זזה במקום

1.

כנראה הרגתי אותה

"עוד מעט תהיה לך אחות," אבא אומר. השנה 1986, אני בת שמונה, לבושה בחולצת טריקו צהובה ובמכנסי ספורט קצרים כחולים. גופי מדיף ריח נקה 7 מהמקלחת, המתערבב עם ריחה של עוגת התפוחים שמחכה על השולחן. החורף מבושש לבוא ואצלנו, בעין רועים, כמעט תמיד חמים.

השמש מתחילה לשקוע, ומהחלון אפשר לראות את השמיים מתמלאים בגוני אדום, כתום וצהוב. עץ הלימון בגינה מתנועע קלות וענפיו נוקשים על שמשת החלון. כמה דרורים ובולבולים מתעופפים ומקפצים בין שרביטיו. מבטי נע מהחלון לעבר בטנה של אימא. אני לא רואה שינוי, ובכל זאת מדמיינת את התינוקת החדשה: קצת שמנמונת, בעלת עיניים כחולות וחיוך מסופק. היא תאהב אותי, ואני אלביש אותה בבגדים קטנים שנקנה לה במיוחד, לא כאלה שמקבלים מברכה ב"מדידות".

"מתי זה יהיה?" אני שואלת. "עוד מעט," אבא עונה. "תהיה לי תינוקת," רגליי הקצרות מקפצות משמחה וממשיכות בתנועות ריקוד.

סוף־סוף תהיה לי אחות, כמו לכולם.

לפני כמה זמן דודה של שירי הגיעה לבקר בקיבוץ, וכשפגשה אותנו במשק החי הצביעה עליי ואמרה לאימא: "כמה מתוקה הנכדה שלך," איזו בושה. מאז אני עסוקה בהשוואות של הוריי עם הורים אחרים של בני כיתתי, כיתת אנפה. כולם נראים צעירים יותר, אבל ההורים שלי הכי מיוחדים.

"לא ממש תינוקת." אבא מצנן את התלהבותי, "היא כבר גדולה, כמעט כמוך." צעדי הריקוד שלי נעשים איטיים יותר ויותר. למה הוא מתכוון? הבטן של אימא שטוחה לגמרי, ילדה כמעט בגילי? בבטן של אימא? אולי היא דקה כמו נייר... אבא מבחין בשאלה שעל פניי. "אנחנו נאמץ ילדה, עמליה. ילדה בגילך."

אני מתיישבת על הכיסא, "אבל אני רוצה תינוקת. תינוקת אמיתית."

בימים הבאים מזכיר לי אבא שאנחנו חיים בקיבוץ, "בחברה מתוקנת." אני חושבת שהוא התבלבל והתכוון לחברה מתקנת. אחר כך מגיעה המילה "ערכים". "אלה הערכים שלנו." "יש לנו ערכים."

לאט־לאט אני מבינה שהעניין סגור ומתחילה להתלהב. אבא יודע מה הוא אומר. כולם בקיבוץ מקשיבים לו, ובכלל, העניין נראה לי מגניב. "תהיה לי אחות כמוני, לא אהיה יותר לבד, תהיה לי אחות וגם חברה." אני ממציאה לעצמי מילים לְשיר תוך כדי שאני מקיפה את החדר בעליזות, ושואלת: "ראיתם אותה?"

"כן, היא כל כך חמודה." אימא מתפעלת. "הכי חמודה מכל הילדות בפנימייה."

"מתי היא תגיע?"

"יש עוד כמה סידורים." אבא מוסיף.

היום כשאני חושבת על כך ממרום גילי, נראה לי ש"סידורים", כמו "ערכים", היא מילה שאבא הִרבה להשתמש בה. אף פעם לא "סידור" ביחיד או "ערך". המילים שלו היו מגיעות תמיד בקבוצות, ברוח ה"קולקטיב".

"אחרי שנגמור את כל הסידורים, היא תגיע."

"תהיי נחמדה אליה." אימא מַתרה.

מובן שאהיה נחמדה, גם היא חמודה, ככה אימא אמרה. יהיה כיף, נהיה חברות. תהיה לי אחות.

לקראת סוף נובמבר אנחנו מארגנים לכבוד ה"אחות" את החדר. אבא מזיז את הארון למרכז, שישמש כמחיצה. הצד הימני שלי, השמאלי — שלה. הכול "שווה בשווה". אימא אומרת: "זה בדיוק חצי." החלק שלה גדול יותר, אבל אני לא אומרת כלום. רוביק החצרן נכנס פנימה. הוא לא דופק על הדלת. ככה זה בקיבוץ, הדלתות פתוחות תמיד.

אבא ורוביק דוחפים לחדר מיטה דומה לשלי, רק חדשה יותר. את המיטה שלי הם מעמידים מתחת לחלון. המיטה החדשה תופסת כמעט את כל הצד שלי, ולא נשאר לי מקום לזוז. אני מתנחמת בכך שלה אין חלון, וחוץ מזה העיקר שתהיה לי אחות. "בשבת נצבע לכן את החדר," מכריזה אימא, ומסדרת את המשקפיים השחורים שזזו קצת מתחת לשקע הקבוע שעל אפה.

אני מבינה שהשבת כבר לא נצא לטייל. "אני אצייר על הקיר פרחים." אני מנסה לעודד את עצמי, אבל אבא מתלהב פחות מהרעיון. לאבא אין משקפיים. מתחת לאף יש לו שפם חום שמגיע עד אמצע הלחיים משני הצדדים. עיניו בצבע ירוק־חום. אני חושבת שהן משנות את הצבע לפי מצב הרוח שלו. עכשיו הצבע חום יותר. אימא מסתכלת עליי, העיניים שלה חומות תמיד: "אולי שניים," היא מתכוונת לפרחים. "אחד בצד שלך, ואחד בצד שלה."

בשבת אני מחכה שהצבע יתייבש, ומציירת שלוש חרציות צהובות רק בצד שלי. אימא מוסיפה פרפר, ולא אומרת כלום.

למוחרת, ביום ראשון, כשאנחנו מחזירים את המיטה למקום, אני מגלה שהיא מסתירה את הפרחים, רק חלק מעלי הכותרת ומהפרפר של אימא מבצבצים.

הלוואי שאלה היו פרחים אמיתיים, שמסוגלים לגבוה. אימא מדביקה על הדלת את השלט שהכינה: "ברוכה הבאה אושרית החביבה." אף פעם לא הכרתי ילדה שקוראים לה אושרית.

אושרית נשמע לי כמו אושר קטן, אולי היא מסתפקת במועט? אבא יהיה מרוצה. היא גם אושרית וגם חביבה!

כמה ימים לאחר חופשת חנוכה אני נכנסת הביתה. "המסתפקת במועט" הענקית עומדת בין ההורים שלי. נראית מתאימה להם. יותר ממני?

"עמליה, תכירי את אושרית."

היא כמעט בגובה של אימא.

אני בוחנת אותה למן נעלי הסירה השחורות, דרך הרגליים, דקות, ארוכות, מכוסות טייץ צבעוני ובקושי נגמרות. מעל הטייץ היא לובשת חצאית משובצת. מבטי ממשיך לעלות לעבר חולצת הכפתורים, ועד לפנים ולמשקפיים סביב עיניה השחורות. אף פעם לא ראיתי ילדה עם משקפיים. אולי אימא בחרה אותה כי גם לה יש כאלו? למה לא סיפרו לי על זה?

אני מחייכת. כמו שביקשו.

כל הלילה היא מתהפכת מצד לצד, היא לא רגילה לישון בחושך. היא לא רגילה לישון באור. היא לא רגילה ככה והיא לא רגילה ככה. אני לא מוציאה מילה מהפה. אפילו שאני לא רגילה אליה. אני כל כך רוצה להתרגל. רוצה לשמוח, חשבתי שאשמח.

גם אני לא מצליחה להירדם. בסוף, בלית ברירה, אני קמה ומדליקה את האור בפרוזדור. אני שונאת לישון באור. כשסוף־סוף אני מצליחה להירדם, היא נזכרת שהיא צריכה לשירותים. אני קמה ללוות אותה כי היא מפחדת.

בבוקר אני בקושי מצליחה להתעורר.

לכבוד המסתפקת במועט, אבא נשאר בקיבוץ שבוע שלם. הוא אפילו נשאר איתה בבית, כאילו היא תינוקת. אחרי כמה ימים אנחנו הולכות יחד לכיתה. "יד ביד", כמו שאימא הציעה. היא נראית גדולה ממני אף שהיא נולדה רק חודש לפניי. האמת שאף אחד לא יודע מה היא למדה בפנימייה הזאת שממנה היא הגיעה, אבל כדי שלא תרגיש לבד, היא תהיה איתי בכיתה, ואני אהיה "האחות הטובה".

אימא היא המנהלת של בית הספר בקיבוץ, לא כשאר האימהות שעובדות במתפרה או מטפלות בבתי הילדים. גם אבא שלי הוא לא כמו האבות האחרים, הוא לא עובד בפלחה או במטעי התמרים. הוא עובד בתנועה, בתל אביב. משתתף בישיבות חשובות ואחר כך מספר על כך באספות הקיבוץ. הוא "פעיל", ככה קוראים לאנשים שיש להם רכב צמוד כי הם נוסעים הרבה לעבודה שמחוץ לקיבוץ.

המורה מושיבה את אושרית לידי, ואני חושבת שכמות ה"ערכים" שעשיתי החודש תספיק לי עד סוף החיים. בהפסקה, כשאנחנו יוצאות לחצר, החברות שלי מתקהלות סביבי. אבל אחר כך הן שוכחות שאני זו שהבאתי אותה ומכרכרות סביבה כמו תרנגולות. זה מעצבן, אבל אסור לי לכעוס כי צריך להבין אותה ו"להתחשב" בה. יש לה משפחה הרוסה ואף אחד לא יודע מה היא עשתה עד היום.

לאחר כמה ימים גשומים במיוחד, מגיע יום בהיר. נורית, המורה שלנו, מנצלת את ההזדמנות, ואנחנו יוצאים, כל ילדי הכיתה, לסיור "חקר השלוליות". האוויר לח וקריר אך אפשר לחוש בחומה של השמש שמבצבצת מבעד לעננים. אנחנו צועדים לאורך שביל בוצי. סביבנו עשב גבוה ורענן, מנוקד בפרחי חרדל צהובים ובכלניות אדומות. טיפות מים מנצנצות על העלים. ריחה של האדמה לאחר הגשם ממלא את האוויר.

נורית עוצרת ליד שלולית גדולה, מוקפת בצמחי גומא גבוהים. רוכנת לעבר המים. "פה גדלים הראשנים, אם תהיו שקטים מספיק, תוכלו לראות אותם שוחים."

יצורים קטנים ושקופים למחצה נעים במים. זנבם מפרפר ברעד קל. הילדים סביבי מתלחששים, מצביעים, דוחפים זה את זה כדי לראות טוב יותר. ואז אני שומעת את קולה של אושרית.

"אני רוצה לראות!"

מובן שהיא נדחפת קדימה, דוחקת במרפקים, עד שנעמדת על אבן קטנה, קרוב לקצה השלולית.

הכול קורה כל כך מהר. היא מאבדת שיווי משקל ומחליקה ישר פנימה.

"אושרית," אני צועקת, אבל זה כבר מאוחר מדי.

מים שחורים ועכורים עוטפים אותה. ידיה כמו שוקעות בבוץ הרך, כשהיא מנסה להתרומם חזרה. מסביב נשמעים קולות וצרחות של ילדים. רק שלא תטבע עכשיו, לרגע אני נבהלת, אבל כשאני רואה את פניה המאדימות ואת שערה השחור שנדבק למצח, פורץ ממני צחוק נטול שליטה:

"את נראית כמו ראשן ענקי!"

"זה לא מצחיק," היא ממלמלת. ומייד כולם רצים לעזור לה. אני נושכת את שפתיי, מזכירה לעצמי את תפקיד האחות הטובה. מצטרפת לשאר הילדים ועוזרת לה לצאת מתוך השלולית. סוף־סוף אושרית נעמדת על היבשה, כולנו מבוססים בבוץ, מתיזים מים לכל עבר. המורה עוטפת אותה במעילה. הילדים מתקבצים סביבה, שואלים אם היא בסדר, מציעים לה כובע, צוחקים איתה.

אני, שוב לבד.

"כל הכבוד, עמליה, שמחתי לשמוע שעזרת לאושרית," אומרת לי אימא בערב בחדר.

אני בולעת רוק ומהנהנת.

מאחורי גבה של אימא אושרית חורצת לי לשון. עיניה שחורות ונוקבות.

ביום ההולדת שלה, בסוף פברואר, אני כבר מכינה לה ברכה מושקעת ומדביקה נצנצים סביב המילים "מזל טוב". קצת לפני יום ההולדת שלי באפריל אני מתחילה להתרגל אליה. ל"אחותי". שהצטרפה למשפחת לב, ועלינו "לקבל אותה מכל הלב," כמו שאבא אומר.

האמת? לפעמים נחמד לי לגלות שיש בבית עוד ילדה, וביני לבין עצמי אני מודה שיש לה הרבה סיפורים מצחיקים ויכולת חיקוי לא רעה. היא מחקה את המדריכים האכזריים שהיו לה בפנימייה. אני מבקשת ממנה לתאר את החדר שהיה לה בפנימייה, והיא אומרת, מהורהרת, שהוא מזכיר קצת את בית הילדים שלנו. הן ישנו ארבע בחדר. והייתה להם מקלחת אחת לכל הבנות, ומקלחת אחרת לבנים, ולפעמים הבנים היו מציצים להן והבנות היו צורחות. פעם היא תפסה אחד על חם, כיוונה אליו את הטוש עם המים והוא נבהל, ברח, החליק ושבר את הרגל. "קיבל את העונש שלו הבן זונה." יש לה הרבה מילים שאסור להגיד.

היא ממעטת לדבר על המשפחה, כלומר, על אימא שלה ועל אבא שלה, ואני לא שואלת. בכל פעם שהיא מעצבנת אותי, אני מזכירה לעצמי שהיא חצי יתומה. ושעדיף אחות מעצבנת על להיות בת יחידה.

ימי חמישי הם הימים האהובים עליי. בימים רגילים יש פתי בר לארוחת ארבע, אבל בימי חמישי יש עוגה. כשאני מריחה את התפוחים המבושלים במים ומתובלים בסוכר ובקינמון, אני יודעת שאימא חושבת גם עליי. אני מתיישבת על הכורסה ומסתכלת על השעון. המחוג הגדול עומד בדיוק על השעה שתים־עשרה, והקטן על חמש. בכל רגע אבא אמור להיכנס.

לפתע אני שמה לב אליה. יושבת מולי ועל שפתיה פירורים. היא כבר העזה לטעום מהעוגה! ובאמת, העוגה יוצאת מהמקרר פצועה ומכוערת. אנחנו מחכות לשמוע את הרעש של המאזדה הלבנה שאבא מגיע בה. אושרית שומעת טוב יותר ממני, וכבר קמה כדי לפתוח לו את הדלת. "מסריחה אחת," אני שומעת את עצמי, ולא מאמינה שאלו המילים שיצאו ממני.

"אל תלכלכי את הפה שלך," רוטנת אימא.

אושרית מתיישבת חזרה ומחביאה חיוך מרוצה.

"חוצפנית אחת." אני ממשיכה. קמה מהמקום וצועקת, "גנבת! כושית אחת!" "די, עמליה," אימא מביטה בי במבט נוזף. באותו הרגע הדלת נפתחת ואבא נכנס.

"שלוימקה, הגעת בדיוק בזמן."

למוחרת בהפסקה אני רואה איך החצופה הזאת מעיזה להתלבש על גליה, החברה הטובה היחידה שעוד נשארה לי. אני רואה אותן מצחקקות. ברור לי שהן לועגות לי. אני רצה לעברה, סוטרת לה, והידיים של שתינו מטפסות, הודפות ודוחפות זו את זו. לרגע נדמה לי שהיא מנצחת אותי, ואז אני מרימה את הרגל ובועטת בה ישר לפנים. הפה שלה מתמלא בדם והיא נופלת על האספלט. ברגע הבא ה"מנהלת" מגיעה. גם דינה החובשת מצטרפת למעגל שמקיף אותה. בזווית העין: אמבולנס מתקרב.

אני בורחת, מספיקה עוד לשמוע את קולה הרועם של אחת המורות: "איזו אכזרית עמליה יכולה להיות." מתחבאת בשירותים שמאחורי מבני הכיתות. היא מתה, כל הגוף שלי רועד. צפירת האמבולנס מחרישת אוזניים. ומייד אחר כך בבת אחת משתררת דממה. ואז: "עמליה!" מחפשים אותי. בזריזות אני סוגרת את מכסה האסלה וקופצת דרך החלון, נוחתת על הטוסיק. ושוב שקט. כולם כבר נכנסו לכיתות, אני נמלטת דרך המגרש הלבן ומשם למטעי התמרים.

מגיע לה, אני מרגיעה את עצמי, החוצפנית הזאת. מאז הגיעה היא מקבלת הכול. חושבת שהיא מלכה ושצריך להשתחוות לה... שתלמד לקח.

אולי אעצור טרמפים ואברח לעיר? אולי לדודה בטבריה? אולי לתל אביב? שההורים שלי יחפשו אותי. אולי בסוף יהיה להם אכפת ממני. שגם הלב שלהם יכאב. הם רצו עוד ילדה, ועכשיו לא יהיו להם בכלל!

סבך קני סוף מקיף אותי לאורך הירדן. אני רואה לוע של צינור ענק. מציצה פנימה, אין בו מים. אני נכנסת. אפשר לשבת, אפילו לעמוד בו. בכל זאת אני מצטנפת ככדור. ריח טחב עוטף אותי מכל הכיוונים. רגע אחד חם לי ובשני אני קפואה. קר לי ושחור. בתוך הבטן מתמצק גוש בטון. עורי מתכסה אבק וריחות לא מוכרים. מה זה העקצוצים האלה? אני מתחילה להתגרד ולא מסוגלת להפסיק. כולי לוהטת. עורי צורב מרוב שפשופים. אולי עדיף שימצאו אותי? אני לא יכולה יותר להיות כאן לבד. נגמר לי האוויר. ראשי מתכנס בין ברכיי. אני מנסה לעצום עיניים, אבל הן כל הזמן נפקחות. הלוואי שאצליח להירדם.

הזמן עובר, הבטן כואבת ומיצים מטפסים במעלה הגרון, עוד רגע יוצא הקיא החוצה. אני פוחדת לשבת כאן בקיא של עצמי. אולי אתקדם לפתח ואקיא מבעד לצינור? מנסה לזחול חזרה לפתח, כבר חושך שם בחוץ. הסירחון בגרון מתערבב עם ריח של עובש שמקיף אותי. שוב אני זוחלת חזרה, הברכיים נשרטות. פתאום אני מרגישה משהו דביק מטייל לי על הגוף. לא מצליחה לראות מה זה. נחש? אני נבעתת, עוצמת את עיניי ומחכה. הוא יכיש אותי, אני יודעת. אני כל כך לבד. לעולם אישאר כאן. לבד. אני אמות לבד. זה העונש שלי.

אני מחכה לכאב החד של העקיצה. לא אבכה, פשוט אחכה לסוף. בין כך ובין כך לאף אחד לא אכפת ממני. אני לוחצת ומהדקת בחוזקה את העפעפיים. אור גדול חודר, מציף ומסנוור אותי. אני מרגישה את העיניים ממצמצות, ושוב אני סוגרת אותם חזק. לא רוצה לראות אף אחד. זה בטח המשטרה. הם יעצרו אותי ויזרקו אותי לכלא. כמו אברג'יל הרוצח הזה בחדשות.

"עמליה," זה אבא. אני מקיאה בלי שליטה. "דאגנו לך," הוא אומר לי ומושך בידי, "בואי."

פעם סיפרו לי שיש הורים שנכנסים לכלא במקום הילדים. "עמליה." אבא מנסה להתקרב, אני זוחלת עמוק יותר לתוך חלל הצינור.

"מספיק!" הוא מרעים. כל הנחמדות שלו נעלמה. הוא שונא אותי. הוא לא ייכנס במקומי לכלא. "בואי כבר!" הצעקה מהדהדת וחוזרת על עצמה ואליי. עם כל החרקים.

ידו הארוכה מושכת אותי.

פנסי החברים מופנים כלפיי כמו בהצגה. כולם עומדים ונועצים בי עיניים. במבט מושפל, ללא התנגדות, אני הולכת אחרי אבא ונכנסת לטנדר.

הטנדר מתחיל לנסוע, שוב אין לי נשימה. שוב אני רוצה להקיא. אולי אגיד להם לעצור רגע? אבל אני כבר לא יכולה לדבר. שום קול לא יוצא מהפה. אני מסריחה. "אושרית חזרה מבית חולים?" שייקה הנהג שואל את אבא. "כן. נשברו לה שתי שיניים, אבל היא בסדר."

"אני לא בסדר!" אני צורחת. אבא מסתובב אליי ולא אומר כלום. כשאנחנו יורדים מהטנדר הוא לופת את כף ידי, ואני נגררת אחריו. נכנסת איתו הביתה. אימא ואושרית קמות מהספה. אני קופאת ומסתכלת על האחות המגודלת שהביאו לי. העיניים השחורות שלה מקבלות עכשיו, דרך עדשות המשקפיים שלה, צבע חום־צהוב, כמו נמר.

"תיכנסי מייד למקלחת." אימא מרימה את קולה, ואושרית פותחת את הפה להגיד משהו. אני רואה את החור במקום שהיו צריכות להיות שיניים.

אני משאירה את הפה שלי סגור.

"את מבינה כמה דאגנו לך?" אימא נשמעת כועסת יותר מדואגת. אני לא אענה, שתסלק אותי מהבית.

"עמליה, אימא מדברת איתך," אבא אומר, ואני מסתכלת על הילדה האחרת שלהם. אני לא אדבר איתם לעולם.

אחרי המקלחת אני מוצאת אותם יושבים ואוכלים ארוחת ערב כאילו כלום לא קרה. מפה. קערת סלט גדולה וקערה נוספת עם ביצה מקושקשת. ארבע צלחות, ארבע כוסות לימונדה. הוכחה שהיא תישאר פה לתמיד.