ברוכה את

עוד לפני המלים

נולדתי באביב 1975. 50 שנה אחרי לידתה של סבתא שושנה. הייתי התינוקת הראשונה, הבת הראשונה, הנכדה הראשונה והנינה הראשונה אחרי מלחמות העולם, אחרי השואה.

נולדתי עם זיכרונות. ידעתי את הדברים עוד לפני שדיברתי. אני זוכרת אותי מתבוננת על העולם שסביבי, מנסה לדבר ומצליחה להפיק רק קולות, צווחות ויללות. עד היום, בסיוט הלילה הכי גדול שלי אני מנסה לדבר ומפיקה רק בכי ויללות.

רציתי להגיד הרבה. הייתי מתוסכלת מאוד. לא הבינו אותי. קראתי את המחשבות שלהם, אך כמה שהתאמצתי, הם לא קראו את המחשבות שלי.

אני זוכרת את המיטה הראשונה שלי, קיבלתי אותה בגיל שבועיים וחצי, היא הייתה כתומה, עם סורגי עץ יפים. בהתחלה העמידו אותה בהול, ואז בסלון - שהיה גם חדר השינה של סבא וסבתא.

אני זוכרת את וילון חרוזי הזכוכית הכבדים שבמסדרון. אני זוכרת את הכניסה, ההול, המטבח ושולחן האוכל בבית של סבתא וסבא ברחוב פועה בחיפה. הגנים הבהאיים, אליהם לקחה אותי סבתא בעגלה, כדי להכיר לי את הברושים, את החרוב, וכמובן לתפוס שמש.

אני זוכרת את החיבוק של אמי, שטיילה איתי במנשא צמוד-בטן בשעות אחר צהריים מכושפות בגן הפסלים שבשכונת 'הדר'.

אני זוכרת את דובית, כלבת המשפחה, פודלית בהירה שליוותה אותי עד גיל ארבע.

הייתי תינוקת זקנה, מהורהרת ומלאה מחשבות.

סבתא שושנה סיפרה לי שכל תינוק נולד עם התשובות ועם כל הידע העתיק של הבריאה והעולם. רוב התינוקות שוכחים את הידע הזה כשהם מתחילים לדבר. ארבעים יום לפני שהתינוק נולד, מופיע מלאך ומניח אצבע מתרה על פיו של התינוק, ואומר - הס. אני לא זוכרת מלאך מהסה. אני זוכרת מלאכים ארוכי גפיים ודקי אצבעות סביב מיטתי הכתומה, מלחשים סודות.

סודות נשים

יום אחד שמעתי את הסוד. "כל הידע בעולם קיים כבר," אמרו המלאכים, "ואין חדש תחת השמש," סבתא הוסיפה.

היא הייתה מתכופפת לאיזה שיח ותולשת עלה. מריחה. מושיטה לי את ידה. אני הייתי פורשת לאט את אצבעותיה אצבע אצבע, כדי לגלות בכף ידה את העלה.

"תריחי," ציוותה סבתא.

הרחתי. חריף קצת, לא נעים.

"תקטפי עלה," ציוותה סבתא.

קטפתי. דביק לי ביד.

"עכשיו תריחי," היא אמרה.

הרחתי, מהיד שלי היה לעלה ריח אחר, נעים.

"העלה דביק, הריח דביק גם הוא," סבתא אמרה, "זהו טיון דביק. מכינים ממנו משחה לעקיצות ולכוויות. ריחו דוחה חרקים. משרה ממנו יעיל לגרגור בפה, לחיטוי הגרון ופצעים בחניכיים."

טיון דביק. חניכיים. גרון, פצעים, כוויות. נזכרתי.

כך הזכירה לי סבתא עוד צמחים שטובים לריפוי פנימי וחיצוני של פצעים, עקיצות וכוויות. אלוורה, לחך, עלי מרווה, מנטה.

סבתא לימדה אותי כל הזמן, ערבבה את הידע בכף עץ עם סיפורי מדרש ואגדה, סיפורים מילדותה בצפת ובחיפה, מעגל חיי אישה, חיבורים של אהבה ועוצמה ורוך.

מאז שנולדתי ועד שבגרתי, סבתא טיפלה בי והאמינה שיבוא יום שבו אני אכיר את הסיפורים המשפחתיים, הסודות והידע כולו. היום שבו אדע איך לטפל בה, בילדיי ובנכדיי העתידיים. כיצד לרקוח לה חליטה מפרחי עוזרר כדי להוריד את לחץ הדם, כמה קוביות שוקולד לתת נגד שיעול לנכדים שלי ואיך להכין תה בוקר מרגיע.

כל אישה היא אוצרת הסיפורים והידע של שושלת הנשים במשפחתה. בתוך התאים שלנו נמצא הדנ"א המיטוכונדריאלי, אשר עובר מאישה לבתה, מבתה לנכדתה וכן הלאה, ללא שינוי, טומן בתוכו ידע קדום, עוצמה נשית, מנעול לזיכרונות ההתבגרות, הלידה, האהבה והחיים עצמם. הסיפורים שעוברים בינינו מעירים את הזיכרונות הקדומים הללו וכעת הם משמשים אותנו.

סיפור הדורות

סבתא חלטה חופן יפה של נענע טרייה לתוך כוס גבוהה, המתיקה בדבש והגישה לי. "תה חם לבוקר טוב, מתכון שעובר כבר ארבעה דורות במשפחה.

מהצד שלי, את דור שישי בארץ ישראל מצד אבא," אמרה סבתא. "ראשון היה רבי אברהם זלמן צורף, בתו מרים ילדה את אבי, אני ילדתי את אימך וילדייך יהיו דור שביעי.

רבי אברהם שלמה זלמן, הראש״ז צורף סלומון, אבי משפחת סלומון בארץ ישראל, הגיע לארץ ישראל בשנת 1812, עם בני משפחתו. הוא חלם להקים יישוב יהודי חקלאי ולקיים מצוות התלויות בארץ. הוא אשר יזם את בניית בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי בירושלים, ולאחר מכן נרצח על ידי ערבי שהתנגד לבניית בית הכנסת. מדינת ישראל הכירה ברבי שלמה זלמן צורף כיהודי הראשון שנהרג בפעולת טרור ערבית כנגד יהודים בארץ ישראל. היה זה בשנת 1851, בן 66 היה במותו.

בתו הצעירה, מרים צורף, ילדה שישה ילדים. אחרון נולד משה אהרון, אביה של שושנה. משה אהרון היה תינוק בן פחות משנה כאשר התייתם מהוריו.

אחיו הבכור מרדכי ושלומציון אשתו אימצו את הנער היתום לביתם וטיפלו בו כאילו היה בנם בנוסף לארבעת ילדיהם. האהבה שרתה בביתם, בית אבן נאה, סמוך לבית הכנסת הארי האשכנזי. כיום יש שם בית מלאכה לנרות. "אקח אותך לשם," הבטיחה סבתא, וקיימה. באחד הימים נסענו באוטובוס מכרמיאל לצפת ורצתי בעקבות צעדיה הנחושים במעלה ובמורד הסמטאות, מהמצודה בפסגה ועד לבית הקברות הנפרש במורדות היישוב.

כעשר שנים חלפו, ואסון נוסף נפל על המשפחה. שאשא, אחותה הבכורה של שלומציון, הלכה לעולמה. אבישי האלמן לא הצליח לטפל בבתו הקטנה. שוב מרדכי ושלומציון פתחו את ביתם בפני היתומה הצעירה, אסתר בראנה בת השנתיים.

"אסתר בראנה, את לא צריכה כעת אוכל," אמרה שלומציון. הקטנה ישבה על הרצפה ומיררה בבכי. בטנה הייתה נפוחה בגלל מחלת כבד מולדת, והרעב הקבוע הגביר את מחלתה. "אסתר בראנה לא צריכה הרבה אוכל, יש לה בטן גדולה," אמרה שלומציון, לא מרוע אלא כי האמינה שכך תתרפא הילדה מהבטן הנפוחה. בצלחת מרכזית הוגש נזיד חוביז ירוק וסמיך מעובה בחיטה מבושלת, בצל וגזר, וממנה נטלו כולם. משה אהרון בצע חתיכה מכיכר לחם חום וריחני, טבל בנזיד, נגס בה קלות והשתעל כאילו הוא נחנק.

"אביא לך מים," קפצה שלומציון מכיסאה.

"הגיעה העת," לחש משה, ובעוד מרדכי משגיח, משה אהרון הסתיר פרוסת לחם גדולה מאחורי ארגז הפחמים.

"קחי מן הפת, אכלי," אמר משה אהרון לאסתר. הוא בצע את הפרוסה לפירורים והאכיל בהם את היתומה הקטנה. לבסוף, שבעה ונרגעה. הם ישבו ביחד על אדן החלון. צפת נפרשה תחתם, גגותיה מזהיבים לאור השמש השוקעת.

•

אסתר בראנה ישבה על סף החלון, על המזרן הדק ממולא העשב שהיה לה למיטה, והביטה החוצה. משה אהרון ומרדכי עלו ברחוב האבן המרוצף, מזמרים ניגון חסידי ואור נסוך על פניהם. עיניה נעצרו על פני משה אהרון. העיניים הכהות, החדות, הלסת הנאה, שפתיו המחייכות. לפתע התעוררה בה מבוכה. משה אהרון הפך באחת מנער צעיר לגבר יפה תואר.

כאילו הרגיש שהיא מתבוננת בו, הרים את עיניו אל החלון. תלתלי נחושת מסגרו את פניה בהילה רכה, עיניה הירוקות הבהירות שיוו לה מבט חולמני. ליבו יצא אליה. "היא הגיעה לפרקה, תוכלו להינשא בקרוב," אמר מרדכי, שהבחין מזמן ביחסי החיבה בין השניים.

לאחר שאינשא למשה אהרון, חשבה אסתר בראנה, נגור מחוץ לעיר, ותהיה לי חצר משק, עם פרה, תרנגולות וביצים טריות. אגדל ירקות בגינה, כמו שכנינו המוסלמים. בחורף יעלו בגינתי הירוקים כמו השומר והחוביז והסילק הכהה, שמהם אוסיף למרק, לקציצות ולסלט. לעולם לא נרעב, ליטפה את בטנה וחייכה.

שלומציון לשה בצק לכיסונים. אסתר טיגנה את הבצל בסיר, משה אהרון ניקה, קצץ והעביר לסיר את עלי הסילק, החוביזה והשומר שהביאו אסתר ברנה ושלומציון מההר שבשולי היישוב.

"שמור לי מהשומר," ביקשה אסתר בראנה.

"לשם מה?" הסתקרן.

"פגשתי בהר אישה מוסלמית שאספה הרבה הרבה שומר," סיפרה אסתר בראנה." שומר טוב לבטן, היא אמרה לי. לעסתי קצה מהשומר הטרי והוקל לי."

•

אסתר בראנה דיברה ערבית היטב ושוחחה עם הפלאחיות שפגשה על הצמחים שגדלו בסביבה. בשולי היישוב היהודי בצפת ובמורדות הוואדי, היא ליקטה זעתר (אזוב מצוי), זעתר רומי (צתרה ורודה) זעתר א-שיי (זוטה לבנה), וגם מרמייה (מרווה), בימי חמישי אחרי הצהריים.

היא הוסיפה מהעלים שליקטה לחליטות הבוקר והערב שלה ושל המשפחה. שלומציון העריכה את הטעמים שהוסיפה הנערה אל שולחנם. מהמרמייה הריחנית הכינה צרורות להבדלה בין קודש לחול וחילקה לחברותיה. "קחי אותנו לאסוף צמחי בושם," הן ביקשו.

פעם אחת, כאשר ירדו מההר אסתר בראנה וחברותיה ובזרועותיהן זרי פרחים וצמחי בושם להבדלה, הגיע לקראתן משה אהרון, הארוס שלה. אסתר בראנה נבוכה בפני חברותיה ואותתה לו לדבר מרחוק.

"שכחתי את המפתחות לבית, איני יכול להיכנס," קרא אליה.

אוי ווי, חששה אסתר, מה יגידו עלינו הלשונות הרעות? ואיך אתן בידו את המפתחות, דאגה, הלוא אסור לנו לגעת זה בזה! "אזרוק אותם אליך," אמרה לו. זו הייתה זריקה מצוינת, אמרה בליבה. הצרור נפל בתוך שיח.

לאחר שהתפזרו חברותיה לבתיהן, הצטרפה לחיפושים בשיח בעקבות הצרור האבוד, אך לשווא. שניהם המתינו ברחוב עד שחזרו מרדכי ושלומציון ופתחו את הדלת.

בראשית שנת תרס"ד, 1904, נישאו השניים. הם עברו לגור ולעבוד במושבה מלחמיה בעמק הירדן, שלימים שינתה את שמה למנחמיה.

משה אהרון עבד בקונסוליה האוסטרית בצפת, ואסתר בראנה הכירה את הצמחים והתבלינים ועשתה כמיטב יכולתה לרפא את משפחתה.

נולדו להם שישה ילדים. יעקב הבכור, אחריו חיים, ברוך השלישי, צמד תאומים ושושנה, בת הזקונים.

בשנת 1920, כשהיה בן 16, חלה יעקב הבכור בדלקת ריאות ומת. בסוף אותה שנה נולדו התאומים. ובגיל שנתיים נפטרו מדלקת ריאות. "התאומים אהבו פירות," "התאומים אהבו ללטף את העיזים" סיפרה אסתר בראנה לשושנה הקטנה, בת הזקונים, היא סבתי, שושנה ציפורה לבית טרכטנברג, אשר נולדה באביב 1925.

זיכרונות קדומים

קחי לך זמן להרהר. כל הידע שקיים בעולם פרוש לפניך. עץ הדעת עומד לפניך ואת מוזמנת לאכול מפירותיו לדעת טוב ורע, אמת ושקר, יש ואין. הכול קיים.

קחי לך זמן להרהר ולהיזכר בזמן הקדום בו שחית ברחם. עצמי עיניים, הזכרי בצבעים ובקולות.

רשמי במחברת זיכרונות צפים, פיסות תמונות השמורות לך מילדותך המוקדמת. אלו ישמשו כמפתחות לזיכרון המלא.

בעזרת המפתחות כתבי לכתוב לעצמך את הסיפורים שלך. לכי רחוק יותר אחורה בזמן... מה עשית בגלגול הקודם? מה קרה לך? מהו הזיכרון הכי קדום שלך כמכשפה? נשים רבות מספרות על רתיעה ממדורות, גם אני ביניהן.

יום יבוא ותפגשי נשים שתרגישי איתן חיבור מיוחד. הזיכרונות הקדומים שלכן עשויים להיות משותפים. יתכן ששתיכן מאותו מקור, מאותו שבט קדום, או מאותה אם קדומה.

הכרות עם הסיפורים והזיכרונות הקדומים שלך תאפשר לך לזהות את חברותיך מפעם, נשמות עתיקות שהתגלגלו לחייך כעת.

שאלי וכתבי - מאיפה אני מכירה את X ? איפה נפגשנו? מתי זה היה? מה היה הקשר בינינו?

התשובות שיצופו ויעלו בכתיבה אינטואיטיבית עשויות להיות מפתיעות ומרגשות.

מפתחות לזיכרון, מסע לזיכרונות קדומים בעזרת חפצים

התבונני בכפית. העלי בדמיונך כפית אחרת, בה השתמשת בעבר.

למשל, אני רואה כעת בדמיוני כפית פלסטיק עם ידית מצופה סיליקון או גומי, כפית להאכלת תינוקות. השתמשתי בה כשהאכלתי את בתי. הכפית בדמיוני משתנה. כעת היא עשויה מתכת, ורק השקע שלה עשוי גומי. אני זוכרת את אחותי הפעוטה אוחזת בה ומתיזה מחית מרק כתום על הסלון.

הכפית לובשת צורה אחרת, כעת היא כף כסף עבה בעלת קוים גסים. היא מונחת על צלחת פיוטר פשוטה למראה, ריקה. הצלחת על שולחן עץ כבד. ככר לחם כהה עטופה בד חום במרכזו. הרצפה היא עפר מהודק, האויר קר, חלונות הבית קטנים. חתול שמן רובץ סמוך לתנור. אני מרימה את הצלחת ומתבוננת בהשתקפותי. מי אני כעת? מה אני רוצה? איפה אני? מי נמצא איתי כאן?

כתבי את הדברים שעולים בכתיבה אינטואיטיבית, תני למילים לזרום אל הנייר, ואולי עוד ועוד זיכרונות מאותו הגלגול יעלו ויבארו את התמונה.

שאלי שאלות, ותני לתשובות להגיע אל הדף. יש מסרים שיעברו בין הגלגולים ויספקו פתרונות לבעיות שצצות בחיים הנוכחים. ניסיון החיים הוא רב-גלגולים, הכלים האלו מאפשרים לצאת ממצבי תקיעות וקשיים, לדעת יותר, לזכור יותר ולמצוא פתרונות במרחב ובזמן.