אוהב בשדרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוהב בשדרה

אוהב בשדרה

3 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קינמון
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 27 דק'

תקציר

חלק מהזוגות הצעירים נשאו תינוקות בעגלה או במנשא. חשתי כאב חד בחזה וגעגועים לאלמה. הם נראו קלילים וחסרי דאגות. אולי קיוויתי ששמחת החיים של הצעירים בשדרה תדבק בי. מתי החרדות השתלטו על חיי והפסקתי לחוש שמחה או אושר?

באמצע ישיבת בוקר שגרתית מקבל לב שיחת טלפון שמשנה את חייו: בתו התינוקת מאושפזת בבית החולים, מורדמת ומונשמת. במקביל, אֹהַב נעלמת. אישה צעירה שנרדפת על ידי המעשה הנורא שעשתה, בורחת מביתה וחיה כחסרת בית, מפוחדת ואבודה.

[דרך מסע ההתפוררות והחיפוש אחר תיקון, הספר שואל שאלות על גבולות האהבה ועל היכולת לסלוח.]

הספר בוחן בעדינות ובכנות את ההתמודדות המורכבת עם מחלת נפש בתוך המשפחה — לא כבעיה רפואית בלבד, אלא ככוח אדיר שמטלטל מערכות יחסים, זהות אישית והורות.

זהו סיפור על אהבה עמוקה שמבקשת להחזיק מעמד גם מול הסערות הנפשיות הקשות ביותר; על אימהוּת שמתקיימת בתוך כאוס רגשי, על ניסיון להישאר נוכחת ואחראית גם כשנפשך מבקשת לברוח.

דפנה סרדס, ילידת 1963, אם לשלושה, חברת קיבוץ זיקים, מורה, מאבחנת ומאמנת במקצועה. זהו ספר הביכורים של הכותבת.

פרק ראשון

פרולוג

שדרות רוטשילד בתל אביב, שבע בבוקר. האנשים ממהרים לעבודתם. בשעת בוקר מוקדמת זו איש אינו מבחין בדמות היושבת בפינת הרחוב.

מרחוק היא נראית כמו שקית זבל גדולה, שחורה ומלאה, שמישהו שכח להשליך לפח האשפה. מי שיתקרב מעט יבחין בדמות היושבת על המדרכה, לבושה כולה שחור, סווטשרט עם קפוצ'ון שחור מכסה את פניה. היא לא מנסה לקבץ נדבות או ליצור קשר כלשהו עם העוברים והשבים. היא נראית מנותקת ואינה מתאימה לסביבתה.

מי שיתקרב עוד קצת ויציץ בפניה, יבחין באישה צעירה ויפה, שהבעת פניה מיוסרת.

בקושי ניתן לראות את שאריות יופייה תחת הלכלוך הרב שעל פניה. מי שיביט עמוק לתוך עיניה הכחולות העצובות, יגלה אישה צעירה שאולי עברה חוויות קשות מאוד.

גם לאנשים המגלים מעט סקרנות ומציצים לכמה שניות בפניה, היא אינה מגיבה. גם כשפונים אליה בדברים, היא אינה עונה. מי האישה הזאת? מה היא עברה? את מי עזבה? מי נטש אותה או נעלם מחייה והשאיר אותה ללא כלום?

שאלות אלה ואחרות אפילו לא עוברות בראשם של העוברים והשבים. הם עסוקים בחייהם ואינם מתעניינים בחסרת הבית.

פרק 1.

אֹהַב

מה עשיתי? מה עשיתי? נתקפתי בהלה עצומה. איפה אני? היכן אלמה? מחשבות הסתחררו בתוכי. התקשיתי להבין מה קרה לי. גופי תפקד אך ללא שליטה. רגליי נשאו אותי מעצמן בלי לדעת לאן. רצתי ברחובות העיר במכנסי פיג'מה ובסווטשרט, זיעה נטפה ממני, שערי היה סתור ופרוע. לא הפסקתי למלמל ולרוץ.

הרגשתי נרדפת. חששתי שהמשטרה מצאה את אלמה, והם רודפים אחריי ומנסים לעצור אותי. ניסיתי להציל אותה, רציתי לצעוק לעברם, אבל הייתי חנוקה. התנשמתי בכבדות וחשתי מועקה בחזה. חששתי שאני עומדת לחטוף התקף לב. הדופק שלי השתולל, הייתי מבוהלת, אף פעם לא רצתי כך.

עצרתי לרגע בפינת רחוב, ונשמתי בכבדות דקה ארוכה. לאחר שהסדרתי את נשימתי והמשכתי לרוץ, שמעתי קול מאחוריי: "אֹהַב, לאן את רצה? לאן את בורחת?"

הסתובבתי לאחור. עשרות אנשים רדפו אחריי. הגברתי את קצב הריצה שלי ככל שיכולתי, והמשכתי במנוסתי. חשתי בדידות הולכת וגוברת. איש אינו מבין מה עשיתי. בזכותי אלמה נשארה בחיים!

בכל פעם שהסבתי את ראשי לאחור, ראיתי עוד ועוד אנשים שהצטרפו לרודפים אחריי. במבט מהיר יכולתי לזהות פנים מוכרות, אך לא זכרתי מי הם. החלוקים הלבנים הסגירו אותם. זיהיתי גם את לובשי המדים, השוטרים שרצו לעצור אותי. על מה? כל פשעי היה שניסיתי להציל את בתי!

נסתי על חיי והייתי כל כך מבוהלת שלא יכולתי לעצור. עברתי רחובות רבים שלא הכרתי ולא התעכבתי לבדוק את שמם. לא הייתי בטוחה לאיזו עיר הגעתי, אך לפי הרחובות שעברתי ניחשתי שזו עיר.

עכשיו שמעתי את קולה של אימי קורא לי: "אֹהַב, רגע, עצרי!"

עצרתי להסדיר את נשימתי. הסתובבתי לאחור, אך לא זיהיתי את מבטה החומל של אימי. חשבתי לעצמי שמי מהרודפים חיקה את קולה בתקווה שאעצור. פחדתי מאוד. הרודפים נעשו יותר ויותר מתוחכמים וניסו לעצור אותי בכל דרך.

לפתע ראיתי ממרחק את ליבי. ליבי! עומדת שם לבדה כאילו מחכה שאבוא ואאסוף אותה לזרועותיי. ליבי חיה! שמחה ופליאה מילאו את ליבי. לרגע שכחתי שאני בורחת, וחשתי לעברה כדי לאסוף אותה בזרועותיי ולהבטיח לה שלעולם לא אעזוב אותה. אך ככל שהתקרבתי אליה, ליבי נמוגה. חשתי אכזבה עמוקה ועצב. רציתי לתקן את מה שקרה ולא הצלחתי.

הרודפים התקרבו קרוב כל כך, עד שאחד מהם הושיט את זרועו ותפס אותי בידי. השתוללתי, השתחררתי מידו והמשכתי לברוח. הגעתי לפינת רחוב שממנה התפצלו שלושה רחובות. התקשיתי לבחור, אך הדחיפות הניעה אותי לבחור ברחוב שבו הייתה שדרת עצים רחבה. כך אוכל להסתתר בבוא הצורך מרודפיי. חשתי שאיני יכולה יותר לרוץ. התעייפתי מאוד. הייתי עדיין מבוהלת מאוד. היה עליי למצוא מסתור מתאים, כדי שהרודפים ימשיכו לרוץ בלעדיי. חיפשתי עץ רחב דיו להסתתר מאחוריו או בתוכו. מצאתי עץ תות בפינת הרחוב, טיפסתי עליו והסתתרתי בו.

ישבתי בין הענפים בשקט. נשמתי בכבדות וחששתי שמישהו ישמע את נשימותיי. החזרתי מבטי לעבר קבוצת הרודפים עד שהם נעלמו מעיניי. קולות של ילדים ששיחקו לרגלי העץ נישאו מעלה לעברי. נזכרתי איך ישבתי בילדותי על עץ תות רחב־עלווה עם חברה טובה, ושם סיפרנו זו לזו סודות על עצמנו. כעת הרגשתי בדידות עצומה. לאיש לא אכפת ממני.

לאחר שעה ארוכה שוב הבטתי לצדדים, ורק כשהייתי בטוחה שהרודפים אינם בעקבותיי, ירדתי מהעץ. יחד עם הבלבול והבהלה הרגשתי גאווה. אין כמוני! איך הצלחתי לברוח מלובשי המדים ומהאנשים שהצטרפו למרדף אחריי. גיליתי בעצמי כוחות־על.

הגעתי לתחנת האוטובוס, והאוטובוס עצר לידי. החלטתי לעלות עליו מבלי לדעת מה יעדו. פשפשתי בכיסיי ומצאתי כרטיס רב־קו. שילמתי לנהג וחיפשתי מקום פנוי בסופו של האוטובוס. התיישבתי מכונסת בספסל האחורי. רציתי להתקשר ללב לעזרה, אך נזכרתי שלא לקחתי איתי טלפון.

אל האוטובוס עלה אדם שנראה לי חשוד, גבוה ונאה, חמוש במשקפי שמש, לבוש מעיל ארוך וחם שלא תאם את העונה. הוא הפחיד אותי. שוב הרגשתי בדידות ואימה. לא משנה לאן אלך, תמיד יהיה מי שירדוף אחריי, ואיך אוכל להוכיח שלא עשיתי דבר, שרק רציתי להציל את אלמה?

מיהרתי לרדת מהאוטובוס, הגעתי לשדרת עצים רחבה, הלכתי לאורכה, קראתי את השלט שניצב שם והבנתי שהגעתי לשדרות רוטשילד. חיפשתי ספסל פנוי, ומשמצאתי, התיישבתי עליו באנחת רווחה.

פרק 2.

לב

הגעתי למשרדי בבוקר. אֹהַב נשארה בבית עם אלמה. אתמול היה לנו יום נפלא. קילחנו אותה יחד ושרנו לה שירים. הקול של אֹהַב היה כל כך צלול ונעים לאוזן, שהצטערתי שהמים התקררו ושהיינו צריכים להוציא את אלמה מהאמבטיה. היה לי קשה לעזוב אותן הבוקר, אבל עליי לעבוד. מילדות אני מכיר את תחושת המחויבות הזאת, ובטח עכשיו, כשעליי לפרנס את אשתי ובתי.

הכנתי לעצמי קפה, פתחתי את היומן ועברתי על המשימות שלי. היו מתוכננות לי מספר פגישות, אבל הפגישה בשעה עשר הייתה החשובה ביותר, פגישה כמעט גורלית בשבילי. כבר זמן־מה אני רוצה לבקש קידום, וחשוב לי להראות למנהלים שאני ראוי לכך. לכן כשעמיתי היה צריך להציג היום פרויקט חשוב, רציתי להיות בקיא בהצעה ולהכין שאלות שמעידות על בקיאות ורצינות.

הייתי כל כך מרוכז, שלא שמתי לב שאני מאחר לישיבה. אספתי את חפציי ומיהרתי לחדר הישיבות. כשנכנסתי, מלמלתי מלמולי התנצלות והתיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי. הקשבתי לחברי המציג את הפרויקט וחייכתי אליו כדי לעודד אותו. התבוננתי בדף שבו כתבתי את השאלות וחיכיתי שיסיים. לפתע הבחנתי כי מתקשרים אליי ממספר לא מוכר. זו בטח טעות. אם מישהו צריך אותי, הוא יתקשר שוב. המטלפן התקשר שוב ושוב, והחלטתי לצאת לרגע ולברר את העניין.

התנצלתי, יצאתי מהחדר והתקשרתי בחזרה. קיבלתי מענה קולי: "מרכז רפואי שיבא, שלום. למחלקה פנימית נא הקש אחת."

ניתקתי. מה פתאום התקשרו אליי מבית החולים? התחלתי לדאוג. אולי קרה משהו לאמא שלי?

לא חזרתי לחדר הישיבות, ואכן, כעבור זמן קצר התקשרו שוב. קול רך של אישה דיבר אליי: "...לב מדבר? אתה האבא של התינוקת?"

"איזו תינוקת?" הייתי מבולבל. "משהו קרה לאלמה?"

"אתה גר בסוקולוב שלושים ושבע?" הוסיפה וחקרה האישה.

"כן," נשטפתי זיעה קרה. "מה קרה לאלמה?"

"השכנים מצאו את התינוקת שלך מוטלת על מדרכה ליד הבניין. הם הזעיקו את מד״א. היא הגיעה אלינו במצב קשה. בוא מייד, היא בטיפול נמרץ ילדים."

"ואיפה אֹהַב, אשתי?" שאלתי. אבל האישה כבר ניתקה את השיחה.

הבטתי לעבר חדר הישיבות שבו הציג עמיתי את הפרויקט שלו. אלמה בבית חולים, שיננתי לעצמי ומיהרתי למשרדי. לקחתי את הארנק ואת מפתחות הרכב ונסעתי במהירות לבית החולים. כל הדרך מלמלתי לעצמי: "רק שתחיה, רק שתחיה." פחד גדול מילא את ליבי. מעולם לא פחדתי כך. שאלות רבות ללא מענה טרדו את מוחי. אלמה, התינוקת הקטנה שלי, נמצאת במצב קשה? מה קרה לה? היא נשארה עם אֹהַב, מדוע אֹהַב לא שמרה עליה? מה קרה לאֹהַב?

הגעתי לבית החולים. החניה הייתה מלאה. התמלאתי כעס כשהתקשיתי למצוא חניה, וקיללתי בשקט למרות שהייתי לבד ברכב. לאחר כמה סיבובים שארכו זמן רב, מצאתי מקום חניה. למרות המזגן שפעל ברכב, הייתי שטוף זיעה. רצתי לפתח בית החולים ושאלתי במודיעין, מתנשף: "איפה טיפול נמרץ ילדים?"

האיש בקבלה הסביר לי איך להגיע למחלקה, ומיהרתי לשם.

"התקשרו אליי... הבת שלי... התינוקת... נמצאת כאן," אמרתי לאחות בקבלה, ללא אוויר.

"שב בבקשה," אמרה האחות. "תכף יגיע הרופא וידבר איתך."

"בבקשה, אני צריך לראות אותה!" אמרתי כמעט בתחינה, אך האחות חזרה ואמרה בקשיחות: "חכה לרופא."

כעבור זמן שנראה לי כנצח יצא אליי הרופא. "אני דוקטור לווינסון, מנהל טיפול נמרץ ילדים."

"מה קרה לבת שלי?" קמתי ממקומי ושאלתי בדאגה.

הרופא הורה לי לשבת והתיישב לידי. הוא התבונן בי במבט רציני רגע לפני שדיבר. "אני מבין שאתה דואג."

"כמובן," התפרצתי.

הוא המשיך לדבר בלי להתייחס להתפרצותי: "אנחנו לא יודעים איך זה קרה, אך התינוקת שלך נמצאה מוטלת על המדרכה ליד הבניין שלכם. היא הגיעה אלינו ללא הכרה, עם שברים רבים בגופה הקטן. היא עברה ניתוח. ייצבנו את מצבה, כעת היא מונשמת ומורדמת. אתה רוצה לראות אותה?" שאל לפתע ברכות.

"כן, בבקשה," אמרתי. הייתי נסער מאוד ומפוחד.

הרופא הוביל אותי לאלמה. במיטה קטנה ישנה בתי התינוקת, מחוברת לצינורות רבים. ראיתי אותה מחוברת לצינור הנשמה, הבטן הקטנה שלה עולה ויורדת. דאגה וחרדה עלו בי למראהָ. "איפה אֹהַב? היא הייתה אמורה לשמור עליה!"

לאחר מכן הגיעו שוטר ושוטרת. הם תחקרו אותי, אך לא ידעתי דבר.

"איפה אֹהַב?" שאלתי.

השוטרים משכו בכתפיהם. "אֹהַב נעלמה," אמרה השוטרת. "כשהגענו לדירה, היא לא הייתה שם או בקרבת התינוקת."

הסתובבתי בחדר באי־שקט. חשתי שהדם עולה לי לראש, היה לי חם. הדופק שלי דהר. איך אֹהַב נתנה לזה לקרות?

כשאֹהַב הייתה בהיריון עם אלמה, הקפדנו על ביקור דו־שבועי אצל רופאת הנשים שלה. אֹהַב חשה חרדה לפני כל ביקור, ויצאה ממנו כמנצחת, כאשר התברר לנו שהעובר שלנו גדל ושהכול נראה תקין. סקירת מערכות מאוחרת נקבעה לשבוע עשרים וארבע. בדרך לסקירה אֹהַב תיארה בפניי איזו לידה הייתה רוצה ואיך הייתה רוצה שאסייע לה.

הקשבתי לה רוב קשב ואמרתי: "אֹהַב, את יודעת שאני תמיד איתך."

אֹהַב אמרה: "אני מודה על מזלי הטוב שמצאתי אותך!" הגענו למרפאה, יצאנו מהמכונית ואֹהַב אמרה לי: "תראה."

"מה?" שאלתי.

"הרגליים שלי רועדות."

הבטתי בה רגע, שתקתי ואז חיבקתי אותה חיבוק ממושך וחם. "אני יודע שאת פוחדת," אמרתי לה, למרות שהייתי בעצמי בסערת רגשות, שאותה ניסיתי להסתיר. "אנחנו יחד בכל דבר, ואנחנו נסיים את ההיריון בהצלחה. שמעת מה אמרו הרופאים. המום בעוברית בהיריון הקודם היה מקרי, ולא סביר שיקרה שוב."

"קשה לי," אמרה אֹהַב.

בזמן שחיכינו בתור עם עוד כמה זוגות נרגשים, החזקתי את ידה בתוך ידי. הרגשתי את הדופק המהיר במפרק כף ידה ואת החרדה שלה עולה ועולה. הבנתי אותה ללא מילים ולחצתי את ידה בעדינות. זוג יצא, וזוג אחר נכנס. רובם יצאו מהבדיקה בחיוך. קיוויתי שגם אנחנו נצא מהבדיקה מאושרים, לפחות לעת עתה.

אחרי זמן ממושך נכנסנו למשרדו של הרופא, אדם כסוף שיער שקרחת מתחילה לבצבץ בקודקודו, והוא הזמין אותנו לשבת מולו. "אני רואה שעברתם הפסקת היריון בשל מום בעובר," אמר בקול אבהי, תוך שהוא מתבונן במחשב. "המום לא היה גנטי, ולכן הסיכון שיחזור קטן מאוד ושווה לסיכון אצל זוגות אחרים. עם זאת, טוב שבאתם למעקב. חשוב מאוד להקפיד על המעקב אחרי ההיריון הזה."

קולו נסך בנו ביטחון, ואֹהַב ואני ישבנו דוממים והקשבנו לו. הרופא ביקש מאֹהַב שתשכב על מיטת הטיפולים ותחשוף את בטנה. עמדתי לצידה והחזקתי את ידה. הרופא מרח את מתמר האולטרסאונד בג'ל והחל להעביר אותו על בטנה. הוא הפנה אלינו את המסך, כך שגם אנחנו נוכל לראות. תוך כדי פעולה הוא מלמל: "הנה המוח, הלב — שני חדרים ושתי עליות, עמוד השדרה, הריאות, איברי העיכול, הכליות, הרגליים ועשר אצבעות, הידיים ועשר האצבעות, מערכת המין. אתם רוצים לדעת את מין העובר?" שתקנו רגע והנהנו. "זאת נקבה, העוברית שלכם בסדר גמור. כפי שזה נראה היום, כל המערכות תקינות," הוסיף בקול נמוך ומרגיע.

"את רואה," אמרתי לאֹהַב אחרי שקיבלנו את המכתב המסכם את סקירת המערכות ויצאנו בחיוך ממשרדו. "הכול בסדר."

אֹהַב חייכה, ורק לאחר מספר רגעים דיברה. "אני רוצה להאמין שכך יימשך, אבל אני עדיין חשה חרדה עצומה. אחרי שחזרנו לבית ולשגרה, אני רוצה להאמין שנהיה משפחה מאושרת."

לאחר שהתעוררה משנת הצוהריים, אֹהַב סיפרה לי על חלום שחלמה: "ראיתי את עצמי מחזיקה תינוקת, התינוקת נראתה לי לגמרי בסדר. החזקתי אותה בחוזקה בזרועותיי, פחדתי שמישהו עלול לקחת אותה ממני. הרחקתי אותה מעט מפניי והסתכלתי בה היטב. ראיתי שבטנה נפוחה מאוד. קראתי לך ואמרתי: 'צריך לקחת אותה לבית החולים למיון. משהו ממש לא בסדר איתה!'

"צחקתָ ואמרת: 'הכול בסדר, את לא רואה?' הסתכלתי בה שוב וראיתי שהבטן שלה לא נפוחה ושהיא נראית בסדר. בשלב הזה התעוררתי, אבל החרדה שהרגשתי בחלום לא עזבה אותי."

"אֹהַב," ליטפתי אותה ואמרתי בכל החמלה שיכולתי לגייס, "את צריכה להקשיב לקול ההיגיון. הרופא אמר שהכול בסדר. אם תמשיכי להרגיש ככה, אולי כדאי שנלך לרופא ונבקש ממנו משהו להרגעה בשבילך."

"אני חוששת לקחת כדורים ולפגוע בתינוקת," התנגדה אֹהַב. "אני אנסה להירגע בדרכים אחרות."

בטיפול נמרץ ילדים, אחרי שנרגעתי מעט, התקשרתי לחמותי, אימה של אֹהַב, וסיפרתי לה מה קרה. היא נשמעה מודאגת מאוד והגיבה, כמוני, בבהלה. היא הבטיחה שתעזוב את העבודה ותגיע לבית החולים באוטובוס הראשון.

התיישבתי ליד מיטתה של אלמה, התבוננתי בבתי הישנה. כל כך זעירה נראתה במיטת בית החולים. רחמים מילאו אותי. חשתי כאב נורא. כל כך קטנה וכבר צריכה לסבול סבל כזה!

התקשיתי לעצור את עצמי ולשבת בשקט. הרגשתי בוער מכעס ומתדהמה: איך אֹהַב נתנה לזה לקרות?

אבל לא היה לי למי להפנות את הכעס, כי אֹהַב נעלמה.

עוד על הספר

  • הוצאה: קינמון
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 27 דק'
אוהב בשדרה דפנה סרדס

פרולוג

שדרות רוטשילד בתל אביב, שבע בבוקר. האנשים ממהרים לעבודתם. בשעת בוקר מוקדמת זו איש אינו מבחין בדמות היושבת בפינת הרחוב.

מרחוק היא נראית כמו שקית זבל גדולה, שחורה ומלאה, שמישהו שכח להשליך לפח האשפה. מי שיתקרב מעט יבחין בדמות היושבת על המדרכה, לבושה כולה שחור, סווטשרט עם קפוצ'ון שחור מכסה את פניה. היא לא מנסה לקבץ נדבות או ליצור קשר כלשהו עם העוברים והשבים. היא נראית מנותקת ואינה מתאימה לסביבתה.

מי שיתקרב עוד קצת ויציץ בפניה, יבחין באישה צעירה ויפה, שהבעת פניה מיוסרת.

בקושי ניתן לראות את שאריות יופייה תחת הלכלוך הרב שעל פניה. מי שיביט עמוק לתוך עיניה הכחולות העצובות, יגלה אישה צעירה שאולי עברה חוויות קשות מאוד.

גם לאנשים המגלים מעט סקרנות ומציצים לכמה שניות בפניה, היא אינה מגיבה. גם כשפונים אליה בדברים, היא אינה עונה. מי האישה הזאת? מה היא עברה? את מי עזבה? מי נטש אותה או נעלם מחייה והשאיר אותה ללא כלום?

שאלות אלה ואחרות אפילו לא עוברות בראשם של העוברים והשבים. הם עסוקים בחייהם ואינם מתעניינים בחסרת הבית.

פרק 1.

אֹהַב

מה עשיתי? מה עשיתי? נתקפתי בהלה עצומה. איפה אני? היכן אלמה? מחשבות הסתחררו בתוכי. התקשיתי להבין מה קרה לי. גופי תפקד אך ללא שליטה. רגליי נשאו אותי מעצמן בלי לדעת לאן. רצתי ברחובות העיר במכנסי פיג'מה ובסווטשרט, זיעה נטפה ממני, שערי היה סתור ופרוע. לא הפסקתי למלמל ולרוץ.

הרגשתי נרדפת. חששתי שהמשטרה מצאה את אלמה, והם רודפים אחריי ומנסים לעצור אותי. ניסיתי להציל אותה, רציתי לצעוק לעברם, אבל הייתי חנוקה. התנשמתי בכבדות וחשתי מועקה בחזה. חששתי שאני עומדת לחטוף התקף לב. הדופק שלי השתולל, הייתי מבוהלת, אף פעם לא רצתי כך.

עצרתי לרגע בפינת רחוב, ונשמתי בכבדות דקה ארוכה. לאחר שהסדרתי את נשימתי והמשכתי לרוץ, שמעתי קול מאחוריי: "אֹהַב, לאן את רצה? לאן את בורחת?"

הסתובבתי לאחור. עשרות אנשים רדפו אחריי. הגברתי את קצב הריצה שלי ככל שיכולתי, והמשכתי במנוסתי. חשתי בדידות הולכת וגוברת. איש אינו מבין מה עשיתי. בזכותי אלמה נשארה בחיים!

בכל פעם שהסבתי את ראשי לאחור, ראיתי עוד ועוד אנשים שהצטרפו לרודפים אחריי. במבט מהיר יכולתי לזהות פנים מוכרות, אך לא זכרתי מי הם. החלוקים הלבנים הסגירו אותם. זיהיתי גם את לובשי המדים, השוטרים שרצו לעצור אותי. על מה? כל פשעי היה שניסיתי להציל את בתי!

נסתי על חיי והייתי כל כך מבוהלת שלא יכולתי לעצור. עברתי רחובות רבים שלא הכרתי ולא התעכבתי לבדוק את שמם. לא הייתי בטוחה לאיזו עיר הגעתי, אך לפי הרחובות שעברתי ניחשתי שזו עיר.

עכשיו שמעתי את קולה של אימי קורא לי: "אֹהַב, רגע, עצרי!"

עצרתי להסדיר את נשימתי. הסתובבתי לאחור, אך לא זיהיתי את מבטה החומל של אימי. חשבתי לעצמי שמי מהרודפים חיקה את קולה בתקווה שאעצור. פחדתי מאוד. הרודפים נעשו יותר ויותר מתוחכמים וניסו לעצור אותי בכל דרך.

לפתע ראיתי ממרחק את ליבי. ליבי! עומדת שם לבדה כאילו מחכה שאבוא ואאסוף אותה לזרועותיי. ליבי חיה! שמחה ופליאה מילאו את ליבי. לרגע שכחתי שאני בורחת, וחשתי לעברה כדי לאסוף אותה בזרועותיי ולהבטיח לה שלעולם לא אעזוב אותה. אך ככל שהתקרבתי אליה, ליבי נמוגה. חשתי אכזבה עמוקה ועצב. רציתי לתקן את מה שקרה ולא הצלחתי.

הרודפים התקרבו קרוב כל כך, עד שאחד מהם הושיט את זרועו ותפס אותי בידי. השתוללתי, השתחררתי מידו והמשכתי לברוח. הגעתי לפינת רחוב שממנה התפצלו שלושה רחובות. התקשיתי לבחור, אך הדחיפות הניעה אותי לבחור ברחוב שבו הייתה שדרת עצים רחבה. כך אוכל להסתתר בבוא הצורך מרודפיי. חשתי שאיני יכולה יותר לרוץ. התעייפתי מאוד. הייתי עדיין מבוהלת מאוד. היה עליי למצוא מסתור מתאים, כדי שהרודפים ימשיכו לרוץ בלעדיי. חיפשתי עץ רחב דיו להסתתר מאחוריו או בתוכו. מצאתי עץ תות בפינת הרחוב, טיפסתי עליו והסתתרתי בו.

ישבתי בין הענפים בשקט. נשמתי בכבדות וחששתי שמישהו ישמע את נשימותיי. החזרתי מבטי לעבר קבוצת הרודפים עד שהם נעלמו מעיניי. קולות של ילדים ששיחקו לרגלי העץ נישאו מעלה לעברי. נזכרתי איך ישבתי בילדותי על עץ תות רחב־עלווה עם חברה טובה, ושם סיפרנו זו לזו סודות על עצמנו. כעת הרגשתי בדידות עצומה. לאיש לא אכפת ממני.

לאחר שעה ארוכה שוב הבטתי לצדדים, ורק כשהייתי בטוחה שהרודפים אינם בעקבותיי, ירדתי מהעץ. יחד עם הבלבול והבהלה הרגשתי גאווה. אין כמוני! איך הצלחתי לברוח מלובשי המדים ומהאנשים שהצטרפו למרדף אחריי. גיליתי בעצמי כוחות־על.

הגעתי לתחנת האוטובוס, והאוטובוס עצר לידי. החלטתי לעלות עליו מבלי לדעת מה יעדו. פשפשתי בכיסיי ומצאתי כרטיס רב־קו. שילמתי לנהג וחיפשתי מקום פנוי בסופו של האוטובוס. התיישבתי מכונסת בספסל האחורי. רציתי להתקשר ללב לעזרה, אך נזכרתי שלא לקחתי איתי טלפון.

אל האוטובוס עלה אדם שנראה לי חשוד, גבוה ונאה, חמוש במשקפי שמש, לבוש מעיל ארוך וחם שלא תאם את העונה. הוא הפחיד אותי. שוב הרגשתי בדידות ואימה. לא משנה לאן אלך, תמיד יהיה מי שירדוף אחריי, ואיך אוכל להוכיח שלא עשיתי דבר, שרק רציתי להציל את אלמה?

מיהרתי לרדת מהאוטובוס, הגעתי לשדרת עצים רחבה, הלכתי לאורכה, קראתי את השלט שניצב שם והבנתי שהגעתי לשדרות רוטשילד. חיפשתי ספסל פנוי, ומשמצאתי, התיישבתי עליו באנחת רווחה.

פרק 2.

לב

הגעתי למשרדי בבוקר. אֹהַב נשארה בבית עם אלמה. אתמול היה לנו יום נפלא. קילחנו אותה יחד ושרנו לה שירים. הקול של אֹהַב היה כל כך צלול ונעים לאוזן, שהצטערתי שהמים התקררו ושהיינו צריכים להוציא את אלמה מהאמבטיה. היה לי קשה לעזוב אותן הבוקר, אבל עליי לעבוד. מילדות אני מכיר את תחושת המחויבות הזאת, ובטח עכשיו, כשעליי לפרנס את אשתי ובתי.

הכנתי לעצמי קפה, פתחתי את היומן ועברתי על המשימות שלי. היו מתוכננות לי מספר פגישות, אבל הפגישה בשעה עשר הייתה החשובה ביותר, פגישה כמעט גורלית בשבילי. כבר זמן־מה אני רוצה לבקש קידום, וחשוב לי להראות למנהלים שאני ראוי לכך. לכן כשעמיתי היה צריך להציג היום פרויקט חשוב, רציתי להיות בקיא בהצעה ולהכין שאלות שמעידות על בקיאות ורצינות.

הייתי כל כך מרוכז, שלא שמתי לב שאני מאחר לישיבה. אספתי את חפציי ומיהרתי לחדר הישיבות. כשנכנסתי, מלמלתי מלמולי התנצלות והתיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי. הקשבתי לחברי המציג את הפרויקט וחייכתי אליו כדי לעודד אותו. התבוננתי בדף שבו כתבתי את השאלות וחיכיתי שיסיים. לפתע הבחנתי כי מתקשרים אליי ממספר לא מוכר. זו בטח טעות. אם מישהו צריך אותי, הוא יתקשר שוב. המטלפן התקשר שוב ושוב, והחלטתי לצאת לרגע ולברר את העניין.

התנצלתי, יצאתי מהחדר והתקשרתי בחזרה. קיבלתי מענה קולי: "מרכז רפואי שיבא, שלום. למחלקה פנימית נא הקש אחת."

ניתקתי. מה פתאום התקשרו אליי מבית החולים? התחלתי לדאוג. אולי קרה משהו לאמא שלי?

לא חזרתי לחדר הישיבות, ואכן, כעבור זמן קצר התקשרו שוב. קול רך של אישה דיבר אליי: "...לב מדבר? אתה האבא של התינוקת?"

"איזו תינוקת?" הייתי מבולבל. "משהו קרה לאלמה?"

"אתה גר בסוקולוב שלושים ושבע?" הוסיפה וחקרה האישה.

"כן," נשטפתי זיעה קרה. "מה קרה לאלמה?"

"השכנים מצאו את התינוקת שלך מוטלת על מדרכה ליד הבניין. הם הזעיקו את מד״א. היא הגיעה אלינו במצב קשה. בוא מייד, היא בטיפול נמרץ ילדים."

"ואיפה אֹהַב, אשתי?" שאלתי. אבל האישה כבר ניתקה את השיחה.

הבטתי לעבר חדר הישיבות שבו הציג עמיתי את הפרויקט שלו. אלמה בבית חולים, שיננתי לעצמי ומיהרתי למשרדי. לקחתי את הארנק ואת מפתחות הרכב ונסעתי במהירות לבית החולים. כל הדרך מלמלתי לעצמי: "רק שתחיה, רק שתחיה." פחד גדול מילא את ליבי. מעולם לא פחדתי כך. שאלות רבות ללא מענה טרדו את מוחי. אלמה, התינוקת הקטנה שלי, נמצאת במצב קשה? מה קרה לה? היא נשארה עם אֹהַב, מדוע אֹהַב לא שמרה עליה? מה קרה לאֹהַב?

הגעתי לבית החולים. החניה הייתה מלאה. התמלאתי כעס כשהתקשיתי למצוא חניה, וקיללתי בשקט למרות שהייתי לבד ברכב. לאחר כמה סיבובים שארכו זמן רב, מצאתי מקום חניה. למרות המזגן שפעל ברכב, הייתי שטוף זיעה. רצתי לפתח בית החולים ושאלתי במודיעין, מתנשף: "איפה טיפול נמרץ ילדים?"

האיש בקבלה הסביר לי איך להגיע למחלקה, ומיהרתי לשם.

"התקשרו אליי... הבת שלי... התינוקת... נמצאת כאן," אמרתי לאחות בקבלה, ללא אוויר.

"שב בבקשה," אמרה האחות. "תכף יגיע הרופא וידבר איתך."

"בבקשה, אני צריך לראות אותה!" אמרתי כמעט בתחינה, אך האחות חזרה ואמרה בקשיחות: "חכה לרופא."

כעבור זמן שנראה לי כנצח יצא אליי הרופא. "אני דוקטור לווינסון, מנהל טיפול נמרץ ילדים."

"מה קרה לבת שלי?" קמתי ממקומי ושאלתי בדאגה.

הרופא הורה לי לשבת והתיישב לידי. הוא התבונן בי במבט רציני רגע לפני שדיבר. "אני מבין שאתה דואג."

"כמובן," התפרצתי.

הוא המשיך לדבר בלי להתייחס להתפרצותי: "אנחנו לא יודעים איך זה קרה, אך התינוקת שלך נמצאה מוטלת על המדרכה ליד הבניין שלכם. היא הגיעה אלינו ללא הכרה, עם שברים רבים בגופה הקטן. היא עברה ניתוח. ייצבנו את מצבה, כעת היא מונשמת ומורדמת. אתה רוצה לראות אותה?" שאל לפתע ברכות.

"כן, בבקשה," אמרתי. הייתי נסער מאוד ומפוחד.

הרופא הוביל אותי לאלמה. במיטה קטנה ישנה בתי התינוקת, מחוברת לצינורות רבים. ראיתי אותה מחוברת לצינור הנשמה, הבטן הקטנה שלה עולה ויורדת. דאגה וחרדה עלו בי למראהָ. "איפה אֹהַב? היא הייתה אמורה לשמור עליה!"

לאחר מכן הגיעו שוטר ושוטרת. הם תחקרו אותי, אך לא ידעתי דבר.

"איפה אֹהַב?" שאלתי.

השוטרים משכו בכתפיהם. "אֹהַב נעלמה," אמרה השוטרת. "כשהגענו לדירה, היא לא הייתה שם או בקרבת התינוקת."

הסתובבתי בחדר באי־שקט. חשתי שהדם עולה לי לראש, היה לי חם. הדופק שלי דהר. איך אֹהַב נתנה לזה לקרות?

כשאֹהַב הייתה בהיריון עם אלמה, הקפדנו על ביקור דו־שבועי אצל רופאת הנשים שלה. אֹהַב חשה חרדה לפני כל ביקור, ויצאה ממנו כמנצחת, כאשר התברר לנו שהעובר שלנו גדל ושהכול נראה תקין. סקירת מערכות מאוחרת נקבעה לשבוע עשרים וארבע. בדרך לסקירה אֹהַב תיארה בפניי איזו לידה הייתה רוצה ואיך הייתה רוצה שאסייע לה.

הקשבתי לה רוב קשב ואמרתי: "אֹהַב, את יודעת שאני תמיד איתך."

אֹהַב אמרה: "אני מודה על מזלי הטוב שמצאתי אותך!" הגענו למרפאה, יצאנו מהמכונית ואֹהַב אמרה לי: "תראה."

"מה?" שאלתי.

"הרגליים שלי רועדות."

הבטתי בה רגע, שתקתי ואז חיבקתי אותה חיבוק ממושך וחם. "אני יודע שאת פוחדת," אמרתי לה, למרות שהייתי בעצמי בסערת רגשות, שאותה ניסיתי להסתיר. "אנחנו יחד בכל דבר, ואנחנו נסיים את ההיריון בהצלחה. שמעת מה אמרו הרופאים. המום בעוברית בהיריון הקודם היה מקרי, ולא סביר שיקרה שוב."

"קשה לי," אמרה אֹהַב.

בזמן שחיכינו בתור עם עוד כמה זוגות נרגשים, החזקתי את ידה בתוך ידי. הרגשתי את הדופק המהיר במפרק כף ידה ואת החרדה שלה עולה ועולה. הבנתי אותה ללא מילים ולחצתי את ידה בעדינות. זוג יצא, וזוג אחר נכנס. רובם יצאו מהבדיקה בחיוך. קיוויתי שגם אנחנו נצא מהבדיקה מאושרים, לפחות לעת עתה.

אחרי זמן ממושך נכנסנו למשרדו של הרופא, אדם כסוף שיער שקרחת מתחילה לבצבץ בקודקודו, והוא הזמין אותנו לשבת מולו. "אני רואה שעברתם הפסקת היריון בשל מום בעובר," אמר בקול אבהי, תוך שהוא מתבונן במחשב. "המום לא היה גנטי, ולכן הסיכון שיחזור קטן מאוד ושווה לסיכון אצל זוגות אחרים. עם זאת, טוב שבאתם למעקב. חשוב מאוד להקפיד על המעקב אחרי ההיריון הזה."

קולו נסך בנו ביטחון, ואֹהַב ואני ישבנו דוממים והקשבנו לו. הרופא ביקש מאֹהַב שתשכב על מיטת הטיפולים ותחשוף את בטנה. עמדתי לצידה והחזקתי את ידה. הרופא מרח את מתמר האולטרסאונד בג'ל והחל להעביר אותו על בטנה. הוא הפנה אלינו את המסך, כך שגם אנחנו נוכל לראות. תוך כדי פעולה הוא מלמל: "הנה המוח, הלב — שני חדרים ושתי עליות, עמוד השדרה, הריאות, איברי העיכול, הכליות, הרגליים ועשר אצבעות, הידיים ועשר האצבעות, מערכת המין. אתם רוצים לדעת את מין העובר?" שתקנו רגע והנהנו. "זאת נקבה, העוברית שלכם בסדר גמור. כפי שזה נראה היום, כל המערכות תקינות," הוסיף בקול נמוך ומרגיע.

"את רואה," אמרתי לאֹהַב אחרי שקיבלנו את המכתב המסכם את סקירת המערכות ויצאנו בחיוך ממשרדו. "הכול בסדר."

אֹהַב חייכה, ורק לאחר מספר רגעים דיברה. "אני רוצה להאמין שכך יימשך, אבל אני עדיין חשה חרדה עצומה. אחרי שחזרנו לבית ולשגרה, אני רוצה להאמין שנהיה משפחה מאושרת."

לאחר שהתעוררה משנת הצוהריים, אֹהַב סיפרה לי על חלום שחלמה: "ראיתי את עצמי מחזיקה תינוקת, התינוקת נראתה לי לגמרי בסדר. החזקתי אותה בחוזקה בזרועותיי, פחדתי שמישהו עלול לקחת אותה ממני. הרחקתי אותה מעט מפניי והסתכלתי בה היטב. ראיתי שבטנה נפוחה מאוד. קראתי לך ואמרתי: 'צריך לקחת אותה לבית החולים למיון. משהו ממש לא בסדר איתה!'

"צחקתָ ואמרת: 'הכול בסדר, את לא רואה?' הסתכלתי בה שוב וראיתי שהבטן שלה לא נפוחה ושהיא נראית בסדר. בשלב הזה התעוררתי, אבל החרדה שהרגשתי בחלום לא עזבה אותי."

"אֹהַב," ליטפתי אותה ואמרתי בכל החמלה שיכולתי לגייס, "את צריכה להקשיב לקול ההיגיון. הרופא אמר שהכול בסדר. אם תמשיכי להרגיש ככה, אולי כדאי שנלך לרופא ונבקש ממנו משהו להרגעה בשבילך."

"אני חוששת לקחת כדורים ולפגוע בתינוקת," התנגדה אֹהַב. "אני אנסה להירגע בדרכים אחרות."

בטיפול נמרץ ילדים, אחרי שנרגעתי מעט, התקשרתי לחמותי, אימה של אֹהַב, וסיפרתי לה מה קרה. היא נשמעה מודאגת מאוד והגיבה, כמוני, בבהלה. היא הבטיחה שתעזוב את העבודה ותגיע לבית החולים באוטובוס הראשון.

התיישבתי ליד מיטתה של אלמה, התבוננתי בבתי הישנה. כל כך זעירה נראתה במיטת בית החולים. רחמים מילאו אותי. חשתי כאב נורא. כל כך קטנה וכבר צריכה לסבול סבל כזה!

התקשיתי לעצור את עצמי ולשבת בשקט. הרגשתי בוער מכעס ומתדהמה: איך אֹהַב נתנה לזה לקרות?

אבל לא היה לי למי להפנות את הכעס, כי אֹהַב נעלמה.