אימא, בואי רגע

הקדמה

היו לי איתו עשרים ושלוש שנה. זה לא מעט, תגידו. בעשרים ושלוש שנה אפשר לעשות כל כך הרבה, ובאמת עשינו... וואו, כמה שעשינו! אלברט איינשטיין אמר שהדמיון חשוב מידע, וככה היה אצלנו, הכול היה קצת אחרת, ואת הבלתי אפשרי היינו צריכים להפוך לאפשרי. אבל דמיינו שזה הילד שלכם: תארו לכם שאתם מקבלים את הילד שלכם למשך עשרים ושלוש שנה בלבד. ולא רק זה, דמיינו שזה ילד שאף פעם לא נפרד מכם עד שנפרד. מאז שהוא נולד הייתה ביניכם סימביוזה מוחלטת, ואולי מקורה היה בכך שהוא היה תלוי בכם בכל דבר אפשרי, אבל במידה מסוימת, היא הובילה גם לתלות שלכם בו.

לאהבה יש תכונה מעניינת. נהוג לחשוב שככל שאוהבים מישהו, קל יותר להקריב בשבילו. אבל אפשר להפוך את המשוואה והיא תהיה נכונה בדיוק באותה המידה: ככל שעושים בשביל מישהו יותר, ככה האהבה כלפיו מתחזקת.

אני רוצה לנסות לספר לכם את הסיפור של ירין ושלי. אני אומרת "לנסות", כי מידת ההצלחה שלי תלויה בזהות שלכם כנמענים. הורים אולי יקראו את הספר הזה אחרת ממי שאינם הורים, והורים לילדים עם צרכים מיוחדים יקראו אותו אחרת מהורים לילדים רגילים. וככה גם מטפלים או אנשי רווחה, אנשי רפואה ואנשי מדע. אם יקראו את הספר במשקפיים מקצועיים, זו כנראה תהיה קריאה אחרת מאשר אם יעשו זאת פשוט דרך העיניים שלהם כבני אדם, כהורים. לכל אחד מכם יש את הפילטרים שלו שיסננו את חומרי הסיפור שלנו בדרכם, ואני לא יכולה לשלוט במה שיגיע אליכם.

אני לא יכולה, וגם לא רוצה, לדבר אליכם תחת כותרות של "מסרים". אני רוצה לנסות לספר לכם את הסיפור דרך העיניים שלי, אימא אחת, לילד אחד, שהגיע לעולם כנגד כל הסיכויים, וכבר לא נמצא כאן כדי לספר בעצמו איך נראו החיים שלו כאדם עם צרכים מיוחדים, ואיך הוא חי את החיים האלה בלי לעשות להם חשבון. בחייו, ירין כל הזמן עורר באנשים פליאה והשראה, הוא מרד בכל הגרפים שביקשו לכנס נתונים לכדי תמונת מצב הגיונית, הוא הצליח לנפץ תבניות ולפתוח אפשרויות, והוא עשה את זה ממש עד לנשימה האחרונה שלו. ומהרגע שהוא הלך ידעתי — כל זה לא יכול פשוט להיעלם איתו. משהו בו היה כל כך חזק מול החיים הגדולים שניתנו לו והקשיים שניצבו מולו, שאני מאמינה שהסיפור שלו יכול להפיח באנשים רוח חדשה ולשמש צוהר לעולם של אפשרויות ויצירתיות אחרי לכתו לעולמו.

אז קחו נשימה עמוקה, היכנסו בשער והצטרפו אליי למסע בתוך הסיפור שלנו. לא קל לי לספר לכם אותו, אבל אני יודעת שאני צריכה. אני גם יודעת שירין היה רוצה בכך, ואפילו גאה לחלוק אותו איתכם.

פרק 1

אני לא עושה קפה

גדלתי בבית שתלטני. יכול להיות שאני קצת חוטאת למציאות כשאני מגדירה את הבית עצמו כשתלטני, כי לשתלטנות היה מוקד אחד ויחיד, אימא שלי, אבל השליטה שלה בנו הייתה כל כך בולטת ובלעה את כל השגרה שלנו, ככה שבראש שלי, כשאני חושבת על בית ילדותי, זה המאפיין הראשון שעולה. שליטה. השגרה הייתה מוגדרת מראש ולכל דבר היה סדר משלו, גם מבחינת המרחב הביתי שלנו, אבל אפילו מבחינת האופן שבו היום שלנו התנהל.

גדלתי עם אחותי אורית, שצעירה ממני בשנתיים. כשהייתי בת חמש-עשרה הגיעה לעולם אחותנו הקטנה שמרית, אבל עם אורית חלקתי את השנים המעצבות שלי, כמו שנוהגים לומר, ומטבע הדברים והאופי של הבית הייתה בינינו מעין שותפות גורל.

שנת צהריים למשל הייתה דבר קבוע אצלנו. אימא שלי הייתה מחכה לנו למטה, עד שנרד מההסעה שהחזירה אותנו מבית הספר. היינו עולות איתה למעלה, נכנסות למיטות וישנות, כמעט בכוח, כדי שאחר כך נהיה מרוכזות מספיק כדי להכין שיעורי בית. הלימודים היו חשובים לה מאוד, והיא עמדה על כך שנשקיע בהם.

איתי זה באמת עבד. הייתי ילדה די שקטה ונחבאת אל הכלים. אהבתי ללמוד והייתי תולעת ספרים קטנה. היו לי מעט חברים ומה שהרגיע אותי במיוחד היה להסתגר בתוך העולם הפנימי שלי. את החברים שלי בררתי בקפידה וככה אני עושה עד היום. אחד הדברים שהכי נמשכתי אליהם היה אומנות. אהבתי לצייר, ואימא שלי שלחה אותי לחוג ציור וגם לחוג חלילית. היא בהחלט דאגה שאתפתח.

כשנולדתי גרנו בטבעון וכשהייתי בת שתים-עשרה עברנו לנשר כי אבא שלי התחיל לעבוד שם. המעבר היה קשה. המנטליות בטבעון הייתה כמעט קיבוצניקית, הכול היה ברוח ריצה חופשית בכפות רגליים יחפות. הייתי בהלם כשהגענו לנשר ולא הצלחתי להתחבר למקום. "תני לזה עוד חודש," אבא שלי הציע אחרי כמה שבועות שלנו שם, "אם זה לא יעבוד," הבטיח, "נחזור לטבעון." אבא היה הרך מביניהם. אם אימא לא הסכימה למשהו, אורית ואני היינו רצות אליו. הקשר שלי איתו היה טוב, חם ואוהב. אני לא יודעת אם האמנתי להבטחה שלו, אבל לאט-לאט הדברים באמת הסתדרו. הלכתי לבית ספר, הכרתי חברים ופשוט התרגלתי.

אורית הייתה שונה ממני לגמרי. היא הייתה ילדה תוססת ושובבה שלא אהבה ללמוד. זה אִתגר את אימא שלנו, שאסרה עליה להשתולל מתחת לבית. לא פעם הייתי יושבת עם אורית למטה, בסיום אחר צהריים של פורענות, כשהלחיים שלה בוערות. היא הייתה לבנה כשלג, ותמיד אחרי שהשתוללה בחוץ הלחיים שלה היו אדומות כל כך, כמו אות קין שלא היה סיכוי שאימא תפספס. היינו יושבות ומחכות שהזיעה תתייבש, שהדופק ירד ושהסומק ייעלם מהפנים שלה, כי כשאימא הייתה רואה אותה ככה, היא הייתה צורחת עליה מכל הלב. אבל אל תטעו, אורית לא נשארה חייבת ולא פעם ענתה בחזרה. למרות שאני הייתי האחות הגדולה, היא הייתה הדומיננטית מבין שתינו בבית. היא הייתה צועקת עליי וזורקת עליי כריות אבל גם שומרת עליי. בלילות היינו ישנות כשאנחנו מחזיקות ידיים. כמה שהיינו שונות, ככה גם השלמנו זו את זו.

עוד מאפיין בולט בבית היו החרדות של אימא שלי. מהרגע שנולדנו היא הייתה בהמתנה לאסון שיקרה לנו. תמיד היינו צריכות לעדכן אותה לאן אנחנו הולכות, והרבה פעמים תפסנו אותה מצותתת לשיחות הטלפון שלנו. היא תמיד חיכתה לנו שנחזור הביתה, ואם ציינו שעה מסוימת שבה ציפינו לחזור, אוי לנו אם היינו חורגות ממנה. איחורים לא היו מקובלים עליה בשום אופן.

המשכתי להצטיין בלימודים גם אחרי בית הספר היסודי, אבל זה לא כל כך הרשים אותה. אם הוצאתי תשעים במבחן, היא ראתה את זה כמובן מאליו. "נו, בסדר, את יכולה יותר." משפט קבוע שכזה. לא פעם היא הייתה מביישת אותי על כל מיני התנהגויות שחרגו איכשהו מהמצפן המוסרי שלה. בעיקר אם התראיתי עם בנים.

כשאחותנו שמרית נולדה, היא גדלה כמו התינוקת של אורית ושלי. טיפלנו בה ממש כמו אימהות קטנות. ופתאום גם הייתה לי הצצה מהצד לשתלטנות של אימא שלנו. עם שמרית היא הייתה אפילו קשוחה יותר מאשר איתנו, כאילו כל השנים של האימהוּת רק אימנו את החרדות ואת הקשיחות שלה במקום לרכך אותן קצת. היא שמרה את שמרית בצמר גפן, וחייבה אותה לחזור מהגן מצוחצחת ונקייה, בבגדים שנשלחה בהם, ולא להיכנס לארגז החול. היא רצתה לדעת איפה היא נמצאת ועם מי בכל רגע ורגע. כשאני חושבת על זה, הגורל של שמרית נכתב בשמה ולא היה לה איך לברוח מזה. אימא בחרה עבורה את השם "שמרית", וכך בחרה עבורה כל דבר אחר, כשהיא שומרת אותה קרוב-קרוב אליה.

אחרי כל זה, לא פלא שכשהתגייסתי לצבא, נבהלתי. התרגלתי להיות שמורה ומוגנת ולא רציתי להתרחק מהבית. מה שבאמת רציתי לעשות היה להירשם ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה. בתיכון למדתי הנהלת חשבונות וסיימתי את הלימודים בהצטיינות למרות שבכלל לא אהבתי את התחום. חשבתי שהגיע הזמן ללמוד משהו שאני באמת מתחברת אליו במקום להתגייס לצבא ולמצוא את עצמי שוב במקום שלא מדבר אליי. אבל אימא שלי, כמה שרצתה אותנו תמיד בשדה הראייה שלה, דווקא עודדה אותי להתגייס. בעיניה הצבא היה חלק ממסלול החיים הנורמלי, והיא גם האמינה שבצבא אהיה שמורה בתוך מסגרת, כך שלא יתרחשו חריגות.

שובצתי בקורס נשקוּת וסיימתי אותו בהצטיינות. מפקד הקורס הבטיח שאשרת קרוב לבית בזכות הציונים שלי, אבל בפועל נשלחתי הכי רחוק שאפשר, לצאלים. אפילו לא ידעתי להצביע איפה זה על המפה! גם היום, במרחק כמה עשורים טובים מהיום הזה, אני יכולה לצטט את הדיאלוג המייאש שהיה לי עם המפקד כשהודיע לי על השיבוץ:

"את הולכת למפח"ש."

"מה זה מפח"ש?"

"מפקדת חילות שדה."

עוד לא ידעתי איפה ממוקמת המפקדה המסתורית הזו אבל כבר התחלתי לחשוד. "אני לא קרוב לבית?" שאלתי בזהירות.

"לא, ואת תראי, יהיה לך אחלה שירות, את תגידי לי תודה אחר כך."

העובדה שהוא מיהר לעודד אותי לא הייתה מעודדת במיוחד. "אבל הבטחת לי..." הייתי נואשת כמו נידונה למוות שמתחננת על חייה.

"תקשיבי לי, זה עליי," הוא התעקש, "יהיה לך שירות טוב, אני אומר לך. אם לא, אני אדאג להעביר אותך."

ואני, ילדה טובה וקשובה שכמוני, הנהנתי מבעד לדמעות. אם זה הגורל שנגזר עליי, זה מה שיהיה, מה כבר אפשר לעשות? עליתי עם הצ'ימידן על אוטובוס והתחלתי לעשות את הדרך עד לקצה המדבר. ולאט-לאט, במהלך הדרך המתמשכת שלא נראה כאילו תיגמר מתישהו, הבנתי שאני עומדת לנסוע בכל פעם משהו כמו חמש שעות בין הבסיס לבית. הרגשתי כאילו אין בעולם מקום רחוק יותר שיכלו לשלוח אותי אליו.

כשהגעתי סופסוף לבסיס, כל מה שראיתי היה צהוב ואפור. שטח עפר מדכא שממוקם בתוך חולות צהובים אינסופיים. התחלתי לחפש את המשרד שהייתי אמורה להתייצב בו ומכל עבר היו חיילים, בנים, ונראה שאף אחד מהם לא מפספס את ההזדמנות לפלרטט איתי. הייתי בלונדינית רזה, בוכייה ומסכנה, עם צ'ימידן ענק שגררתי יותר מאשר סחבתי. ממש עלמה במצוקה שמחכה לאביר במדי חאקי שיבוא להציל אותה, והם אכן הפגינו נכונות משונה לעשות את זה. לאן הגעתי? חשבתי, מה זה הדבר הזה?!

כשסופסוף מצאתי את המשרד, לא נראה שמישהו חיכה לי. ישב שם מפקד, לא עסוק במיוחד, וכשהגעתי, הוא בחן אותי דרך משקפי השמש שלו. "מה? את החיילת החדשה?" הוא שאל ובלי לחכות לתשובה הורה לי לשבת ולחכות, אבל רגע אחרי שהתיישבתי המשיך בחוסר חשק, "טוב... בואי נראה איפה אנחנו אמורים לשים אותך..."

הוא דיבר אליי כאילו אני בובה שאפשר להושיב ולהקים לפי פקודה. הסתכלתי עליו ואני לא יודעת למה או איך, אבל הבנתי משהו ברגע הזה. כנראה אלה היו השמועות שרצו בקורס, על בנות שמסיימות קורסים אבל לא משובצות בתפקידים שהוכשרו להם. דיברו הרבה על זה שבסוף כולן מסיימות כפקידות. כל כך פחדתי להיות פקידה ולהעביר את השנתיים הבאות בתוך משרד. ואולי זו הייתה גם ההתייחסות המבטלת שלו כלפיי, שנתנה לי הצצה אל העתיד הצפוי לי אם לא אקום, כאן ועכשיו, ואקח את המושכות. ההצצה הזאת הבהילה אותי אבל גם הזריקה לתוכי אומץ פתאומי. "תקשיב," אמרתי לו, "אני לא פקידה. אני לא עושה קפה... אני רוצה את הנשקייה, איפה הנשקייה?"

"דווקא חשבתי לשים אותך כאן איתה," הוא הצביע על חיילת נוספת שישבה שם.

"לא, אני לא רוצה, אני רוצה נשקייה," התעקשתי.

"טוב, בסדר," הוא אמר בעצבנות והתחיל להרים את הקול שלו, "קחי את התיק שלך, רדי למטה, יש שם נשקייה!"

את המשפט האחרון הוא כבר ממש צרח עליי, אז הרמתי את הצ'ימידן ופשוט עפתי משם. ירדתי בדרך עפר עד שהגעתי למבנה בודד, באמצע שום מקום. נכנסתי פנימה. "זה הנשקייה פה?" שאלתי.

בפנים עמדו שלושה חיילים והעיניים שלהם נצצו כשראו אותי, כאילו מאז שהכניסו אותם לשם הם לא ראו בחורה. "מה, את איתנו?!" הם שאלו בהפתעה.

"כן," עניתי.

"מה את אומרת, מי אמר לך לבוא?"

הם עדיין היו בהלם, אבל כשאמרתי להם את שם המפקד ששלח אותי אליהם, הם הפנימו שאני עומדת להיות חלק מהמקום. הם התחילו להסביר לי על הנשקייה, וכל אחד מהם עשה לי תצוגת תכלית של מה שהוא יודע לעשות. הם היו ממש חביבים והבטיחו לשמור עליי.

המשך הפרק זמין בספר המלא