אמבר

2005

פרק 1

רוני הייתה בדרכה מבאר שבע לתל-אביב. זה היה היום הראשון שלה בפרקליטות הצבאית בקריה. היא הייתה חיילת בת עשרים ואחת. בגיל שבו רוב חבריה מהשכונה כבר סיימו צבא, היא רק התחילה את השירות. היא הצטיינה בלימודי המשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בעתודה של­­­­ הצבא ובקורס הקצינות. עכשיו הייתה בדרכה ליום הראשון שלה בהתמחות, לא פחות מאשר אצל התצ"ר, התובע הצבאי הראשי, האלוף צבי שׂהם. בכל ארבע שנים, מבקש התצ"ר את החיילת המצטיינת בלימודים, להתמחות אצלו, והפעם זו היא שנבחרה. הוריה לא יכלו להסתיר את אושרם. לא רק שרוני היא הראשונה במשפחה שהלכה למסלול קצונה, היא גם הראשונה שמסיימת תואר. הוריה ודודיה ובטח ההורים שלהם יכלו רק לחלום לקבל השכלה גבוהה.

עם זאת, דבר לא היה חסר לרוני לאורך ילדותה ובגרותה. הוריה הם בעלי השווארמיה הגדולה בעיר ותמיד עומדים אצלם בתור. באים אליהם מכל רחבי הארץ. אך כבר מגיל צעיר, הרגישה רוני מין בעירה פנימית שכזאת, שעליה לעשות יותר, כאילו עליה להוכיח שהיא ראויה לחיים האלה, למרות שהייתה תמיד ילדה טובה. היא ידעה שהיא צריכה לצאת מהעיר כדי להתקדם בחיים, אבל הצעד הזה הפחיד אותה מאוד. בלי ההורים שלה ואחיה הקטנים, התאומים, היא הרגישה אבודה. לכן בחרה, במודע או שלא, ללכת לדרך מאוד הדרגתית, דרך העתודה של הצבא. היא דאגה להצטיין בכל, מה שעלה לה בהרבה דמעות, בלילות ללא שינה, בלחץ בלתי ייאמן וכמובן, במערכות יחסים. אבל היא קיבלה את מה שרצתה, ומעבר לתל-אביב היה מבחינתה החלום הגדול. הוריה מאוד דאגו שלא תוכל לחזור כל יום הביתה והיא הבטיחה שבכל סופשבוע תגיע לאוכל ולכביסות של הבית, בדיוק כמו במהלך קורס הקצינות. היא קיבלה חדר משותף ב"בית השריון" ברמת גן ושם ישנה כל השבוע.

הפרקליטות הצבאית בקריה, למרות המוניטין הזוהר שלה, הייתה אפורה ומכוערת. היא נכנסה למסדרונות הסבוכים עד שהגיעה לחדרו של התצ"ר. הרל"שית בדרגת הסמל, שנראתה עייפה מהשירות, הייתה עסוקה בשיחה בטלפון הירוק עם החבר שלה, תוך כדי ששייפה עם הפצירה את ציפורניה, ועשתה לרוני צמרמורת לא נעימה בכל הגוף. רוני הזכירה לעצמה שהיא לא בקורס קצינות, נשמה נשימה עמוקה וחייכה לעצמה. התצ"ר סיים ישיבה והכניס אותה לחדרו. היא עמדה מולו והצדיעה, אבל הוא הושיט לה את ידו ללחיצה. הוא אמר לה שפה זאת מין בועה אזרחית בתוך העולם הצבאי בקריה. היא גם לא צריכה לקרוא לו "המפקד," "צבי", יספיק. רוני חייכה בתמורה.

היא סקרה את חדרו. השולחן מולו היה עמוס ניירת, מבולגנת בצורה מסודרת שכזאת, כאילו היה לו סדר משלו שרק הוא הבין. אחר כך הסתכלה עליו. הוא לא היה מיוחד במראהו, אולי גבוה ורזה מרוב האנשים בני גילו, הארבעים פלוס. בטח שיותר רזה מאבא שלה, אבל איך אומרים? "אל תסמוך על שף רזה." עיניו היו ירוקות כמו המדים שלבש, ריח של קולון מיושן נשב ממנו. היא התיישבה מולו והוא התחיל לראיין אותה, אבל היא לא הרגישה כמו בריאיון אצל קצין מיון. נראה שהוא באמת רוצה להכיר אותה. רוני הרגישה איך היא מסמיקה ולא מצליחה לענות על השאלות, כאילו רק עכשיו עיכלה את המצב, שהיא בהתמחות אצל התצ"ר, האיש החשוב ביותר בתביעה הצבאית בארץ.

הוא שאל אותה על הלימודים ומאיזה קורס התרשמה, וזה עזר לה להתרכך כשסיפרה כמה דיון פלילי עניין אותה אבל גם תחומי הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה. היא פחדה שאולי היא מדברת יותר מדי, תיאורטית מדי, במקום שבו צריך להיות מעשיים. הוא שאל אותה על משפחתה ורוני הרגישה פתאום את הגעגועים אליהם, על אף שראתה אותם רק אתמול, כשהסיעו אותה ל"בית השריון" להתמקם שם. היא סיפרה על הוריה ועל השווארמיה שלהם וגם על אחיה התאומים, שרוצים להיות בנבחרת הפועל באר שבע כשיגדלו. עיניו של צבי זרחו. הוא סיפר שהוא בהחלט מכיר את השווארמיה של הוריה, ובכל פעם שהוא נוסע דרומה, הוא עוצר שם. הוא סיפר גם שבילדותו היה ב"נוער העובד והלומד" ושתנועת הפועלים תמיד דיברה אליו, אבל לצערו הוא אוהד יותר את ספורט הכדורסל, ואם לדייק, אז את מכבי תל-אביב בכדורסל. הם צחקו קצת ורוני אמרה שלא תספר על זה לאחיה. שיחת טלפון הפריעה לשיחה שלהם. היה עליו לצאת לדיונים והוא הזמין את רוני להצטרף. רוני הנהנה בהסכמה ובהתרגשות.

השבוע עבר כל כך מהר, ואחריו גם השבועות האחרים. העבודה עם צבי הייתה מרתקת. לראות אותו טוען בבית הדין הצבאי היה כמו לצפות בסרט מתח. הוא ידע לתשאל בצורה שגרמה לחיילים לענות בדיוק את מה שרצה להוכיח, הוא ידע להיות תקיף כשצריך ונעים כשצריך. הדרך שבא הוכיח דברים הייתה לוגית וחכמה. אם לא היה סיכוי להוכיח סעיפי אישום, הוא אפילו לא התעכב עליהם. הוא היה מכין טיעונים כמו סיפור, כמו שחקן שחמט, האסטרטגיה שלו הייתה ברורה. הוא היה פרקטי, לא אמוציונלי ורחום, אבל היה אנושי, כאילו ראה את הטוב גם בזה שהכניס מישהו לכלא.

רוני התרשמה ממנו ולמדה לסכם ביסודיות ובמהירות את הטיעונים לכתבי האישום. היא ידעה בעל פה את סעיפי החוקים הרלוונטיים ואת הניסוחים שהתצ"ר אהב, וביחד, נדמה היה כאילו הם צוות שמשלים אחד את השני. גם צבי הרגיש ככה. זו הייתה לו הפעם הראשונה שהוא לא היה צריך ללמד שום דבר, הוא פשוט עבד והתקדם. הוא אפילו הרים טלפון לפצ"ר הראשי לברר אם יוכל להשאיר אותה בתור תובעת עם דגש על עוזרת אישית שלו. למרות שרוני הייתה יפה להפליא, חטובה ורעננה, הוא לא הרגיש שהוא מאוים או מטופש לידה. להפך, הם הפכו לחברים. היו ימים שבהם עזבו את לשכה רק בלילה ודיברו במשך שעות. הוא אפילו שיתף את רוני ביחסיו הטובים עם אשתו וגם סיפר על בתו, שבמיוחד עכשיו כשהיא בגיל ההתבגרות יש המון התחבטויות ולבטים אצלה. רוני, בוגרת להפליא, נתנה רעיונות טובים ופתחה את ראשו להבנת בתו המבולבלת. היחידה שעשתה עניין הייתה אישתו, אילנה, מנהלת בית הספר להנדסאים בתל-אביב. אילנה לא אהבה כשחזר מאוחר אחרי לילה שלם בלשכה רק עם רוני. גם העובדה שדיבר עליה בלי הפסקה, לא תרמה לעניין. היא התחילה להריח את הבגדים שלו לפני כביסה, אם יש שם ריח של בושם, או שערות סוררות. אפילו חיפשה חשבוניות של ארוחות במסעדה. אבל לא מצאה שום דבר ספציפי כדי להעלות הילוך. היא אמרה לעצמה, שהיא שמחה שעוד מעט ההתמחות תיגמר והרוני הזאת כבר לא תהיה מטרד.

יום אחד הגיע מקרה לא מסובך מדי לחקירה של התצ"ר: שתי חיילות שנתפסו עם שקית גראס אצלן במשרד, בכמות שיכולה להיות לא רק לשימוש אישי אלא גם לסחר. אחת מהן שיתפה פעולה והודתה בשימוש עצמי. השנייה, יונה, לא שיתפה פעולה בשום אופן. צבי התייעץ עם רוני מה לעשות בנושא. רוני, שלמדה קרימינולוגיה, הסבירה שלפי "דילמת האסיר" יש כמה אפשרויות: האחת, שתיהן ישתקו והן יקבלו את העונש הקל על שימוש. השנייה, אם כל אחת תבגוד בחברתה, שתיהן יקבלו עונש בינוני. והשלישית היא, שאם אחת תשתוק והשנייה תבגוד בה, היא תקבל את העונש הכבד של הסחר. במקרה הזה, אחת הודתה בשימוש עצמי כך שזה לא היה מקרה ברור ומובהק שמפנה אצבע מאשימה לכאן או לכאן. הוא הציע לרוני להיות חלק מהחקירה ורוני חיכתה להזדמנות הזאת.

בחקירה עצמה, החוקר מהמשטרה הצבאית, איים על יונה שתודה בסחר ושיקר שהחיילת השנייה אמרה שיונה היא הסוחרת בסמים. יונה לא פצתה פה ולא נראתה מבוהלת. היא רק הסתכלה עליו בפרצוף מזלזל שהטריף אותו יותר. הוא לקח הפסקה כדי לתת ליונה זמן לחשוב ורוני נשארה לבד עם יונה. רוני הייתה אפופה ברגשות מעורבים. מצד אחד, ידעה שהחיילת השנייה לא הפלילה את יונה, רק אמרה שהשתמשה בסמים. מצד שני, היא לא רצתה להפריע לסגנון החקירה, בטח במקרה של חיילת כזאת, ללא כבוד למשטרה ולחוק. הזמן עבר, רוני הרגישה שהחדר סוגר עליה, היא לא תוכל להישאר שם יותר בלי להגיד מילה. למזלה, יונה הייתה זו שפנתה אליה ראשונה.

"את לא מתל-אביב, נכון?" שאלה יונה.

"איך זה רלוונטי למה שקורה פה?" ענתה רוני כמו שלימדו אותה בקורס הקצינות.

"אני גם לא מפה, אני מרמלה."

"הייתי אומרת שאת יותר בכלא 4, לא?"

"דווקא סידרו לי תא לא רע, מכירים את האחים שלי פה, אז מטפלים בי יפה."

"האחים שלך סוהרים?"

"לא. האחים שלי היו אסירים, ואני קיבלתי את אותו דבר במנילה," צחקה בעייפות.

"את חושבת שזה מצחיק, המצב שלך?"

"העולם מצחיק אז צוחקים."

"למה את לא משתפת פעולה?" שאלה רוני.

"כי אני לא מלשנית, זה למה."

"אז הכבוד שלך יותר חשוב מהחופש שלך?"

"איזה חופש? לא משנה מה אני יגיד, אני עדיין בכלא, אישום קטן או גדול."

"בדיקת השתן שלך יצאה נקייה, איך תסבירי את זה?"

"אני לא צריכה להסביר כלום, זה התפקיד שלכם, לא?"

"אם החיילת השנייה אומרת שאת סוחרת, היא תצא לחופשי ואת תקבלי עונש חמור."

"למה את אומרת 'אם'? הבחור אמר שזה מה שהיא עשתה בוודאות."

רוני הרגישה איך הדם אוזל לה מהפנים. היא פלטה משהו שלא הייתה אמורה ועכשיו ייתכן שהרסה את כל התיק. איך היא תצא מזה? למזלה, גם הפעם יונה הייתה זו שסגרה את הנושא:

"אמרת בעצמך שבדיקת השתן שלי נקייה אז לא השתמשתי. אז מה נשאר? סחר. המשחק הזה מכור מראש, אין לי סיכוי, לפחות לא אצא מלשנית," אמרה יונה ופניה לבשו לפתע ארשת של ייאוש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*