אחות לא מיוחדת

היא שבה ואמרה לה, "אמא, אני לא מוכנה לוותר על גיוס לצה"ל. עד כאן." היא הבינה אותה, ובליבה היא הבינה את המשמעות. אומנם יעל היא הבת שלה, אבל גם היא.

לפעמים עולה בה מועקה מציקה. איך הילדים שלה רואים את עצמם בחיים האלה? איזו מין אמא היא? מה הם יזכרו מהשנים שלהם איתה בבית? האם, כמוה, הם יעלימו זיכרונות רבים לתוך בורות ויבקשו לקבור אותם כדי שלעולם לא יצופו למעלה? האם יבחרו בעיקר בהאשמות, בעצב או במועקה?

אולי היא תצליח לנטוע בכרטיס זיכרונם הקטן את הרגעים היפים האלה, שהיא ממש משתדלת לקיים עבורם? או שזה בכלל לשווא ולא את זה הם יבחרו לזכור? אין ספור פעמים, לאחר שעת כעס, היא חוזרת ואומרת להם שהיא אוהבת אותם, מה יבחרו לזכור? את הכעס שלה ואת התחושה שהוא השאיר בהם, או את המילים המנחמות, אלה המתנצלות, המבקשות להראות שגם היא, אחרי הכל, אנושית.

כל אחד חי את חייו במסלולו הכולל חוויות שונות ואינדיווידואליות שעיצבו אותו. כל אחד, כל אדם, צודק בדרכו שלו. הרי מהי אמת? האמת היא כפי שזוכרים אותה. כל אחד מאיתנו חווה דברים בצורה אחרת, מעצב את הזיכרון שלו אחרת ובוחר לזכור את החוויות שהוא פירש לעצמו באופן שהוא שלו בלבד. נרטיב, כך מרבים להגיד לנו באולפני החדשות.

אז מהו הנרטיב שלהם?

♥

מתחתנים מאהבה ורודה

עד היום מדברים על החתונה שלהם. אפילו שעברו יותר מחמישים שנים. לא היה אחד שלא היה לו מה להגיד על האירוע. בכל פעם שמדברים על היום ההוא מרגישים את ההתלהבות והשמחה באוויר. אלונה הייתה כלה עוצרת נשימה. כל מי שהביט בה באותו היום, לא יכול היה להוריד את החיוך מעל שפתיו. האולם היה מלא, והטקס היה אינטימי כאילו רק שניהם שם. כשהרב הכריז עליהם "בעל ואישה" רפאל לחץ את ידה בחוזקה, לסמן לה שהוא לא מאמין למשמע אוזניו. אלונה, השכנה היפה, היא עכשיו אשתו. הרבה לא נשאר מיום החתונה. כמה תמונות בשחור לבן של החתן והכלה יחד עם המשפחות ולחוד, על שפתי כל האורחים נסוך חיוך דק בלבד ועמידתם ישרה ויציבה. ככה נהגו להצטלם, אלו היו ימים אחרים. צנועים יותר או שמא יש לדייק ולומר – פשוטים יותר.

בתום החתונה הם נסעו לשני לילות בצפון, זאת הייתה המתנה של ההורים של אלונה. שם בבית מלון, בשקט, כשאיש לא נמצא מסביבם, הם החלו את חייהם יחד כזוג נשוי. גם מאותו יום מאושר כמעט ולא נשארו תמונות. החיים גורמים לזיכרונות להישאר מאחור, הם לא תמיד מצליחים לעמוד בקצב וכך אנחנו מתקדמים קדימה, שועטים לעבר הסוף, מפזרים אחרינו לצד הדרך רגעים ושניות, תחושות ורגשות. רהיטים שלא מתאימים לביתנו החדש, מגבות דהויות שכבר נשחקו מכמות המים שדבקה בהן, צלחות שנסדקו ואלבומי תמונות ישנים שבהם תמונות של אנשים שאנחנו כבר כמעט ולא מזהים.

♥ ♥ ♥

כשזוג מתחתן הוא לרגע לא חושב על הקשיים שהחיים יכולים לזמן. הוא לא חושב על גירושים, על בעיות כלכליות או ריחוק. הוא לא חושב על הריב הראשון, זה שיעבור בנשימה אחת עצורה ומהר מאוד יישכח, ולא חושב על הריב האחרון, שאחריו כנראה יבינו שניהם שהגיעו אל הנקודה שממנה אין חזור. אפילו מחשבות מדומיינות על ילדים נראה שנלקחות מתוך סרט רומנטי. ילדים ללא כל קושי, ללא בעיות, שמפיהם יוצאות רק מילים שמישהו תסרט מראש במשך חודשים של עבודה מדויקת, אסף לנייר מילים מובחרות והצמיד אותן עד ליצירת משפט מדויק. כמה זה טוב להתחתן, כי באותו הרגע מתחת לחופה, אפשר לשבריר שנייה לשכוח את הצרות, את אלה שכבר היו ואת הלא ידועות שעתידות עוד להופיע וכמו ענן לטשטש את כל מה שמסביב. לערב אחד מתחת לחופה ניתן לדמיין שחשבון הבנק מלא כמו כוסות השמפניה באירוע, שהכול יהיה בסדר, הכול יסתדר. העתיד כולו ורוד ולאהבה יש את הכוח לנצח את הכול.

אלונה הייתה מיוחדת. היא הייתה בהירה עם עיניים כחולות, דבר שנחשב נדיר אצל עולי תימן. העור שלה היה לבן כמו שלג והעיניים כחולות כמו אגם בארץ קרה תחת שמיים בהירים. היו בה התלהבות ותשוקה כל כך גדולות לחיים. היא הייתה מלאה בחלומות עצומים, עם רפאל לצידה היא הרגישה שהיא יכולה לכבוש את העולם.

כמובן שהמציאות ביקשה למשוך את החלומות והזיכרונות למטה אל הקרקע ולספר שכבר לפני החתונה לא הכול היה ורוד. אלונה הגיעה ממשפחה דתית ורפאל הגיע ממשפחה חילונית. כדרכם של הקצוות שלא רואים אל מעבר לגדר, רפאל לא התקבל בברכה גדולה בהתחלה. הפערים בחברה הישראלית השברירית והמגוונת צפו ועלו מעת לעת. האחד חשב שעולמו טוב יותר משל האחר, או אולי מרוחק יותר מעולמו שלו וכך, בכורך המציאות, או אולי פשוט בגלל החיים שהתקדמו, נבנו חומות בין אנשים ועדות, בין שפות וצבעים עד שהאנשים כבר לא זכרו כיצד להתקרב זה לזה.

תחילה ההורים של אלונה עיקמו פרצוף, אחר כך מישהו זרק איזו מילה. אולי זאת הייתה אחת הדודות שניסתה לשכנע אותה לוותר. “מה את צריכה את החילוני הזה?״ היא בטח זרקה לעברה, “הוא יגרור אותך למקומות שלא טובים לך וירחיק אותך מעם ישראל,״ אחרת לחשה על אוזנה. אולי גם אלונה, בדיוק כמו הדור שאחריה, שמעה על כך שיש הרבה דגים בים, אז למה להתעקש דווקא על הדג הזה. למה לנסות לשחות נגד הזרם הסוער במעלה הנהר.

גם האווירה הכללית בארץ תרמה לקושי. קשיי השפה וההתאקלמות, העבודה הקשה מסביב לשעון ועול הפרנסה נכחו בחלק נכבד מהבתים בארץ. אף אחד לא רצה שיוסיפו לו דאגה נוספת, לא רצה, נוסף לכול, גם לחשוש מפני מישהו זר שייכנס לתוך המשפחה הפרטית. יתרה מכך, אלונה הייתה הילדה הבכורה. אבא שלה כל כך גונן ושמר עליה, מה שהקשה עוד יותר על הקבלה של רפאל לחייה.

♥ ♥ ♥

פעם, כשהייתה בת חמש, יצאה אל מטע התפוזים שהיה בחצר של הוריה. היא ראתה את אימה עובדת במטע, ורצתה ללכת לעזור לה. כשיצאה, היא הבחינה בשתי דבורים מסתובבות מסביב לפרח לבן. היא התקרבה אליהן והן עפו. היא הריחה את הפרח שהיה לה כל כך נעים עד שהמחשבות שלה נדדו ולקחו אותה לטיול קטן בן צעדים ספורים שבו התחילה להסתכל על הפריחה הלבנה שהייתה בכל העצים ועל כל התפוזים שכלל לא היו מוכנים לקטיף. היא התחילה לצעוד מעץ לעץ, ניסתה למפות את הדרך ואת המטע, נתנה לכל עץ שם ומספר, ולא היה אחד שלא דאגה להרגיש אותו בקצה האצבעות. היא כמובן לא ידעה שהמשחק הנפלא שלה ארך לא מעט זמן, ובזמן הזה אביה חזר הביתה להפסקה מעבודתו בבית החולים. הוא חיפש אחרי בתו אבל לא מצא אותה בבית. לכן, בבהלה טבעית, כזו הבנויה בכל הורה מרגע לידת בנו או בתו הבכורים, יצא מהבית. גם אימה הצטרפה לחיפושים קוראת בשמה של אלונה, מעלה אותו ממורד הגרון. כל הורה שהילד שלו הלך לאיבוד אי פעם, מכיר את ההרגשה הזו, הלחץ שמטפס במעלה קנה הנשימה, הגבות שמתכווצות והרגליים שזזות יותר מהר מהמחשבות, מנסות למצוא את הפתרון לדאגה שמגבירה את קצב הלב. לבסוף אביה נתקל בה. את כל מחשבותיה הנעימות על הפרחים, הפרפרים, הדבורים והתפוזים, החליף צילו העצום של אביה ומבטו הזועם שפגש בה. הוא כל כך דאג לה וכל כך רווח לו לראות אותה. אבל היא לא שמה לב לכל זה, כי את הדאגה והרווחה הוא ביטא בכעס רב. הוא הרים אותה בידיו הענקיות ולקח אותה איתו למשמרת לילה בבית החולים. “את תהי איתי, ככה לא תלכי שוב לאיבוד״.

“אבא סליחה, אני עייפה, אני רוצה הביתה. אני מבטיחה לא לצאת שוב,״ היא ניסתה להסביר, ניסתה לספר לו על הריחות והצבעים, להסביר לו שלכל עץ יש מגע אחר וגזע של אחד לא דומה לאחר ולעלים הגדולים יש חספוס שונה מאלה הקטנים, אבל דבר לא עזר, הוא גונן עליה עד כדי כך שהרגיש שהכי בטוח שהיא תישאר איתו כל הלילה בעבודה. גם אם לא תעצום עין, לא נורא, העיקר שתהיה בטוחה.

♥ ♥ ♥

ועדיין, האהבה בין אלונה לרפאל הייתה גדולה עד בלי די. כל הכוחות שבעולם, גם אביה המגונן, לא היו יכולים לעמוד מנגד לנוכח אהבה כזאת. היא במקרה הלכה לשוק לעזור לחברתה לסחוב ירקות הביתה בזמן שהוא היה בשוק בעצמו עם אחותו רונה. הוא ואחותו היו הולכים לשם הרבה, שניהם היו האחים הגדולים שדאגו לשאר האחים הקטנים שילמדו ויאכלו. הוא ורונה גילמו את תפקיד ההורים, כי ההורים לא היו נוכחים. כמו רבים בתקופה הזו, כולם יצאו לעבוד לאורך שעות ארוכות ולא הייתה אפשרות לפנות זמן פנאי לחינוך, להשקעה או, לרגש. כשרונה ואלונה נפגשו בשוק, הן התחבקו. מסתבר שהן הכירו היטב מבית הספר. רפאל הביט באלונה ומבטו קפא. היה בה משהו אחר. היה בה רוך לא מתאמץ. כזה שאי אפשר לזייף. היא הייתה צחורה והעיניים שלה נצצו בשמש. היה לה חיוך אמפתי לכל מילה שרונה אמרה, אפילו אם דיברה על דברים שבשגרה. באותו הרגע רפאל הרגיש שהוא יכול לספר לאלונה הכל, למרות שהוא בעצם לא הכיר אותה. “בואי, תכירי את אחי!״ רונה קפצה ממקומה והוא הרגיש שאלונה גורמת לו לחייך. הוא לא הרבה לחייך, אבל עם אלונה זה יצא לו טבעי. “מה שלומך, אלונה? נעים מאוד,״ הוא אמר והרגיש איך ביישנות טבעית מאדימה את כל גופו. הוא הרגיש שכולם יכולים ברגע זה לראות את ליבו ואת מחשבותיו. ואכן ראו, גם אלונה ראתה, וגם היא הרגישה איך סקרנות דקה עולה ומטפסת לאורך עמוד השדרה שלה. בכל מקרה אחר היא לא הייתה חושבת בכלל להיקשר אל בחור כזה, חילוני. לא הייתה לו כיפה על הראש והוא נמצא בשוק בשעת תפילת מנחה. היה לה קל לעשות אחת ועוד אחת. אבל משהו בעיניים האלה, שנראו לה טובות וחכמות, ומשהו בידיים שלו שהראו לה כמה הוא עובד קשה, “בחור של עבודה,״ קראו לה, צעקו לעברה, “זה בשבילך״.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*