הקדמה
"זה רעיון גרוע."
קיף לא התכוון לומר את המילים האלה בקול רם.
אבל זה לא משנה.
כבר מזמן אזלו לו הרעיונות הטובים.
ואולי לא היו לו כאלה מלכתחילה.
חייו היו מתוכננים מדי.
נשלטים מדי.
הכול נבנה ונבנה ונבנה לקראת הרגע הזה.
הבחירה הזאת שבעצם לא בחר בה.
הסיכון הבלתי נמנע.
המבחן הזה שיקבע מי הוא באמת, מה הוא מסוגל לעשות, מי הוא רוצה להיות.
אז הגיע הזמן להאמין בעצמו.
הגיע הזמן למצוא תשובות.
לקבל על עצמו את המציאות החדשה.
"אתה מוכן?"
גם את המילים האלה הוא לא התכוון לומר בקול רם. ולמען האמת, השאלה הייתה חסרת משמעות.
מוכן או לא, זאת המציאות.
וקיף עשה מה שתמיד נהג לעשות כשהמצב הסתבך.
הוא העמיד פנים שהוא יודע מה הוא עושה.
ואז צלל פנימה וקיווה לטוב.
אולי יום אחד ייזכר ברגע הזה ויֵדע שזה הרגע שבו הכול נגלה לפניו.
אולי זאת ההתחלה החדשה שלמענה הוא נאבק.
בכל מקרה, כבר מאוחר מדי. אין דרך חזרה.
1
"אוקיי. אז מה עכשיו?"
קיף אילץ את עצמו לומר בקול את השאלה.
הוא חייב לחזור ולהשתמש בקולו. הרי זאת בדיוק המטרה.
אחת המטרות, לפחות. ואין לו פנאי לחשוב על שאר הדברים המפחידים והמלחיצים שהוא בורח מהם.
יש לו יותר מדי דברים מפחידים ומלחיצים לטפל בהם.
כמו העובדה שהוא לא יודע איפה הוא נמצא ולאן הוא רוצה להגיע, ושלקח איתו רק תרמיל קטן גדוש בחפצים של אֶלפים, שמן הסתם לא ממש יועילו כאן, בארץ בני האדם.
או העובדה שרגשות אנושיים עזים ורועשים הרבה יותר מרגשות אֶלפיים.
הוא ציפה לזה, וחשב שהוא מוכן נפשית למתקפה.
אבל וואו...
הרגשות האנושיים מחרישי אוזניים, פי אלף מהרעשים ששמע במרכז הריפוי כשהתעורר שם אחרי שהתאושש מהניסוי הנחמד של אימו.
כל תחושה אפשרית הלמה בחושיו שוב ושוב ושוב, כאילו נלכד בלב קטטה של ענקים זועמים.
קוצר רוח קיצוני. רטט של אושר. תסכול צורב. עצבנות מעקצצת. חרטה חמוצה. חיבה חמימה. עליצות תוססת — ועוד מיליוני דקירות וצריבות ועקצוצים וכאבים אחרים מהולים בהמוני רעשים חזקים וריחות מוזרים.
התחשק לו לנעוץ ציפורניים בעורו ולמרוט שערות ולהשתעל ולהתעטש ולהקיא את כל תכולת הקיבה שלו.
אבל הוא רק כרך את זרועותיו סביב המותניים וניסה לשאוף עמוק.
זה לא עזר.
לא עזר גם הניסיון שלו לעצום חזק את העיניים ולכסות את האוזניים. וכל זה עמד בסתירה לתוכנית שלו להשתלב בעולם בני האדם.
הוא פקח את עיניו וניסה להתרכז.
השמש המסנוורת שטפה וטשטשה הכול, אבל כשצמצם את עיניו הוא הצליח להבחין ברצועה של אדמה מדברית ובכמה מבנים משולשים. קיף היה די בטוח שאלו הפירמידות ששמע עליהן בשיעורי תולדות האלפים — המבנים שהאלפים עזרו לבני האדם להקים, בתקופה שבה ניסו שני הזנים להיות החברים הכי טובים.
המבנים נראו עכשיו ישנים ומתפוררים, אבל זה לא הטריד את האנשים הרבים שנאספו בחום הכבד, בעיקר כדי לתעד את עצמם כאילו הם מאזנים על ראשם את הפירמידות, מסיבה לא ברורה.
הם גם שוחחו.
וצחקו.
והרגישו.
כל כך. הרבה. רגשות.
יותר מדי.
מוגזם מדי.
הלחץ בראשו של קיף התחזק עוד ועוד — אבל יותר מזה הפחידה אותו המילה שהתגבשה במעמקי גרונו.
גוש כבד שהוא לא הצליח לבלוע, וגם סירב לירוק אותו החוצה.
הוא לא ידע מהי המילה, אבל ידע שאם יאמר אותה, הוא לא יסבול עוד.
הכול יהיה רגוע להפליא ושקט ו...
מצמרר ממש.
קיף חשק את שיניו וטלטל את ראשו כדי לשחרר את המילה מאחיזתה.
הוא לא הצליח, ואז ניסה לשחזר את הזיכרונות מהיום שבו השמיע לראשונה את הפקודה.
איך כולם קפאו במקומם בפה פעור ובעיניים כבויות, בלי למצמץ.
קליפות ריקות של האנשים היקרים לו.
הוא בקושי הצליח למצוא דרך להעיר אותם מהקיפאון, ולא היה לו מושג אם יוכל לתקן עוד בלגן כזה.
בייחוד עם בני אדם, שאין להם שום הגנה נפשית.
גם את זה הוא ניסה לדמיין.
את כל בני האדם התמימים סביבו, קפואים כמו קבוצה של פסלים מיוזעים.
מבוגרים.
ילדים.
אפילו כמה תינוקות קטנטנים.
התמונה כיווצה את הגוש שבגרונו, אבל הוא תפח מחדש כשקבוצה של בני נוער בחולצות שעליהן כתוב תיכון איסטלֵייק! קדימה, לָאמוֹת לוחמות! הפגיזה אותו בהוריקן של חרדה מבחילה.
הגיע הזמן לזוז.
בטח יש בסביבה מקום פחות כאוטי.
מקום שיוכל לחשוב בו.
לנשום.
להשיב לעצמו את השליטה.
אבל כשניסה לפלס לו דרך בקהל, העצבנות שלהם הכתה בו כמו כוכבי הטלה גובליניים, והפקודה האילמת החליקה על לשונו ונדחקה אל שפתיו.
קיף חשק שיניים והסתובב למצוא מקום שממנו יוכל לזנק זינוק אור בלי שישגיחו בו.
אבל הוא ראה סביבו רק אנשים, אנשים ועוד אנשים — וגם כמה גמלים זועפים, וחתולים זחוחים שהצליפו בזנבם.
הכול בסדר.
הכול יהיה בסדר.
הוא חזר בראשו על המילים האלו, וקיווה שיֵעשו למציאות.
אבל ההמון הצטופף וסגר עליו ואילץ אותו להידחף כדי להתקדם לאן שהוא, והכעס שנבע מהם כרסם בגולגולתו כמו גורגודון.
אוזניו צלצלו וברכיו פקו — אבל בדיוק כשהכול החל להסתחרר סביבו הוא מצא סוף־סוף דרך לצאת משם.
מין מכונה מכוערת — קוראים לזה אוטובוס? הוא לא הצליח להיזכר — פלטה סביבה עשן וכימיקלים. אבל הייתה גדולה מספיק כדי לאפשר לו להסתתר מאחוריה.
הוא השתופף ליד אחד הגלגלים האחוריים ושלף את המאתר שלו. הלוואי שהייתי יודע לאן מובילה כל אחת מפאות הגביש הכחול, חשב.
הוא גנב את המאתר מאביו, ולמרבה התסכול לא הוצמדו אליו הוראות שימוש.
למקום שקט, בבקשה, הוא התחנן כשסובב את הגביש באקראי והרים אותו מעלה אל השמש. מקום פחות צפוף.
הוא חזר על הבקשה כשהאור סחף אותו משם.
ואז לא היה דבר פרט לזרם של חמימות ודגדוג של חופש, עד שגופו חזר והתגבש.
הקולות היו הדבר הראשון שהבחין בו.
צעקות, שאגות שמחה, תרועות וקריאות בוז.
ואחרי כן שמחה אדירה וזעם נורא.
הוא מצא את עצמו מחוץ לזירה ענקית, גדושה בהמוני אנשים. רובם היו לבושים באדום עז, ואחרים לבשו כחול עמוק. משתי הקבוצות עלה כל רגש אפשרי, והן החליפו צעקות על נקודות ושופטים ועונשים. נשמעה שריקה, ואחריה פרצה מהומה.
המילה על לשונו של קיף הפכה ללבה רותחת.
הוא כבר לא היה יכול לבלום את ההתפרצות, אבל בשארית כוחותיו סובב את המאתר ומעד אל תוך האור, כבר לא היה לו אכפת אם יבחינו בו.
אולי הם לא יאמינו למראה עיניהם.
או שאולי יספרו סיפורים על נער עלוב עם שיער פרוע שנעלם "באורח פלא".
זה לא משנה, חשב.
כל דבר עדיף על מה שהיה קורה אילו נשאר שם.
רק הלוואי שהיה יודע איפה ינחת.
עוד קהל גדול כזה בטח יהרוס אותו לגמרי.
אפילו הזינוק היה מתיש.
האור הִכה בחושיו, והוא הרגיש שרמת הריכוז שלו הולכת ומתערערת.
יהיה כל כך קל פשוט לוותר עכשיו...
להישאר בחמימות הבהירה המנצנצת ולעולם לא לדאוג עוד שמישהו ייפגע או שמשהו עלול לקרות אם —
לא!
קיף אסף את עצמו והחזיק מעמד ככל יכולתו.
הוא חייב להמשיך להיאבק.
גם אם הוא עייף מאוד.
אם פוסטר הצליחה להמשיך אחרי כל מה שעברה, גם הוא יכול — וברגע שהשם שלה עלה במחשבתו, הוא מצא סיבה נוספת להחזיק מעמד:
עיניים חומות זרועות נקודות של זהב, וביניהן קמט קטנטן.
בכל פעם שהביטה בו בצבץ בין עיניה קמט חמוד של דאגה.
כי אכפת לה ממנו.
אולי לא בדיוק כפי שהוא רוצה.
אבל הרבה יותר ממה שמגיע לו.
למענה הוא חייב להמשיך להיאבק בכל הכוח, ככל שיוכל.
והאמת?
הוא חייב את זה גם לעצמו.
הוא גייס את כוח הריכוז שלו, ובזמן שגופו התגבש מחדש הוא הכין את עצמו לעוד גל גואה של רגשות.
2
אוויר קריר וצח ליטף את פניו של קיף.
ענפים חרקו והתפצחו.
נהר פכפך בסמוך לו.
ו...
זהו.
קיף התמוטט על האדמה, הצטנף לפקעת וטמן את פניו בידיו.
אולי גם הזיל כמה דמעות, בייחוד כשהציץ מתוך הפקעת העלובה שלו וגילה שהוא נמצא ביער, מוקף עצים אדומים, כתומים וצהובים.
בלי בני אדם.
בלי אֶלפים.
בלי שומרי ראש ענקים מעצבנים.
סוף־סוף הוא לבד.
הוא הרגיש הקלה מדהימה.
אבל גם מועקה גדולה.
רק ככה הוא יוכל לתפקד מעכשיו?
זה חלק מהמזימה המחרידה של אימא שלו?
לבודד אותו מכל מי שיקר לו, ולחכות עד שיישבר?
"אין סיכוי."
קיף אמר את המילים בקול רם ושמח שקולו חזר אליו.
הפקודה שעלתה בראשו נסוגה לפינה החשוכה שממנה באה — ושם היא תישאר.
הוא כחכח בגרונו וישב זקוף. "אני אשלוט ביכולות שלי."
הוא נשמע כאילו הוא מאמין בזה.
הוא חייב להאמין בזה, למרות שדקס לא הצליח להמציא גאדג'ט שיעזור לו, ולמרות שהשיקויים המגעילים של אלווין וקֶסלֶר רק החמירו את המצב.
חייבת להיות דרך להתגבר על זה.
אחרת אימא שלו תנצח.
המחשבה על ההבעה הזחוחה והאכזרית שלה, כשאמרה לו לקבל על עצמו את השינוי, הקימה אותו על רגליו. הוא ניער את העלים המעוכים מהטוניקה ותלה את התרמיל על כתפו.
הוא לא ברח מהערים האבודות כי נכנע.
הוא עזב כדי שכולם יהיו מוגנים עד שיבין מה קורה לו וימצא דרך לעצור את זה, או עד שיוכל לוודא שאף אחד לא יֵדע אף פעם לְמה הוא מסוגל.
ואם הברבור השחור הצליח לשמור בסוד את קיומה של פוסטר במשך יותר משתים־עשרה שנה בכך שהחביא אותה בקרב בני אדם, אין סיבה שאותה השיטה לא תעבוד גם עבורו.
זאת תוכנית טובה.
הוא רק צריך לדבוק בה.
כן, נראה שזה יהיה קשה יותר משתיאר לעצמו — אבל זה לא חדש לו.
הוא גדל עם אבא קר ושיפוטי ועם אימא מרושעת ומעורערת שניסתה כל הזמן לרצוח את החברים שלו.
אז הוא יכול להתמודד עם כל דבר.
למען האמת, הוא מצפה בקוצר רוח לעימות המכריע עם אימא'לה היקרה.
הרי ככה זה אמור להיגמר, לא?
מין קרב איתנים, שבו יוכיח אחת ולתמיד שהיא לעולם לא תצליח לאלץ את בן המורשת הקטן שלה לעשות כרצונה.
וכבונוס, הוא יוכל להשתמש בכוחותיו החדשים הנוראים כדי להרוס את כל מה שבנתה.
ואז יחסל גם אותה.
המחשבה העבירה בו צמרמורת — אבל לא של פחד.
לא של אימה.
לא של אשמה.
אפילו לא של ספק.
אלא מעין... ציפייה.
עד עכשיו חשש שהוא לא חזק מספיק. או שהאינסטינקטים האֶלפיים שלו — כך כינתה אותם רו — יעכבו אותו לפני שינחית את המכה הסופית.
אבל את השינוי הזה הוא כבר קיבל על עצמו.
עכשיו הכעס שלו דחק הצידה את ההיסוסים.
ברור לו לחלוטין שאימו ראויה למה שעתיד לקרות לה.
הוא מוכן להילחם בה בכל אמצעי שברשותו.
בלי עכבות.
בלי רחמים.
ואם ישרוד...
הוא לא יָדע איך לסיים את המשפט.
היו יותר מדי סימני שאלה בדרך.
יותר מדי אפשרויות מסוכנות.
אבל זה לא מנע ממנו לדמיין שוב את העיניים החומות היפהפיות האלו, ואת הניצוץ העליז בזוויותיהן.
פוסטר חייכה הרבה פחות ממה שמגיע לה, אבל כשחייכה?
זאת הייתה השלמות בהתגלמותה.
ועם זאת... אחרי שתקרא את המכתב שלו, אולי לא יהיו לה הרבה חיוכים בשבילו.
היא כבר נטרפה מכעס כשהסכים להוראה של המועצה לשמור ממנה מרחק עד שישלוט ביכולות החדשות שלו. ואין לו ספק שהיא הייתה מתנגדת לתוכנית להסתתר בין בני האדם.
אפשר להבין אותה, כי הפעם הקודמת שברח הייתה אסון נורא.
אבל הפעם היו לו סיבות ממש טובות לברוח!
הוא רק... לא היה מסוגל לפרט אותן.
הוא רצה להסביר — אבל אז היה חושף סוד שאינו שלו.
ולכן רק כתב לה הודעה מעורפלת וביקש שתסמוך עליו. וזה אומר שהיא כנראה תתעלם מכל מה שכתב ותנסה לאתר אותו ולגרור אותו חזרה לערים האבודות.
האמת היא שלא יפתיע אותו אם כבר עכשיו היא מנסה לאתר אותו.
כמה זמן עבר מאז שעזב?
הוא חישב בזריזות ו...
וואו.
יכול להיות שחלפו רק חמש־עשרה דקות מאז שיצא מהייבנפילד?
הוא בדק שוב ו... כן.
הוא לא יכול לדייק לגמרי, כי לא היה לו שעון. אבל ברור שהוא היה בפירמידות לכל היותר עשר דקות לפני שהרגשות הציפו אותו. בזירה הוא נשאר רק כמה שניות ואז נמלט. ואין ספק שביער הזה הוא נמצא לא יותר מחמש דקות.
אז... כן.
הוא צנח על הקרקע והצטנף שוב לפקעת עלובה.
אין טעם לעמוד בביטחון מעושה אם הוא לא יכול לשרוד חמש־עשרה דקות במחיצת בני אדם בלי כמעט לאבד שליטה — וזה קרה פעמיים.
אבל... הוא לא איבד שליטה.
זה אומר משהו, לא?
חוץ מזה, הכול קרה כל כך מהר, ואולי בגלל זה היה לו קשה כל כך.
לא הייתה לו הזדמנות להתעשת.
אם יישאר במקום כלשהו מספיק זמן כדי להתאקלם ולהתארגן, הוא אמור להצליח יותר בזינוק הבא שלו.
שיחת העידוד הקצרה הזאת לא שכנעה אותו לגמרי, אבל הספיקה כדי שיעמוד שוב על רגליו.
והֵי, העובדה שלא עבר זמן רב מאז שנעלם אומרת שהוא עוד לא צריך לדאוג שכבר מחפשים אחריו.
מדבריו של גריידי השתמע שפוסטר לא תחזור הביתה מהר כל כך.
עורו של קיף הצטמרר כשהוא נזכר בסיבה.
היא העלתה באש את אחד המחסנים של הנסתרים.
לקיף לא היה מושג איך לעכל את ההתפתחות הזאת — אבל הוא לעולם לא ישכח את הפחד בעיניו של גריידי כשסיפר לו מה קרה.
גריידי אפילו ביקש ממנו להישאר בערים האבודות כדי לעזור לפוסטר במקרה הצורך.
עד כדי כך הוא נבהל.
ולכן קיף הסכים לקחת איתו את המקשר של גריידי, והבטיח לענות לו אם ינסה ליצור איתו קשר.
אבל הוא לא יכול לתאר לעצמו שהיא תזדקק לעזרה.
פוסטר יכולה להסתדר בעצמה.
האמת היא, שקיף היה רוצה שחברי המועצה יתלו על הטירות שלהם כרזות גדולות עם הכיתוב המונלארק שלנו אש!
זה היה סוג של ניצחון.
מי יודע כמה מהתוכניות המוקפדות של אימא שלו עלו שם בלהבות?
אבל...
ברור שיהיו לזה השלכות.
קיף ניסה לדמיין את התגובה של אימא שלו לחדשות.
היא תצרח ותקלל ותשליך חפצים?
לא.
היא תעמוד בשלווה גמורה, תזקוף סנטר, תחליק בידה על השיער שלה ואולי תחייך, בזמן שתתכנן את נקמתה.
ומשהו בתמונה הזאת עורר בתודעה שלו זיכרון ישן.
הוא לא ידע אם אימו ניסתה למחוק את הזיכרון הזה, או שתודעתו קברה אותו יחד עם זיכרונות מטרידים נוספים מהילדוּת כדי להגן עליו.
כך או כך, הוא ראה עכשיו את הזיכרון על כל פרטיו, בהיר וצלול.
הוא ראה את עצמו בן שמונה בערך, רכון מעל השידה בחדר השינה שלו וצופה באביו יוצא משם בכעס עם כל הטוניקות החביבות עליו. אביו טען שהן מרושלות ופשוטות מדי. לא הולמות בן למשפחת סנסן. הוא גם מרח מין עיסה סמיכה על ראשו של קיף שהדביקה את השיער לגולגולת. והוא אילץ את קיף ללבוש גלימה מעוטרת באבני חן, אף על פי שהם לא עמדו לצאת מהבית. וכשקיף ציין שאין לו סיכה עם סמל סנסן שתחבר את הגלימה, אביו אמר לו, אתה עדיין לא ראוי לסיכה.
קיף המתין עד ששמע את סיבובי המזניק, ואז חטף את צנצנת הג'ל לשיער והשליך אותה על המראה.
חומר דביק ניתז לכל עבר, ועל המראה התפשטו סדקים.
קיף חייך — עד שקלט שאימו עומדת מאחוריו.
הוא ציפה שהיא תקרא לאביו, והכין את עצמו.
אבל היא רק צקצקה בלשונה ואמרה, כדאי שתנקה את זה.
וכשפנתה לצאת אמרה, אתה מבזבז את הכעס שלך.
קיף השמיע נחירה. מה זה אומר?
היא התקרבה אליו ובחנה את הבבואה הסדוקה שלה במראה השבורה. זה אומר שכעס הוא הכוח החזק ביותר שלנו. תשמור עליו. אתה עוד תזדקק לו.
הפה שלו יָבַש כשראה את הלהט בעיניה. בשביל מה?
קשה לומר. היא חייכה, אבל זה נראה כאילו היא חושפת את שיניה באיום כשהוסיפה, אבל יום אחד אתה ואני נעשה דברים מדהימים יחד, קיף. וכשזה יקרה, תזדקק לכעס הזה כדי לטפל בכל מי שיעמוד בדרכנו.