יאמנה

אחרי שעצר את רכב המַשְטוּבַּה ליד המחסום, פעם ליבו בכל הכוח. נדמה היה לו שגם החיילים שומעים את קצב פעימותיו.

על פי התוכנית היה עליו לנקב בחשאי את צמיג הגלגל האחורי ולומר להם שהוא הולך אל הכפר כדי להביא כלים לתיקון הגלגל המפונצ'ר. הולך ומיד חוזר. הם אמורים להבין אותו גם מבלי שידבר את שפתם, בזכות תנועות ידיים והבעות פנים. ג'יבריל ותאופיק כבר תרגלו את זה כמה פעמים והניסיונות עברו כולם בהצלחה.

עימאד התקרב אל המחסום עם הרכב וספר את השניות.

חמישים ותשע, חמישים ושמונה. מרוב התרגשות לא הצליח לתפוס את המברגה שחיכתה לו על הספסל האחורי. הוא קפץ אחורה, התכופף, הביט דרך החלון וסקר את הגזרה. החיילים לא מתעניינים בו, נשם לרווחה.

חמישים ושתיים, חמישים ואחת. הוא קפץ דרך החלון האחורי הפתוח, לבל תעורר טריקת הדלת את תשומת ליבם של החיילים, עצר את נשימתו ותקע את המברגה בגלגל בכל הכוח. את נשיפתו שיחרר באריכות, במקביל לאוויר הנמלט מדופן הגלגל.

ארבעים ושבע. ארבעים ושש. הוא חזר אל הרכב, פתח את הדלת הקדמית ורץ לכיוון המחסום, כשהוא מעמיד פנים שהוא מבוהל. לא לחינם אומרים לו כולם שיש לו כישרון משחק. הוא הפגין תנועות ידיים, מחוות פנים והרבה מילים עד שירדו לסוף כוונתו. אחד מהם הנהן בראשו לאישור בעוד שהשני הוסיף לבחון אותו בחשד. הוא מוכרח לעשות הכול כדי להיראות אמין, שלא יעכבו אותו חלילה ויגרמו לו להתפוצץ ביחד איתם...

שלושים ושתיים, שלושים ואחת. עימאד החל לרוץ אל עבר הכפר. הוא ידע שמישהו צופה בו דרך המשקפת ובוחן את צעדיו. שני הדודים שלו נמצאים שם, דואגים לו ונושאים תפילה להצלחתו. בעוד רגע יתרחק מכלל סכנה. הוא יתרחק אבל החיילים...

עשרים ושתיים, עשרים ואחת. משהו עוצר אותו. משהו לא רצוני שמונע ממנו להמשיך ולהתרחק. משהו שפועל בתוכו, כמו שד, וכופה עליו לשוב אל המחסום.

מה קורה לו? מה הוא עושה?

הם הביטו בו כעל משוגע ולא הבינו מה הוא רוצה מהם.

"הסַיַארה, הרכב ממולכד", אמר בהתרגשות, משתדל שלא לצעוק פן יגיעו דבריו לאוזני אלה שעוקבים אחריו כל העת.

שתים עשרה. אחת עשרה. לשמחתו מישהו הבין את השפה שלו וקלט את המסר.

תשע. שמונה. עימאד רץ כל עוד נפשו בו. הוא לא הביט אחורה אבל ידע שגם הם מבוהלים כמותו ולוקחים ברצינות את אזהרתו. אף אחד מהם לא יהיה טיפש וינסה להתקרב אל הרכב כדי לבדוק אם שיקר או דיבר אמת.

חמש. ארבע. ההרהור שחלף במוחו מילא את ליבו בייאוש. ג'יבריל ותאופיק. הם בטח ראו אותו חוזר ושיערו מה הן כוונותיו. איך היה פזיז כל כך מבלי לשקול את השלכות מעשיו? איך יראה מעתה את פניו בכפר, אחרי שמעל בתפקידו? שום תירוץ לא יועיל לו. ג'יבריל לא יסלח לו על בגידתו לעולם...

שלוש. שתיים. אחת.

נועם בחן את הצעיר היושב מולו בחשדנות.

כבר שנים שהוא עוסק בתפקידו בשירות החשאי, ומחקירה לחקירה הוא נעשה מיומן יותר ויותר. ממבטו החד לא נעלם דבר, החל מהבעות פנים שמסגירות את חולשותיו של האדם היושב מולו ומחשבותיו האמיתיות, שאותן הוא מנסה בכל דרך להסתיר, וכלה בתנוחות הגוף, המעידות על המתח הנפשי שבו הוא נתון.

שפת הגוף אינה משקרת, בניגוד לפטפוט הלשון.

לקח להם זמן לעמוד על כישוריו ולהציע לו את התפקיד הזה. בהתחלה ייעדו לו תפקיד אחר, אבל דמותו הסמכותית, המשדרת ביטחון עצמי, שכנעה אותם לאפשר לו לעסוק במדור האפל ביותר, ניתוח אישיותם של משתפי הפעולה.

למעשה, אף אחד מבני המשפחה שלו, חוץ מתמי רעייתו, אינו יודע שזה מה שהוא עושה לצורך מחייתו. הם מאמינים שסתם ככה בחר ללמוד בחוג למזרחנות, מתוך סקרנות גרידא. יפעת, אחותו, חושבת שהוא בחר ללמוד ערבית כדי להיות מסוגל לתרגם את הרשימות שסבתא שלהם השאירה, כתב היד שאיש לא הצליח לפענח עד כה. היא לא מעלה בדעתה שמתוקף עבודתו היה מחויב לעשות כן. המפקדים שלו בשב"כ הם אלה שהמליצו לו לשפר את ידיעותיו בערבית ואת בקיאותו.

המשרה הוצעה לו מיד לאחר שהשתחרר מהצבא, ועד מהרה נעשה מסור אליה. היא ממלאת את כל עולמו. קשה לה, לתמי, ללא ספק, גם אם אינה מתלוננת. ואיך לא יהיה לה קשה? היא בקושי רואה אותו. מדי בוקר הוא משכים קום ויוצא למשימותיו הסודיות. כשהוא חוזר, בשעת לילה מאוחרת, היא כבר ישנה וכמוה שלומי, הבן הקטן שלהם. לפעמים הוא נאלץ להיעדר למשך כמה ימים, והיא אף פעם לא אומרת מילה. חורקת שיניים אבל סובלת בשקט.

הוא גהר קדימה ובחן את הצעיר שלפניו בקפידה.

זהו נחקר שלישי שהוא רואה מאז הבוקר. אדם בשנות העשרים לחייו, אולי אפילו צעיר יותר, שנעצר אחרי שהזהיר חיילים במחסום מפני התלקחות חומר נפץ. האם הוא מודע למשמעות המעשה שלו או שהפחד מלהיהרג הוא שהניע אותו לעשות כן? את זה הוא רוצה לברר. כבר יצא לו להיות עֵד לבגידות שהם בוגדים איש ברעהו, הישמעאלים, בין אם זה על רקע סכסוך משפחתי ובין בשל הפחד מחומרת העונש.

עיניו של נועם מתערפלות לרגע. העייפות אחרי ישיבה ממושכת מטשטשת את חושיו.

 אולי יצא לשתות קפה שחור ויחזור?

לפעמים הוא מציע למשת"פים לשתות עימו קפה ורוכש בכך את אמונם, אבל עכשיו עדיין מוקדם מדי לקבוע שהוא "משלנו". קרה כבר שמשתף פעולה הזהיר מפני מלכודת וברגע אחר תקע סכין בגבו של חייל. וגרוע מזה, אם הוא זומם לקפח את חייו של הסוכן. זהו הדבר שהמפקדים שלו הכי חוששים מפניו, ולכן מזכירים לו שוב ושוב לפקוח עין. נועם אכן נוקט זהירות מופלגת; לעולם לא ייכנס אל החדר לפני שהמקור ישב ויחכה לו. כבר כשהוא מתקרב אל הבניין צופים בו הסוכנים ואומדים כל תנועה ותנועה מתנועות גופו. והחשוב מכל, איש מהנחקרים אינו מכיר אותו בשמו האמיתי. הוא מציג את עצמו בשם מוטי ונזהר מלנדב פרטים אישיים.

הפעם, בכל אופן, אין לו סיבה לחשוש. החדר שבו הם יושבים הינו חדר החקירות של שירות בית הסוהר, והצעיר שלפניו לא יודע עדיין שזו אינה סתם חקירה שגרתית.

לפניו נפגש עם זקן עשיר מרמאללה שטען שהוא מואס במצוות האדוקות של האסלאם, מתרחק מקיצוניים ומעדיף לקשור את גורלו בצד המנצח. מבחינתו זוהי אך ורק מדינת ישראל. במשך שעה ארוכה תהה נועם על קנקנו עד שפסק, בינו לבין עצמו, שהוא איננו מכזב. עם זאת, ימים רבים יעברו עד שיתחילו להפעיל אותו. יהיה עליו לעבור כמה וכמה מבחני אופי שיוכיחו שהוא איננו הפכפך.

מי אתה, עימאד שטרית? אדם צעיר, בן לחמולה שכמה וכמה מבוקשים נמצאים בה. מדוע החלטת לסכן את חייך ולעזור לאויב שלך? מנעת בכך אסון גדול, הרבה מעבר למה שאתה מדמיין, אבל אינך משער איזה מחיר יהיה עליך לשלם בגין זה. מבחינת בני החמולה שלך אתה "שרוף". אם תבחר להיות משתף פעולה נדאג לטשטש את הרושם הרע שהותרת ולהשיב אותך אליהם מבלי שיחשדו בך, אבל לפני כן נהיה חייבים לברר מהי המוטיבציה האמיתית שלך ומה הניע אותך לבגוד בהם, בשעה שכל חייך מונחים לפניך.

"אני מבין שהטמנת הרכב הממולכד תוכננה חודשים רבים מראש", אמר בקולו המחוספס ונטול הרגש, "מה גרם לכם לבחור דווקא במועד הזה?"

"יום לפני כן היה בלגן במחנה הפליטים שבחאן יונס", השיב הצעיר ביובש, ניכר כי כבר השיב על שאלות מעין אלה, לא פעם ולא פעמיים, "חיילי צה"ל הרגו שלושה צעירים. היינו חייבים לעשות פעולת נקם".

"למה דווקא אתה התנדבת?"

"חשבתי שזה דבר נכון. הייתי שלם עם זה עד ש...", נשך את שפתיו, "פתאום תקף אותי הפחד".

"פחד ממה?"

"מזה שיתפסו אותי, שיכניסו אותי לכלא להרבה שנים או שיהרגו אותי".

"ושם בכפר, אתה לא חושש שיהרגו אותך? והרי בגדת בהם. כל מי שראה אותך באותו הרגע יודע שבגדת".

עימאד הרכין את ראשו ולא השיב.

"תגיד לי משהו אחר שישכנע אותי", אמר נועם בקשיחות ולא הסיר ממנו את מבטו הנוקב.

"כבר אמרתי לך", נאנח האיש, "פחדתי שיתפסו אותי. זה הכול".

"אבל החיילים נתנו לך רשות ללכת. התחלת לרוץ לכיוון הכפר בכל הכוח. למה נעצרת? מה גרם לך לחזור?"

עימאד נאנח בקוצר רוח, "אתם משגעים אותי. אני חוזר ואומר לך, חַ'וִיף, זה מה שהייתי שמה. פחדן. הייתי בטוח שהחיילים חושדים בי ועוד מעט יתפסו אותי. ראיתי את זה בעיניים שלהם. אני צעיר, לא רוצה להיכנס לכלא לכל החיים".

משום מה הטענה שלו לא נשמעה משכנעת. הבעות פניו ותנוחות גופו דיברו אחרת.

החקירה נמשכה זמן רב מבלי שנועם ירגיש שהיא מתקדמת. כל העת ישבו האחד מול השני והשעות נקפו בזו אחר זו. כוסות קפה ריקות, עם בוץ השקוע בתחתיתן, לצד כוסות מלאות שבקושי נלגמו וכולן של נועם. לעימאד לא הוצע לשתות אף לא פעם אחת. עדיין לא הגיעה העת לתת לו להרגיש בנוח.

במהלך הזמן הזה הספיקה השמש לשקוע ורק אור הפלורסנט ריצד בחשכה. נועם הביט בנחקר שלו וראה שהוא מסתכל אל עבר החלון בחוסר נוחות, מציץ אל עבר גווני האור האחרונים ומתפתל בחוסר שקט. משהו מפריע לו. הוא צמא או רעב? משתוקק לסיגריה? שילמד לבקש.

"אֵש מן עִנְדַךְ?", שאל לבסוף.

"אני צריך להתפלל", לחש עימאד.

בשעה הזו הם נוהגים למהר אל המסגד, לתפילת ה"עצר" ו"סלאת אל מגְרבּ" שבאה מיד לאחריה. נועם הנהן והניח לו לצאת להפסקה, מבלי לגרוע ממנו עין. אדרבא, הרבה הוא לומד רק מההתבוננות הזאת.

האיש דתי מאמין, דבוק במצוות האסלאם. הפרופיל שלו יכול להתאים לכל צעיר קיצוני בעל נטיות אובדניות. האדיקות הזאת, הצורך החברתי להיות שייך לבני עדתו ולעשות את המוטל עליו, רק מחריפים את השאלה מדוע עשה את אשר עשה. נועם נאנח ללא קול. ליבו אומר לו, משום מה, שלא פחד המוות לבדו הוא שגרם לו להסתייג ברגע האחרון. 

* * *

עימאד חזר אל תא המעצר במצב רוח ירוד. מאוכזב היה מהזלזול שזלזלו בו. אמנם הם לא משכנים אותו בתנאים מחפירים, היכן ששוהים יתר המחבלים, אבל עדיין נוטלים ממנו את החופש שלו ומחייבים אותו לעמוד בפני חקירות חודרניות ומשפילות. וזאת אחרי שהציל את חייהם. עד כה בטוח היה שייעצר ליום או יומיים, רק לצורך מראית העין, ויניחו לו לחזור אל הכפר שלו מתוך כבוד והוקרת טובה, אבל הוא כבר נמצא כאן שבוע ולא נראה שהעניין יסתיים בקרוב.

בהתחלה השוטרים היו אלה שלקחו אותו לחקירות, תוך שהתעכבו על כל פרט ופרט וניסו  לנתח את האירוע מכל כיוון אפשרי. היה עליו לשחזר שוב ושוב מי הניח את המטען, מה גרם לו להתפוצץ, מדוע לא הניח את הרכב וברח כל עוד נפשו בו. נראה היה כי תשובותיו הניחו את דעתם. הוא ח'ויף, פחדן שחס על חייו ולכן העדיף לפעול באופן שבו פעל, במקום לשלם ביוקר ולהיכנס לכלא לכל ימי חייו. אבל אז הופיע החוקר ההוא המכנה את עצמו בשם מוטי. הוא לבוש בלבוש אזרחי, חתום פנים, מבע עיניו עז וקשוח ושום שריר לא זע בפניו. נראה היה כי טענותיו אינן מספקות אותו. שוב ושוב הוא מתעקש לדעת מהו הדבר שעורר בו את הצורך להתחרט.

מה באמת גרם לו להתחרט?

הוא שוכב על יצועו, במיטה החורקת, סופר את הכתמים שעל הקיר, מציץ בעכבישים הפורשים את רשתם ותוהה מה עבר בנפשו באותו הרגע, שבגללו רץ להזהיר את החיילים אחרי שמשימתו הושלמה. הלוואי והיה יודע. לו רק יכול היה לנתק מעליו את השפעתן של העובדות שאליהן נחשף כמה שנים לפני כן, היה מאושר יותר ושלו. לו היה ביכולתו לסלק את הכוחות השולטים בו, הבלתי נראים, היו תפילותיו זכות יותר. רק לאחרונה שלף את אותו מכתב שהגיע באקראי לידיו ממעמקי מגירתו, ניער ממנו את מעטה האבק וקרא בו שוב, מתחילתו ועד סופו, ללא אותו כעס מבעבע. רק מתוך צורך להבין.

את כל זה לא יכול היה לומר לו, למוטי. הסוד שמור עימו במגירת נפשו הכמוסה ביותר. הוא יכול לספר לו על הרגשות המוסריים ששטפו אותו בימי ילדותו, על היותו בעל מצפון כמו תאופיק הדואג לחלשים, אבל לעולם לא יודה בכך שהוא מפקפק בנוגע לגישתם של דודיו הרואים בציונים אויבים. הודאה כזאת משמעה בגידה, וגם אם בחר ברגע האחרון לפעול אחרת - לעולם לא יפנה עורף למישהו מבני החמולה שלו.

כל עוד הדבר תלוי בו, מניעיו האמיתיים יישארו כמוסים עימו לעד. אפילו לבני משפחתו אין מושג מה באמת מטלטל את נפשו. אמא שלו, ראזאלה, חושבת שהוא עדיין צעיר מתבגר והפכפך. לטעמה, ברגע שיתחתן יהיה מאוזן יותר. לאבא שלו, שאללה ישמרהו ויצילהו, אין שום אפשרות לדעת מה מצא במרתפים אפלים ומה ערער בן לילה את כל תפיסת עולמו.

כלפי חוץ הוא אותו עימאד שהם מכירים. אדם מאמין, אדוק במצוותיו, אחראי ורגיש. רק הוא לבדו מודע לסדקים הבלתי נראים, וכל עוד הדבר תלוי בו, ידאג שאף אחד לא יהיה מודע אליהם מלבדו.

השיירה נשרכה בעצלתיים במעלה ההר, בכבדות, כמו כדי להכעיס. רגלי החמורים העלו ענני אבק, ורק צעקותיו של המלווה המצליף ברגלי הבהמות הפרו את השקט.

במקום שבו ישבה, במרומי המרכבה, ניסתה יאמנה להתמתח שוב ושוב ללא הצלחה. היא פיהקה פיהוק ארוך והשקיפה אל הנוף בשעמום. המדרונות היו חשופים לטעמה, הסלעים טרשיים ושולי הדרך מלאים בקוצים ובאבק.

בת חמש עשרה הייתה באותו קיץ תרס"א שנת 1901, אש הנעורים ליבתה את נשמתה. היא לא רצתה לצאת אל המסע הזה. לא הלהיבו אותה סיפוריו של השליח ר' יעקב חי ברדוגו, שבא אליהם מחברון, כשם שריתקו את דמיונו של אביה. הארץ הזאת, הצחיחה והדלילה, לא הייתה זבת חלב ודבש. לא היה בה שום דבר שיזכיר את נופיה המפעימים של ארץ מולדתה, את המדרגות המוריקות על רקע הצוקים המושלגים, את ריחות השוק העזים ואת צלילי הערב המתנגנים בכיכרות של אַסַוִוירַה.

מתי יעצרו שוב? נראה שהמסע לא יסתיים לעולם.

היא הציצה אל עבר אחותה הגדולה שבירכתי העגלה, סעדה, הלבושה בשמלה רקומה כאילו היה זה יום חג. גבוהה ויפה ועיניה דבשיות. נראה כי גם לה אין עניין בנופי הארץ החדשה, אבל היא לא תעז להתמרמר או להביע את מורת רוחה. תמיד הייתה ילדה טובה, ילדה של אבא, נטולת כל רוח מרדנות, המקבלת בצייתנות ובשוויון נפש את כל החלטותיו. אבל בלב מר לה.

רק יאמנה יודעת עד כמה מר.

סעדה נמנעת מלדבר על זה, אבל יאמנה זוכרת היטב את הצעיר ההוא מ"בַּאב מרְהוק", שעימו הייתה מסתודדת. ב"מְלַאח" שלהם, שבו כולם הכירו את כולם, לא קשה היה לנחש מהו מוצאו, בן למשפחת יהודים עניים וחסר ייחוס. אביה לא היה נותן את הסכמתו לשידוך הזה לעולם. מי יודע, אולי זה הדבר שדחק בו להכריע הכרעה גורלית שכזאת, לעצור את עסקי הטקסטיל הענפים שלו, למכור את יתרת נכסיו ולעבור לארץ עזובה ונחשלת, אי שם בקצה המזרח התיכון.

יאמנה השקיפה החוצה אל עבר הכרכרה שבראש השיירה, ודמיינה את אבא שלה, אברהם, היושב זקוף וגאה עם הקֻפטַאן שלו, טורבַּן על ראשו, חזייה מתחת לז'קט ובכיסה שעון במכסה כסף, קשור בשרשרת זהב. וכי אין בליבו שום פקפוק או חרטה מול כל השממה שמסביבו? גם אם הרהור כזה עולה הוא לא יעז לשתף בו את בנותיו.

לטענתו, הפחד הוא שדחק בו להגיע הנה, הפחד פן יקרה לאחת מהבנות שלו מה שקרה לנינט, בת גילה של סעדה, שעזבה את הבית והתאסלמה. בת יחידה הייתה להוריה, בת תפנוקים עשירה שלא חסר לה דבר מלבד אהבה. אמה החורגת התייחסה אליה בקשיחות, ואביה היה עסוק בעסקים עד מעל לראשו. איש לא התעניין ברגשותיה, עד שקמה ביום מן הימים, כיסתה את ראשה בחיג'אב וברחה עם איזה מוחמד.

אבא הגיע לנחם את בני המשפחה שישבו שבעה על בתם המתה-חיה. המאורע השפיע עליו, ללא ספק. זמן קצר לאחר מכן הצהיר שהוא עוזב הכל ועולה לארץ הקודש, למקום שבו היהודי יודע שהוא יהודי והמוסלמי יודע את מקומו. אף אחד מהם, כך האמין, לא רוצה להתערבב עם השני.

"אין עתיד ליהודים במרוקו", היה חוזר וטוען. היא נטושה ומוכת מלריה? נו, אז מה. כשיהודים עשירים נוספים כמוהו יחליטו להגר אליה, היא תפרח ותצמיח את פירותיה מחדש. חוץ מזה, הטרידה אותו העובדה שהצרפתים ממשיכים לנגוס במרוקו, כמו הספרדים והאלג'יראים. עוד מעט אסווירה, עיר הנמל היפה, תהיה בראש מעייניהם. חרדתו הייתה חרדתם של כל הסוחרים היהודים העשירים, אלא שרובם בחרו להגר לצרפת ולא למדינה נחשלת שאוכלוסייתה מוכת רעב...

"תראי, יש שם גמלים!" צהלה איבט, אחותה הקטנה, והצביעה אל עבר בהמות המדבר שלא נראו כמותן באסווירה. הילדה בת האחת עשרה הייתה היחידה מבין שלוש האחיות שהייתה שותפה נלהבת להחלטתו של אבא. עיניה נצצו בשעה שנורי אבן זיכרי, הסוחר העשיר, חזר עם סיפוריו מביקורו במזרח התיכון. הוא ריתק את דמיונה כשסיפר על צידון ועל צפת, על עצי התמר הגבוהים של יריחו ועל רוח ההרים הנושבת מקברי האבות. עתה, בשעה שהשיירה נשרכת לאיטה, היא לא מפסיקה מלקפץ ונלהבת מכל דבר חדש שהיא רואה.

"טַבְסַלַתְהַא מחְרוּק֦ה", התרעמה יאמנה, "קופצת כמו פורפרה זאתי, ממקום למקום".

אסור היה לאבא לאלץ אותה לעזוב. אם אמא הייתה בחיים היא הייתה מתנגדת מן הסתם. ליליאן שטרית אהבה חיים עשירים בתרבות. היא הורישה ליאמנה את אהבת התענוגות, לשבת בבית קפה אירופאי במרקש, לצבוע את הציפורניים בלכה צבעונית, לקנות שמלה בעלת שרוולים תפוחים וליהנות מהצגת תיאטרון איכותית. לאיבט ישנם מעט זיכרונות ממנה, אבל יאמנה זוכרת היטב שיחות נשיות אל תוך הלילה, פטפוטי נשים, ריח בושם עדין ואיכותי הנשרך אחריה לכל מקום שאליו היא הולכת וצחוק פעמונים בשעה שמישהו מחמיא לה על יופיה. היו לה חיים יפים ועשירים עד שהאלוקים לקח אותה בתאונת דרכים אכזרית.

הנוף של הארץ הזאת משעמם וחד גוני. מתי יגיעו כבר?

בכל פעם שהיא עוצמת את עיניה מציפים אותה הגעגועים לנמל היפהפה של אסווירה, הנמצא בקצה הציר המוליך משער דו‍ֹקְלה לשער אלמינזה. חוף ימה המרהיב של העיר, החול הזהוב והרך, ריח הדגים הנצלים טריים, מראה הילדים הרצים עם עפיפונים וסירות התכלת העוגנות במזח... לא ניתן להשוות בשום אופן בינה ובין יפו הרועשת והומת האדם, העיניים שננעצות בך ללא בושה ומחפשות כיצד להרוויח מחוסר האונים שלך.

יאמנה התעקשה לסלק מזיכרונה את תמונות הימים האחרונים ולהתרפק על הזיכרונות. הנה חברותיה, פורטונה ופאני, אלו שצמחו ובגרו ביחד איתה ועומדות כמותה על התפר שבין צמיחת הנשיות ובין משובת הילדות. דמעות עלו בעיניה כשנזכרה ביום שבו ברחו שלושתן מבית הספר לנערות יהודיות, קפצו מעבר לחומות הגבוהות של "המלאח" לעבר "סוק אל ג'דיד", לשטוף את העיניים בסחורות החדשות, לרחרח תבלינים ולמשש את האריגים הנהדרים. אלמלא השביעה את המשרתת היה מתגלה סודן.

מראה הנוף המשמים שמדי פעם ניתן היה לזהות בו תנועה אנושית רק הגביר את געגועיה. האי הנפלא מוגדור, האי הסגול המלא בחלזונות שמהם היו לוקחים הרומאים לצבוע את הטוּגו‍ֹת שלהם. הרובע היהודי המוקף חומות ובית הכנסת "שמעון אטיאס", המלא תמיד בריח ניחוח ארז ריחני. הדרשן הסוחף את קהל מאזיניו בסיפוריו על ארץ הקודש...

גם היא אהבה לשמוע אותו, אך לא תיארה לעצמה לרגע שאבא יעשה מהלך קיצוני שכזה. לא היה לו חסר במרוקו דבר. נכון, מאז שהתאלמן הוא אינו אותו האיש, נעשה רגיש יותר ופגיע, אבל הוא עדיין אופטימי ומלא שמחה. באסווירה היה משקיע את מלוא מרצו בהבאת סחורות חדשות איכותיות, ייבא בדים, עבד עם אנשי מקצוע שצבעו ורקמו ופתח חנות קטנה ברחוב הראשי, שהייתה תמיד שוקקת חיים. המכובדות שבנשות הקהילה פקדו אותה לצד המוסלמיות המיוחסות של מרקש.

כאן, בארץ הזאת מוכת העוני, כך היא מאמינה, אף אחד לא מבין בטקסטיל. מי יעריך איכות של בדים שאין כדוגמתם בכל העולם? 

ככל שקרבו לחברון נעשתה האוכלוסייה צפופה יותר ויותר.

"תראי אותן", צהלה איבט והצביעה אל עבר הנשים הרעולות בחיג'אב ועטופות בג'ילבאב המסורתי, "תראי איך הן נעמדות לכבודנו".

הן היו עסוקות באותה העת באיסוף השיבולים, בעוד שמראה השיירה גרם להן ליישר את גבן ולבחון אותם בסקרנות. לא קשה לנחש עד כמה אמידים הם בעלי השיירה. אבא מכר את כל נכסיהם, מתוך החלטה שהם נוסעים על מנת שלא לחזור, אבל את הבדים הביא איתו, את הכרים והכסתות, כלי הכסף והפורצלן ואת הצַנְדו‍ֹק (ארגז) המלא בבגדים.

"את עוד תראי איזו קבלת פנים הם יעשו לנו כשנגיע", אמרה והעוותה את פניה. היא שנאה את החמדנים והצבועים, כדוגמת אלה שפגשו ביפו. מילות החנופה שפיזרו לא נועדו אלא כדי להרשים ולהשיג משהו, כך האמינה, מתוך תועלתנות לבדה.

באופן הזה פירשה את טעם קבלת הפנים החמה שערכו להם בחברון. סוחרים עשירים, מוסלמים ויהודים כאחד, ניגשו ללחוץ את ידו של אביה, התעניינו כיצד עבר מסעם, החמיאו לו על בנותיו היפות ואפילו קראו לסבלים משלהם כדי שלא יטרח ויתאמץ.

"בִּל קַלַאם לְדיד, איתייחל'ו ווַאכה בּיבאן אל חַדיד", כינתה אותם יאמנה בבוז, "חנפנים עלובים המפזרים מילים מתוקות כדי לפתוח לעצמם דלתות". היא לא הסירה את עינה מהם, חוששת מהידיים הזריזות והחמדניות, כמו של ההוא מיפו שאלמלא ערנותה היה לוקח לעצמו את טס הוִוידו‍ֹ היקר.

"די, תפסיקי, בכל דבר את מוצאת חיסרון", גערה בה סעדה.

אחרי החנפנים הגיעו הקבצנים עם ידם המושטת, ואביה, האיש הישר וטוב הלב, גמל להם ביד רחבה עד שר' חנוך פראנקו, אחד מנכבדי הקהילה היהודית, עצר אותו. מוטב שתתעלם מהם, הם אף פעם לא ידעו שובעה.

הוא הוביל אותם אל החאן הנחשב ביותר בעיר, אך רבה הייתה האכזבה. יאמנה סקרה בבוז את הפרסקאות העלובים, הטיח המתקלף וקורי העכביש שהשתלשלו מפינות הקיר.

זה נקרא פאר? גיחכה, הם לא מתארים לעצמם מה עזבנו באסווירה.

היא הוציאה את המצעים מהמזוודות ופרסה אותם על גבי המזרנים הגסים במורת רוח. לו אמה הייתה בחיים הייתה מנסה לעודד את רוחה, להזכיר לה שכל ההתחלות קשות ושאם רק תתאזר בסבלנות הכל ייפתר מאליו, אבל סעדה הייתה נרגנת וקצרת רוח לנוכח תלונותיה.

"יאללה, לכי מפה, סיר פחַ'אלֶק", התרעמה עליה, "כבר אמרתי לך, אי אפשר לחזור אחורה. אִילִי פַאת מַאת".

"אבל באסווירה...", מיררה בבכי.

רק אביה הבין לליבה. על אף שטרוד היה בהתמקחותו עם סוחר שרצה לקנות ממנו את בהמותיו, נפטר ממנו וניגש לחבק אותה כשהוא חופן את ראשה בין זרועותיו ומניח לה להזיל דמעות.

"יהיה בסדר יא רו‍ֹחי, תסמכי על מה שאבא שלך אומר. תמיד ההתחלות קשות, אבל זאת הארץ שלנו, סוף סוף", נצצו עיניו, "רק כאן נוכל להיות גאים בכך שאנחנו יהודים". 

*ההמשך זמין בספר המלא*