האמת בעובדה, האמת ברגש
כשבתי ניקול הייתה תינוקת, קראתי מאמר שבו נטען שאולי כבר לא הכרחי ללמד ילדים לקרוא ולכתוב, מכיוון שזיהוי שפה ממוחשבת והבנתה יהפכו בקרוב את היכולות האלה למיותרות. רעייתי ואני היינו מזועזעים מהרעיון, והחלטנו שלא משנה כמה הטכנולוגיה תתקדם, הכישורים של הבת שלנו תמיד ייבנו על בסיס יכולת מסורתית לקרוא ולכתוב.
מתברר שהן אנחנו והן כותב המאמר צדקנו למחצה. עכשיו, כשהיא מבוגרת, ניקול יודעת לקרוא טוב כמוני, אבל במובן מסוים היא איבדה את היכולת לכתוב. היא לא מכתיבה את המסרים שלה ומבקשת ממזכירה וירטואלית להקריא לה את מה שכתבה, כפי שחזה כותב המאמר. ניקול מדברת ללא קול, המקרן הרשתי שלה מציג את המילים בשדה הראייה שלה, והיא מבצעת תיקונים בשילוב של מחוות ותנועות עין. מעשית היא יודעת לכתוב, אבל אם היו לוקחים ממנה את התוכנה המסייעת שלה ונותנים לה את המקלדת שאני עדיין נאמן לה, היא הייתה מתקשה לאיית רבות מהמילים במשפט הזה. בנסיבות המסוימות האלה, האנגלית הופכת להיות קצת כמו שפה שנייה שלה, שפה שהיא דוברת באופן שוטף, אבל מתקשה לכתוב אותה.
אולי נוצר הרושם שאני מאוכזב מההישגים האינטלקטואליים של ניקול, אבל זה בהחלט לא המצב. היא חכמה ומסורה לעבודה שלה במוזיאון האמנות אף על פי שיכלה להרוויח יותר במקום אחר, ותמיד הייתי גאה בהישגים שלה. אבל עדיין קיים אני של העבר, שהיה מזדעזע לו היה רואה את בתו מאבדת את היכולת לאיית, ואני לא יכול להכחיש שאני ההמשך שלו.
עברו יותר מעשרים שנה מאז שקראתי את המאמר ההוא, ובמשך התקופה הזאת עברו חיינו אין-ספור שינויים שלא יכולתי לחזות. הנורא שבהם היה כאשר אמה של ניקול, אנג'לה, הכריזה שהיא ראויה לחיים מעניינים יותר מאלה שסיפקנו לה, ובילתה את העשור הבא בחציית כדור הארץ לאורכו ולרוחבו. אבל השינויים שהובילו למצב הקרוא וכתוב של ניקול היו רגילים והדרגתיים יותר: רצף של חפיצי תוכנה שלא רק הבטיחו שימושיות ונוחות כי אם אף סיפקו אותם, ואני לא התנגדתי לאף אחד מאלה כשהם הופיעו.
כך שלא נהגתי לנבא אסון בכל פעם שמוצר חדש הוכרז, וקידמתי את הטכנולוגיות החדשות בברכה ככל אחד אחר. אבל כאשר ווטסטון הציגו את כלי החיפוש החדש שלהם, זיכּ, הוא גרם לי לדאגות שלא חשתי למראה המוצרים הקודמים.
מיליוני אנשים, חלקם בגילי אך רובם צעירים יותר, מנהלים יומני חיים זה שנים רבות, ועונדים מצלמות אישיות שמצלמות וידיאו המשכי של כל חייהם. אנשים בודקים את יומני החיים שלהם ממגוון סיבות – כל דבר מחזרה לרגעים אהובים ועד זיהוי הסיבה לתגובה אלרגית – אבל רק מדי פעם. אף אחד לא רוצה לבלות חיים שלמים בביצוע חיפושים ובסינון התוצאות. יומני החיים הם אלבומי התמונות המלאים ביותר שניתן להעלות על הדעת, אבל כמו רוב אלבומי התמונות, הם נותרים רדומים פרט לאירועים מיוחדים. עכשיו ווטסטון מתכננים לשנות את כל זה. הם טוענים שהאלגוריתמים של זיכּ יכולים לחפש בכל ערימת השחת עוד לפני שתסיימו לומר "מחט".
זיכּ עוקב אחר השיחות שלכם בחיפוש אחר התייחסויות לאירועי העבר, ואז מציג וידיאו של האירוע בפינה השמאלית התחתונה של שדה הראייה שלכם. אם תאמרו "זוכר שרקדנו קונגה בחתונה ההיא?", זיכּ יעלה את הסרטון. אם האדם שאיתו אתם מדברים אומר "בפעם האחרונה שהיינו בחוף", זיכּ יעלה את הסרטון. וזה לא משמש רק בעת שיחה עם אנשים אחרים. זיכּ מנטר גם את הדברים שנאמרים ללא קול. אם תקראו את המילים "מסעדת הסצ'ואן הראשונה שאכלת בה", מיתרי הקול שלכם ינועו כאילו הקראתם בקול, וזיכּ יעלה את הסרטון הרלוונטי.
לא ניתן להכחיש את היעילות של תוכנה שיכולה באמת לענות לשאלה "איפה שמתי את המפתחות", אבל ווטסטון מציגים את זיכּ כיותר מסייע וירטואלי מועיל: הם רוצים שהוא יחליף את הזיכרון הטבעי שלכם.