לוחמי קו המים והאש

פתח דבר

רק בשנת 2003, למעלה מ־30 שנים לאחר שהתחוללה 'מלחמת ההתשה', הורתה ממשלת ישראל בראשותו של אלוף (מיל') אריאל שרון, להעניק אות מלחמה ללוחמיה. בראש קבוצת המפקדים שפעלו להענקת האות עמד אלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ'), שפיקד על אוגדה 252 (אוגדת סיני), שלוחמיה שילמו את המחיר הכבד ביותר, בלחימה שנמשכה 16 חודשים – כמשכה של 'מלחמת העצמאות' – בין מרס 1969 לליל 8-7 באוגוסט 1970.

שמה של המלחמה, 'חרב אסתנזאף' ('מלחמת הקזת דם'), ניתן לה על־ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, רק ביום ההפיכה, ב־23 ביולי 1969. המלחמה ניזומה ונוהלה כולה על־ידי נשיא מצרים, כמלחמה רב־חזיתית. היו מעורבים בה אסטרטגיה של התשה ושל מתקפה מיוחלת, שלא יצאה לפועל, מאחר שמחולל המלחמה, נאצר, נאסף אל אבותיו, בחודש ספטמבר 1970. 

ספר זה מהווה חלק מהמחקר המלא על המלחמה כולה, בזירה המצרית והמזרחית, בתוך ישראל ובחו"ל, וכן בעומק מדינות ערב.1 החלק הזה עוסק בלחימה בזירה המצרית, בקו התעלה ובעומק מצרים. 

ראשיתו של המחקר במחלקת היסטוריה של צה"ל בראשותו של אל"ם אברהם איילון ז"ל, במהלך המלחמה. המשכו, במחקר על המלחמה, בתקופתו של אל"ם בני מיכלסון כראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, וכן במחקרים במכללה לפיקוד ולמטה ובאקדמיה. בעוד הארכיונים של מדינת ישראל נפתחו בפני כמה מהחוקרים, עדיין לוט בערפל ההיסטוריה, מה שקרה ב'צד השני של הגבעה'. ספר זה, מנסה גם לשלב מידע על מצרים. 

לבקשתי, שני היסטוריונים חקרו תחומים מרכזיים במלחמה ותרמו רבות למחקר ולספר, בהם פרופ' מוצטפא כבהא שחקר את הצד המצרי והפלסטיני במלחמה וסא"ל (מיל') יוסי עבודי, ראש ענף ההיסטוריה של חיל־האוויר במלחמה. כן נעזרתי במחקרים של אלוף (מיל') ד"ר חיים נדל, מח"ט 35 במלחמה ואלוף (מיל') זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 במלחמה, על הפעולות המיוחדות, והמחקרים של דימא אדמסקי ואלכס ויטן על המעורבות הסובייטית במצרים. בשנת 2007 ראה אור גם ספרו של דני שלום על חיל־האוויר ב'מלחמת ההתשה'; הפרק לזכרם, הוכן על־ידי סא"ל (מיל') עופר ישראלי. בכתיבת הספר נעזרתי באלוף (מיל') שלמה להט, בתא"ל (מיל') שמוליק פרסבורגר ז"ל, בתא"ל מיל. ששון יצחקי, באל"ם (מיל') פרופ' ישעיהו תדמור שאף כתב את הפרק על אדם וחינוך במלחמה ובסא"ל (מיל') דודו הלוי, ספרא וסיפא. 

לראשונה בחקר מלחמות מדינת ישראל, חבר למחקר חוקר ערבי – ישראלי, פרופ' מוצטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה. פרופ' כבהא, היה תלמידם של פרופ' יהודה ואלך ז"ל ושלי במגמה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב. כאמור, הוא חקר לבקשתי את מצרים במלחמת ההתשה. לצורך כך, פגש בקהיר מדינאים ומפקדים מצריים וגבה את עדויותיהם. בין האישים ששוחח עימם, חסנין הייכל, מוחמד פָאוּזִי, גמאסי ואחרים. הוא גם חקר את החברה המצרית במלחמה, לרבות את הסיפורת והשירה. 

מחקרו ראה אור בספר מטעם העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב. הספר שהוצא בסיוע נשיא האוניברסיטה ויו"ר העמותה להיסטוריה צבאית, פרופ' יורם דינשטיין הינו: " מלחמת ההתשה – חרב אסתנזאף בראי המקורות המצריים ". 

מחקרו תרם פן החסר במחקרים אחרים על מלחמות ישראל – מצרים, של הצד המצרי במלחמה, הן במישור הצבאי והן בזה האנושי.

הספר הינו פרי יוזמה של אלוף (מיל') שלמה להט וקבוצת מפקדי אותה מלחמה.

המחקר נתמך על־ידי גופים ואישים, בהם: אברהם לבנת (בונדי) – תעבורה; יהודה אסיא; סטף ורטהיימר; דוד עזריאלי באמצעות אלוף מיל. מנחם עינן; 'קוקה קולה' – החברה המרכזית לייצור משקאות; אלי הורביץ – 'טבע', תעשיות פרמבצטיות; ומשרד הביטחון, בעת היות אלוף מיל. עמוס ירון מנהלה. איסוף התרומות התאפשר הודות לעמותת 'יד טבנקין' ועמותת 'יד לשריון'. תודה מיוחדת למנהל 'יד לשריון' תא"ל מיל. מנשה ענבר וליצחק גרשון ולעדי פריטל, מנהלי 'יד טבנקין'.

מחקר זה לא היה נעשה ללא יזמה וסיוע של אל"ם בני מיכלסון, חניכי בפו"ם וראש מחלקת היסטוריה, וללא פתיחותו של השופט העליון כיום, ומזכיר הממשלה בעת המחקר, ד"ר אליקים רובינשטיין, היסטוריון גם הוא, שהבין את גודל המפעל ההיסטורי ונחיצותו.

תודה מיוחדת לרעייתי רינה, על שנים של תמיכתה ועזרתה רבת החשיבות לקידום המחקר והספר ולאחי יעקב שליווה אותי בשנות מחקר וכתיבה וסייע בידי.

יישאו ברכה גם אלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ) ורעייתו זיוה, שהאמינו, חרף הקשיים, כי ניתן לכתוב עוד ספר בנוסח ספרו של אברהם איילון על חטיבת 'גבעתי' במלחמת העצמאות.

ערך את הספר סא"ל (מיל') צבי עופר, עורך לשעבר ב'מערכות'. צבי עופר שירת ב'התשה' בקו התעלה, כמפקד ביחידות הארטילריה. היכרותו האישית של זירת התעלה, תרמה רבות למחקרי; את המרשמים צייר דרור ברלי שאייר גם את הספר 'זירת קרב' – קרבות בתולדות ארץ ישראל. עימד את הספר גבריאל זיגדון שהוא ואביו משה, טרחו על הספר בכל שלביו, כמו היה אחד מספרי הקודש אותם הם מוציאים לאור בבית הדפוס בק"ק בני ברק. יוסי ברגרסון, שהוציא לאור את ספרי העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, בהם 'המאבק לביטחון ישראל' ו'זירת קרב', היה לי יועץ נאמן, בכל שלבי ההוצאה לאור.

ספר זה הינו הראשון בין ספרי המחקר של ה'מכון לחקר מלחמות ישראל' שהוקם ע"י פרופ' יורם דינשטיין, נשיא אוניברסיטת תל אביב בעבר ועל־ידי. בכוונת המכון לפרסם סדרה של ספרי "עם במלחמה ארוכה", למן מלחמת העצמאות.

אברהם זהר

תשע"א 2011

מבנה הספר

קל יחסית לכתוב ספר על מלחמה, כדוגמת 'ששת־הימים' או 'מלחמת יום־הכיפורים', המבוסס לפי סדר המהלכים. קשה יותר לתאר מלחמת חפרות, שנמשכה 16 חודשים או שלוש שנים, בנוסח של מלחמת העולם הראשונה, או מלחמת התשה, מה גם שלא היה בהכרח תלות או קשר מידי בין הלחימה בקו התעלה, לפעולות העומק ולפעילות חיל־­האוויר בעומק ובאגפי המערכה הקרקעית. 

ספר זה עוסק בלחימה בזירה המצרית, בקו התעלה ובעומק מצרים. הוא אינו בנוי בסדר כרונולגי של אירועים, שהיה נותן לקורא תמונה רצופה, אך מורכבת מפסיפס של האירועים במלחמה, שנמשכה למעלה משלוש שנים. היה חשש שבכתיבה אינטגרטיבית, הלחימה של אנשי הקו תיבלע במסכת של הפעולות המיוחדות וזו של חיל־האוויר.

כל פרק בפני עצמו, כתוב בצורה כרונולוגית.

מתוך המחקר על כלל המלחמה, הבאתי את הפרק על התיאוריה של מלחמת התשה. הקורא יגלה, כי רק לאחר מלחמת ההתשה במזרח התיכון, זכתה האסטרטגיה של ההתשה להכרה.

הפרק השני של הספר, הוא הפרק היחיד אשר בו יש תיאור רציף של קורות ישראל וצה"ל, בשנים 1970-1967. מאחר שהמלחמה ניטשה בזירות שונות בארץ ובחו"ל, מתוארת כלל המלחמה, בפרק השני של הספר. כך יכול הקורא לשבץ את האירועים בזירה המצרית בכלל האירועים בחזית המזרחית – בתוך ישראל ובחו"ל. פרק זה כולל גם ממצאים עיקריים, בכל הנוגע לדרג המדיני והבינלאומי. ההתיחסויות של הדרג המדיני, מופיעות גם בכל פרק בנפרד. 

הפרק השלישי עוסק בלחימה של כוחות היבשה לאורך התעלה, לרבות ובעיקר של אוגדה 252, שבמשך 16 חדשים – בין מרס 1969 לאוגוסט 1970 – נשאה על־גבי לוחמיה, את הנטל המרכזי של הלחימה. הייתה זו מלחמת עמדות, קרב של הגנה ממושכת, רוויית אבדות, שלא הושפעה כמעט מפעולות העומק של הכוחות המיוחדים ומפעילות חיל־האוויר, למעט הפעילות האווירית כנגד הארטילריה המצרית, סמוך לקו התעלה. 

בפרק הרביעי מתוארות פעולות העומק של הכוחות המיוחדים ושל המסוקים ומטוסי התובלה והתקיפה של חיל־האוויר. הסיבה להכללת כל הפעולות בפרק נפרד, היא באפשרות לקבל תמונה במישור המבצעי והמקצועי של סוג הפעולות האלה, שהיו בהיקפן, באינטנסיביות שלהן, ובמגוון המבצעי, יוצאות דופן במלחמות צה"ל. כך יכול הקורא המקצועי לדון בהן כמסכת מקצועית נפרדת. כאמור, מחקר זה טוען, כי פעולות אלה השפיעו מעט מאוד, על הלחימה בקו, למעט כמה פעולות יוצאות דופן, ובמסה שהפעילות הבלתי פוסקת, השפיעה על תודעת המנהיגות המצרית. 

בפרק החמישי מופיעה גם הלחימה האווירית בזירת מצרים כמסכת אחת. חיל־האוויר הישראלי, שמצא עצמו בונה חיל המבוסס על אמצעי לחימה חדשים, לחם בחיל־האוויר המצרי, אשר לאחר כניסת הרוסים למערכה, חייב את חיל־האוויר הישראלי להילחם בטייסים רוסיים ובמערכת טילים קרקע-אוויר המודרנית ביותר באותה שעה. גם סוגיות הפעלת חיל־האוויר בדיוני הממשלה ובמטה הכללי, מופיעות בפרק זה. 

פרק נפרד מהווה הדיון בחברה הישראלית ובחברה המצרית בשנות המלחמה. מרכיב בפרק זה, מהווה הספרות והשירה המצרית והישראלית וכן דיוני הממשלה בשאלות של "עד מתי תאכל חרב?" 

בתוך כתיבת המחקר, פנינו מעל דפי העיתונות ללוחמים והם שלחו חיבורים שלהם על המלחמה. סיפורי הלוחמים משולבים בפרקים ובפרק נפרד. 

בסיום, בפרק לזכרם, מוצגות תמונות הנופלים בזירת סיני, בתעלה ובמצרים ונסיבות נפילתם, לפי אתר אגף ההנצחה של משרד הביטחון. התמונות ותולדות החיים שנקפדו במלחמה, מהווים ראי המשקף את הלוחמים ואת מיקומם בחברה הישראלית. 

המבנה המיוחד של הספר, חייב פיצול של דיוני הממשלה והמטכ"ל בסוגיות הנוגעות לאופי הכוח הלוחם. מכאן קיימות פה ושם חזרות בלתי נמנעות, הנובעות ממבנה פרקי הספר.

כאמור, הסקירה המורחבת על כלל 'מלחמת ההתשה', לרבות הזירות השונות, תופיע בספר נפרד.

פרק ראשון

התיאוריה של ההתשה

תוכן הפרק

1. מלחמת ההתשה בתיאוריה הצבאית

2. קְלָאוזֶבִיץ – נביא אסטרטגית ההשמדה?

3. הנס דֶלבּריק – הוגה אסטרטגית ההתשה

4. הביקורת על דלבריק

5. "תזכיר חג המולד 1915" של פון פָלקֶנהָיין

6. ב.ה. לידל הארט

7. מאו טסה דוׁן, אבי ה"מלחמה המהפכנית הארוכה"

8. דוּאֶ - נביא העוצמה האווירית והטרור האווירי

9. התיאוריה של מלחמת ההתשה בראייה הישראלית

10. הגדרות ההתשה בספרות הצבאית הישראלית

11. אלוף ישראל טל - התשה מול הכרעה

12. פרופ' יחזקאל דרור - התשה כתת מלחמה

13. פרופ' יהושפט הרכבי - הכרעה והתשה

14. דיונים על מהות ההתשה בדיוני מטכ"ל, במלחמת ההתשה

15. דיונים על מהות ההתשה בממשלת ישראל

16. ההתשה בתיאוריה הישראלית והכללית – סיכום דברים

17. התיאוריה של ההתשה, בעיני הערבים

18. הגישה המצרית

19. תיאוריית ההתשה אצל הארגונים הפלסטיניים

פרק ראשון: התיאוריה של ההתשה

1. מלחמת ההתשה בתיאוריה הצבאית

תיאורטיקן, מערכה אחת ומלחמה אחת, שלושתם העניקו לאסטרטגית ההתשה מקום נכבד בתיאוריה הצבאית. התאוריטיקן הוא הגרמני האנס דלבריק (1929-1849). המערכה – וֶרדן 1916 והמלחמה – היא מלחמת ההתשה במזרח התיכון 1970-1967. 

התייחסות לאסטרטגיה של התשה בחינת מלחמה ממושכת, במידה זו או אחרת, קיימת גם אצל קלאוזביץ, לידל-הארט ומאו-טסה-דון. אליהם מצטרף גם מפקד, פון-פלקנהיין, שהיה הרמטכ"ל הגרמני בתקופת מערכת ורדן, בשל התזכיר שהכין, "חג המולד" שהיה בבחינת תפיסת עולם אסטרטגית ותכנית למערכת ורדן.

2. קלאוזביץ – נביא אסטרטגיית ההשמדה?

קלאוזביץ, (1831-1780) נתפס, בעיקר על ידי מפרשיו הגרמניים כנביא אסטרטגיית ההשמדה (strategy of annihilation2)

לפי משנתו של קלאוזביץ, מטרת המלחמה הנה "כפיית רצוננו על האויב" והאמצעי לכך, הוא הכוח הפיזי. "מובן מאליו," כתב, "שהכוח החזק יותר לא רק משמיד את החלש, אלא גם סוחף אותו בתנופתו." "תכליתן העיקרית של מערכות גדולות חייבת להיות השמדת הכוחות העוינים," קבע.

אולם קלאוזביץ גם טען, כי לא בכל מקרה דרושה הכנעת האויב, ופירט אמצעים שונים ל"הכנעת האויב", ואף אמר כי "נקיטה בהגנה בלבד מטרתה הסופית הינה להאריך את משך הפעולה, עד שזו תתיש את האויב," אם כי לא דיבר מפורשות על קיומה של אסטרטגית התשה.

מפרשי תורתו, מולטקה ה"קשיש" (1891-1800) ושליפן (1913-1833), שניהם רמטכ"לים של הצבא הפרוסי-גרמני, העדיפו להבין את תורתו של קלאוזביץ, כפי שכתב שליפן: "ערכו של הספר על המלחמה העומד לו לאורך ימים, מעוגן לא רק ברמתו האתית והפסיכולוגית הנעלה, אלא גם בהדגשה ללא תנאי של רעיון ההשמדה."3

לידל-הארט היה מראשי מבקריו של קלאוזביץ בעניין זה, וכתב על כך:4

"בהגדירו את המטרה הצבאית, נסחף קלאוזביץ על ידי קנאותו להגיון הטהור:

"מטרת כל פעולה במלחמה היא לפרוק מעל האויב את נשקו, עתה נראה כי אין מנוס מכך, לפחות בתיאוריה. אם יש להביא את האויב לכך שישלים עם רצוננו, עלינו להביאו למצב שהוא קשה יותר עבורו מאשר הקורבן שאנו תובעים ממנו. הרע במצב זה, שאסור, מטבע הדברים, שיהא זמני באופיו, לפחות על פניו, פן האויב, תחת אשר יכנע, יחזיק מעמד, בתקוה לשינוי לטובה, כל שינוי במצב, שנוצר על ידי המשכת המלחמה, מן הדין שיהיה שינוי לרעה." 

"המצב הגרוע ביותר אליו אפשר להביא את הלוחם הוא המצב בו הוא מפורק כליל מנשקו. לפיכך, אם הכוונה להביא את האויב לכניעה… מן ההכרח לפרק את הנשק כליל או להביאו למצב בו נשקף לו איום זה. מכאן נובע, שפירוק נשקו או מיגורו המלא של האויב… צריכים להיות תמיד מטרתה של המלחמה." 

לידל הארט כתב כי למרות שקלאוזביץ חרץ, במו פיו, פסק דין לגבי אלה שדבקו בתורתו במלחמות העולם הראשונה והשנייה, הבחינה האידיאלית של משנתו על המלחמה, ולא המעשית, היא שנותרה ועמדה אחריו. הוא תרם לחד-צדדיות הזו בטענתו, כי רק על מנת להימנע מסיכוני הקרב "נוקטים באמצעים אחרים." סילוף זה של תורתו קבע הוא עצמו במסמרות בראשם של תלמידיו בכך שחזר והדגיש את האידאל המופשט.

לידל הארט מסכם את ביקורתו על קלאוזביץ:

"קלאוזביץ – טשטש את קווי הפילוסופיה שלו, בלתי ברורים לכשעצמם, והפכם לבית חוזר של מנגינת לכת מעין, 'מרסילייזה' פרוסית, שהלהיטה את הדם ושיכרה את המחשבה. היא הפכה לדוקטרינה המתאימה לחינוך מפקדי כיתות, אך לא מצביאים, משום שתורתו גרמה לכך שהקרב ייראה כ"פעילות המלחמה היחידה." בכך היא הסירה את הנזר מעל האסטרטגיה ואת אמנות הלחימה הורידה לשפל המדרגה של טבח המונים. יתר על כן, היא הסיתה מצביאים לבקש קרב בהזדמנות הראשונה, תחת לחכות וליצור הזדמנות שיתרונותיה עימה."

3. הנס דלבריק – הוגה אסטרטגית ההתשה.

הנס דלבריק (1929-1849) (Hans Delbrück) היה הראשון, שפירש את תורתו של קלאוזביץ כמצביעה על קיום אסטרטגית 'התשה' בצד 'השמדה'.

הנס דלבריק היה מראשוני האסטרטגים שאינם אנשי צבא. חוקר ומרצה להיסטוריה צבאית, פרלמנטר וכתב צבאי בביטאון הפרוסי "השנתון הפרוסי" (Preussische Jahrbücher), כתב במהלך מלחמת העולם הראשונה מאמרי הערכה וביקורת על החשיבה האסטרטגית הגרמנית.

ב־1900 פרסם את הראשון מבין תשעת הכרכים של חיבור היסטוריה של אמנות הלחימה (Geschichte der Kriegskunst). חיבורו על אסטרטגיית ההתשה קדם במספר שנים לכרך הראשון של חיבורו, והנושא הופיע בכרך הראשון והרביעי של ספריו. מלחמת העולם הראשונה היוותה עבורו הזדמנות לבחון את שתי האסטרטגיות לפיהן נוהלה המלחמה – לדעתו – ובעיקר את תקופת האסטרטגיה המהפכנית שאז עדיין לא היתה ידועה כ"אסטרטגיית ההתשה."5 

הנס דלבריק הסיק ממחקריו ההיסטוריים כי המלחמות התנהלו לפי שתי אסטרטגיות עיקריות: הכרעה והתשה. באמצעות שתי האסטרטגיות ניתן להגיע להישגים גדולים. מצביאים גדולים נקטו בשתיהן ודלבריק מצא לכך סימוכין בכתבי קלאוזביץ. 

באסטרטגיית ההכרעה נוקטים על מנת למגר את צבא האויב במאורע חד פעמי. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, "על ידי הפלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזביץ, וכך אינו יכול עוד להתנגד ולהילחם, והוא נכנע. בגרמנית מכונה אסטרטגיית ההכרעה Niederwerfungsstrategie או Vernichtgtungsstrategie (מיגור). באנגלית היא נקראת Routing, Annihilation, Overthrowing ובצרפתית Annihilation, Abattre ane'antissment. 

באסטרטגיית ההתשה, המגמה היא להביא לשחיקת כוחו של האויב, להביאו לידי עיפות, ובכך מושג הניצחון בהדרגה בתהליך מתמשך. בגרמנית נקראת האסטרטגיה Ermattungsstrategie; באנגלית Attrition, exhaution Wearing down ; ובצרפתית Usure, e'puiser.

בספרות המודרנית ניתן למצוא את ההבחנה בין הכרעה להתשה במונחים 'בליצקריג' (מלחמת בזק) מול 'התשה'. בשימוש לשוני זה מודגש ממד הזמן, דהיינו, בקשת כניעה מהירה, בקפיצת הדרך, להבדיל מניהול מלחמה באיטיות, צעד אחר צעד. 

דלבריק ניתח בפרוטרוט את ההבדלים בין שתי האסטרטגיות הללו. אסטרטגיית, ההכרעה, לפי המסורת בנוסח קלאוזביץ, מתמקדת בכיוון אחד – הקרב, אשר באמצעותו מושגת ההכרעה.

באסטרטגיה זו, המבוססת על גרימת התמוטטות לאויב בפעולה דרסטית, יש משום הימור על כל הקופה שכן אי השגת ניצחון, פירושה – כישלון, ולפעמים אף תבוסה. משום כך, מטרת המלחמה באסטרטגייה זו היא קרב ההכרעה, אשר מביא לסיום המלחמה. 

המלחמה היא יחידה אורגנית אחת, ששיאה הוא קרב ההכרעה. בו תלוי הכול. עד לקרב הזה אין מפסיד ואין זוכה. (ספר ח' פרק 3א עמ' 582) זו אסטרטגיה שכולה חתירה לקרב השיא (Climatic Battle, Haupstchlacht) והתמקדות ב"נקודת השבירה" של האויב. 

באסטרטגיית ההכרעה נקטו מצביאים כמו אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון. 

באסטרטגיית ההתשה מצויים שני קטבים: תמרון וקרב. 

לאסטרטגיית ההתשה פונים בדרך אלטרנטיבית, כאשר אין עוצמה מספקת להשגת הכרעה. מבחינת התוצאה אין היא נחותה מאסטרטגיה זהירה, שבה התוצאה מושגת בדרך מצטברת, לשיעורין, צעד אחר צעד. היא מבוססת על גרימת נזק, על שחיקת הכוחות לאט והרס, אך לא בהכרח של הסלמה.

התהליך יכול להיות בקצב אחיד, או בעליות ובמורדות. תהליך ההתשה אינו רק פיזי, אלא גם פסיכולוגי, כפי שכתב קלאוזביץ: "להלאות את האויב במלחמה פירושו שימוש במלחמה נמשכת, כדי להלאות בהדרגה את כוחו הפיסי ואת התנגדותו המוראלית של האויב." (ספר א' פרק 10 עמ' 93). 

באסטרטגיית ההכרעה הכל תלוי באירוע אחד, בקרב המכריע. לפיכך, ליד המקרה חשיבות רבה יותר מאשר באסטרטגיה של ההתשה, שבה פיזור הסיכונים והסיכויים על פני קרבות נפרדים מביא להקטנת קיזוז המקריות. 

ההבחנה בין הכרעה והתשה אינה קשורה למספר האבדות או לגודל הנזק. בהכרעה למשל, כמו ב'בליצקריג', מספר הנפגעים יכול להיות קטן יחסית, אולם הרושם חזק בשל ממד הזמן הדחוס. מספר האבדות בהתשה, בתהליך מתמשך, עשוי להיות דוקא גדול. 

ההאטה בקצב המלחמה, או ההפסקות, אינן נובעות באסטרטגיית ההתשה מרפיון ידיים או מהססנות אלא באות במתכוון. כמו כן, ההשהיה אין פירושה בהכרח, ברמה הטקטית, לחימה מאופקת. הנוקט באסטרטגיית ההתשה עשוי לתקוף בתקיפות רבה, אך הוא עושה זאת בצורה בררנית, רק כאשר הוא סבור שיגיע להישגים.

באסטרטגית ההתשה נקטו מצביאים שאינם פחות חשובים מאלה שנקטו בהכרעה. דלבריק מנה ביניהם את פריקלס, בליסריוס, ולנשטיין, גוסטב אדולף ופרידריך הגדול.6

4. הביקורת על דלבריק

דבריו של דלבריק על אסטרטגיית ההכרעה וההתשה התפרסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ועוררו ביקורת נוקבת נגדו, על-ידי פון דר גולץ וברנהרדי, על שייחס לפרדריך הגדול אסטרטגיה של התשה. באותם הימים דגלו הרמטכ"ל והוגי הדעות הצבאיים הגרמניים בקנאות באסטרטגיה של הכרעה ומיגור. הם ראו בה את בשורת קלאוזביץ, שביטאה לא רק את דרכי המלחמה של נפוליאון הצרפתי אלא גם את סגנון הלחימה של פרידריך שלהם. את דבריו של דלבריק על פרידריך, כנוקט אסטרטגיה של התשה, פירשו כעיוות אמת היסטורית, הגובל בעלבון לאומי, זאת מכיוון שאסטרטגיה של התשה כאסטרטגיה זהירה נראתה להם כסותרת את אורחות הלחימה של פרידריך, שהצטיין בעזות לחימתו.

בכך התעלמו מהעדר המעבר מהתקפיות ברמה הטקטית להתשה ברמה האסטרטגית. קלאוזביץ היטיב להבין מהם את סגנון הלחימה של פרידריך, ואף הוא תיאר את לחימתו ברמה האסטרטגית כהתשה.

דלבריק ציין, שהבחירה בין שתי אסטרטגיות, התשה והכרעה, מותנית ביחסי הכוחות ובנסיבות ההיסטוריות. בעבר, חייב ההיקף הגדול של הצבאות לנקוט באסטרטגיה של התשה; בתקופת נפוליאון עלתה האסטרטגיה של ההכרעה, אשר דלבריק סבר כי הגיע זמנה והיא תשלוט מאותה עת ואילך. נצחונות הגרמנים בשלוש מלחמות, ב־1864, ב־1866 וב־1870 חיזקו את דעתו. נסיבות המלחמה בהתמודדות האיתנים של מדינות אירופאיות, שלרשותן עמד מאגר אדיר של כוח אדם ותיעוש, חייבן למאבק הכרעה. שיקולים דומים הנחו גם את שליפן, שכאחד מהם הניח, שההוצאות העצומות של המלחמה ימנעו מהמדינות באירופה להתמיד בה תקופה ארוכה, ולא תהיה להם ברירה אלא לסיימה, במאמץ להגיע להכרעה.

גם פוֹש דגל בהתקפה, בין השאר מהשיקול שהתיעוש והגיוס הלאומי יאפשרו מאבק אדירים, אשר הדרך היחידה להיחלץ ממנו תהיה על ידי הכרעה של הצד שיצליח לאזור את כל כוחו כדי להשיגה. אסטרטגיית ההכרעה הפכה לדוקטרינה מקובלת על הגרמנים והצרפתים כאחד. כך, ערב מלחמת העולם הראשונה צפו הכל, שהכרעה זו תושג עד מהרה וכי המלחמה תהיה קצרה.

המשך הפרק זמין בספר המלא