אלמוות- חלק ב' (מחודש)

פרק 1

מופע כישרונות שנתי — חצי גמר עירוני

ידוע לכול כי תהליך בחירת המנצח דורש מחשבה עמוקה והבחנה מדויקת, וכי רבים המשתתפים אשר לוקחים חלק בתחרות וראויים לזכות בה ולהמשיך אל השלב הבא. לעומת זאת, למרבה הצער, מספר הזוכים המותר הוא מצומצם ביותר.

ולכן, לאחר מחשבה מאומצת ובזהירות רבה, החליטה הוועדה להעביר את ששת המשתתפים הבאים:

במקום הראשון משתתפת מספר 7 (קאלידה, שירה)

במקום השני משתתפים מספר 41 ומספר 42 (לויד, ריקוד), (טאדין, ריקוד)

במקום השלישי משתתפת מספר 2 (שיר, ציור)

במקום הרביעי משתתף מספר 23 (מיתר, נגינה)

במקום החמישי משתתף מספר 5 (קווינטה, קוסם)

קראו מחר את הסיקור המלא שנכתב בידי מיטב הכתבים שלנו.

אנו מודים מעומק הלב לכל בעלי הכישרון שעלו על במתנו הצנועה והאירו אותה ביכולותיהם המופלאות. מה טוב היה לו יכולנו להעביר את כל המשתתפים אל השלב הבא, אך בצר לנו ניאלץ להודיע על פסילת כל האחרים.

זכרו שתמיד ישנה השנה הבאה. אל תפסיקו להתאמן!

לויד הבחין בטאדין עוד לפני שנכנס, שורק לעצמו בעליזות בדרכו לאורך הרחוב.

לא נראה כי טאדין תכנן להיכנס מלכתחילה, אבל מבטו הצטלב בזה של לויד דרך החלון. פניו המחייכות הוארו, והוא תיקן את מסלולו לכיוון הדלת. הלוואי שלא היה עושה את זה.

"לויד!" טאדין הריע, מחריש את צלצול הפעמון וגורם ללויד לייחל שינמיך את קולו. הצעיר בהיר השיער משך כיסא משולחן סמוך כדי שיוכל להתיישב אל מול ידידו, מאושר כמו השמש.

"טאדין," לויד חייך בעל כורחו. "מה שימח אותך היום?"

טאדין בחן את בית העסק הגדול למשך כמה שניות לפני שהשיב את מבטו אל ידידו. "אף פעם לא ראיתי אותך כאן."

כנראה כי בדרך כלל אני לא יושב ליד החלון, חשב לויד, אבל בקול הוא אמר, "תורך לענות, טאד."

טאדין משך בכתפיו, בחיוך נבוך כמעט. "זה טיפשי."

לויד ניסה לחשוב מה יכולה להיות הסיבה למצב רוחו המרומם של ידידו, טיפשית ככל שיטען שהיא. זאת הייתה הסחת דעת נחמדה מתחושותיו. "אתה... מגיע מטנאי?"

חיוכו של טאדין נעלם כמעט מייד, ומשהו דומה מאוד לבהלה צף מאחורי מסכת פניו הזהירה. "מה?"

"ראש חודש היה אתמול," אמר לויד, משחק בידית הספל שלו. "המלך טיקאי ירד שוב לעם, כל העיתונים מוצפים בדיווחים על זה. זה עניין גדול. לפי מה שהבנתי — בחודש שעבר הוא לא ירד, והיו שמועות על מחלה או משהו."

"אה." לויד תהה מדוע טאדין נבהל קודם לכן. הוא שב להאזין כשטאדין ענה. "לא, זה לא העניין. סתם — אה, יום טוב. בלי סיבה."

הוא סקר שוב סביבותיהם, נמנע ממבטו של לויד. "מה זה המקום הזה?"

זה היה בית קפה, בערך, אבל גם ספרייה. בכניסה הוצבו כמה שולחנות קטנים במבנה צפוף לצד דלפק קטן שמכר קפה ומאפים, ומעבר לחלק הזה של המבנה — אחרי מעין מסדרון רחב שנמתח לאורך כמה מטרים כדי לטשטש את צלילי הסועדים — היה עיקר העסק. הספרייה.

היא הייתה עצומה — חדר מרובע וגדול, תקרתו הגבוהה מתנשאת מעל המסדרון הנמוך. מדפי הספרים הצמודים לקיר היו הגבוהים ביותר, ובמרחב החדר ניצבו ארוניות נמוכות יותר עמוסות ספרים מקצה לקצה, מהרצפה עד סוף המדף העליון. היו שם עשרות ארוניות, יוצרות מאות מעברים מואפלים, ואפשר היה ללכת לאיבוד ביניהם באותה קלות שבה אפשר להפיל טור של אבני דומינו. נדמה כאילו היא נועדה לאפשר לאנשים להיעלם. זה היה המקום שאליו הלך לויד כשהשתוקק להיות לבד — כשהשתוקק ללכת לאיבוד לכמה שעות.

"ספרייה," הוא אמר עכשיו, בתגובה לשאלתו של טאדין. "אין פה המון ספרים, אבל הקפה טוב."

הוא לא עמד לחלוק את המקום הזה עם אף אחד. רק קאם ידע עליו.

"מעניין," הגיב ידידו. "אתה מגיע לכאן הרבה?"

"לא ממש." כדאי שנושא השיחה ישתנה, ומהר. "טאד, אנחנו צריכים לעבוד לקראת השלב הבא."

טאדין הנהן, ואז נאנח. "לא התאמנתי בכלל היום. אני לא אמור להיות כאן, אבל השמש... ירד גשם כל השבוע. הייתי מוכרח לצאת קצת."

לויד צחק בתגובה. "אתה צודק. אבל אנחנו חייבים להתאמן כדי לנצח."

"בטח," אמר טאדין. הוא שתק לכמה שניות, ואז הרים את מבטו כדי לפגוש בזה של לויד. "אתה עומד להישאר כאן? או שנלך?"

"נלך," הזדרז לויד לענות. אולי כדאי שיפגוש קצת שמש באמת, והוא כמעט התבייש בדחף העז שלו להשכיח מטאדין את זכר קיומו של המקום. "תעבור איתי במלתחות? השארתי שם את בגדי האימון שלי."

טאדין הנהן, ואחרי שסייע ללויד לאסוף את הכלים והמתין בזמן ששילם, הם היו סוף־סוף בדרך החוצה.

עוזר קם, כרגיל, ביקיצה טבעית מוקדמת. הדברים החלו לחזור לשגרה, והיה עליו לסייע למלכו לשוב אל מסגרת שעות השינה הרגילה שלו.

לראשונה זה שבועיים כמעט הגב שלו לא היה תפוס כשקם. לראשונה זה שבועיים כמעט הוא ישן במיטתו במקום על הרצפה או הספה — ולראשונה זה שבועיים כמעט, הוא נפרד ממלכו למשך הלילה.

עוזר לא ידע כיצד חווה אדונו את הלילה שחלף, ולפיכך הוא לא נהג על פי סדר הדברים הרגיל. בדרך כלל הוא היה קורא אל המלך מבעד לדלת הסגורה עד שזה היה מתעורר ומזמין אותו פנימה אל תחילת סדר הבוקר המלכותי. היום, לעומת זאת, הוא נכנס לפני שהוזמן.

כשאכן נכנס לבסוף, הפכה ברכת ה"בוקר טוב" שלו לקללה שהלוואי שלא הייתה ממלאת את מקום מילותיו הראשונות באותו היום. הוא כנראה שמח על שהתעלם היום מהנהלים, אבל החרדה שאחזה בו למראה המלך טשטשה כל רגש אחר.

"בשם — אוי, לכול — אדוני —" עוזר חצה את החדר בשני דילוגים מהירים, משלים את הפער בינו לבין המיטה בהחלקה זריזה. שם, אבוד בין סיבוכי מצעיו, חרחר המלך שלו כאילו נאבק על חייו.

חיוורון פניו העמיק, אם בכלל הדבר אפשרי — הוא היה עכשיו אפור, כמעט. הבל פיו הצחין מריח מבאיש כלשהו שכנראה היה קשור לכתמי הקיא שעיטרו חלקים מהמיטה ומהרצפה הסמוכה. ריר נצץ על זוויות פיו, וערוץ דקיק נמתח מזוויות עיניו אל הכר, אבל לא זו הייתה הסיבה לדמעות שמילאו פתאום את עיניו של עוזר.

הוא היה בטוח כל כך שהמצב השתפר...

"היי," הוא לחש, קולו חנוק עד כאב. הוא לחץ את מפרקי ידיו של המלך עד שאצבעותיו הלבינו, מנסה להרפות את תנוחת העובר המתוחה שאליה התגלגל אדונו במהלך ההתקף. "היי, גימי. אתה שומע אותי? אני כאן."

המלך נשף אוויר מהפה, עיניו עוד עצומות בכוח. עוזר לא הצליח לעצור את הדמעות, אבל זה לא היה משנה — רק המלך היה חשוב עכשיו. "גימי. אדוני. תענה לי."

התרופה. התרופה. היא חייבת לעזור — לפחות ברמה מסוימת...

בחפזונו למצוא את הבקבוקון, עוזר הפיל משהו מהשידה הקטנה — משהו שנפל והתנפץ אל הרצפה. זה היה חסר משמעות כעת, כי לא היה זה בקבוק התרופה, ושום דבר אחר לא היה חשוב עכשיו כמוהו. לרוע המזל, נדמה כי הכול נמצא שם, מלבדו.

עוזר צעק אל הרופא עד שגרונו ניחר, עד ששמע את הד הקול שלו מיטשטש מהמסדרונות, עד שנענה בקריאה. מישהו יצא לקרוא לו. סוף־סוף.

הוא לא הצליח להפסיק לבכות, גם כשדיבר אל המלך. "אדוני... בבקשה."

עיניו של הגבר הצעיר נפקחו כדי חריץ, ועוזר החניק את נשימתו כדי לשמוע את מילותיו. "זה... טוב."

"על מה אתה מדבר?"

נשימותיו הקלושות של מלכו הפחידו אותו עד מוות. הוא פרש בכוח את זרועותיו של הגוסס, מרפה את איבריו ככל יכולתו, ופתח את החולצה העליונה שלו בניסיון להקל על נשימתו. נראה כי חזהו באמת עלה גבוה יותר לאחר מכן, ורווח לו.

עוזר ניגב את זווית הפה של אדונו, מנסה לנקות את פניו מההפרשות שטינפו אותן. "גימי, תענה לי."

הוא שמע צעדי ריצה במסדרון, סוף כל סוף. לפעמים התחשק לו לארוז את כל צוות הארמון בקופסה אחת ולהשליך אותה מצוק.

"זה טוב," פלט הצעיר פתאום, פניו מיוסרות כמעידות על ההפך הגמור ממילותיו. "לקחתי — תרופה. מרגיש... הסוף."

יפחה פראית נקרעה מחזהו של עוזר, מנסרת בחלל החדר כמו מצטרפת לסדרת צלילי הגוויעה שהושמעו בו, אבל הוא לא הניח לפחד להשתלט עליו. הוא היה חייב לתפקד. "שב. קדימה, אני כאן לעזור לך."

נראה כי המלך לא מסוגל להשלים את הפעולה בכוחות עצמו, אבל הרי לשם כך נמצא שם עוזר. הוא סייע למלך — בכוח — להתיישב בקומה שפופה, מאזין בחרדה לצליל הנשימות שלו, שנדמה כי הוקלו בתגובה לפעולה. חלק מכתמי הקיא יצרו מגע עם חולצתו של עוזר תוך כדי התהליך, אבל הוא בקושי הבחין בכך, אם כי הצחנה החומצית סחררה אותו לרגע.

"הנה," הוא אמר, קולו רגוע ככל שיכול היה להכריח אותו להיות, משפשף בעידוד את הגב הכפוף. "יותר טוב?"

המלך התנשף, ומצד אחד זה היה טוב, כי זה העיד על מסע החמצן בתוכו, אבל מצד שני, הדמעות שנלוו לפעולה ריסקו את ליבו של עוזר.

"כואב," פלט המלך, קולו חנוק. "מארה. כואב."

רופא ארור, תישרף נשמתו בידיו של האופל אם לא יופיע פה בשניות הבאות. איפה הוא?

עוזר שאג שוב אל המסדרון, זועק את כל החרדה שבתוכו אל עובדי הארמון האחרים. בוודאי לא עברו שתי דקות מאז צרח אליהם בפעם האחרונה, אבל כשכל שנייה חשובה —

"עוזר," אדונו לחש עכשיו, ועוזר לא יכול היה לענות. הוא טיפס ועלה על המזרן בתנועה זריזה, מוחה ברגלו את רוב הכתמים מעלי הניחוח שעיטרו את השמיכה, ונשען על ראש המיטה. כורך את זרועותיו סביב המלך, עוזר הכריח אותו להישען איתו לאחור, מיישר בכוח את כתפיו בניסיון לאפשר לו מעבר חלק יותר של אוויר.

מה אם...?

הוא ידע שכואב לו. הוא שמע שכואב לו — הוא הרגיש שכואב לו. הוא הניח למלך להניח את ראשו על כתפו, ולנוכח העובדה שזרועותיו היו תפוסות, הוא הניח את ראשו על הראש הבהיר, עוטף אותו בחיבוק מגושם.

כל גופו הצנום של המלך התכרבל אל חיקו של עוזר, נוקשה ומיוסר ורועד מרוב מתח. הוא בכה, ואף על פי שעוזר התאמץ לשמור על דממה שתשדר רוגע, המלך בוודאי חש בדמעותיו זולגות על מצחו.

מה אם...?

"זה לא הסוף," עוזר לחש, קולו יציב ככל שהצליח להפיק. "זה לא הסוף, גימי."

הוא לא זכה לתשובה, אבל הרגיש בקווים הקרירים שהותירו אחריהן דמעותיו של המלך על צווארו.

עוזר לא הרפה מאחיזתו, מרחיב ככל יכולתו את מעבר האוויר של אדונו בכך שיישר את כתפיו, כמעט ולא מעז לחוש רווחה כשהתחיל להבין שהן מתרפות משום שההתקף חולף סוף־סוף. כמה דקות אחר כך הוא אפילו נטל סיכון וחיבק את כתפיו של המלך, מנסה לנחם אותו אחרי החוויה הנוראית.

כשהרופא הלא יוצלח כבר הגיע סוף־סוף, המלך המותש כבר נרדם על כתפו של עוזר, בין זרועותיו, מניח לעוזרו הצעיר להטיח ברופא ובשליחיו את כל אוצר הקללות הצבעוני שלו בלי לחשוש שמא הוא שומע.

למה, יאור השד הגדול, הוא לא הגיע קודם?

"תורי!" הכריז ילד מתולתל לתפארת, וגלורה הייתה גאה להבין שהיא זוכרת את שמו.

טיקאי, כי הוריו היו מהגרים מטנאי, נכון?

אחריות צמצם את עיניו לעבר הילד, מחייך כאילו חלקו השניים סוד. "אתה בטוח, טיקאי?"

כן! היא זכרה נכון. רק חבל שמאוחר מדי.

הילד גיחך, נבוך. "אני חושב."

"כן!" התריעה לוב. "מיתר לא נמצא, אחריות. תור קאי עכשיו."

אחריות הנהן, מתרווח לאחור, והזמין את טיקאי לבחור את הסיפור הראשון לאותו היום. גלורה לא יכלה להימנע מלהעיף בו מבט חרד מדי כמה שניות — היא עוד לא אמרה לילדים דבר, וחששה מהרגע שבו תיאלץ לעשות זאת.

המבט שהשיב לה הרגיע אותה בכל פעם מחדש, אבל גם שיגר לה צביטה כואבת בלב. היא הייתה קרובה כל כך להשתכנע ולהישאר לעבוד כאן — להישאר לעבוד איתו, להכיר אותו...

אבל חייו היו חשובים יותר, כמובן. חשובים יותר מהרצון ההדדי שלהם לפתח קשר, ולא משנה עד כמה חזק הוא היה.

אור היה זה שהתעקש על מפגש אחד אחרון. כשלעצמו זה היה מפתיע — הוא לא הראה עניין מיוחד במפגשים החצי־שבועיים — אבל גלורה תיארה לעצמה שהוא היה מודע לכך שהפרידה כפויה. הקשר בין השניים היה הדוק מכדי שישמור אחריות פרט כזה בסוד. אור ביקש זאת על מנת להקל על ידידו, גם אם הסיבה שנתן לה כללה איזושהי שטות על מוסר עבודה, או אתיקה מקצועית, או — סימטריה? אי אפשר לומר שהוא לא יודע לתרץ.

גלורה נכספה לזכות בקשר כשלהם. לא בהכרח זהה בדיוק, אבל דומה. לא היה לה אף קרוב בעולם מאז שעזבה את הבית — מאז שהחל צילה של תלתלים להאפיל על חייה. ההיכרות שלה עם טאדין היוותה יריית פתיחה בפרק חדש, קצר ומסוכן להפליא בחייה, שבו העזה לשוב ולנסות להכיר.

לעזאזל, פואם, היא חשבה, כאילו יכלה לשדר את מחשבותיה אל עוצרת המלוכה המרוחקת. לעזאזל איתך. לעזאזל עם הכתר הארור הזה. הוא הרס אותך.

בועה של כעס התחילה להתנפח בתוכה, אבל גלורה חנקה אותה כמיטב יכולתה כדי שלא לפגום בזיכרון המפגש האחרון.

"אה," אמר עכשיו אחריות בסיפוק, מקפיד לשבח את בחירתו של הילד, כמו תמיד. "'החתולה מנגו, הצפרדע והברווז'! מאת שיראור. מישהו זוכר מה אנחנו יודעים על הסופרת?"

גלורה הכריחה את עצמה לנגן נעימה בעלת מקצב שמח, ואחרי כמה ניסיונות אפילו הצליחה להפוך את הליווי למז'ורי. מנגינות הרקע לא בהכרח שיקפו את תחושותיה, אבל הייתה לה הרגשה שמספר הסיפורים מרגיש שכן, והמנגינה שהפיקה עכשיו נועדה לשכנע אותו — ואת עצמה — שהכול בסדר. היא לא הייתה מתוחה, לא עצבנית, לא מתגעגעת עד דמעות, ויכלה אפילו להשיב חיוך לחיוכו כשהילדים ניתרו במקומם מרוב התלהבות לענות.

"היא הייתה קטנה!"

"חכמה!"

"היא ידעה לצייר!"

אחריות העמיד את הספר על ברכיו כך שהכריכה הוצגה לראווה מול הילדים. גלורה פרטה אקורד מז'ורי פשוט כשהוא חייך. "יפה מאוד, תמר, קאציה, סו־פי. שיראור הייתה בסך הכול בת חמש־עשרה כשהיא כתבה את הספר שלה ואיירה אותו, ובמקביל היא עבדה קשה כדי לגמור את לימודיה בהצטיינות." הוא סובב את הספר בחזרה אליו ופתח אותו, מגניב מבט שובב אל הקהל שלו. "פגשתי אותה — יש לה תלתלים כמעט כמו של לוב, והיא מדברת מהר כל כך שבקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת."

חלק מהילדים צחקו, ולוב נגעה בשערה בשביעות רצון עצמית. גלורה הניעה את ראשה בהיסח הדעת, כמוודאת ששערה עוד אסוף כמו שצריך, ואז ניגנה כמה צלילי מעבר, ממיסה אותם אל תוך המנגינה, מקדמת את מילותיו הראשונות של אחריות ועוצמת עיניים למשמע קולו. היא לא אמרה את זה לעמיתיה, אבל גם היא הייתה זקוקה למפגש האחרון הזה.

נדמה כי הזמן חולף מהר יותר היום, אבל היא הניחה שכך יהיה. היא רק השתדלה עכשיו לנצל כל רגע, לשקוע בהווה, לאחוז בעכשיו בעודו חולף. לו רק יכלה להישאר...

היא גמרה את הליווי באקורד מורחב, משאירה באוויר צליל לא גמור, ואז צרם קולו של ילד את הדממה שלאחר המוזיקה וגרם לה לפקוח עיניים.

"אפשר לבחור משחק?" הוא שאל. "בבקשה, אחריות?"

אחריות סגר את הספר בתנועה חלקה, מניח אותו על ברכיו ורוכן לעבר מעגל הילדים. "אני מצטער, בק — היום בעיקר נקריא סיפורים, בסדר?"

קולות מבולבלים התחילו לעלות מהקהל, שואלים, דורשים, חלקם אפילו שמחים — ואחריות העיף מבט בגלורה, שהמתח שב לשכון בעורקיה. הוא חייך קלות, והיא הבינה שהגיע הרגע.

"חברים," אמר אחריות במין טון מוסכם שסימן לילדים להשתתק ולהקשיב. "אנחנו נשמע סיפורים היום כדי לנצל את נוכחותה של גלורה, בסדר? אנחנו נפרדים ממנה היום."

"מה!" קראה אחת הילדות, ואז עלתה המולה רבת קולות והציפה את המעגל.

"אבל אני אוהבת אותה!"

"למה, אחריות?"

"אל תלכי, גלורה!"

"מי יהיה במקום?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*