השני למלכות

א. בדרך סיפרתי מעשה

בואו ושמעו סיפור שמספרים בדרך, מפני שבני אדם תמיד נמצאים בדרך, ממקום אחד למשנהו, ולעיתים מוכרחים לעצור ולשמוע סיפור. ברצונכם לשמוע סיפור שירגיע אתכם? סיפור שישכיח את הצרות? סיפור שיגרום לכם להתרגש בשמחותיו של אחר, או להפך, לחשוש לחייו של מי שסיפורו כבר נגמר, ואם כך אין סיבה אמיתית לדאגה?

באתם הנה כדי לשמוע סיפור. בין שאתם בנסיעה מטלטלת או בצעדת נעימים ביום סתווי, כשהרוח נושבת בין העצים והעננים מתעבים ומאפירים, וימטירו גשם עוד מעט, עוד יום.

למעשה, יש לי סיפור בדיוק בשבילכם.

סיפור על בת מלך שאבדה ואחר נמצאה.

סיפור שסופו ידוע מראש.

סיפור שמתחיל במלך ובבתו הקטנה ובאיש שיצא להצילה, ועובר במעיינות יין, בהרי זהב ובעיירות שבהן מזג האוויר תמיד נאה.

זה סיפור על ארצות רחוקות הדומות לארצות שלכם, אך שונות מספיק כך שתדעו שאינכם בבית. זהו סיפור על בני אדם חלשים ואיתנים ועל מכשפים ועל ענקים ועל רוחות. זה סיפור על טוב ועל רע; על ידידות ועל אהבה ועל חובה ועל הבטחה; על אכזבה ותקווה וייאוש וחוזר חלילה עד אין־סוף, כי לשום סיפור אין סוף. אתם בני אדם, אתם בוודאי יודעים.

זה אינו הסיפור שלי, אך מכיוון שאני מכירה אותו על בוריו, אשמח לספר אותו לכם.

זהו סיפורו של האיש שיצא למסע החיפוש, וסופו ידוע מראש.

הסוס האפור שעט בדרך העפר חזרה לארמון.

שריה היה מרוגז, מלוכלך ועייף, והוא איחר. לחץ הצטבר מאחורי עיניו כאשר דחף את ברכיו בצדדי הסוס. הוא חשק שיניים בניסיון לא להתרעם על המלך על שהביא אותו למצב הזה, ונכשל בכך מרות.

במקום לעמוד לצד הנסיכה בבגדיו הטובים, הוא נשלח למשימה מגוחכת של ליווי אצילה אל גבולות הממלכה. המשימה הייתה מגוחכת מפני שבממלכת עַד, כידוע, לא היו שודדים. המלך שלח אותו לפני כשבעה ימים, בפתיחת חגיגות יום ההולדת.

הוא היה לא יותר משומר ראש שכישוריו לא נדרשו יותר. הוא עדיין נשא את חרבו כזכר לימים שבהם הגן על ששת הנסיכים, אך זו נשארה על ירכו רוב הזמן, גם עתה, כאשר התכופף מעל סוסו והתפלל נואשות לרקיעים שיגיע בזמן לפגוש את הנסיכה.

זו הייתה אמורה להיות חגיגת אירוסיהם.

יהיה עליו להגיע לארמון לפני השקיעה, להשיל את מדי הלוחם הפשוטים ולרחוץ, אך הכי חשוב... הוא רצה לראות את הנסיכה. לדבר איתה. עוד לא שיער מה יאמר לה, אבל הוא סמך שהמילים יגיעו כאשר יראה את פניה.

הוא קיווה שלכל הפחות יוכל לבקש את ידה.

אף שהיה מיועד לה מאז נעוריהם, חוקי ספר המוסר לא התירו להם להיות לבד, והמלך, שליח רקיעים, היה כפוף להם יותר מכל אדם אחר בממלכה ועל כן אסר עליו לחזר אחריה. אך כל זה ישתנה ביום הולדתה השמונה־עשר — המלך הבטיח לאביו של שריה שיכריז על האירוסים בפני כל העם.

המסע חזרה לארמון היה אמור להיות מהיר. למרות שכבר עבר מחצית הדרך, שריה האיץ בסוס האפור. "עוד מעט, סייר," לחש לחיה המזיעה, "כעת תרוץ, וכשנגיע תוכל לנוח כאוות נפשך."

רעש הפרסות הביא את הכפריים המקומיים לחדול מעיסוקיהם, אך שריה עבר על פניהם כהרף עין — וכבר המשיך אל העיקול הבא, דוהר אל תוך צל האלונים שבצידי הדרך.

פירות טובים הציצו מבין ענפים של עץ במעלה הדרך, ובטנו הרעימה. הוא לא עצר לסעוד מאז אתמול. הבוקר הוא היה כה בהול להתחיל בדרכו, שאף לא טרח להוציא מתרמילו את הלחם שארז עימו. התרמיל היה מאחוריו, קשור היטב. הוא לא יצליח לפתוח אותו תוך כדי דהירה. אך היו פירות על העצים...

הוא בחן את העצים המתקרבים במהירות ובחר פרי שנתלה על ענף קרוב אל הדרך, נמוך מספיק לאדם על סוס. הוא שלף בזהירות את חרבו ומשך במושכות כדי להאט את סייר בלי לעצור את קצב המרוצה. רגע לפני שעברו מתחת לעץ, שריה הניף את הלהב בתנועת שיסוף והפרי ניתַק. הוא הושיט את ידו האחרת ותפס את הפרי לפני שנשמט אל האדמה.

"עבודה טובה!" טפח לסוס על צווארו ונגס בפרי ברעבתנות, אך מייד ירק את החתיכה על האדמה. רקוב.

הוא זרק את התפוח הנגוס אל צד הדרך, עצי הפרי כבר הופכים לזיכרון רחוק באבק הפרסות. הנה הלכה ארוחת הצוהריים שלי. כאשר הרים את עיניו אל השמש שכבר עברה את מחצית השמיים, התעודד. יהיה לי די זמן לאכול בחגיגות.

דרך העפר התרחבה והפכה לדרך סלולה שכרכרות עברו בה, בין עיירות מטופחות היושבות על אגמים קטנים וכפרים מוקפים בשדות. שריה לא התעכב להביט בשדות או באגמים. הוא דמיין את מפת הממלכה וסימן בקו כל עיירה שעבר. הם קרובים; אם ימשיך בקצב עקבי, בוודאי יספיק להגיע לחגיגות עוד לפני שיחלו ויוכל לדבר איתה. אם רק יספיק.

הדרך עברה באמצע כפר חדש יחסית, נקודה קטנה על המפה שבראשו של שריה. לא היה לכפר שם עדיין, אם כי תושביו קראו לו "שביל", על שם הדרך העוברת דרכו. הכפר אילץ אותו להאט את קצב הדהירה של סייר כדי לא להיתקל בבאר על אם הדרך. בין שני בתים הייתה דרך נוספת, וגברים ונשים התקהלו עליה. מכיוון שהאט שריה הצליח לראות מדוע; במרכז הדרך עמדה עגלה מלאת סחורה שגלגליה שקעו בבור בלתי נראה, ומתחתיה, נוער ונאנק, שכב חמור.

הגברים ניסו להרים את העגלה המלאה בעגבניות, ללא הצלחה. עגבניות אחדות התגלגלו ונמעכו על העפר. שריה זיהה מייד את הבעיה: הם כיוונו את מאמציהם אל הנקודה הכבדה ביותר וניסו להרים את העגלה בכוח גופם בלבד. הוא נתקל במקרה דומה בעיר הבירה לפני כחודש, כאשר כרכרה עמוסה נתקעה בבור שלא תוקן. הפתרון היה להכניס קרש ארוך מהצד השני, ואז להרים את הקרש.

הוא שלח מבט אל המשך הדרך. תָמיר, עיר הבירה, לא הייתה רחוקה כל כך מ"שביל", גם אם בארץ המישורית היה קשה לראותה אף ממרחק כזה. אם ימשיך בקצב מהיר יוכל להגיע בזמן לארמון, להחליף את בגדיו, והכי חשוב — לדבר עם הנסיכה...

אך הוא שלח את ידו ועצר את סייר.

הסוס הביט לאחור, כמו אומר: מדוע עצרנו?

שריה מלמל בשקט, "אם לא אסייע להם החמור ימות, או שהעגלה תישבר ממאמצים לא ממוקדים והסחורה שעליה תיפול." למרות שאצילים החליפו סוסים ללא מחשבה שנייה, בעיירות הקטנות חמור טוב היה יקר ערך.

סייר הביט בו בעין אחת בלי למצמץ. הם יסתדרו בלעדיך. מה עם האוכל שהבטחת לי?

"אולי לא יסתדרו. הבט בהם." רובם הורידו חולצות, אדומים ומתנשפים. "אני יודע מה הפתרון המהיר ביותר."

הסוס נשף; שריה התעקש.

ומה בדבר האירוסים?

״חיכיתי עד כה, אוכל לחכות עוד אם אידרש לכך."

הוא השאיר מאחוריו חמור פצוע קלות אך משוחרר, עגלה שבורה אך מחולצת ואנשי כפר מלאי הודיה לו אף שלא אמר להם את שמו. הוא לא התעכב יותר מהנחוץ, אך כשעלה על הסוס והשמש החלה לגלוש מטה בכיפת השמיים, לא היה בטוח אם הצליח לחסוך בזמן כלל.

השמש כבר כמעט נעלמה כאשר שריה דהר בין בתיה הרבועים של תָמיר, שהתקבצו סביב הארמון החולש על כל סביבותיו. "עוד מעט ואנו שם," אמר לסייר. הסוס נשף בספקנות. שריה הבין לליבו.

העיר נצבעה באדום באור בין הערביים, והוא פנה אל שער הארמון המערבי, הקטן יותר מהשערים הראשיים. הוא העדיף את שער מערב, שהיה הדרך המהירה ביותר להגיע לחדריו בארמון. שומר מוצק עם שיער צהוב פרוע עמד לצד השער הפתוח. שריה לא זיהה אותו.

"עצור!" קרא השומר, מרים את ידו הימנית, "הזדהה!"

"סלח לי?" כמעט מעולם לא עצרו אותו בשער הארמון — רוב תושבי תָמיר זיהו את פניו, "אינך מכיר אותי?"

השומר הטה את ראשו בחיוך ידידותי. "אינני, האם עליי להכירך? אל תיעלב, ידידי, אך אינך נראה כמי שמקומו בארמון."

שריה הזדקף על סוסו ובחן את עצמו. מעילו החום הארוך היה בלוי מלבישה בת כמה ימים, מגפיו מרוטים. הוא לא טרח לנקות את בגדיו או לשאת עליו בגדים להחלפה, מטעמי מהירות. שערו החום היה מלוכלך מזיעה ונתלה בקווצות על מצחו ועורפו, וממראה ידיו הניח שגם פניו היו מלוכלכות מאבק הדרכים. אם היה רואה את עצמו, כנראה היה מגיע לאותה מסקנה שהשומר הגיע אליה.

"אני בן אביר, יועץ המלך," הודיע לשומר, "הנח לי להיכנס." הוא לחץ בברכו על צלעו של הסוס, מתקדם אל המעבר.

החייל דילג ממקומו ונעמד מול החיה, מניף רומח מקוצר בשתי ידיו, באופן שלעיניו של שריה היה יותר סכנה לשומר מאשר לשריה. "אין להכניס זרים לארמון," השומר הגה בנועם, "אנא רד מהסוס והמתן עד שיגיע הקצין בסיבוב שלו."

האיש התעקש. שריה ירד מגב הסוס בחוסר רצון והחזיק את המוסרות בידיו. "אינני זר, חייל," הוא חש את הזמן נוזל עם כל מילה חולפת, "באתי מדרך ארוכה. אני ממהר לחגיגות, ועליי להחליף בגדים." הוא רכן אל השומר, מקווה שמעט כנות תרכך את חשדו של האיש. "אך חשוב מכך... ישנה עלמה שעליי לראות לפני כן, ולא אוכל לפגוש אותה בזמן אם תמשיך לעכבני כאן."

השומר היסס, משפשף את לסתו המרובעת. "עלמה, אתה שח? שמא יש בידך אישור שאינך זר?"

לא היה בידו שום אישור. שריה חשק את שיניו כשהבין שהמלך שלח אותו ללוות את הדוכסית בלא צווים מיוחדים. הרי כולם הכירו את פניו — או כך סבר.

"אם תניח לי להיכנס —" סוסו צנף בחוסר סבלנות ובטש בקרקע, ושריה נזכר במזון ובמנוחה שהבטיח לו. הוא משך את המוסרות ופנה אל הכניסה. "סוסי רעב מהדרך —"

השומר הנחית בכוח את מקל הרומח על כתפו של שריה.

"רקיעים!" קילל שריה, "מדוע עשית זאת? לא היה בכך כל צורך!" הוא ניסה להרים את הרומח מכתפו הכואבת, אך השומר היה חזק להפתיע והתנגד.

האיש לא הניף את הרומח בידיים למודות ניסיון, אך הוא היה חזק. שריה היה מסוגל לדמיין שאם יתפוס את הרומח מלמטה ויסובב אותו בדיוק בכיוון הנכון, בכוח מספיק ובזריזות שתפתיע את השומר, יצליח לסובב את האיש על גבו ולהפיל אותו לאדמה. המכה העוצמתית תחבוט בגבו ותשאיר אותו חסר נשימה והמום למשך דקה או שתיים, זמן שיאפשר לשריה לעבור על פניו ולהיעלם בתוך הארמון.

השומר אמר, "המפקד עוד מעט יגיע, אם תואיל בטובך לחכות." הוא לא הסיר את הרומח מכתפו של שריה ואף לחץ מעט, רומז לשריה להישאר במקומו.

שריה הביט בפניו וכמעט הרים את ידיו להוציא אל הפועל את ההפלה שתכנן, אך עצר. השומר עדיין חייך, וקמטים נוצרו בזוויות עיניו. הוא מבוגר ממני. הגוף לא מתרפא באותה מהירות כמו בנעורים. הוא יסבול ממיחושים בגבו במשך שבוע לפחות.

"מה מתרחש כאן?!"

השומר קפץ ולאחר רגע, כמעט במחשבה שנייה, הסיר את הרומח. "הקצין! האיש מבקש להיכנס, אך אין בידו אישור או זיהוי."

זה היה גבר במדים, דרגות פיקוד בולטות על צווארון מעילו. שריה הצדיע.

הקצין נד בראשו, מחווה שהייתה חציה קידה חציה השתוממות. "השני למלכות!"

"שלום עליך, הקצין." שריה לא זכר את שמו של האיש, אך הכיר את פניו.

"אדוני, ברוך שובך לארמון," הקצין הצדיע בחזרה ופנה אל השומר צהוב השיער, "נוח, חייל! נהיר שזהו השני למלכות. לא תמצא בתָמיר איש נאמן ממנו למלך ולבניו. הנח לו להיכנס." לשריה אמר, "סלח לו, זהו יומו הראשון כשומר."

שריה לקח את מושכות הסוס. "נסלח ונשכח. רוב תודות, אדוני." הוא הנהן אל הקצין ואל השומר כאחד. האיש רק עשה את עבודתו.

"אנא, היכנס! ומסור את איחוליי הלבביים לנסיכה."

שריה קיווה שאכן יספיק למסור לה.

כשהוביל את סייר פנימה השמש נעלמה באופק. הוא מצא במהרה משרת שידאג לסוס ונחפז במסדרונות הארמון המואר בעששיות מהבהבות, פוטר במחשבתו אמבטיה וחליפת בגדים נקיים. לא היה זמן לכך, הוא ייאלץ לעמוד בפניה מלוכלך ומזיע. הוא פנה אל חדריה בריצה והתפלל לרקיעים שימצא אותה שם.

הוא נעמד מול דלתות חדרה כאשר המשרתת האישית שלה סגרה אחריה את הדלת. "הנסיכה עוד כאן?" שאל אותה.

המשרתת ניענעה בראשה. "בת המלך כבר יצאה אל החגיגות."

אחרי שדחק בסוסו כל הדרך מקצה המדינה ורץ במסדרונות הארמון בבגדיו המאובקים ולא אכל דבר למעט נגיסה מתפוח רקוב — שריה עמד מול הדלתות הסגורות של חדרה הריק דקה ארוכה, בוהה בפרחים החרוטים בעץ. לבסוף, כשהניגונים המושמעים בחוץ חדרו דרך הקירות אל מוחו ההמום, נאנח ופנה אל חדרו, להתנקות וללבוש בגדים אחרים.

ב. שישה בנים ובת אחת

אביגיל עמדה בפתח הארמון והביטה החוצה אל הגנים, מהרהרת על האורחים הרבים שהגיעו לממלכתם הקטנה, ששכנה בינות לשלוש ממלכות גדולות כחיפושית המתחבאת בין הסלעים. מבטי הכול נישאו אליה בשמלתה הצהובה כמו חרצית, וצבעה הצהוב בלט בין שמלותיהן החיוורות של נשות עַד, שהעדיפו בדים לבנים או כסופים. אביגיל הסתפקה בפרחי יסמין כסופים שהשתפלו לאורך החצאית הארוכה.

היא שילבה את ידיה מאחורי גבה והחלה צועדת אל הגנים, נהנית מרוחות הקיץ ומהיופי הסובב אותה. הארמון זקף את קירותיו וצחצח את מרצפותיו. האורחים התהלכו בינות שיחים מלבלבים, מזרקות מקושטות ומשרתים שעל פניהם הבעת חשיבות. ניחוחות מתוקים בישמו את האוויר הממוזג, ופרחי לילך התעופפו בין האנשים ונחו על השיחים, על אבני השיש ובמימי המזרקות. נגנים הנעימו במוזיקה קלילה, והחלילן הסתובב בין האורחים, לעליזותם של כולם, אפילו של המלך, שניצב על הבימה ושוחח עם ברון איטני.

אביגיל שמה פעמיה אליו.

"...שמעתי ששערה של הנסיכה דומה בדיוק לזה של אימהּ המנוחה," אמר הברון במבטא איטני קלוש, "אך לא האמנתי עד שראיתי את הפורטרט שלה בארמון... בגיל זה הייתה אימהּ כאשר נישאתם, לא כן?"

אביגיל הרימה גבה. כיצד לא הבחין שפניו של אביה הסתגררו לחלוטין? מרה שחורה הייתה יורדת עליו בכל עת שנזכר במלכה המנוחה. היא נעמדה לצד אביה והניחה את ידה על כתפו. "אימי נישאה כשמלאו לה שמונה־עשר קיצים," אמרה לברון האיטני, "אך איני רואה סיבה להמשיך את המסורת. איש מאחיי לא נישא בגיל הזה."

גוֹן פניו של אביה התבהר קמעה. אביגיל לא התאבלה על אימהּ מפני שכמעט לא זכרה אותה, אך לא היה צורך בכך — המלך, שאהב את אימהּ, התאבל מספיק בשביל שניהם. שנים לאחר שנגמרה תקופת האבל לא עזב את ממלכתו אפילו פעם אחת.

הברון המשיך, לא מודע כלל לאבל שהעיר, "גם אני איני רואה סיבה לחופזה, אך אחייניי לוחצים." הוא חייך אל אביגיל בחום. היא הגניבה מבט אל אביה.

המלך אמר, "כל עלמה תהיה בת־מזל להינשא לך, אדוני." הוא טפח על ידה של אביגיל במבט רב־משמעות. היא משכה את ידה ועברה לעמוד לצידו של הברון.

"אדוני," חייכה בדרך שקיוותה שהייתה מאירת פנים, אך לא יותר מכך, "אתה מעוניין ברעיה? במקרה אני מכירה עלמה נהדרת העומדת ממש שם." היא הצביעה בהרמת יד נסתרת, כך שרק הברון והמלך ראו את הנערה שהצביעה עליה. היא עמדה לצד רחבת הריקודים והביטה במבט חולמני בפרחים הנופלים על כתפי הזוגות. "העלמה עם שיער הזהב?" שאל הברון בעניין.

"זוהי בשמת, ידידתי הטובה! דע לך, היא מלומדת בדרכי המרפא, כל בעל ירוויח מאישה המחזיקה בידע שכזה, ורואות עיניך את טוב מראהּ..." עיניו נחו על ידידתה בחיוך מעריך.

אביגיל הנמיכה את קולה, "לך אליה, אך אל תאמר לה שאני שלחתי אותך!"

"תודה, נסיכתי," הנהן הברון ונפרד מהם בקידה קלה.

"מדוע עשית זאת?" שאל אביה.

אביגיל סבה אליו וחיוכה דעך מעט.

"הוא מחזר מכובד מאוד ויאה למעמדך, אביגיל."

"ברור מאליו," שילבה אביגיל את ידיה, "אך לא אוכל להינשא לו."

"מדוע לא?"

אביגיל נשכה את שפתה ובלעה את התשובה שעלתה על לשונה: מפני שאני מובטחת לאחר. במקום זאת ציירה על שפתיה חיוך משובה. "מפני שאנשי איטן מאמינים שהענקים קיימים," אמרה, "ולא רק זאת, הם אף מקשיבים לנו!"

"ילדתי," חייך המלך מתחת שפמו, "בספר המוסר כתוב בפירוש שרקיעים ברא את הענקים, כידוע לך."

היא ניענעה בראשה. "אך האם שמעת שהעיד מישהו שראה אפילו קצה ציפורנו של ענק? עליה להיות ציפורן גדולה, כיאה לענק..."

המלך צחק צחוק אמיתי ורועם שבקע ממעמקי חזהו, צחוק שרק היא הצליחה להפיק ממנו. האורחים סביבם פנו כדי להביט במלך הצוחק, וחיוכים עלו על פניהם.

"אל תאמרי זאת ליד הברון, ילדתי..." עיניו נצנצו בשעשוע.

רוח קלילה נשבה וקצב הניגון השתנה. אביגיל מצאה את עצמה מתופפת ברגלה לפי המקצב החדש.

אביה הושיט לה את ידו. "הנרקוד?"

היא הביטה ברחבה המתמלאת והנהנה. זוגות זלגו אל רצפת השיש עם הצלילים הראשונים, ואביגיל ראתה ביניהם גם את אחיה הגדולים מושיטים זרוע אל נשותיהם, בצעד הראשון של הריקוד. גם אביה הושיט אליה את זרועו, והיא תפסה בה בפעימת המקצב הבאה. בצליל הבא אחזה בשובל חצאיתה המבריקה.

הם סבבו זה את זה באיטיות, יד אחת מאחורי גבם. אביה אחז באצבעותיה בתנועה הבאה. "אביגיל, האם את מרוצה?"

"אני..." היא היססה, ואז נזפה בעצמה; היה עליה לשמוח במה שיש לה. היא נשמה וחייכה אליו, "כן, אני מרוצה."

אביה אמר, "בשנה החולפת חיפשתי לתת לך מתנה, ולא מצאתי דבר שעוד לא נתתי לך. אולי דבר־מה נעלם מעיניי. אז אמרי לי," הוא סובב אותה וחצאיתה התנפנפה בסחרור, פרחי היסמין הרקומים נדמים כעומדים להתנתק ולעוף ברוח הקלילה, "מה חסר לך, ילדה?"

הוא באמת לא ידע. האם זו הייתה אשמתה שלא ידע? לא, הוא הכיר אותה מיום שנולדה. היה עליו לראות בעצמו מה חסר לה.

"דבר לא חסר לי, אבא." ימיה בארמון היו מלאים בלימודים שונים. "יש לי הכול." כאשר התפנתה מחובותיה הייתה מטיילת בגנים, חוקרת את סביבות הארמון, כל אורווה ושיח. "תכשיטים, כלי נגינה, פסילים ובדים שהגיעו מעבר לים הגדול..."

חפציה ראו את העולם בעוד היא עצמה נותרה מאחורי חומות הארמון. היא יכלה לעמוד ליד השומרים בכניסה, להציץ אל החוץ, אך לא יותר מכך.

היא התרכזה בצעדי הריקוד, צעד קדימה והחלפת מקום עם בן הזוג. הריקוד היה כטבע שני לה, עוד שיעור מהלימודים שמילאו את ימיה. "לא חסר לי דבר..."

"מה באשר ללימודייך? האם הינך מרוצה ממלמדייך?"

"סיימתי את רוב לימודיי," אמרה אביגיל בהיסח, "מוריי לימדו אותי כל שידעו."

"ואין דבר נוסף שאולי תבקשי ללמוד?"

העולם. היא ביקשה ללמוד על העולם. אך לא דרך ספרים ומורים, הרצאות ותרגילים. היא רצתה לראות אותו בעיניה שלה, לספוג את ריחותיו ומרקמיו ולדבר עם אנשיו. כשהרימה את עיניה אל עיניו הכחולות של אביה, היא הבינה שלא תוכל לומר לו זאת, לא היה טעם. "לא... לא נתתי דעתי על כך."

"חשבי על כך," אמר המלך כאשר צעד אחורה, מתכונן להתחלפות הזוגות, "ואמרי לי מאוחר יותר. זאת תהא מתנתי לשנתך החדשה."

"תאמרי לו מה?" שאל מֵישַר כאשר נעמד במקום אביה ואחז בידה. היא הישירה אל אחיה הבכור מבט, משנה את עמידתה כדי להתאים להילוכו, הנוקשה יותר מזה של אביה.

"הוא רוצה שאגיד לו אם חסר לי משהו," אמרה אביגיל, נושפת קווצת שיער שחורה שנפלה על עיניה, "או אם יש דבר־מה שאני מבקשת ללמוד."

"את לומדת מעל ומעבר לנדרש," אמר מישר, "בכל פעם אני מוצא אותך עם ספר אחר."

"לא אצטנע, כל מוריי עומדים חסרי אונים מול ידיעותיי. אין להם חומר נוסף ללמד אותי."

"בוודאי יש נושא שלא למדת, אחות קטנה."

"אמור לי אתה!" היא אמרה, "השלמתי את לימודיי בהיסטוריה, בשפות הארצות המקיפות את עַד, בגינונים וכללי טקס, בנגינה בכינור ובחליל, בתורת הכוכבים, במדעי הטבע —"

"זה די והותר, לבטח —" ביקש מישר לענות אך היא המשיכה בשצף, "במדעי המחשבה, בדיפלומטיה, בשרטוט —"

מישר צחק ושניהם צעדו זה על פני זה בצעד החילוף, והיא נעמדה מול בן זוגה הבא, אחיה השני כפיר.

"במעדנים אנינים, בריקוד, במדע המספרים," המשיכה אביגיל מכוח ההתמדה.

"מה את מונה?" שאל כפיר. הוא אחז בידיה וקד.

"תחומים שכבר למדתי, מובן מאליו."

"כמובן," הנהן, "...מדוע?"

"אבא ביקש לדעת אם ברצוני ללמוד נושאים אחרים." היא השתתקה. כפיר התרכז בריקוד, נזהר שלא לדרוך על רגליה. אף שהיה מיומן בלחימה ובציד, ריקוד היה אומנות שמעולם לא השתלט עליה. היא לא ידעה כיצד זה היה אפשרי — לדעתה ריקוד ולחימה היו שני צדדים של אותו מטבע.

כפיר צמצם את עיניו בריכוז. "מה לגבי ציד?"

היא צחקה. מובן שכפיר יציע שתלמד ציד; אילו פתחה את ראשו, הייתה בטוחה שתראה מסע ציד תמידי בין אוזניו. אך היא נאנחה. "אבא לא יסכים שאסתכן בציד."

"אפוא... רכיבה על סוס?"

"צודק! אינני יודעת לרכוב על סוס."

"הרי לך." כפיר חייך, התרחק והרשה לה לדלג אל בן הזוג הבא.

טוּב נפנף בסלסול יד והשניים קדו זה לזה. "מזל טוב, אחות קטנה," בירך אחיה השלישי, "האם החלטת מהן השליחויות שתמלאי בשנה החדשה בחייך?"

אביגיל נשכה את שפתה והציגה לו חיוך מתנצל.

"אם תרצי לשמוע, יש לי כמה הצעות."

אביגיל נעתרה. "מה תכננת עבורי?"

"לצאת החוצה," אמר טוּב, "להתערות בפשוטי העם, לשמוע מה בפיהם ובליבם."

אביגיל הרימה גבה. "זו הצעה מגוחכת, אחי הטוב טוּב."

"אולם —" אך הגיע הזמן להחליף שוב בן זוג, והוא אמר, "נדון בכך אחר כך." המבט שנתן לה אמר שאכן התכוון לעשות כן. היא ניענעה את ראשה בתמיהה. האם באמת חשב שאביה ירשה לה לעזוב את הארמון כדי להתערות בפשוטי העם? האידאלים עיוורו אותו למציאות, ללא ספק.

זֶרח, אחיה הרביעי, אחז במותניה והגביה אותה באוויר ללא מאמץ נראה לעין. כאשר היפה שבנסיכים רקד, לא הייתה עין שלא הביטה בו, והוא ואביגיל החליקו על הרחבה כמו עלים על אגם שלֵו.

"אביגיל! בת המלך הנהדרה!" הוא קרא בעליזות כשהוריד אותה אל רצפת השיש.

"זֶרח, אחי המעולה!"

"אינני כל כך מעולה," הוא משך בכתפיו בענווה מעושה, "רק יודע מעט להתנועע על הרחבה." עיניו הנוצצות ושערו הבהיר משכו את תשומת לב הסובבים אותם, שסוף־סוף הסתכלו בבן זוגה ולא רק בה.

זרח לא ניסה לדובב אותה. אולי ראה את מצחה המקומט, את המחשבות הטורדות שנחו על ראשה כמו נזר הזהב שעל קווצות שערה השחורות. במקום לשוחח איתה על נושאים חשובים ביקש להשכיח ממנה את כל דאגותיה באמצעות הצורך העתיק של הגוף לנוע לקול צלילים קצוב, להתנתק מהאדמה, לנחות ולקפוץ שוב.

לעת עתה היא אפשרה לו.

היא נאנחה כשהתחלף זרח עם אחיו הבא, הַלֵלִי. "שלום, אביגיל," הוא אמר במתינות כאשר אחז בידיה. "כל אשר נשמת רוח חיים באפו, בירך רקיעים," בירך אותה ללא שמץ של חיוך. היא תהתה לפעמים אם חיוכים הכאיבו לו.

״בירך רקיעים, רוח חיים באפו, כל אשר נשמת," היא שינתה את שיר רקיעים המסורתי כך שעמד בחוקי השירה אפילו שלא היה בו כל היגיון, מסוג הדברים שהללי תיעב. הוא נתן בה מבט של סבל ולא העיר על כך — הוא כבר ידע שמוטב לו לא להגיב. "מלאו לך שמונה־עשר קיצים, אחות. האם הקדשת זמן לחשוב מה תעשי בחייך?"

"הללי..." היא גנחה, "לא היום, אנא...!"

"אל לך להתייחס ליום הזה בקלות ראש," הוא ענה לתחינתה, חמור סבר, "אכן זהו יום של נחת, אך גם של כובד ראש ומחשבה. זוהי הזדמנות לשקול את עתידך."

"שיקול דעת הוא דבר כה... מייגע."

"אין זה מייגע, זהו מאמץ שיחזיר את ההשקעה. שלחי את לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תמצאיהו."

"אולי," היא שקלה את דבריו ברצינות מעושה, "אך הוא גם יהיה ספוג מים."

"אינך ילדה קטנה, אביגיל. הניחי לקלות הראש, וחשבי על דבריי."

ניסיונותיה לחמוד לצון נתקלו בחומה של רצינות שהייתה אחיה הללי. אביגיל נאנחה והשילה את בדיחותה מעליה. "אינני ילדה קטנה, אך אתה היחיד שהבחין בכך."

"טעות בידך. כולנו יודעים זאת."

הוא התכוון לששת אחיה. "כוונתי," היא אמרה, "שאינני ילדה, אך ישנם דברים שמונעים ממני לזוז ממקומי." הרצינות של הללי השתלטה עליה. "כיצד אוכל לשקול את עתידי, כאשר איני יכולה לעזוב?"

"אינני רואה מדוע לא תעזבי," אמר הללי, אך אביגיל נשפה, "מפני, מפני! מפני שהוא — הוא לא ירשה לי!"

"זוז, הללי, תורי עתה," אמר גרשום. אחיה האחרון משך את אביגיל מידי אחיו. גם היא וגם הללי לא הבחינו שהגיע הזמן להתחלף. גרשום השתחווה והיא הביטה בו באומללות, ידיה לצידי גופה. בוודאי נראתה כמו נר שכבה.

"אביגיל," אמר גרשום מזווית פיו, "אנשים מביטים בנו."

היא התנערה מדכדוכה הפתאומי. "כמובן." היא עצמה את עיניה והורידה את פניה לאדמה. כשהרימה את עיניה הניחה על פניה חיוך עליז. היא יישרה את יציבתה, זקפה את כתפיה והושיטה את זרועותיה אל גרשום, ברבור מושלם. "תודה."

"על לא דבר," הוא אמר בחיוך קל ומנחם, והיא חשה את עצביה המתוחים נרגעים ואת החיוך נמס והופך להיות חלק אמיתי מתווי פניה. לגרשום הייתה השפעה כזו עליה. הוא היה הקרוב ביותר לגילה, והם חלקו הבנה שרק האחרונים ברשימת היורשים יכולים לחלוק.

גרשום שאל, "מה קרה? מה הוא אמר לך?"

"לא כלום... הללי לא התכוון להרגיזני."

"אך קרה משהו, אחות קטנה. לא תוכלי להכחיש."

היא נאנחה, מחליקה הצידה, מחליפה איתו מקום, מתקרבת שנית. "לא, אתה צודק, אך אינך צריך לדאוג לי."

"אביגיל," הוא נתן בה מבט מכוון, וזה הספיק.

היא מלמלה, "אבא שאל אותי מה חסר לי..."

"ומה אמרת לו?"

"אמרתי שלא חסר לי דבר."

עתה הגיע תורו להיאנח. גרשום ידע על חלומותיה להפליג אל האופק, ולא פעם הקשיב לה מתארת איזה מקום נפלא שקראה עליו בספריה.

"אך הוא אינו הולך להשתנות," אמרה אביגיל, "אין טעם לדון בכך."

"תרצי שנדבר על משהו אחר?"

אביגיל הנהנה. מבטה חלף על הזוגות הרוקדים סביבם. בקצה הרחבה ראתה את רעייתו של גרשום יושבת על ספסל, מביטה ברוקדים במבטים עורגים, ידה נחה על בטנה התפוחה.

"ראיתי שרקדת עם רעייתך."

גרשום הרשה לעצמו לחייך. "היא מתקשה להלך בימים אלו, ועלצה על ההזדמנות לרקוד לפני שתהיה מרותקת למיטה."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*