לקראת עידן הבהירות

פתיחה

נערים יקרים ונערות יקרות,

בפתיחת מכתבי זה אליכם מן הראוי שאציג את עצמי במספר מילים. מהיום שאני זוכר את עצמי, עוד כשהייתי ילד קטן, כל הזמן שאלתי — למה? למה ילדים אינם מבינים מה שלי ומה שלך? למה ילדים רבים באלימות על איזה צעצוע שבעיניי לא הייתה לו שום משמעות? למה נדמה למבוגרים שיש להם איזו חזקה עליי ולכן ניתנה להם הסמכות לומר לי מה לעשות? ככל שהתבגרתי כך גברו מאמציי להבין את הסיבות שמניעות את בני האדם לפעולה. אפשר לכנות אותי תלמיד נצחי, אפשר לכנות אותי חוקר, וזאת חרף העובדה שאין לי תארים בשום תחום לימוד. כמעט הכול למדתי לבד באמצעות קריאה בספרים והאזנה להרצאות, ועל אף שרוב הפרטים נדחקו לקרקעית תודעתי, אני סבור שהם הותירו בי חותם שממנו נגזר הספר הזה.

בנעוריי טיילתי רבות בעולם, וכשיצאתי לדרך האמנתי שכל בני האדם בכל הארצות ועל פני כל הגלובוס הם אותם בני אדם ואין כל הבדל מהותי ביניהם. כשאני מנסה להבין מהיכן צמחה האמונה הזו, מציפים אותי מייד הזיכרונות של הסיפורים של אימי וסבתי, אשר סיפרו על הימים בהם אבי היה מגויס לצבא האדום, והן ללא מזון וללא גג מעל ראשן, ברחו מהכיבוש הנאצי, ברגל, בקור המקפיא, רעבות עד שהבטן נדבקה לגב, מצפות בכיליון עיניים למעט שקט ולרגע מנוח. ואני זוכר את האושר הגדול בעיניהן, כשהן הזכירו אנשים זרים לחלוטין. אנשים טובים שסיכנו את חייהם, כי כל מי שנתפס נותן מחסה ליהודי, דינו מוות במקום, ללא משפט, ובכל זאת אותם אנשים העניקו להן מזון ומחסה.

לא פעם ולא פעמיים שמעתי בילדותי את המבוגרים שבמשפחתי נותנים ביטוי לרעיון שהכול תלוי בפני מי אתה עומד. אם אתה עומד בפני כוחות הטבע, אז אין הבדל בין ערבי ויהודי, בין עשיר לעני ואין כלל הבדל בין בני האדם, ובמילים בוטות יותר, שמעתי גם את אלה שגורסים עובדת חיים, בלתי ניתנת להכחשה, שמי שיושב על אסלת זהב ומי שיושב על אסלת אבן, מפרישים את אותו הזבל.

הטיול הראשון שלי היה לאפריקה, להודו, לפרס ולטורקיה, ובמהלכו הבנתי שהטעות הילדותית שלי הייתה איומה ונוראה - יש הבדל עצום בין בני אדם מתרבויות שונות. שנים רבות אחר כך, הבנתי את טעותי השנייה, והיא שבמבט הראשון התבוננתי רק בהיבטים החיצוניים, אולם כאשר התבגרתי והסתכלתי גם על ההיבטים הפנימיים, הבנתי שאם נשכיל לקבל את העובדה שמעבר לצד האנושי שבנו, אנחנו גם בעלי חיים והאינסטינקטים של כולנו זהים זה לזה, אז באופן מובן מאליו, הרגשות והחושים שמניעים לפעולה את האפריקאי, הם לא שונים בהרבה מאלה שמניעים לפעולה את האסקימואי באנטרקטיקה או את האדם המערבי בניו יורק, ואם נמצא שהלוגיקה הזו מביאה לנו תועלת, אז כולנו יכולים גם להאמין בזה — כולנו, כל בני האדם שווים זה לזה על פני האדמה הזאת.

אני פונה אליכם, נערות ונערים יקרים, מפני שאחרי שגידלתי בן אחד ושלוש בנות, ואחרי שחוויתי איתם את הדילמות שעימן הם נאלצו להתמודד, הבנתי שכל מה שאני, ילדיי וסביר להניח שגם אתם למדתם במסגרות החינוכיות, היה כיצד להיות משרת נאמן של החברה שבה אנחנו חיים. מערכת החינוך לא פעלה כדי להכין אתכם לחיים עצמאיים, אלא כדי להפוך אתכם לאזרחים מועילים ובפרט להתאים את הידע שתרכשו בבית הספר למקצועות שדורש השוק. חומר הלימוד הועבר אליכם לא רק על גבי השולחן, בספרים שבהם נדרשתם לעיין, אלא גם מתחת לשולחן, באמצעות ההנחיות שקיבלו המורים שלכם ממשרד החינוך — מה הם חייבים ללמד אתכם, מה אסור להם ללמד, על איזה מעשה יוטל עונש ועל איזה לא.

מכיוון שבית הספר לא הכין אתכם באופן ראוי להתמודדות עם דילמות חברתיות ואישיות, אתם עשויים לצאת מכותלי בית הספר כאילו הושלכתם לארץ זרה, ועתה נדרש מכם ללמוד כיצד להתנהל בארץ הזו, לבדכם, ובמקרים רבים במחיצת הורים שגם הם התחנכו במערכת חינוך זו ולכן הם לא יודעים כיצד להדריך אתכם.

שימו את עצמכם במקומם של מוריכם והגו בעצמכם: אילו הוטלה עליכם המשימה לחנך קבוצה של ילדים, באיזו דרך הייתם בוחרים? האם הייתם מלמדים אותם לראות בעצמם חלק מחברה ולנצל את המשאבים העומדים לרשותם לטובתם ולטובת החברה שבה הם שותפים? האם הייתם יוצאים מנקודת הנחה שאתם הגאונים והיודעים, ואילו הילדים הם מטומטמים שלא יודעים כלום? האם הייתם מציגים את מערכת היחסים שלכם עם התלמידים, כקונפליקט של מאבק בין אינטרסים מנוגדים? האם הייתם מנצלים את הסמכות שניתנה לכם, כדי להכתיב לילדים את דרך החינוך שנראית לכם, או שמא מנגד הייתם משתדלים להבין את תלמידיכם, כדי לתאם בין הצרכים והמאוויים של הילדים ובין הצרכים והחזון של החברה?

הדרך החינוכית שבה דוגל ספר זה היא ראשית לטפח בכם את ההבנה שכל עוד אינכם משקיעים אנרגיה כדי להגיע למקום שבו חפצה נפשכם, אתם לא תגיעו אליו, שכן אנשים וכוחות אחרים יובילו אתכם למקום שבו הם רוצים שתהיו בו. כלומר, אם אתם רוצים להגיע למקום כלשהו, עליכם להשקיע מחשבה ואנרגיה כדי להגיע לשם. כדי להגיע אל המקום הרצוי, יש ללמוד מהן התחנות הנדרשות, במטרה להגיע אל היעד המבוקש, לאחר מכן לעבור בתחנות הללו בזו אחר זו על מנת לקנות ידע וניסיון, ואלה יפתחו בפניכם את הדלתות בדרך אל היעד.

הדמיון האנושי מאפשר לנפש האדם לשאוף גבוה, אך לא פעם עלולות להתעורר בקרבכם מחשבות שירפו את ידיכם — "אלה רק חלומות", "זה גדול עליי", "אני לא יכול", "אין שום סיכוי שאי פעם אגיע לשם". כל פעם שאני שומע את המשפטים הללו, אני מתחלחל, שכן לתפיסתי השאלה האמיתית היא לא אם אתם יכולים או לא. השאלה האמיתית היא — האם אתם רוצים? עם זאת, אני חש גם זיוף מסוים במשפט "אין דבר העומד בפני הרצון", מפני שהוא מבטיח תוצאה ודאית, כמו לומר "אם אתה רוצה, אתה בטוח תצליח", אך בפועל אין לאף אחד ערובה שבסופו של דבר הוא אכן יגיע ליעד המבוקש. מסיבה זו השאיפה צריכה להוות אך ורק כוח משיכה, מגדלור שיכוון אותנו לנמל הבית, בעוד מבחן התוצאה המשמעותי הוא לא מימושה, אלא הרגשתכם במהלך הדרך. אם אתם סובלים מהדרך, אם אתם קולטים שהיא אינה מתאימה לכם — אז חבל על הזמן. הדמיון שלכם כנראה הוביל אתכם למקום שאינו מתאים לכם וזה לא עניין של חיים ומוות, פשוט תשנו מסלול.

אין זה פשוט כלל וכלל למצוא את הכיוון, את העיסוק שימלא אתכם בהרגשה שיש משמעות כלשהי לחייכם. מחקרי מוח מהשנים האחרונות מלמדים שכאשר אנו חושבים על החלום, על החזון אשר לאורו אנו רוצים לחיות, המוח שלנו מגיב כאילו אנו באמת מצויים בתוך החלום. בתגובת המוח הזו יש משהו מן האמת, אך באותה מידה יש בה גם משהו מן הכזב, שכן באותן שניות המחשבה שלנו מצויה במקום אחד, אבל המציאות שלנו היא אחרת. אם אנחנו מציבים את החזון שלנו כמטרה, יכול החלום לעורר בנו מוטיבציה, אולם חשוב לזכור שהדרך עוד ארוכה ואין להתעלם מהקשיים העתידיים שעלולים לעמוד בדרכנו אל המטרה. ביציאתנו לדרך יש רק דבר אחד שביכולתנו לדעת בוודאות, והוא שאנחנו רוצים להגיע.

בצעדינו הראשונים, המכשול הראשון — או היתרון הראשון — הוא תבנית המחשבה שהנחילו לנו הורינו והסביבה משחר ילדותנו: האם הנחילו לנו תבנית המעודדת סקרנות ופעולה, או שמא כזו המדכאת את כוח הרצון שלנו? האם הוטמעה בנו הידיעה שנזכה לתמיכה אם נזדקק לה? האם הציבו בפנינו אתגרים בהתאם ליכולתנו במטרה לחזק את הביטחון העצמי שלנו? או להפך — האם פגעו בדימוי העצמי שלנו בביקורתיות יתרה ובהערות חוזרות על כמה שאנחנו אפסים, על כמה שאנחנו לא יוצלחים? גם במקרה שהונחלה לנו תבנית מחשבה שלילית, הכרה בנקודת הפתיחה שלנו אמנם עלולה לייצר בנפשנו דימוי של קורבן בעל דימוי עצמי נמוך שנענה לנסיבות, אבל היא גם יכולה לעודד אותנו ליזום, לעצב את חיינו בהתאם לרצוננו ולקחת אחריות על כל פעולותינו. אם נבין את המשמעויות של נקודת הפתיחה שלנו, נוכל לזהות את התחומים החסרים בנפשנו ולפעול למלא אותם באופן עצמאי.

משלב זה הבחירה היא שלכם: האם תמשיכו לדבוק בהתניות שהנחילו לכם ההורים והסביבה, או תסגלו לעצמכם הרגלי חשיבה והתנהגות חדשים המותאמים למטרתכם? אם נרתמתם למשימה, אז מוטל עליכם לטפח את האמונה שאתם באמת מסוגלים להגשים אותה. אם אנחנו מאמינים שאין ביכולתנו להגיע לשם, אז לא נגיע, לכן דרושה לנו האמונה שאנחנו מסוגלים, אולם האמונה לבדה לא מספיקה, דרוש גם כוח רצון שיניע אותנו לבצע את מה שנדרש כדי להגיע. כל הישג בדרך מחזק את האמונה שזה אפשרי, לכן אי-אפשר לחזק את האמונה בלי לחזק את כוח הרצון, ואי-אפשר לחזק את כוח הרצון בלי לחזק את אמונה.

אפשר להתייחס לכוח הרצון כשריר אשר ניתן לפתח ולחזק בעזרת תרגילים. כמו שבפיתוח שרירים מתחילים בתרגילים קלים ומגדילים בהדרגה את המאמץ, כך גם לגבי חיזוק כוח הרצון. ככל שנקפיד להשלים כל משימה ולא להרפות עד סיומה, ככל שנקפיד להציב בפנינו אתגרים חדשים על בסיס קבוע, כך יגדל ויתחזק כוח הרצון שלנו והוא יהפוך לחלק מהווייתנו, ונכון הדבר גם לגבי חיזוק האמונה. אם לא נעשה זאת, אנו עלולים להתיישב על הכיסא הנוח שלנו, בעודנו צוברים את שומני אזור הנינוחות, ולשכוח לקום.

השאלה שנשארה פתוחה בשלב זה היא: מה התגמול? בעודנו באמצע הדרך, לקראת מטרה כלשהי, כאשר אנו עוד לא שם, אלא רק הולכים לקראת אתגר חדש שלדעתנו יוביל אותנו אל החזון הגדול - איזה רווח נפיק מהרגלי ההתנהגות החדשים שנאמץ לעצמנו בתקופה זו? אין גבולות לדמיון, כל אחד וכל אחת מכם יכולים למצוא איזה פיצוי קטן לאחר השלמתה של משימה חשובה. יש חוקרים בתחומי ההתנהגות והנפש הסבורים שבלי הפיצוי הזה עלולה המטרה שלנו לגווע, ויש סיכוי גדול שנחזור אל אזור הנינוחות שלנו והחזון אט-אט יתפוגג. לכן למימושן של מטרות ארוכות טווח, תידרש רגל שנייה, כאשר הרגל האחת היא כוח הרצון שלנו, מה אנחנו רוצים לתת מעצמנו, ואילו הרגל השנייה היא התגמול, מה אנחנו רוצים לקבל. עם שתי הרגלים על הארץ — הקבלה והנתינה — ובאמצעות שילוב בין מעגל הקבלה למעגל הנתינה, נמצא את המוטיבציה שלנו ניזונה ממעגל שפע, המתמלא בעת ובעונה אחת הן מהמאוויים העמוקים שבנפשנו, שהם מעגל הקבלה, והן מכוח הרצון שלנו, שהוא מעגל הנתינה.

אלה אבני הבניין היציבות ביותר עבורכם, להתחלה של חיים עצמאיים שאינם מוכתבים בכפייה על ידי מערכת החינוך, ואינם מושפעים באופן בלתי מודע, על ידי פרסומות, ממשלות, בעלי הון וכוחות חברתיים אחרים. כדי לחיות חיים כאלה, יש לפקוח את העיניים, להתבונן בעולם בסקרנות ולהיישיר מבט אל נפשנו, באומץ לב וללא מורא, במטרה להבין לעומק מהם הכוחות המניעים אותנו ואילו כוחות ביכולתנו לאמץ לעצמנו.

בספר זה אני משתדל לייצר בהירות מרבית בדרך שבה נתבונן בעולם. לצורך כך, אני מתייחס להתבוננות הפנימית שלנו בנפשנו, ליחסים שלנו עם בני אדם, להשפעה החברתית עלינו, שיכולה להגיע לממדים דרמטיים מאוד, בהתאם למצבה המוסרי של החברה שבתוכה אנו חיים ולא רק זאת, אני מביע גם את השקפתי כיצד ההיסטוריה של העם שלנו משפיעה עלינו.

התבגרות 

במהלך שנותיכם במערכת החינוך, אני מניח כי חשתם ברמה מסוימת משועבדים למערכת, אולי אפילו ברמה כזו שלעיתים הרגשתם שהביטוי העצמי שלכם מדוכא לחלוטין. רוב זמנכם עבר בתוך מערכת סגורה שנאלצתם לקבל את שיטתה כמובן מאליו, כמציאות שאין באפשרותכם לחלוק עליה או לשנותה. עתה, בתום התקופה הזו, עשוי להתעורר בכם צורך בפורקן, בניתוץ הכבלים שהגבילו אתכם. זה טבעי ומובן שאחרי שנים רבות בתוך מערכת שהכתיבה לכם באופן נוקשה כללי התנהגות, תצאו ממנה בסערה ותרצו ליהנות מהחופש שעומד לפתחכם. נצלו את החופש הזה ככל יכולתכם, תהנו מכול רגע ביושר, בלי לפגוע באחרים, אך עם זאת כדאי לזכור שהתנהלותכם בשנים אלה תקבע את עתידכם למשך השנים הבאות.

דומני שהזיכרון המשמעותי ביותר בנעוריי, היה התחושה העמוקה שאני יודע מעט מאוד על העולם הזה, אבל אני מרגיש שאני חי בעולם בלתי מתוקן בעליל. זה הטריד אותי עד עמקי נשמתי, לכן לאחר סיום בית הספר התחלתי לקרוא בקדחתנות, ללמוד משיחות עם בני אדם, מקריאה, מיצירות אמנות וממה לא? בדיעבד אני מבין שהתהליך הזה התחיל מפני שעד אז הרגשתי את עצמי, את מוחי ואת נפשי כלואים בתוך חומות סגורות המקיפות אותי.

ואז פרצה לתוכי המודעות שאני חופשי. התלהבתי מהחופש הזה עד קרקעית נפשי, אבל לא היה לי מושג מה לעשות איתו, כי לא ידעתי כלום, לא על עצמי ולא על העולם הזה. מה שנשאר לי לעשות כדי לתפוס כיוון הוא לאסוף חוויות ולהמשיך ללמוד, בתקווה לזכות בהרגשה שלחיי יש משמעות כלשהי.

פיתחתי כל מיני תיאוריות על החיים, התנסיתי בהן וכיוון שבמידה מסוימת האמנתי בהן, דימיתי בליבי שאני מגלה עולמות חדשים, כתבתי את עיקרם במחברת. ייתכן שהייתה בחלק מהתיאוריות איזו תבונה מעשית, אך מכיוון שהרגשתי עבד של משהו גדול ממני, כל השינויים שעשיתי היו חלקיים, עם שום דבר לא הלכתי עד הסוף, עד שפגשתי את כתביו של א. ד. גורדון.

הופתעתי שבנושאים מסוימים הוא היה אפילו יותר תמים ממני ולא תמיד מדויק, אבל אימצתי אל ליבי את עיקרי משנתו והוא גילה לי שיש עולם שלם, שהתעלמתי לחלוטין מקיומו — עולם העשייה.

יש סדר ברור בעולם העשייה ואי-אפשר לדלג על שום שלב בדרך אל המטרה. כל חקלאי יודע שהשלב הראשון בהפיכת אדמת בור לשטח חקלאי הוא סיקול אבנים, אחר כך החריש, התילום, הזריעה או השתילה, תשתית ההשקייה, טיפול יומיומי, איסוף הפרי וסדר יום יעיל כדי לעמוד בלוח הזמנים, המתאים לסוג הגידול שהוא מתכנן.

הקשר בין האמונה והעשייה הוא שאין שום משמעות לאמונה שלנו, אם איננו מיישמים אותה בפועל. אין שום משמעות לאמונה שלנו, אם היא סותרת את המציאות ולא מתואמת איתה. לכן אחרי כל הלימודים והדיוק בכוונות, המשמעות שלנו בעולם הזה היא להתחבר לעולם העשייה, וכל עניינו של המעשה הוא להגיע למטרה.

כדרכו של עולם, בתחילת הדרך נכנס הילד הקטן לעולם העשייה באמצעות חיקוי: הוא רואה איך עושים האנשים הקרובים אליו ומנסה לעשות את הדברים כמוהם. במהלך הדרך הוא טועה ומתקן, טועה ומתקן, כמו למשל תינוק שמתחיל ללכת — נופל וקם, נופל וקם, עד אשר מושגת מטרתו והוא הולך. מדוע התינוק רוצה כל כך ללכת? אולי מפני שכבר בגילו הפעוט הוא מזהה את הגדולה של כל אותם אנשים שהולכים בכוחות עצמם. הוא יודע להבחין בחופש שמעניקה ההליכה וגם הוא כמהה לחופש הזה.

לאורך תהליך החיקוי נבנה בהדרגה אופיו של הילד ועיקרי אופיו מתגבשים כאשר שיטת החיקוי כבר אינה מספקת אותו, מפני שלדעתי הוא מרגיש בצורך לבחור בעצמו כיצד לנהוג, בהתאם לאישיותו הייחודית. זה השלב שבו מתערערת תפיסת עולמו הילדותית והוא ניצב בפני השער המוביל לפתחם של הנעורים.

הנעורים מתאפיינים בפנייה לדרך עצמאית, המתפצלת מזו של ההורים ואולי אפילו מחוקי המקום שבו גדל הילד, ובמהלכם נפתחות בפניו דרכים רבות לבחור ביניהן. החופש הזה עשוי לעורר בכם בלבול וחוסר מנוחה, בעודכם מבקשים לברר את השאלה — מה לכל הרוחות והשדים אני רוצה לעשות בחיי? לכל אשר תפנו על מנת למצוא תשובה לשאלה הראשונית הזאת, אתם תמצאו דרך זרועה באפשרויות, אתם תחפשו היכן לפנות ובמה להתנסות, לכן סביר מאוד שייקח לכם זמן עד שתצליחו להכריע בה.

אולי הרגשתכם הכללית היא ששאלות כאלה גדולות עליכם, לכן הנטייה האוטומטית שלכם היא לדחותן למועד מאוחר יותר, אך לדעתי צעד אחד קטן בכל זאת כדאי לכם לעשות, מפני שהבחירה לחפש משמעות רק בפורקן היצרים שלכם, יכולה להתחיל בהרגשת ודאות שאתם בסך הכול ישרים, החפצים רק בטוב, אבל הדרך למצוא משמעות רק ביצרים, עלולה להובילכם למעשים בלתי מוסריים בעליל, לכן אם שאלת המוסר חשובה לכם, יידרש מכם להפעיל את התבונה ולקבוע כמה כללים ברורים באשר לעמדה המוסרית שלכם.

אם ליבכם נוטה לבקש משמעות לחייכם ואתם מתעקשים להקדיש לכך מחשבה רבה, אז בשלב זה התלהבותכם מהרגשת החופש עשויה לדעוך והיא תוחלף בשיקול דעת הנובע מתחושת אחריות אישית לעתידכם. זוהי תקופה שיכולה להיות מבולבלת מאוד, מפני שרגשות הספק מולידים אפשרויות רבות, שבאין ידיעה ודאית לגבי מהותן, תישארו עם חלל ריק בקרקעית נפשכם וזה לא נעים.

בעקבות הניסיון להשיב על השאלה "מה אני רוצה לעשות בחיי?" עשויה להופיע שאלה עמוקה יותר והיא "מהו הדבר המשמעותי ביותר בחיי?". שאלה זו כבר יורדת לפרטים המעורבים בטכניקה וברגשות, כיוון שהיא מחייבת אתכם לבחון לעומק את סדר העדיפויות שלכם ואת הכמיהות שיעוררו את נפשכם לעשייה. השלב הזה, שבו אתם מתחילים להיות מודעים לכך שעתידכם תלוי במה שתעשו היום, יכול להתעכב לזמן מה, לפעמים לזמן רב ובמקרים מסוימים מתעוררת האחריות האישית רק אחרי עשר או עשרים שנים, לכן אני מגדיר את הנעורים כמהפך אישי לעצמאות שלא תלוי בהכרח בתקופת גיל מוגדרת, אלא במצב נפשי ומנטלי.

אם עברתם תקופה קצרה או ארוכה, מה שקבע או יקבע את ההתנהלות שלכם זו רמת המודעות העצמית שלכם. היא תקבע אם תקדישו מחשבה לבחור כיוון, או תמשיכו לשוטט ללא מטרה עד אשר תתחברו במקרה למשהו שיעניין אתכם.

עם התעוררות האחריות האישית לעתידכם, אתם עשויים להרגיש שהזמן דוחק בכם ואתם מתחילים לבנות בקדחתנות כלים למימוש הדבר המשמעותי ביותר עבורכם בחיים. במהלך הדרך, הכיוון שלכם עשוי להשתנות בהתאם להתנסויות שעברתם, אולם כדאי בכל זאת לוודא שהרצון לשינוי לא נובע מחוסר סבלנות להגיע אל היעד, אלא מכך שהתגלו יעדים מרתקים יותר שיעניקו לכם סיפוק גדול יותר בהליכה אליהם.

כאשר תגיעו להכרה שמעתה האחריות לחייכם היא בידיים שלכם, סביר להניח שאם יש לכם מטרה מוגדרת, תגלו שיש המון דרכים להגיע לאותה מטרה. לעומת זאת, אם אתם עוד לא יודעים בדיוק מהי המטרה שלכם, הרי החיים ממשיכים בין אם בחרתם מה לעשות ובין אם לא. אתם תתחילו ללמוד תוך כדי הליכה לאיזה מקום שאיפותיכם מכוונות אתכם. בשלב זה תיאלצו כפי הנראה להיפרד מכמה אמונות שליוו אתכם בתקופת הילדות — אולי אמונות שירשתם מהוריכם, אולי אמונות שספגתם במערכת החינוך — ועתה יהיה עליכם לאמץ אמונות חדשות שהחיים לימדו אתכם.

אחת המשימות המנטליות המורכבות היא לייצר מודעות עצמית שיודעת להבחין בין אמונות המתאימות לחייכם, לבין אמונות מגבילות התוקעות אתכם מלהתקדם ליעדים שלכם. פיתוח ההתבוננות וזיכרון לפרטים הוא אחד הכלים היעילים לשכלול המודעות העצמית, מפני שההתבוננות החוצה מלמדת אותנו משהו על מערכת התגובות שלנו, והתבוננות פנימה מאפשרת לדייק בפירוש הערכים המתאימים למציאות.

המצב שאני מכנה ״בגרות״, הוא מצב שבו עוצבו כבר רוב הערכים ומנקודת מבטנו הפנימית, לא צפויים כבר שינויים דרמטיים בחיים שלנו.

לאחר הנעורים מגיע שלב הבגרות, ואם במהלכו איבדתם את כוח הרצון המניע אתכם לעשות בהתלהבות את אשר אוהב ליבכם, אתם משתלבים בתוך מערכת התניות המקבעת אתכם בניהול חיים בינוניים, בלי מטרה מעוררת השראה לשאוף אליה ואולי אף עם הרגשה שאין שום משמעות לקיומכם. מצב זה יכול להיות מתסכל מאוד, ואם לא יתרחש משהו דרמטי ביותר בחייכם, עלול התסכול הזה ללוות את חייכם עד תומם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*