ממבטים למשפטים

פתח דבר

כשאלעד היה בן שנה וחודשיים הוא הגיע עם אימו לגינה הציבורית והצביע על הנדנדה. אימו הבינה מייד מה הוא מבקש. אלעד ישב על הנדנדה, הביט באימו והניע את גופו קדימה ואחורה כדי שהיא תנדנד אותו. בזמן הנדנוד, אימו שרה לו את השיר "מי שטוב לו ושמח כף ימחא", ואלעד ענה בתורו, "א־או". אלעד רק התחיל לדבר, אך מיומנויות התקשורת שלו היו מרשימות. הוא יצר קשר עין עם אימו, הוא ידע להראות לה בדיוק מה הוא רוצה, והוא ידע לחכות לתורו ב"שיחה" כדי להפיק קולות.

כשאלעד היה בן שלוש, הוא כבר ידע להסביר במילים מה הוא חושב ומה הוא רוצה. הוא אמר לאימו שהוא אוהב "בננותים" (בננות), ובפורים הוא ביקש מאביו שיקנה לו "מחפשה" (תחפושת) של סמי הכבאי. בגיל ארבע אלעד ביקש לשתות שוקו "קושר" (פושר), והוא סיפר לסבו שהוא אוהב כלבים אבל פוחד מ"אריים" (אריות). יש שיחשבו שאלעד משבש את השפה ושהיא אינה מתפתחת אצלו באופן טיפוסי, ואולם השיבושים הללו מעידים על רכישה טובה של שפה. אלעד ידע לבנות משפטים, למד איך ליצור מילים חדשות בעצמו והוא הבין את חוקי הריבוי.

בכיתה א אלעד למד קרוא וכתוב ללא קושי. עם זאת, הוא החליף בין הצלילים /sh/ ו־/s/ כשדיבר, והחליף בין האותיות ש' ו־ס' גם בכתיבה. במקום "השלט של הטלוויזיה" הוא אמר "הסלט של הטלוויזיה", ובמקום "שיר" הוא כתב "סיר". אלעד טופל אצל קלינאית תקשורת וכשהוא למד לומר ש' נכון, גם הכתיבה שלו השתפרה. התקשורת, השפה והדיבור של אלעד המשיכו להתפתח, ובגיל תשע הוא קרא היטב והבין את מה שקרא, והוא כתב חיבורים ארוכים בשפה עשירה. ואולם, כשהמורה פנתה אליו ואמרה: "החיבור שלך היה הדובדבן שבקצפת" אלעד לא הבין למה היא התכוונה. כמו בני גילו, גם הוא התקשה להבין שפה מטפורית. כשגדל, היכולת הזו השתפרה. אלעד הבין ביטויים מטפוריים, הוא החל להשתמש בציניות ובאירוניה והוא פיתח חוש הומור מתוחכם.

הספר ממבטים למשפטים עוסק בהתפתחות של התקשורת, השפה והדיבור, מגיל לידה ועד השנים הראשונות בבית הספר. בכל אחד משלושת הנושאים - תקשורת, שפה ודיבור, מוצגת תחילה ההתפתחות הטיפוסית ולאחריה ההתפתחות הלא טיפוסית. בספר תשעה פרקים: הפרק הראשון מסביר מהם תקשורת, שפה ודיבור ומציג שאלות תיאורטיות רחבות שקשורות להתפתחות התחומים הללו בילדות. הפרק השני עוסק בהתפתחות טיפוסית של תקשורת מרגע הלידה ועד הכניסה לבית הספר. הפרק השלישי מתאר התפתחות לא טיפוסית של תקשורת אצל תינוקות עיוורים, תינוקות חירשים ותינוקות וילדים על הרצף האוטיסטי. הפרק הרביעי מציג תיאוריות שמסבירות התפתחות טיפוסית של שפה, והפרק החמישי מתאר את התפתחות השפה בפועל. הפרק השישי מתאר הפרעות שפה ממקורות שונים. הפרק השביעי מציג את ההתפתחות הטיפוסית של הדיבור בגיל הרך, והפרק השמיני עוסק במצבים שבהם הדיבור איננו מתפתח באופן טיפוסי. הפרק התשיעי והאחרון דן בהתפתחות תקשורת, שפה ודיבור בגיל בית הספר, והוא מתמקד בקשר בין תחומים אלו ללמידה.

הספר מדגיש שלושה רעיונות חשובים בהתפתחות של תקשורת, שפה ודיבור. ראשית, הוא עומד על החשיבות של שיתוף הפעולה בין הילד או הילדה לבין המבוגרים ביצירת תקשורת הדדית וברכישת שפה ודיבור. שיתוף פעולה זה מתבטא בין היתר באופן שבו הורים מדברים אל תינוקם ובאופן שבו הם מתאימים את הדיבור לצרכים התקשורתיים והשפתיים של הילדים והילדות, הן בינקות והן בגיל הרך. שנית, הספר דן בקשר בין התפתחות תקשורת, שפה ודיבור לבין התפתחות של תפקודים אחרים. כך למשל, מודגש הקשר בין התפתחות התקשורת לבין התפקוד המוטורי, בין רכישת שפה לבין יכולות קוגניטיביות שאינן מילוליות, כגון זיכרון וקשב, וכן הקשר בין תקשורת, שפה ודיבור לבין למידה. שלישית, הספר עוסק בשונות הרבה שמאפיינת התפתחות של תקשורת, שפה ודיבור. אמנם ההתפתחות מוצגת בו בצורה מאורגנת ושיטתית, והוא מבדיל בין התפתחות טיפוסית להתפתחות שאינה טיפוסית, אך ההתפתחות אינה מאורגנת בהכרח אצל כל הילדים באותה צורה. חלק מהילדים ומהילדות אינם מתפתחים בדיוק "לפי הספר" ויש הבדלים בין־אישיים רבים שאינם משתקפים במלואם בתיאור ההתפתחות הטיפוסית. ניווכח לראות שיש חפיפה מסוימת בין התפתחות שנחשבת תקינה לבין התפתחות שנחשבת לקויה.

חשוב להבהיר שמטרת הספר איננה לאבחן ילדים וילדות עם קשיים בתקשורת, בשפה או בדיבור. לפיכך, ייתכן מאוד שהתפתחותה של ילדה שאתם מכירים אינה עומדת באבני הדרך שיתוארו כאן, אף שהיא תקינה. כמו כן, הספר אינו עוסק בגישות טיפוליות ואין מטרתו ללמד את שיטות ההתערבות השונות. במקום זאת, מתוארים בו עקרונות בהתפתחות תקשורת, שפה ודיבור, מוצגות שיטות המחקר המקובלות בתחומים אלו, ונדונות סוגיות מרכזיות שעומדות במוקד המחקר, הטיפול, והמענה החינוכי.

אני מקווה שהספר יעורר אצלך עניין וסקרנות, הן במישור האישי והן במישור האקדמי, ושבסופו יהיה ברור לך מדוע חוקרות וחוקרים, אנשי חינוך ונשות טיפול בוחרים להקדיש זמן רב ומחשבה מעמיקה להבנת ההתפתחות של תקשורת, שפה ודיבור.

דורית סגל

פרק 1

תקשורת, שפה ודיבור

תיאור מקרה

בגיל שלושים ערן טס לטיול ארוך ביפן. הוא תכנן את הטיול במשך כמה שנים, למד הרבה מילים ביפנית ואפילו הצליח לומר כמה משפטים פשוטים. כשהגיע ליפן, ערן ניסה להשתמש במשפטים שלמד. הוא חשב שהדיבור שלו מובן, אך התושבים המקומיים התקשו להבין אותו. ערן ניסה לשלב תנועות ידיים, שפת גוף והבעות פנים כדי להסביר את עצמו, אולם ברוב המקרים המסר לא הובן. הוא נאלץ להיעזר במילון ובתוכנת תרגום, ולהציג לאנשים שאיתם שוחח את המילה הכתובה. במקרים מסוימים ערן הצליח להעביר את המסר, בעיקר כשהוא התייחס לסוגיות פשוטות וכאשר ההקשר היה ברור. לדוגמה, ערן הצליח להזמין אוכל במסעדה ולשאול היכן אפשר להשאיר את המזוודה במלון לפני קבלת המפתח לחדר. הוא הביט בילדים הקטנים שדיברו יפנית שוטפת וברורה ותהה מדוע להם קל לדבר, ואילו הוא מתקשה מאוד לפטפט ביפנית, אף שהשקיע זמן רב בלמידה.

מבוא

כולנו משתמשים בשפה ובדיבור כדי לתקשר עם אחרים, ולכן אנחנו מניחים שתקשורת, שפה ודיבור הם מונחים חופפים. למעשה, תקשורת שונה משפה ושתיהן שונות מדיבור. פרק זה מסביר מונחים אלה ועומד על ההבדלים ביניהם. הפרק מתמקד במאפייני התקשורת, השפה והדיבור של מבוגרים ומציג שאלות שקשורות להתפתחות התחומים הללו בילדות. החלק הראשון של הפרק מתאר מהי תקשורת, ממה היא מורכבת ומהם האמצעים העומדים לרשותנו, המבוגרים, כשאנחנו מתקשרים זה עם זה. תיאור זה מבהיר גם אילו מאפיינים של תקשורת ילדים אמורים לרכוש במהלך ההתפתחות. החלק השני מסביר מהי שפה, אילו מרכיבים יש לה וכיצד מבוגרים וילדים עושים בה שימוש. חלק זה מציג מקצת מן השאלות התיאורטיות והמעשיות שמעסיקות חוקרות שפה, הורים ומטפלים. החלק השלישי עוסק במאפייני הדיבור של מבוגרים ועומד על האופן שבו אנשים מפיקים את צלילי הדיבור השונים. כמו כן, חלק זה מסביר את המאפיינים של צלילי הדיבור ודן בחיבור של צלילים למילים. בסיום הפרק, ההבדלים בין תקשורת, שפה ודיבור יהיו ברורים יותר.

1.1 תקשורת

תקשורת היא תהליך שבו המוענת מעבירה מסר אל הנמען (DeVito, 2002). המסרים יכולים לעבור באמצעים מילוליים, למשל כשאנחנו מדברים זה עם זה במילים ובמשפטים, או באמצעים לא מילוליים, לדוגמה באמצעות שימוש בקול שמרמז על כך שאנחנו מתבדחים או באמצעות הבעת פנים שמבהירה שאנחנו כועסים (Holler & Levinson, 2019). חשבו על תיאור המקרה בראשית הפרק. ערן התקשה לתקשר עם אנשים באמצעות מילים, כי הוא לא הכיר היטב את שפתם ולכן הוא השתמש באמצעים לא מילוליים. לדוגמה, כשהוא הזמין אוכל במסעדה, הוא הצביע על תמונות של מנות בתפריט והשתמש בתנועות ידיים ובהבעות פנים כדי לשאול ממה מורכבות המנות. התקשורת הלא מילולית של ערן אפשרה לו לתקשר עם אנשים ללא כל מעורבות של שפה.

כדי להבין מהי תקשורת, חשבו על השורות שאתם קוראים עכשיו. אני, הכותבת, יודעת מהי תקשורת ועליי להעביר את הידע הזה, או המסר הזה, אליכם. כלומר, תקשורת היא תהליך של העברת מסר מהמוענת (אני) אל הנמען (אתם). אם רק אני מעבירה מסר אליכם ואילו אתם אינכם מעבירים מסר אליי, הרי שמתקיימת בינינו תקשורת חד־כיוונית. לעומת זאת, תקשורת שבה אנשים מעבירים מסר זה לזה נקראת תקשורת דו־כיוונית.

תקשורת בשפה כתובה מערבת מילים, וכך גם תקשורת בשפה דבורה, אך המילים עצמן אינן המאפיין היחיד של תקשורת. תקשורת כוללת גם את מי שכותבת את המסר, אומרת אותו, או מסמנת אותו בשפת סימנים. נוסף על כך, היא כוללת את המסר ואת מי שקורא אותו, מקשיב לו, או מפרש אותו מתוך הסימנים. בשיחה בין שני אנשים התקשורת מתרחשת בדרך כלל בתורות (Melis et al., 2016). כשאני מדברת ומעבירה מסר, מי שמקשיב לי שותק, וברור שתורי לדבר. לאחר מכן מי שהקשיב לי מדבר ואני שותקת, משום שזה תורו. השימוש בתורות משקף את שיתוף הפעולה בין אנשים שמתקשרים זה עם זה והוא מחייב תזמון מדויק. אם המאזינה לא תחכה לתורה ותתפרץ לדברי הדובר, התקשורת תהיה יעילה פחות.

בתיאור המקרה שהופיע בתחילת הפרק, ערן השתמש בתקשורת לא מילולית כי הוא לא הכיר מספיק את השפה ולא הצליח להשתמש בתקשורת מילולית. גם כאשר אנשים מכירים היטב את השפה, הם משתמשים בתקשורת מילולית שכוללת מילים ובתקשורת לא מילולית שכוללת שינויים בקול, בהבעות פנים ובשפת גוף. התקשורת הלא מילולית עוזרת לדוברת להעביר את המסר הנכון ומסייעת למאזין להבין את הכוונה המדויקת של הדוברת (Hall et al., 2019).

הסתכלו על איור 1.1 ודמיינו את האישה בכל אחת מהתמונות אומרת: "בטח שאני רוצה לבוא למסיבה". אף שבשתי התמונות היא אומרת את אותו המשפט, ברור שרק באחת מהן היא באמת מתכוונת אליו. התמונות מראות שהבעות הפנים יכולות לשנות את המסר המילולי. כעת, נסו לדמיין את האישה אומרת את המסר בקול. האם היא תגיד את שני המשפטים באותו האופן? נראה שלא. סביר להניח שהאינטונציה, כלומר ה"מנגינה" של הדיבור, תהיה שונה, אף שהמילים זהות. בדומה להבעות פנים, גם שינויים בגובה הקול, בעוצמתו או בקצב הדיבור הם חלק מתקשורת לא מילולית, והם יכולים לשנות את המסר המילולי.

איור 1.1 הבעות פנים כחלק מתקשורת לא מילולית

כדי להמחיש כיצד שינויים באינטונציה משפיעים על משמעות המסר, נסו להגיד את המשפטים הבאים, וחשבו על ההבדל באינטונציה בין משפט שמסתיים בסימן קריאה, כגון "אתה לא בא איתנו!", לבין משפט שמסתיים בסימן שאלה, כגון "אתה לא בא איתנו?". המשפט הראשון מרחיק את הנמען ואילו המשפט השני מבקש את קרבתו. כלומר, האינטונציה עשויה לשנות את המסר לחלוטין. תקשורת לא מילולית יכולה להגביר או להפחית מוטיבציה, להפוך מסר למעניין, מסקרן ומשכנע, וגם לעשות בדיוק את ההפך (Phutela, 2015). היא משפיעה על יחסים אישיים, על יחסים במקום העבודה, וגם על למידה. אינטונציה היא דוגמה לאמצעי תקשורת לא מילולית שמלווה את השימוש במילים. יש גם מסרים שעוברים ללא מילים כלל, אלא רק באמצעות שפת גוף. למשל, יצירת קשר עין יכולה להעביר מסר של קרבה ושל שיתוף פעולה, גם ללא מילים (Siposova et al., 2018). לעומת זאת, הימנעות מקשר עין עלולה להעביר מסר של ריחוק. גם הבעות פנים, נפנוף לשלום ואפילו שתיקה מעבירים מסר, ואם יש נמען שמקבל את המסר, נוצרת תקשורת. ההקשר שבו המסר מועבר משפיע גם הוא. חשבו למשל על מנהלת שנוזפת בעובד בפומבי, לעומת מנהלת שעושה זאת בדיסקרטיות. האם המסר שיעבור בכל אחת מן האינטראקציות הללו יהיה זהה?

בעבר, היכולת להעביר מסרים באמצעות תקשורת כתובה הייתה מוגבלת לתקשורת מילולית בלבד. כתיבה בעיתון או בספר עירבה מילים וסימני פיסוק, כגון סימן קריאה או סימן שאלה, אך האינטונציה לא עברה באמצעות השפה הכתובה. כיום, התקשורת הלא מילולית ממלאת תפקיד חשוב גם במסר כתוב. לאור מה שקראתם על תקשורת מילולית ולא מילולית, חשבו מה תפקידם של הסמלונים (אמוג'י, emoji) בהודעות שאתם שולחים לבני המשפחה או לחברים. הסתכלו על איור 1.2. איזה מסר ניסתה הכותבת להעביר בכל אחת מההודעות ששלחה? כיצד המסר שהיא ניסתה להעביר היה בא לידי ביטוי בתקשורת לא מילולית אילו היא הייתה מדברת ולא כותבת?

איור 1.2 תקשורת מילולית ולא מילולית בשפה כתובה

מחקרים הראו שהוספת סמלון מחייך להודעה דו־משמעית גרמה לפירוש חיובי של ההודעה, ואילו הוספת סמלון כועס גרמה לפירוש שלילי שלה (Luor et al., 2010). כך לדוגמה, הוספת סמלון מחייך להודעה כגון "אנחנו צריכים לדבר" יכולה לשדר מסר מרגיע ומשמח, ולעומת זאת הוספת סמלון כועס לאותו טקסט בדיוק תסמן שמדובר בשיחה רצינית יותר. כלומר, הסמלונים מוסיפים רגש למסר ומסייעים לתקשורת. מחקר אחר הראה שסמלונים יכולים להפחית דו־משמעות ולסייע לתקשורת יעילה באמצעות הודעות כתובות (Riordan, 2017). למשל, אנשים שקיבלו הודעת טקסט דו־משמעית, כגון "I got a shot", הבינו אותה טוב יותר כשהיא הגיעה בליווי תמונה של מזרק או של משקה אלכוהולי שפירשו את המילה shot. במקרה זה התמונה הקלה על הבנת המשמעות יותר מתוספת מילים, כגון "I got a shot at the bar".

השימוש בתקשורת לא מילולית בדיבור והשימוש בסמלונים בהודעות משקפים את הצורך של כולנו להעביר מסרים בצורה ברורה, מדויקת וחד־משמעית (Grice, 1975). הם גם מדגימים את ההתייחסות של מי שמדברת או מי שכותבת הודעה לידע ולהבנה של מקבל המסר. כאשר יש סיכוי שהמסר לא יעבור, או שהוא יעבור באופן שונה מהכוונה המקורית, היא תוסיף הבעות פנים, שפת גוף או סמלונים שיבהירו את הכוונה שלה.

לסיכום, אנשים מתקשרים זה עם זה בכל האמצעים שעומדים לרשותם. המוענים משתמשים במילים, בקולות, בהבעות פנים, בשפת גוף או בסמלונים כדי להעביר מסר ברור. הנמענים מקשיבים למילים ולאינטונציה, מתחשבים בהבעות הפנים ובשפת הגוף של הדוברים ונעזרים ברמזים לא מילוליים כדי להבין את המסר המדויק. שני הצדדים בתקשורת מתבססים על הידע, על הרגשות ועל הכוונות של הצד השני, והם פועלים בשיתוף פעולה כדי שהמסר יעבור.

התפתחות תקשורת

אנו המבוגרים מצליחים לתקשר בטבעיות, בצורה בלתי מודעת וללא מאמץ, ואולם, חשבו על המשימה המורכבת שעומדת בפני תינוקת שזה עתה נולדה. כיצד היא תלמד להעביר מסר להוריה? כיצד היא תבין את המסר שהם מעבירים אליה? האם התינוקת תצליח לתקשר רק כשהיא תתחיל לדבר? איך היא תדע שהקולות והבעות הפנים של הוריה חשובים ושכדאי להתייחס אליהם? איך היא תצליח לפרש אותם?

כבר בימים הראשונים לאחר הלידה, תינוקות מעבירים מסר להוריהם וההורים מפרשים את המסר הזה. כלומר, כבר סמוך ללידה מתקיימת תקשורת. למשל, תינוקת בוכה כי היא רעבה, וההורים מגיבים לבכי ומאכילים אותה. האינטראקציה הזו מרמזת על כך שהתינוקת הצליחה להעביר להוריה מסר (Esposito & Ventuni, 2010). עם זאת, לפעמים המסר לא עובר בצורה תקינה. אם התינוקת בוכה כי היא רעבה אך הוריה מנסים להרדים אותה, הרי שהמסר לא עבר כראוי. בהדרגה, התינוקת לומדת להעביר מסר מדויק יותר, לכוון אותו להוריה, ולוודא שהם מבינים מה היא רצתה. בדומה לכך, התינוקת מפרשת מסרים שהוריה מעבירים כבר בגיל צעיר מאוד. היא מביטה בפנים של הוריה, מקשיבה לקולות שלהם ונרגעת. לאחר מכן היא לומדת לזהות ולפרש את הבעות הפנים שלהם ואת השינויים בקולות שהם משמיעים. לבסוף היא מתחילה להבין את המילים שהם אומרים. בה בעת, היא לומדת להתייחס למחשבות, לרגשות ולכוונות של האנשים סביבה, והיא מצליחה לנסח את מה שהיא רוצה לומר ולהבין את מה שאמרו אחרים.

אם כך, המשימה שניצבת בפני התינוקת מורכבת למדי, והיא מצריכה יכולות חושיות, קוגניטיביות (חשיבתיות), שפתיות וחברתיות. היכולות החושיות כוללות למשל את היכולת לראות ולשמוע את ההורים. היכולות הקוגניטיביות כוללות בין היתר את האפשרות להתייחס לידע ולרגשות שלהם. ילדים זקוקים כמובן גם ליכולות שפתיות כדי להבין את המסר של הוריהם, והם זקוקים ליכולות חברתיות כדי להשתמש בתקשורת לשם יצירת קשר. אם כך, היכולת לקיים תקשורת דו־כיוונית היא משימה מאתגרת, אך ילדים שהתפתחותם טיפוסית מצליחים לתקשר זה עם זה בצורה ברורה כבר בגיל הגן, והם מקיימים תקשורת דו־כיוונית, מילולית ולא מילולית. עם זאת, היכולת לתקשר ממשיכה להשתכלל גם בגיל בית הספר ואפילו בבגרות (Okanda et al., 2015).

ואולם, מה קורה לתקשורת כשתינוקת נולדת עם קושי חושי, קוגניטיבי, שפתי או חברתי? איך תינוקת עיוורת שאיננה יכולה לראות את הבעות הפנים של הוריה תלמד להשתמש בהבעות פנים בעצמה? האם תינוק חירש יצליח לתקשר עם הוריו? האם ייתכן קושי בתקשורת גם אצל ילדים שרואים ושומעים? איך יתבטא קושי כזה? כדי לענות על שאלות אלו יש לחקור ולהבין את ההתפתחות הטיפוסית והלא טיפוסית של תקשורת. שאלות אלה יעלו לדיון בהמשך הספר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*