מתיר אסורים

חלק ראשון

התכנית

מפגש עם כחולי המדים

השמש נטתה מעל שכונת הכורמים, צובעת את הסמטה בצללים ארוכים. דניאל וטימו, חברי ילדות שכבר שכחו מתי התחיל הסיפור שלהם, צעדו במורד הרחוב המוכר. הם היו חלק מהנוף הזה, כמו חומת האבן המתפוררת או ריח הלחם מהמאפייה של אלברט. תמיד יחד, תמיד בתנועה.

האוויר היה חמים, כבד מריחות של אספלט מחומם ופרחי יסמין שגלשו מגדרות החצרות. הם דילגו מעל החומה המוכרת, גלשו אל הכביש הראשי בקלילות של מי שמכיר כל אבן בשכונה. מרחוק הבחינו בדימיטרי, דימה, העולה ממולדובה עומד בצד הדרך, שקוע בטלפון שלו, קווצת שיער שחור נופלת על עיניו.

"מה קורה, דימה?" קרא טימו כשהתקרבו, קולו קליל.

דימה הרים מבט, חייך ובמבטא כבד שאל, "היי, חברים. הולכים לאלכס?"

"כן, בדרך," ענה דניאל, "רוצה לבוא? יש שם קרואסונים טריים."

"למה לא," משך דימה בכתפיו. "אבל... רגע, בודק אם יש לי כסף." הוא שלח יד לכיסי הג'ינס המרופטים שלו, מפשפש בהם ברעש.

בדיוק אז נשמעה חריקת צמיגים. ניידת משטרה עצרה לידם, אורות כחולים מהבהבים כמו עיניים סקרניות. החלון בצד הנהג נפתח באיטיות. זה לא היה מחזה חדש בשכונה. שוטרים היו חלק מהשגרה, כמו רעש המכוניות או צעקות הילדים מהמגרש. אבל משהו באוויר הרגיש שונה.

"מה אתם עושים פה?" שאל השוטר שישב ליד הנהג, קולו יבש, חסר סבלנות.

"שלום, אדוני," ניסה דימה, העברית המגומגמת נשמעת כמו מאמץ כן. "אנחנו... הולכים לבית קפה."

השוטר בחן אותו, עיניו מצטמצמות. "שוב אתה?" אמר, כאילו זיהה משהו שלא היה ברור לדניאל או לטימו.

"תעודות זהות," הוא הוסיף, טונו כבר לא שאלה אלא פקודה.

שלושתם שלפו את התעודות במהירות, ידיים זריזות בכיסים האחוריים. "תעמדו ליד הקיר," הורה השוטר, קולו נוקשה יותר. הם נצמדו לקיר הבטון החם של חומת הבית הסמוך, רגליהם דוממות, עיניהם נעוצות בשוטר שחזר לניידת עם התעודות.

דרך החלון הפתוח נשמע קולו במכשיר הקשר: "כורמים מ-654, בדיקת ת"ז בבקשה."

דניאל הרגיש את הדופק שלו מאיץ. הוא רטן חרישית, "מה הם רוצים עכשיו?"

"תשתוק," לחש דימה, עיניו נעוצות באספלט. "עוד דקה הם ילכו."

דניאל לא אהב את הטון של דימה, את ההשלמה הזו עם המצב. משהו בו רצה להתנגד, לומר משהו, אבל הוא שתק.

השוטר חזר, תעודות בידו. "מי זה טימותי?"

"אני," ענה טימו בשקט, כמעט בלחישה.

"קח." השוטר זרק את התעודה לעברו, והיא נחתה על האספלט ברעש קל. "זוז מפה."

טימו התכופף, אסף את התעודה והתחיל ללכת, כתפיו שמוטות. דניאל הרגיש את הדם עולה לראשו.

"מי זה דניאל נגוסה?" המשיך השוטר.

"אני," ענה דניאל, קולו יציב. "אבל תן לי את התעודה ביד. בלי לזרוק."

השוטר הרים גבה, חיוך מריר על שפתיו. "בוודאי, אדוני. אולי גם אקוד קידה?"

"לא צריך," השיב דניאל, קולו שקט אך חד. "רק כבוד בסיסי."

השוטר הושיט לו את התעודה, מבטו קר. "לך."

דניאל לקח את התעודה, סובב את גבו והצטרף לטימו, צעדיהם איטיים. הם הסתובבו להביט בדימה, שעדיין עמד ליד הניידת. הוא דיבר עם השוטרים, קולו עולה, ידיו מתנופפות במחוות נסערות. המילים לא היו ברורות, רק המבטא הכבד והטון המתגונן.

ואז, בלי אזהרה, הכל קרס. שוטר אחד תפס את זרועותיו של דימה וסובב אותם לאחור. השני דחף אותו אל דופן הניידת, מתכת חבטה בבשר. "דימה!" צעק דניאל, אבל הקול נבלע בצרחת הסירנה שהתעוררה לחיים.

"אזרח מתנגד להזדהות ומתנגד למעצר," נשמע קול השוטר במכשיר הקשר. "כורמים, רחוב שמעון."

הניידת זינקה קדימה, האורות הכחולים נמוגו במורד הרחוב. דניאל וטימו עמדו קפואים, האוויר סביבם כבד מדי לנשימה.

"ראית את זה?" לחש דניאל, קולו רועד. "מה לעזאזל קרה פה?"

"הם... הם פשוט לקחו אותו," מלמל טימו, עיניו פעורות. "בלי סיבה."

הם עמדו שם, מחכים, כאילו הניידת תחזור ותסביר הכל. אבל הרחוב נשאר שקט, רק קולות רחוקים של כלבים נובחים שבר את הדממה.

דניאל חרק שיניים, ידיו קפוצות. "אנחנו לא יכולים סתם לעמוד פה, טימו.

בוא נלך לתחנה, נברר מה קורה אתו, טימו קפוץ תביא את האופנוע זריז."

טימו, הביט בו כלא מבין את כוונתו, "אתה רציני? לתחנה? הם לא יגידו לנו כלום. רק נסתבך."

"אני לא משאיר את דימה ככה," אמר דניאל, קולו חד. "תביא את האופנוע זה בדיוק שתי דקות."

טימו נאנח, אבל עשה כמצוותו של דניאל שלוש דקות אחר כך כבר הגיע על האופנוע הישן שלו, סוזוקי חבוט עם צבע שחור מתקלף. "יאללה, תעלה. אבל תדע לך, זה רעיון גרוע."

דניאל טיפס מאחור, הקסדה צמודה מדי על ראשו. המנוע רעם לחיים, והם זינקו לרחובות הכורמים, הרוח החמה מצליפה בפניהם. הרחובות היו צרים, מלאים בורות, וריח של אשפה עמד באוויר. דניאל נאחז בכתפיו של טימו, עיניו קבועות קדימה, המוח שלו מלא בתמונה של דימה נגרר.

הנסיעה ארכה חמש דקות, אבל הרגישה כמו נצח. הם עצרו מול תחנת המשטרה, בניין אפור עם חלונות קטנים ודגל דהוי בכניסה. ריח חריף של חומר ניקוי דלף מהדלת הפתוחה. דניאל ירד ראשון, הסיר את הקסדה וצעד פנימה, טימו גורר רגליים אחריו, מבטו סורק את הסביבה כמו חיה זהירה.

בפנים, שוטר צעיר עם זקן לא מגולח ישב מאחורי דלפק, עיניו על המסך שמולו. הוא הרים מבט כששמע את צעדיהם. "כן בבקשה, צריכים משהו? שאל, קולו משועמם עם נימה חשדנית.

"אנחנו מחפשים מידע על דימיטרי פופוב," אמר דניאל, "הוא נעצר לפני חצי שעה בערך. מה קורה אתו?"

השוטר משך בכתפיו, זרק את העט על הדלפק. "דימיטרי? אני צריך לראות תעודות זהות קודם."

טימו משך את דניאל בשרוול, לוחש, "דני, יאללה, בוא נלך. זה לא יעזור."

דניאל התעלם ממנו, רכן קדימה. "הוא לא עשה כלום. למה עצרו אותו?"

השוטר נשען לאחור, חיוך קל על שפתיו. "חברים שלו, הא? תשמעו, אם אין לכם קשר משפחתי, אין לכם מה לחפש פה. לכו הביתה לפני שתסתבכו."

דניאל הרגיש את הדופק שלו מתגבר, אבל טימו משך אותו חזק יותר. "דני, מספיק. בוא."

הם יצאו החוצה, בדרכם דניאל עוד הספיק לצעוק לעבר היומנאי "יש לו אמא חולה בבית, מי יטפל בה עכשיו?"

בחוץ, דניאל בעט באבן על המדרכה, קולו רועד מתסכול. "ראית את זה? הם לא מוסרים פרטים.. אנחנו חייבים לעשות משהו, טימו."

טימו שתק, ידיו בכיסים, אבל מבטו אמר שהוא יודע שדניאל צודק. "טוב, תירגע. בוא נלך הביתה, ננסה לברר יותר פרטים מחר."

דניאל הנהן, עיניו בוערות. הוא עלה שוב על האופנוע, מוחו מלא במחשבות.

התוכנית

יומיים אחרי המעצר של דימה, דניאל עדיין לא הצליח להשתחרר. הסצנה התנגנה בראשו כמו סרט תקוע, צרחת הסירנה, דימה נגרר לניידת, המבט חסר האונים של טימו. בלילות הוא מתקשה להירדם, עיניו נעוצות בתקרה, חושב על האפשרויות לשנות את המציאות העגומה בה הוא חי.

זה בעצם לא היה רק האירוע עצמו. זה היה מה שהוא ייצג. תחושת חוסר הצדק המוכרת, כמו צל שמלווה אותו תמיד. היא הזכירה לו את ראובן, דניאל מעולם לא דיבר על זה, אבל כל ניידת משטרה החזירה את הכאב. ועכשיו, עם דימה, זה כבר היה יותר מדי.

הוא לא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, אבל דבר אחד היה ברור, הוא לא מוכן לשתוק שוב. משהו התחדד בתוכו, התחושה שמסתכלים עליך אחרת, ששופטים אותך לפי השכונה, השם, צבע העור. המחשבות האלה, שהתבשלו שנים, התגבשו לאט לאט לרעיון. לא מושלם, אבל מספיק מוצק כדי לדבר עליו.

הוא המתין מספר ימים, בחן כל פרט, שקל כל סיכון. הוא דחה את השיחה הזו עם טימו פעמים רבות, מחכה ל"עיתוי המושלם" שלא הגיע מעולם. טימו, עם טראומת המהגר שלו, תמיד הרגיש זר במדינה הזו, לא לגמרי שייך. ניסיונות קודמים להעלות את הנושא נתקלו בהסתייגות, לא מהרעיון עצמו, אלא מהדרך, מהסיכונים.

אבל כעת, דניאל הרגיש שזה עכשיו או לעולם לא..

הם ישבו על ספסל מתקלף בגינת השכונה, ריח דשא לח באוויר. דניאל בהה באדמה, כאילו התשובות חבויות בסדקים. הוא שתק, ואז הרים מבט אל טימו. "יש לי רעיון, אחי," אמר, קולו שקט אבל נחוש. "משהו מטורף, חשבתי על זה מלא זמן. אם זה יצליח, נוכל לחשוף הכל."

טימו הטה את ראשו, גבה אחת מורמת. "מה? שוב האובססיה שלך עם המשטרה? דיברנו על זה, לא? החלטנו לחכות למשהו אפוי."

"צודק," ענה דניאל, חיוך קל על שפתיו. "אבל עכשיו יש לי משהו אפוי ושפוי. או לפחות... שפוי מספיק. רוצה לשמוע?"

טימו נשף, משפשף את עורפו. "טוב, יאללה, תזרוק. אבל תדע לך, אני לא קונה כלום עדיין."

דניאל רכן קדימה, קולו שקט. "המעצר של דימה... הוא שבר אותי, טימו. זה לא יכול להימשך ככה. אנחנו לא יכולים סתם לעמוד בצד כשדברים כאלה קורים. יש לי תוכנית. היא מסוכנת, אבל זו התחלה. אם היא תצליח, זו תהיה מהפכה."

טימו גיחך, אבל עיניו היו רציניות. "וואו, מהפכה? גדול עליך. אבל תמשיך, אני מקשיב."

"אז ככה," המשיך דניאל, קולו מתלהב אבל זהיר. "הרעיון הוא שנשים את עצמנו ליד זירת פשע. לא ממש מעורבים, אבל קרובים מספיק כדי שהשוטרים יחשבו שאנחנו קשורים. הם כבר יעשו את השאר. אתה יודע איך זה עובד פה מספיק שאתה שם, ואתה כבר אשם."

טימו הנהן לאט. הוא הכיר את השיטה. בתחנת הכורמים לא חיפשו צדק חיפשו סגירה מהירה של תיקים. אם היית עולה חדש, אתיופי, או סתם מישהו משכונת מצוקה, היית היעד המושלם. מעצר מהיר, ראיה מפוברקת, עדות מעורפלת.

בחדרי החקירה, החוקרים של נמרוד מזרחי ראש צוות חקירות לא היו זקוקים לאלימות הם השתמשו בלחץ שקט, שעות ארוכות, הפחדות, בידוד. בסוף, כמעט תמיד, מגיעה הודאה.

"אבל יש לנו קלף," אמר דניאל, עיניו נוצצות. "מצלמה! אנחנו מתעדים הכל מהרגע שנכנסים לזירה ועד שהם תופסים אותנו או יותר נכון אותי. טימו, אתה תהיה על הצילום. אתה מתמקם בנקודה גבוהה ומצלם הכל, כל שנייה, אתה דואג שהמצלמה תקליט מה עשינו, מה לא עשינו, ואיך הם קופצים עלינו.

הסרטון הזה הוא תעודת הביטוח שלנו, אני בשלב מסוים יודה בכל מה שיאשימו אותי נחכה שיוגש כתב אישום ואז ורק אז אתה יוצא עם התיעוד לתקשורת."

טימו שתק רגע, ואז פרץ בצחוק יבש. "תגיד אתה רציני? זה נשמע כמו סרט פעולה סוג ג, דני. אתה רוצה שניתפס בכוונה? להיכנס ישר לפה של הכריש?"

"בדיוק," ענה דניאל, קולו רציני להחריד. "אבל הפעם הכריש לא יודע שמצלמים אותו, ואתה זה שדואג שהמצלמה לא תפספס כלום."

טימו נשען לאחור, משפשף את סנטרו. "אחי, זה נשמע... וואו, לא יודע. אני על הצילום? ומה אם זה משתבש? אם המצלמה נתקעת? אם גם אני נתפס? ואיך בכלל נדע מתי ואיפה להיות?"

"אני עוד עובד על זה," הודה דניאל, משפשף את ידיו. "אולי נתפוס דיווחים ברדיו, אולי נמצא מישהו שיודע משהו. מה עם שימי, החבר שלך? זה שעבד בתור יומנאי בתחנה?"

"שימי?" טימו נחר בבוז. "הוא היה חצרן, לא יומנאי, ולא דיברתי אתו שנתיים. לך תדע, אולי גם הוא נתפס על כלום."

דניאל חייך בעצב. "טוב, נמצא דרך אחרת. אבל תגיד, טימו הרעיון הזה... הוא מדבר אליך?"

טימו השפיל מבט, קולו נמוך. "אחי, זה כבד. תן לי לעכל את זה. זה... הרבה."

"קח את הזמן," אמר דניאל, חיוך קל על שפתיו. "אבל תזכור, אתה לא ממש טובע בעבודה, נכון?"

"הא?" טימו גיחך. "יש לי טורניר שש-בש על הראש, זה לא נחשב? אתה יודע כמה זמן זה לוקח מהלוז?"

דניאל צחק. "צודק, אבל אתה עדיין חייב לי ארוחה אצל אלכס. בא לך לקפוץ לשם עכשיו?"

טימו הנהן, זרק את התיק על כתפו. "יאללה, קפה נשמע טוב."

אצל אלכס

דניאל וטימו דחפו את דלת הזכוכית של בית הקפה של אלכס, נקודת המפלט של שכונת הכורמים. הפעמון הקטן מעל הדלת צלצל בקול מוכר. ריח של קפה טחון מילא את האוויר, מעורבב בצליל צרוד של שיר עברי ישן מהרדיו הישן של אלכס.

המקום היה כמעט ריק, רק שני זקנים ליד החלון התווכחו על הפועל רמלה כאילו זה גמר ליגת האלופות..

מאחורי הדלפק עמד אלכס, עולה ותיק מרוסיה, גבר גבוה עם מבטא כבד ותנועות מדויקות כמו חייל במסדר. הוא לא חייך הרבה, אבל היה בו חום שקט מסוג האנשים שזוכרים איך אתה אוהב את הקפה שלך, מתי להציע סנדוויץ’ ומתי פשוט לשתוק.

הוא ניגב את הדלפק במגבת מוכתמת, הרים מבט כשראה אותם ונהם, "הנה הצרות על שתיים. לאן נעלמתם, אה"?

"טיילנו קצת," זרק טימו, חיוך עקום על פניו. "קפה של פריז כבר לא עושה את זה."

"פריז, עלק," גיחך אלכס, זורק את המגבת על כתפו. "שבו חברים, אני מביא לכם משהו."

הם התיישבו בפינה, ליד השולחן הקבוע שלהם. טימו זרק את הטלפון שלו על השולחן, "זה המקום היחיד בשכונה שאפשר לנשום בו. בחוץ? דקה ואתה מרגיש שכולם מחפשים סיבה לעצור אותך."

דניאל שתק, מבטו תלוי בכוס המים שהונחה לפניו. הוא נשם עמוק, ואז אמר, "רוצה לשמוע עוד על הרעיון שלי?"

טימו נשען לאחור, זרועותיו משולבות. "תכנית משוגעת... יאללה, תמשיך. אבל תדע לך, אני עדיין לא קונה את זה."

דניאל רכן קדימה, קולו שקט. "זה לא משוגע, טימו. זה... כאילו, מה נשאר לנו? אתה ראית מה עשו לדימה. ראית מה קרה לראובן, לאבי. מחר זה אנחנו, אחי. זה כבר קרה."

טימו משך בכתפיו, אבל עיניו היו רציניות. "אוקיי, נגיד. אבל להיכנס לזה בכוונה? מי עושה דבר כזה, דני?"

"מי שכבר לא יכול," ענה דניאל, קולו חותך. "מי שכבר לא יכול לראות איך תופסים אנשים סתם, חוקרים עד שהם נשברים. אני לא מוכן לשבת בשקט יותר."

אלכס הופיע, שתי כוסות נס עם חלב בידיו. "לשני הפילוסופים הכי גדולים של הכורמים," אמר, קולו יבש אבל עם ניצוץ בעיניים. הוא הניח את הכוסות והתרחק, כאילו ידע שהשיחה לא בשבילו.

טימו נשף על הקפה, עיניו צרות. "נגיד ונצלם הכל. מה אז? אתה חושב שסרטון אחד ישנה משהו? הם לא פראיירים אתה יודע."

דניאל רכן עוד יותר קדימה, כמעט לוחש. "אם לא ננסה, טימו, אנחנו כבר הפסדנו. אתה יודע איך זה עובד פה. הם לא מחפשים צדק, הם מחפשים תיק סגור. ואנחנו תמיד נהיה הטרף הקל."

שתיקה נפלה. הרדיו של אלכס המשיך לנגן, קול צרוד ממלא את החלל. טימו ערבב את הקפה שלו, מבטו תלוי במרצפות. "אחי, זה לא סרט. זה הכורמים. פה אתה נופל, ואף אחד לא מרים אותך."

"אני יודע," אמר דניאל, "אבל שמע משהו. יש משפט של צ'רצ'יל שתקע לי בראש: ‘מי שמוותר על מלחמה כי הוא מפחד, יקבל גם מלחמה וגם חרפה.’"

טימו גיחך, מרים גבה. "וואו, עכשיו אתה גם היסטוריון? מה זה בכלל אומר?"

דניאל לגם מהקפה, הניח את הכוס לאט. "זה אומר שאם נמשיך לפחד, נמשיך להפסיד. אבל אם נילחם גם אם זה מפחיד לפחות נשמור על הכבוד שלנו."

טימו שתק, מבטו נע בין דניאל לכוס שלו. "אתה באמת חושב שזה יכול לעבוד?"

"אני לא יודע," הודה דניאל, קולו כן. "אבל אם זה יצליח, זה לא רק בשבילנו. זה גם בשביל דימה, ובשביל כל מי שחי בפחד בשכונה הזו."

רגע ארוך עבר. טימו נשף, ואז חייך חיוך קטן, ממזרי. "המצלמה שלך עדיין עובדת?"

דניאל החזיר חיוך זהיר. "עובדת מצוין."

"יופי," אמר טימו, מרים את הכוס שלו ומקיש אותה קלות בכוס של דניאל. "כדאי שאתחיל ללמוד איך להשתמש בה, כי אתה בטח תדפוק את זה."

דניאל צחק, והם קבעו להמשיך לדבר, לרדת לפרטים, לחשוב על הכל.