קאי

תמיד אהבתי את בית הוריי. הייתי היחידי מבין חבריי שלא התנגד להיות בבית.
החיים בבית של מייקל שיעממו והרגיזו אותו, ודיימון רצה להצטרף אלינו לכל מקום שאליו הלכנו. לוויל היו חיים טובים למדי בילדותנו, אבל הוא היה זקוק לאקשן. אם הצרות לא מצאו אותו, הוא יצא לחפש אותן.
אבל אני רציתי להיות בבית, וכעבור שנים עדיין מצאתי נחמה בכך שאני יוצא מדלת בית ילדותי.
"אה!" שאגה רחוקה הדהדה כשנכנסתי.
חייכתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, מזהה את הנהמה של בנקס, שהגיעה מהדוג'ו של אבי. או שהיא בדיוק ניצחה, או שממש הפסידה.
שאפתי לתוכי ניחוח נקי של אוויר רענן ועלים, שהתפשט בכל הבית, מעשבי התיבול והצמחים שאימי גידלה במרפסת השמש הסמוכה למטבח.
הלכתי לאורך המסדרון וליטפתי את הפילודנדרון וצמח החִזרן.
בעוד שמבחוץ, הבית נטמע בסגנון האחוזה הכפרית האנגלית של יתר הבתים בשכונה, בפנים הוא היה שונה מאוד. העיצוב הנקי, המלוטש והמינימליסטי תאם את טעמו של אבי. הוא כלל רכיבים טבעיים, כמו צמחים, אבנים ואור שמש, שהועיל בחודשי החורף הארוכים שבהם שהינו בבית. אבל בניגוד לסגנון היפני, שבו קיימת העדפה ללבן ובהיר, גם השפעתה של אימי ניכרה. רצפות עץ טיק כהות, שטיחים, וכתמי צבע אקראיים. תמיד הרגשת שאתה נכנס למערה חמימה ונעימה. הוריי הטיבו להתפשר ביניהם, ותמיד הרגשתי בטוח כאן.
נרות דלקו בפמוטים, לקראת ליל האש. חג המולד היה במרחק ימים ספורים, ועל אף שהוריי לא היו להוטים במיוחד ליהנות מהמסורת החדשה של ת'אנדר ביי, הם שיתפו פעולה למען ג'ט ומאדס, שאהבו אותה.
קירבתי את ידיי אל פי, נשפתי אוויר חם על אצבעותיי הקרות, והרגשתי את טבעת הנישואים הצוננת.
"סבתא..." שמעתי את ג'ט מצחקקת.
הצצתי מעבר לפינה, נשענתי על משקוף הדלת וראיתי את אימא שלי מסתובבת וצוחקת, ואת בתי משליכה עליה מעט קמח, כשאפה ולחייה מאובקים גם הם.
הסתכלתי על בתי שכרעה על ברכיה על שרפרף, וכפות רגליה היחפות הציצו מאחוריה, והיא המשיכה ללוש את הבצק. לפני שמונה שנים יכולתי להכניס את הכפות הקטנות האלה אל תוך פי. היא גדלה מהר מדי, וקצת רציתי שהזמן יעצור.
או שרציתי עוד ילדים.
כלומר, לפחות עד שהלכתי לבקר את דיימון, משם הייתי יוצא בריצה כעבור עשר דקות, עם מיגרנה. המטפלת שתתה אלכוהול במהלך היום, ואפילו לא התכוונתי להעמיד פנים שאני לא מבין למה.
הסתכלתי על אימי ובתי עובדות זו לצד זו, ושמחתי שהן שמחות. גם מאדס הצטרף לביקור של אימא שלו ואחותו אצלנו, אבל באותו רגע אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. הוא ודאי התחבא במרתף היינות, וקרא. היה לו מחבוא בכל בית. פינת סתרים במעמקי גן המבוך, בבית שלנו. ארון, אצל דיימון. קומת הגלריה בסנט קיליאן. מושב חלון מאחורי הווילון, אצל ויל.
אומנם דאגתי לו יותר מאשר לג'ט, אבל תמיד ידעתי היכן למצוא אותו. הוא מעולם לא הדאיג אותי.
"אני צריכה לשירותים," ג'ט הכריזה, וזינקה מהשרפרף.
"שטפי ידיים," אימא שלי אמרה לה.
ג'ט זינקה לשירותים הסמוכים לדלת הכניסה, כשהיא מוחה את ידיה המקומחות בסינרה הקטן, וסגרה את הדלת.
נכנסתי אל המטבח. "את אימא טובה, את יודעת?"
אימי לכסנה אליי מבט, וידיה קפאו במקומן בקערה.
"את צריכה בית מלא בילדים," אמרתי לה. היא חייכה לעצמה ולשה את הבצק, ואני התקרבתי אליה מאחור וחיבקתי את כתפיה. תוחב את סנטרי לצווארה בעליצות.
"אתה היית מספיק," היא אמרה.
"אולי יותר מדי?"
"הו, כן." היא לעגה. "הרבה יותר מדי."
גיחכתי והערכתי את הבדיחה, ועל אף שהיא לא ממש שיקרה. כשנעצרתי ונאסרתי, היא עברה גיהינום, ואני התביישתי באכזבה ושיברון הלב שגרמתי להם, כי בנוסף לכול, הייתי בנם היחידי. שנאתי את עצמי על שלא הצלחתי יותר.
הצצתי על התליון המוכסף שהסתתר מאחורי סינרה של אימי. סנט פליסיטה הרומי. היא דממה במקומה והניחה לי לחבק אותה חזק יותר.
היא אהבה להיות סבתא.
"הם עדיין בדוג'ו?" שאלתי ולקחתי פלח מנדרינה מהקערה הקטנה, ככל הנראה, החטיף הבריא של ג'ט.
תחבתי אותו לפי.
"כבר שעתיים," אימי השיבה. "לך תראה אם היא עדיין בחיים."
"אשתי יכולה לנצח את הזקן."
הלכתי לעבר המסדרון, והרגשתי את עיניה של אימי נעוצות בגבי. עצרתי והבטתי מעבר לכתפי ונענעתי את ראשי. "לא משנה. ידעתי שזה טיפשי עוד כשאמרתי את זה."
היא צחקה, ושנינו ידענו שעדיין לא פגשנו מישהו שמסוגל לגבור על אבי.
"תבואי הערב, נכון?" שאלתי אותה.
ראיתי את החזה שלה צונח באנחה כבדה. היא הביטה בי. "מתחשק לי ערב שקט, תודה."
"מה זאת אומרת? יהיה שקט."
היא קימרה את גבותיה ואני החנקתי צחוק.
בסדר, בסדר.
"אולי," היא אמרה וחזרה לעבודתה.
הסתובבתי ונענעתי את ראשי, מחייך. פאקינג כדאי מאוד שהלילה הזה יהיה שקט.
המשכתי להתקדם לאורך המסדרון, פתחתי את דלת ההזזה ויצאתי אל גן הסלעים. העצים המיניאטוריים, השיחים והבריכות מכוסי השלג יצרו נווה מדבר שלו באוויר הפתוח במרכז הבית. בנקס ואני יצרנו משהו דומה בביתנו במרידיאן סיטי. הישג מרשים, בהתחשב בכך שהיא העדיפה צמחיה פראית ואת גן המבוך על פני הבית הזה. אני העדפתי נוף מעוצב יותר מזה שבו גדלתי.
העננים היו תלויים נמוך, כמו הבטחה לשלג נוסף הלילה, ויכולתי להריח את הקרח באוויר. ליל השטן היה בדמנו, אבל ליל האש התחיל להפוך למועדף עליי. אהבתי את העונה הזאת בשנה.
הגעתי לדלת, וכשפתחתי את דלת ההזזה היפנית, מייד ראיתי אותם מתגוששים במרכז הדוג'ו. חמקתי פנימה וסגרתי את הלוח מאחוריי.
החגיגות בעיר כבר החלו, ועמדנו לאחר, אבל ליבי התרחב ועדיין לא יכולתי להפריע להם. אהבתי להסתכל על בנקס ואבא שלי. אהבתי לראות אותה מבלה עם הוריי.
"את מסתכלת עליי," אבי אמר ובלם את הבעיטה שלה.
היא הסתערה עליו, השערות שהשתחררו מהקוקו נתלו על עיניה, וזיעה כיסתה את החזה והצוואר של אבי. הוא עצר חבטה והתקדם לעברה. "תפסיקי להסתכל עליי," הוא נבח.
היא נסוגה, במקום להקיף אותו ולהרוויח זמן.
"כשאת מסתכלת עליי, את לא רואה," הוא אמר לה. "את חייבת לראות הכול."
היא נהמה, שלחה לעברו אגרוף, ואחר כך בעטה גבוה. הוא תפס את רגלה והשליך אותה מעליו בלי אפילו להזעיף את גבותיו השחורות וחמורות הסבר. מאדס דמה לו כל יום יותר.
שילבתי את זרועותיי על החזה, נותרתי בצל הקורה שנמתחה לאורך התקרה, והסתכלתי על אשתי שמעדה הצידה, התנשמה במאמץ וכבר הייתה מותשת.
התאמנו בסנסו מספר פעמים בשבוע. היא הייתה בשיא הכושר. או לפחות, הייתה אמורה להיות.
אבי התקרב אליה, לבוש במכנסיים שחורים רפויים, שערו השזור שיבה דבוק למצחו מהזיעה. הוא משך אותה לאחור והשפיל את עיניו לעברה. "עצמי את העיניים."
היא עמדה בגבה אליי, אבל ודאי לא הקשיבה לו, כי הוא חזר על דבריו.
"עצמי את העיניים," הוא הפציר בה.
היא עמדה שם, וכעבור רגע הבחנתי שהיא מיישרת את כתפיה ומתנשפת.
"פנימה," הוא אמר ושאף איתה. "החוצה."
חייכתי לעצמי כשפתיתי שלג צנחו מחוץ לחלונות, על האדמה הדוממת.
זכרתי את השיעור הזה.
"פעם נוספת," הוא אמר.
שניהם שאפו ונשפו לאט, והוא המתין שראשה של בנקס יתבהר.
"תמשיכי לעצום עיניים," הוא הורה לה.
זרועותיה היו תלויות לצידי גופה, והיא המשיכה לנשום באופן סדיר.
"את רואה אותי?" הוא שאל. "את עדיין רואה את התמונה שלי מולך, בתוך הראש?"
"כן," שמעתי אותה משיבה.
"מה את רואה?"
היא היססה.
"מה בדיוק את רואה?" הוא הבהיר.
"את העיניים שלך."
"ו...?"
"את הפנים שלך."
הוא בחן אותה לרגע, והמשיך. "תעשי זום אאוט. מה את רואה עכשיו?"
"את... החדר סביבך?" היא ענתה.
הוא התקרב אליה מעט, ודיבר בשקט. "תנשמי," לחש. "מה עוד את רואה? תזיזי אותי."
היא הטתה את ראשה מעט, כאילו הסתכלה על תמונה בתוך ראשה. "את הידיים והרגליים שלך."
"ו...?"
"את כפות הרגליים שלך," היא אמרה. "הן זזות."
הוא הנהן, כאילו סוף־סוף ראתה את מה שרצה שתראה. "אם תסתכלי מקרוב מדי, לא תראי כלום. את מבינה?"
היא הנהנה.
היא הייתה צריכה לראות, אבל לא באופן ספציפי, כאילו כל מה שנמצא בטווח ראייתה, גם בשוליים, נמצא במוקד התמונה. כך למשל, ראיתי אותם, אבל ראיתי גם את פרוסט, החתול של אימי, שהתנשם בשקט על הקורה מעל.
"פקחי את העיניים," הוא הורה לה.
הוא פסע צעד לאחור ונעמד בתנוחת לחימה. "תעשי זום אאוט."
עוד לפני שהספיקה להיכנס לתנוחה, הוא צעד קדימה ושלח לעברה אגרוף. היא הרימה את ידה והסיטה את אגרופו במכה, ואחר כך התכופפה במהירות וחמקה מהאגרוף הבא.
חייכתי.
ואז הם הסתערו זה על זה. היא זינקה ונעמדה בתנוחת לחימה, ותוך פחות מדקה, אגרופים ורגליים התעופפו לכל עבר. זרועות וידיים נעו במהירות, ואנקות מילאו את החדר, כשהוא לפת את ירכה, והיא הנחיתה אגרוף על מותנו.
הם נעו בחדר, פעם בנקס מתקדמת לעברו, ופעם הוא מתקדם אליה, צעדיהם ריחפו על פני המזרן כשחגו זה סביב זה. יד אחת הספיקה להרחיק אגרוף, בעוד השנייה הצטרפה והדפה אגרוף אחר.
הם נעו כל כך מהר, שלא הצלחתי לראות מה כל אחד מהם עושה. זרוע מורמת, מפרק כף יד חובט באחר, ואחר כך בעיטות מתעופפות באוויר ונחסמות.
כמו ריקוד.
ליבי הלם כשהסתכלתי על החיוך שהתפשט על פניו של אבי, נשימתי נעתקה לרגע, ואז...
הוא כשל כמה צעדים לאחור, היא הסתערה ושלחה אגרוף נוסף, והוא לפת את כף ידה בדיוק בזמן, ועצר אותה. הוא חייך, ובנקס קפאה במקומה והביטה באבי, והחדר נמלא בנשימות כבדות.
אלוהים. הוא עצר ראשון. היא התישה אותו.
הסתרתי את חיוכי מאחורי כף ידי, וחזי התנפח בגאווה. בקרוב, גם מאדס וג'ט יהיו כך, ואף על פי שאף פעם לא חששתי מסכנה בעתידנו, ידעתי שמצב כזה ייתכן. נשמתי בקלות יותר כשידעתי שמשפחתי מוכנה לפחות מעט, לקראת הצפוי.
אבל לא הלילה. הלילה חוגגים.
הוא הרפה ממנה, הזדקף, ולפת את כתפיה. הם לא הודו שהבחינו בנוכחותי, אבל אבי ודאי ידע שאני שם.
החזה שלה עלה וירד כשניסתה להסדיר את נשימתה.
הוא השפיל את מבטו. "טוב," הוא אמר בקול עדין.
היא הרימה אליו את מבטה, אבל אז ראיתי אותה משפילה את ראשה ומהדקת את הלסתות.
"קדימה, צאי לבלות הלילה," הוא אמר לה.
דחפתי את עצמי מהקיר והלכתי לעבר בנקס, כשהסתובבה. מבטה הצטלב במבטי. דמעות נקוו בעיניה, והיא מיהרה להסיט את מבטה כשאבי יצא בדרך שבה נכנסתי, והנהן אליי כשחלף על פניי.
הטיתי את סנטרה לעברי והבטתי על פניה היפות שהבריקו בשכבת זיעה דקה, ועיניה הירוקות נצצו. היא שלחה מבט לעבר אבי, בדיוק כשג'ט חלפה לידו בגן הסלעים והצדיעה לסבה. הוא החזיר לה הצדעה.
"יש לך מזל, אתה יודע?" בנקס אמרה בקול רועד. "הוא גאה בך."
נגעתי בפניה.
"יש לך כל כך הרבה מזל," היא חזרה ואמרה, בקול סדוק.
קירבתי אותה אליי ונשקתי למצחה, והיא רעדה מדמעות נוספות.
"הוא גאה גם בך," לחשתי.
הצמדתי אותה אליי בחיבוק, ושנאתי את כל הזיכרונות שלא היו לה. כמה היא סבלה ללא הורים, וכמה דברים קיבלתי כמובנים מאליהם. אבי אף פעם לא היה אדם חם במיוחד, אבל הוא היה שונה מאוד מאוונס קריסט או גבריאל פאקינג טורנס. הוא היה איש טוב, והיא הייתה בת יותר משלושים כשזכתה להכיר אבא אמיתי.
"הוא כל כך גאה בך, בייבי," חזרתי ואמרתי.
חם או לא, אבי תמיד היה כאן בשבילנו. כולנו היינו בני מזל.
ג'ט התקרבה וחיבקה אותנו בזרועותיה — ככל שהצליחה, בכל מקרה, והצטרפה לחיבוק. גיחכתי וחיבקתי את הבנות שלי.
כעבור רגע, בנקס ייבשה את דמעותיה, נשמה עמוק והתרחקה מעט.
היא השפילה את מבטה אל בתנו. "תעזרי לי להתאפר?" היא שאלה.
אבל אני עצרתי אותן במקומן, ואמרתי לג'ט, "בעצם, לכי לשאול את סבתא איך שותלים עץ ערמון בעציץ," אמרתי. "אני צריך לעזור לאימא עם המקלחת קודם."
"קאי..." בנקס נזפה.
מה? פערתי עיניים. בשביל מה המציאו סבתות?
*המשך הפרק זמין בספר המלא*