקסם חלף. מלדמיין חתונה ומשפחה עברנו ל'אני לא יכולה לראות או לשמוע אותך.' ואז התחילו ריבים. רק ריבים. הקשר הלך. תקשיב, זה הגיע למצב שלא נעים לי לומר, אבל כמעט בגדתי בה, ואני אוהב אותה. בחוץ, בפיזי, לא קרה כלום. אבל בפנים, ברגש, כן קרה. כל פעם הייתי קרוב, אבל תמיד דברים השתבשו בדקה התשעים וטכנית, גם אם לא בגדתי, הרגשתי חרא כאילו בגדתי, אם להיות כן עם עצמי."

"אני מבין."

העיניים של הרבי זזות לצדדים המון וגם התחיל לו שיעול יבש כזה, כאילו נתקע לו משהו בגרון. ברור שהמילים שלי מזכירות לו זמנים שהוא היה במקום אחר בחיים, זמנים שהוא מעדיף לא לדבר עליהם, אבל עוד פעם "הוא מבין". מה הוא מבין כל כך מהר? אני חודשים לא מצליח להבין כלום, והוא תוך שנייה מבין. אני מסיים את פחית הספרייט הקטנה ששרה נתנה לי. הייתי צריך לבקש שתי פחיות. נכון, הן חמודות, אבל תוך שנייה הן מתרוקנות. אני ממשיך לחשוף את החלקים הכואבים בחיי לאדם שרק לפני מספר דקות היה זר לגמרי.

"זה נשמע רציני. אז מה קרה?" הוא המתין בסבלנות שאסיים את השלוק ורק אז שאל. זה מראה על רמה גבוהה של הקשבה.

"הפסקנו לתרגל את השפה שלנו. כמו שבחו"ל לומדים ספרדית מהר מאוד ואז בארץ, אחרי תקופה מסוימת, פתאום מבינים ששכחת כמעט את כל מה שלמדת? אז ככה קרה לנו עם השפה שלנו. לאט לאט אוצר המילים דעך ונעלם. התחילה להיכנס אנרגיה רעה לקשר. רוח לא טובה. ואצלי אנרגיה רעה זה תמיד בחזקת שתיים כי אני מרגיש רע עם עצמי על זה שאני מרגיש רע. אז אני לא נפרד ממנה כי אני רוצה להיות איתה למרות שזה מרגיש רע, ואז אני מרגיש רע שאני מרגיש רע. אז לא נפרדתי, אבל גם לא הייתי רק שלה. לא הייתי בפנים ולא הייתי בחוץ. הבנת?"

אני מתחיל לשאוב את הטיפות האחרונות של המשקה בפחית כאילו היו אלה שאיפות אחרונות ממסכת חמצן.

"היית חנוק?" שואל אותי הרב ספק בטון של אנשים שיודעים כבר מה הם רוצים להגיד ורק מחכים לרגע הנכון בשיחה לומר זאת, ספק עוקץ אותי שאני משתעל בכבדות מפחית ספרייט קטנה.

"חנוק זו לא מילה טובה. הייתי באמצע, זו הגדרה מדויקת יותר. ניסיתי הכול. הלכתי לפסיכולוגים ואחר כך גם היא באה איתי ואמרנו דברים שרק עשו את הכול גרוע יותר, ואז הלכנו ליועצים ולסדנאות, ודיברנו וטיילנו וניסינו ובדקנו ודיברנו. הכול הכול הכול."

"לא הצלחת ללכת עד הסוף?"

"לא הצלחתי!"

שוב פעם "ששש" מאחורה, אבל זה לא עוצר אותי. "הגעתי למצב שרק רציתי לברוח. לא היה לי מקום להיות אני. גם בסקס זה התחיל להשפיע, אם אפשר לדבר על זה."

הרב שכטר ממתין שנייה לפני שהוא עונה. הוא ממצמץ הרבה עכשיו, זה נראה שהוא הפליג במחשבותיו לנמלים שהוא נשבע לא לבקר בהם שוב.

"יש לי חמישה ילדים, אל תשכח."

מצחיק הרב הזה. הוא קולט אותי טוב.

"ויתרת עליה?"

"נשארתי וניסיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו. כששום דבר לא עבד, סיפרתי לה שבא לי על אחרות. שבא לי לשכב עם מישהי. שאני לא לגמרי איתה ולא לגמרי בלעדיה."

עכשיו הרבי מחזיק את עצמו לא לצחוק, אבל בורח לו חצי חיוך קטן כזה.

"סיפרת לה על בגידה שעוד לא קרתה."

"כן, קיוויתי שזה יעשה לנו טוב. חשבתי שזה יבנה מחדש את האמון."

"נו, ומה קרה?"

עכשיו הוא מנסה להחזיק את החיוך על הפנים בעזרת הבעה של "אתה מיוחד".

"זה התפוצץ לנו בפנים, זה מה שקרה. היא התחילה לבכות ולהשתולל ולהשתגע ולהגיד 'אני לא מאמינה, ידעתי, אני לא מאמינה.' ואני מספר לה שלא קרה כלום. שאמרתי לה את זה כדי להתקרב אליה. שאני לא רוצה לבגוד. שאני רוצה אותה. שאני רוצה לשתף. לשבור את הקיר הזה שנבנה בינינו. היא לא הפסיקה לבכות במשך שלושה ימים. בסוף היא נרגעה, אבל זה היה הקש. בסוף נפרדנו. סוג של."

"אני מבין."

עוד פעם עם ה"אני מבין" שלו. פעם חמישית שהוא אומר "אני מבין", מה יש לו להבין כל כך. שידבר.

"הפרידה הזו היא כמו זכוכית שנכנסה לי לכף הרגל, ועם כל צעד זה רק נכנס יותר ויותר עמוק וכואב יותר ויותר. אז טסתי לברזיל לשכוח מהכול, לשכוח מ..."

שמה כבר מונח לי על קצה הגרון, והרבי קולט את זה ונתן לי מבט של "עזוב אחי, אל תגיד", ומייד יצא לי "אחח, איזו שאש"י".

למרות השיחה הטובה, אני מרגיש מותש ומוציא מהתיק את הקפוצ'ון שקניתי לטיסה. אפור כזה ומחמם. אמרתי למוכרת שאני צריך משהו לשים על עצמי אם אין לי כוח לדבר עם אנשים ואני רוצה להעביר מסר, היא מייד הביאה לי את הקפוצ'ון ואמרה לי שככה יש שלבים לניכור שלי. "שים את הקפוצ'ון כדי להיות בהיכון, ואם אין לך כוח, אז תכסה את הראש בחלק של הקפוצ'ון." מייד לקחתי שניים. עכשיו באמת נהיה לי קר, נראה לי שאני מאבד אנרגיה עם כל הסיפורים האלה.

"מאז יש מישהי?" הוא שואל.

וואלה, הרב הזה באמת שווה יותר מכל פסיכולוג שהייתי אצלו בחיים. העניין — שבגלל שזה רבי, יש כל כך הרבה דברים שאני מייד מניח. שהם לא מבינים כלום בחיים של מי שלא דתי, שהחיים שלהם שונים ממש מהחיים של הלא דתיים. שהם כביכול מוסריים יותר. יושב לידי גבר שנראה שעשה בחיים פי מאה יותר ממה שאני עשיתי ועבר לצד השני של המשוואה ואני כבר מניח שהוא חסיד אומות עולם.

"לא, אין מישהי. אני רווק סוג ב'. לא מצליח ליהנות מזה. פוגש מישהי וחושב על שאש"י. מייד משווה. מרגיש רע. מרגיש שוויתרתי. כל החברים שלי ניסו להכיר לי מישהי, אבל כלום. חברה של שותף שלי הייתה מביאה את כל החברות שלה באמצע הלילה, כמו מאדאם מלאת מוטיבציה, אבל כלום לא עניין אותי."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*