הקדמה
למה כתבתי את הספר?
"האמת אינה מתהווה במחשבות ושוכנת שם,
אלא קורמת עור וגידים במעשים"
(צ'יסלה מילוש)
"רק אלוהים יודע להבדיל בין הצלחה לכישלון
בזמן אמת"
(אנטון צ'כוב)
"בארצנו השקר נעשה לא רק קטגוריה של המוסר,
כי אם גם עמוד התווך של הציוויליזציה"
(אלכסנדר סולז'ניצין)
״הברירה לא היתה מעולם בין פתרון עם צרות ופגעים לבין פתרון ללא צרות ופגעים. כי אם בין צרות ופגעים - עם פתרון לצרות ופגעים - ללא פתרון.״
(משה שרת)
הספר שבידיכם עוסק בטרור וברדיקליזם, תוך התמקדות באש"ף כדוגמה. אש"ף מוגדר כארגון טרור, אך אמנתו המדינית חותרת להקמת מדינה ואינה מטיפה לרצח יהודים כאידאולוגיה, ולכן אפשר לקיים עימו משא ומתן. מנגד, חמאס דוגל באופן חד־משמעי בהשמדת היהודים עד האחרון שבהם.
ארגוני טרור דומים לאש"ף פעלו גם באירלנד, במרוקו, באלג'יריה ועוד. הבריטים היו מוכנים להגיע לשלום עם כל יריביהם, למעט האירים, שביצעו בהם טבח ללא רחם. למרות זאת כיום אירלנד ואנגליה משגשגות ויש ביניהן שלום קונסטרוקטיבי - עדות לכך שפיוס אפשרי, לפחות מול אש"ף.
הספר מציג את הטיעון הזה לצד דעות נוספות, באמצעות ראיונות. מכוני מחקר המצוטטים בספר, אשר מנתחים את רחשי הלב של הפלסטינים, מצביעים על מגמה ברורה: חינוך בלתי פורמלי בעברית והשקעה בהשכלה גבוהה, מתוך הבנה שישראל היא גורם יציב וחזק שיש ללמוד כיצד לחיות לצידו. מסר זה נכון גם עבורנו.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ', המצוטט בספר, טען כי קיימות שתי אפשרויות: מלחמה עד חורמה או ניהול משא ומתן להקמת שתי מדינות מול אש"ף, תוך התניה של פירוז וערבויות מצד מדינות ערב הידידותיות יותר, כמו ירדן ומצרים, ואולי בעתיד גם סעודיה, סוריה ולבנון.
מלחמה עד חורמה אינה פתרון בר־קיימא. מצב שבו אזרחים משלמים מיסים, משרתים במילואים, מקריבים את חייהם להגנת הארץ, בעוד אחרים פטורים משירות בתמורה לקולות פוליטיים וסוחטים כלכלית את השילטון המרכזי, הוא בלתי נסבל. בסופו של דבר אנו אולי שואפים לשלום עם השוויצרים, אך בראש ובראשונה זקוקים לשלום עם הפלסטינים.
כדי להשיג זאת אנו זקוקים למנהיג אמיץ, חכם והגון, אך למרבה הצער, כיום אלה שלושה אנשים שונים.
מבוא
האלימות מלווה את האנושות מאז ומעולם, וימי הטרור הפוליטי הם כימי המאבקים הפוליטיים. נדמה כי לעיתים השניים שלובים זה בזה.
העיסוק באלימות ובטרור בהקשר של אש"ף הוא למעשה עיסוק במציאות חיינו. זוהי משימה מורכבת המלווה בתחושות סותרות: מצד אחד היא מעוררת פחד ואימה, ומצד אחר - עניין, סקרנות ובמקרים מסוימים אפילו הזדהות פוליטית.
אש"ף מעורר עניין עולמי. בעיני רבים הוא מייצג מאבק לאומי לשחרור, ובקרב חלקים נרחבים בחברה המערבית הוא אף נתפס כלגיטימי. עם זאת, עבור רבים אחרים אש"ף הוא מקור לחשש ולאיום ממשי. נקודת המפגש הזו, בין הפחד להזדהות, היא זו שהופכת את תופעת אש"ף למורכבת כל כך.
כמי שחי במציאות הישראלית, הרצון להבין לעומק את אש"ף מלווה אותי יום־יום; אינני בוחן את הארגון רק מבחינה תאורטית, אלא גם נוגע בסוגיות המעסיקות אותי כאדם וכיהודי, שחווה את הקונפליקט בין הצורך בהתגוננות ובין הניסיון להבין את הדברים לגופם.
הספר מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
1. החטיבה הראשונה עוסקת באלימות, בטרור ובלוחמת גרילה.
2. החטיבה השנייה עוקבת אחר התפתחותו של אש"ף דרך פריזמת הרדיקליזם המהפכני, שממנו נובעות טקטיקות גרילה ובכללן הטרור כמרכיב דומיננטי.
3. החטיבה השלישית עוסקת בהתעצמות, בקונספציה ובניתוח המאפיינים המרכזיים של הטרור ושל הרדיקליזם, ודן בשאלה אם אש"ף הוא יישום של מודל זה או שמא תופעה ייחודית.
אש"ף, שהוקם בשנת 1964, אומנם פועל כיום בצל הרשות הפלסטינית ופת"ח, אולם מעמדו המיוחד כישות עכשווית ולא כפרק סגור בהיסטוריה יוצר אתגר משמעותי: שינויים בפעילותו מתועדים באופן מתמיד - בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט - אולם לעיתים קרובות הם ממוקדים באירועים מיידיים ונקודתיים. התוצאה היא תמונה חלקית ולעיתים מעוותת שמקשה את ההבחנה בין העיקר לטפל.
אוטוסטרדת המידע שמאפיינת את ימינו מחייבת מעקב יום־יומי קפדני, שכן ההיסטוריה והאידאולוגיה מתמזגות לעיתים לבלי היכר; האידאולוגיה מעצבת את העבר, והעבר משמש בסיס לאידאולוגיה.
השאלה המרכזית, שנותרת ללא מענה חד־משמעי לאורך הדיון כולו, היא מהו מקומו של הטרור בתמונה הגדולה; האם הוא אסטרטגיה או טקטיקה? האם הוא אמצעי להשגת מטרות, מטרה בפני עצמה, אידאולוגיה שלמה או שמא כורח המציאות, על רקע נסיבות פוליטיות וחברתיות מורכבות?
טרור הוא אסטרטגיה הננקטת על ידי גורמים חלשים, שמשקפת פערי כוחות משמעותיים בינם ובין מדינה ריבונית. פער זה מאפשר להם לעיתים לשתק מדינות גדולות ועשירות במשאבים צבאיים אדירים, בדיוק כפי שאפשר להתגבר על חולשה פיזית באמצעות תחכום ותחבולה. הטרוריסטים מנצלים מסורות משפטיות ותרבותיות שמאפיינות מדינות דמוקרטיות - אלה המדגישות איפוק והגינות והרואות בקדושת החיים ערך עליון - ומנסים להכתיב ליריביהם כיצד להגיב.
אחת מאסטרטגיות הטרור היא לנצל את המתח בין חירות ובין סדר, שטבוע בכל חברה דמוקרטית ושהוא חלק בלתי נפרד מהעידן המודרני. במעשיהם, הטרוריסטים שואפים לשחרר אסירים שנשפטו כחוק, לכפות מדיניות חדשה ולעיתים אף לשנות את הסדר החברתי הקיים. בכך הם פוגעים בסמכותו של השלטון, כלומר במסגרת הדמוקרטית שמייצגת את העם. מדובר בקומץ אנשים שמתנגדים לסדר הקיים ומשוכנעים שהם פועלים להשגת מציאות טובה וצודקת יותר.
הטרור הוא אלימות שנועדה לזרוע פחד. באמצעות הפחד הזה הטרוריסט מקווה להשפיע על גורם שלישי ולהביא אותו לכדי פעולה שעולה בקנה אחד עם מטרתו של הטרוריסט. בעוד שחייל פועל בדרך כלל על מנת לשמר את הסדר הקיים, הטרוריסט פועל באופן פרדוקסלי: הוא מבצע מעשים שתוצאותיהם המיידיות אינן בהכרח רצויות עבורו.
לדוגמה, הטרוריסט עשוי לירות באדם מסוים לא משום שהוא מבקש את מותו, אלא כדי לעורר תגובה ברוטלית מצד רשויות השלטון שתיצור שינוי בתנאים הפוליטיים באופן שיקל על גורמים מהפכניים לפעול להפלת הממשלה. כך, הרצח הופך לכלי אסטרטגי - חלק ממערכת שלמה שנועדה לערער את הסדר הקיים.
מהם שורשיה של אסטרטגיית הטרור? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק א.
עם השינויים שחלו במהות המלחמה במרוצת השנים השתנתה גם הגדרתה. בעבר הוגדרה מלחמה כסכסוך שמתקיים בין מדינות ריבוניות וצבאות סדירים. כיום המונח מלחמה מתייחס לסכסוכים מסוגים שונים, ובהם מלחמת גרילה - עימותים שלעיתים מעורבים בהם אזרחים הפועלים להפלת משטר קיים, מקומי או זר, שנתמך על ידי צבא סדיר.
מלחמת גרילה היא בראש ובראשונה תנועה פוליטית. אף שבמקרים מסוימים פעולותיה נושאות השפעה צבאית משמעותית, כפי שאירע בווייטנאם, במקרים רבים אחרים מטרתה אינה אלא לשמש מנוף להשגת תמיכה פוליטית. באלג'יריה, לדוגמה, הצרפתים נסוגו לא משום שלא יכלו לנצח מבחינה צבאית, אלא משום שמעמדם הפוליטי נעשה בלתי נסבל. דינמיקה דומה התקיימה במאבק המחתרות היהודיות נגד הבריטים בארץ ישראל ומאוחר יותר בפעולות אש"ף, שיעדן היה עוצמה פוליטית ולא ניצחון צבאי.
בישראל הייתה נטייה להעריך מחבלים פלסטינים על פי הישגים צבאיים, עד אשר נאומו של יאסר ערפאת על בימת האו"ם העיד על הצלחתם המדינית. הצלחה זו באה לידי ביטוי בכך שמספר המדינות המכירות בצדקתן של תביעות אש"ף עלה בהרבה על אלו המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
כמו כל מלחמה, גם מלחמת גרילה שואפת לניצחון, אך ההבדל העיקרי טמון באמצעים. מאחר שלוחמי גרילה אינם מצוידים דיים כדי לפגוע בצבא היריב בצורה פיזית משמעותית, הם מתמקדים בהשפעה על רוחו. משום כך, תנועות גרילה מייחסות חשיבות רבה לאינדוקטרינציה, לתעמולה וללוחמה פסיכולוגית.
גרילה היא נשקו האופייני של החלש. אומנם לא כל חלש נוקט מלחמת גרילה, אך ברור כי הצד החזק אינו נזקק לצורת לוחמה זו. עבור חלשים שאין להם די כוח לבצע הפיכה מוצלחת, הגרילה מאפשרת תקיפה ולא רק התגוננות. לראיה, הדמויות המרכזיות שהפעילו מלחמת גרילה לאורך ההיסטוריה החלו בעמדת נחיתות מוחלטת: לורנס איש ערב פעל במהלך מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי, כשהוא משלב יכולות צבאיות, פוליטיות ודיפלומטיות; מאו טסה־טונג, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין, יישם אידאולוגיה מרקסיסטית בשילוב עם לוחמת גרילה; הו צ'י מין, מנהיג צפון וייטנאם, הצליח לסלק את השלטון הצרפתי ולבסס שלטון סוציאליסטי; אחמד בן בלה, מנהיג המאבק לשחרור אלג'יריה, פעל נגד הצרפתים באמצעות טרור; ופידל קסטרו, מנהיג המהפכה הקובנית, הפך את קובה לקומוניסטית והצליח לעמוד מול ארצות הברית במאבק "מפרץ החזירים". דמויות אלו, שהחלו את דרכן בפעילות מצומצמת, הצליחו להשיג השפעה פוליטית רחבה באמצעות לוחמת גרילה.
מה מאפיין את לוחמת הגרילה ומהם שלביה? שאלה זו תיבחן בפרק ב.
כל תוכנית אסטרטגית להתמודדות ארוכת־טווח עם הטרור הבין־לאומי חייבת לחצות את גבולות המדינה ולהתמקד בגיבוש תגובה בין־לאומית. את יכולתה של הקהילה הבין־לאומית להתמודד עם התופעה יש לבחון על רקע עולם שבו האלימות מעבר לגבול משמשת אמצעי של מדינות, ארגונים וקבוצות קטנות.
בשנים האחרונות ניכרת התרחבות משמעותית בפעילות הטרור הבין־לאומי. תנועות טרור רבות פיתחו שיטות פעולה גלובליות, כיוונו פגיעותיהן למטרות מחוץ לגבולותיהן ואף יצרו קשרים עם ארגוני טרור אחרים. למרבה הצער, עד כה לא נוצר שיתוף פעולה הדוק בנושא זה. האו"ם, בדומה לקודמו - חבר הלאומים - הוכיח את עצמו כחסר אונים בטיפול בתופעה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאו"ם משקף את עמדות המדינות החברות בו, ורבות מהן רואות בטרור אמצעי לגיטימי במאבק לשחרור לאומי או להשגת מעמד חברתי. מדינות כמו סין, ברית המועצות ומדינות ערביות מסוימות אף השתמשו בטרור דרך שליחים כאמצעי לכפייה פוליטית, ובעקבות זאת שוב ושוב מנעו את קידום הדיונים וההחלטות האפקטיביות לפעולה בין־לאומית נגד טרור.
המשפט הבין־לאומי, המבוסס על הסכמה רחבה בין מדינות, מתקשה לגבש תמימות דעים בנוגע להתמודדות עם הטרור. מדוע? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק ג.
הטרוריסטים שואפים להטריד את אויביהם באמצעות פגיעה במטרות סמליות שתעורר הד ציבורי נרחב. הטרור הוא מעין "תיאטרון" - אולם לא תרבותי ואומנותי, אלא כזה שזורע אימה ופחד. מטרתו להותיר רושם עמוק בקרב הציבור על מנת להפעיל לחץ על החברה ועל ההנהגה הפוליטית ולגרום לשינויים במדיניות, ובה בעת לשמור על מעמדו של הארגון בעיני תומכיו. כישלונות מהדהדים ולעיתים אפילו הצלחות מוגזמות עשויים לפגוע במורל הארגון, להבריח מתנדבים ולצמצם את כוחו. למשל, כישלון הטרוריסטים במוגדישו באוקטובר 1977 פגע משמעותית במורל שלהם וביכולתם לגייס מתנדבים חדשים. לעיתים נמנעו ארגונים מלקבל אחריות לביצוע פעולות טרור מחשש לנזק, למשל הפיצוץ בארון אחסון בנמל התעופה לה גרדיה שבניו יורק ב־1975, שגרם למותם של אחד־עשר בני אדם, או מזימות לפגוע באפיפיור פאולוס השישי.
מהי הדינמיקה המאפיינת את אסטרטגיית ההטרדה של הטרור ומהי יכולתה הפוטנציאלית? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק ד.
מכיוון שטקטיקת הטרור נובעת מאסטרטגיית הגרילה, לעיתים קל להתמקד בטרור עצמו ולהתעלם מהאסטרטגיה הרחבה והמתמשכת, שמתקדמת שלב אחר שלב לקראת יעדיה. נוסף על כך, הנטייה להיצמד לשיח על "טרור" לעיתים נוחה מבחינה פוליטית, על מנת להימנע מלהתעמת עם המיתוס הרומנטי של "מלחמת קודש" שנלווה לעיתים למושג "מלחמת גרילה". עם זאת, נטייה זו אינה מאפשרת לנו לראות את המהלך הכולל שמולו אנו ניצבים ואת הדרכים להתמודדות יעילה עימו. ישראל נוקטת גישה דומה ומפנה משאבים רבים לסיכול הטרור הערבי, אולם בפועל היא עומדת בפני מציאות שבה מספר הנציגויות של אש"ף ברחבי העולם גדול יותר ממספר השגרירויות הישראליות והתמיכה הבין־לאומית באש"ף הולכת וגוברת.
"המאבק המזוין", שהוא הליבה של אסטרטגיית הגרילה, עומד במרכז האידאולוגיה של הארגונים הפלסטיניים. גישה זו הנחתה את הפת"ח, הארגון הוותיק והבכיר שבהם, מראשית דרכו. בהתאם לכך, "המאבק המזוין" מופיע תכופות בכתבי הארגונים הפלסטיניים כשם נרדף ל"מהפכה הפלסטינית" כולה.
מרכזיותו של "המאבק המזוין" יוצרת מכנה משותף עקרוני בין הארגונים השונים, שבא לידי ביטוי ב"אמנה הפלסטינית" ובהחלטות אש"ף. הארגונים מדגישים את חשיבות "פריצת המהפכה", שמסמלת את הפעולה הצבאית הראשונה של הפת"ח בינואר 1965, כשלב בדרך למימוש יעדיהם.
כיצד, אם כן, אש"ף מביא לידי ביטוי את אסטרטגיית הרדיקליזם ואת טקטיקת הגרילה ברמה הרעיונית והמעשית? שאלה זו תידון בפרקים ה ו־ו.
לאורך הספר מובאים ראיונות עם אנשי צבא, מודיעין ומחקר, שחוו וחקרו לעומק את שדה היחסים, הזירות והמהלכים שבין ישראל לפלסטינים. הראיונות מציעים זווית ייחודית, מעשית ומחקרית, שמבוססת על עשרות שנות ניסיון. כמובן לא נפקד הדיון בטבח הנורא שאירע ב־7 באוקטובר 2023 ובמלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו, בדרום הארץ ובצפונה, שמרחיב את נקודת המבט על המציאות הרדיקלית שארגוני הטרור מביאים עימם - מציאות שבה האזור כולו שוקע בבוץ שקשה מאוד להיחלץ ממנו.
"ההיסטוריה מלמדת אותנו
שהאדם אינו למד דבר מההיסטוריה"
(הגל, 1810)
הטרור הוא רק קצה הקרחון, מסתיר מאחוריו אלמנטים משמעותיים שהם "המסה הקריטית" שמאחורי החלק הגלוי. הבעיה המרכזית היא שהטרור עצמו אינו בהכרח משקף טקטיקה של גרילה, ובוודאי אינו חושף את האסטרטגיה הרדיקלית העומדת בבסיסו.
המציאות שמולה אנו ניצבים היא של אסטרטגיה רדיקלית מהפכנית, שממנה נגזרת טקטיקה של גרילה, והביטוי המעשי הראשוני שלה הוא הטרור. דוגמאות להצלחת טרור במסגרת טקטיקת גרילה אפשר לראות במאבקים של הודו ואלג'יריה לשחרור, וכן בפעולותיו של בוקו חראם בניגריה, זמן רב לפני שיאסר ערפאת עלה לנאום באו"ם בשנת 1974.
קוצר הראייה של ישראל, המתמקדת בטרור כאמצעי טקטי בלבד ואינה מזהה אותו כחלק ממהלך גרילה רחב להשגת יעד מהפכני, משחק לידי אש"ף. בעוד ישראל מסכלת את מהלכי אש"ף באמצעים צבאיים, אש"ף מצליח להמיר אותם למהלכים מדיניים אלטרנטיביים, המניבים הישגים בזירה הבין־לאומית. יתרה מזאת, ככל שהתגובה הצבאית של ישראל ברוטלית יותר, כך ההישגים המדיניים של אש"ף ניכרים יותר.
בזירה המדינית, ישראל מוגבלת על ידי קונפליקטים פוליטיים בין ימין לשמאל שמונעים ממנה לנקוט יוזמה מדינית. מנגד, גם אש"ף מתמודד עם קשיים, בעיקר בנוגע למימוש רעיון "ממשלה גולה" והשגת הכרה הדרגתית מצד העולם - עד להכרזה אפשרית על מדינה פלסטינית על אפה ועל חמתה של ישראל.
המפתח למי שישיג יתרון טמון ביציאה מהקיפאון המדיני. ישראל, אם תתפוס את הטרור כסימפטום של תהליך כולל ולא רק כתופעה נפרדת, תוכל להיערך טוב יותר ולא להיות מופתעת כפי שקרה באוקטובר 2023, אז נחשפה במלואה הקונספציה המוטעית, שהובילה לשבר עמוק בעקבות הטבח הקשה ולמציאות דמונית שהתעצבה לאחר חג שמחת תורה.
אירועים אלו ייבחנו בהרחבה בפרק ז, שיעמוד על שורשיו של השבר ועל השלכותיו.
פרק א: שורש הטרור והמקור להשראתו
ברמת הפרט, האלימות היא כוח מזכך.
היא משחררת את האדם מתסביך הנחיתות שלו,
מן הייאוש ומחוסר המעש. כוח זה מסלק
את הפחד מלבבו ומחדש את כבודו העצמי,
ובכך משמש בסיס לטרור
(פראנץ פאנון, הפסיכולוג ממרטיניק,
שהיה לאידאולוג של המהפכה האלג'ירית)
הטרור, בכל צורותיו, מבוסס על מעשה של התנקשות (Assassination). יש המגדירים אותו כ"הריגה שאיננה רצח" ("Killing, no murder")1 או כ"רצח עריצים". רעיון זה, כשלעצמו, אינו חדש. מה שמייחד את התקופה המודרנית הוא המוטיבציה החדשה מאחורי "רצח העריצים" והציפיות הכרוכות בו.
שורשיו ההיסטוריים של "רצח העריץ"
רצח העריץ - השליט או המלך - קיים מאז ימי מלוכת המלכים והשליטים בעולם. הלגיטימציה לרצח כזה החלה לעלות לדיון בפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים, בעיקר בעקבות הקרע שנוצר בין דמותו של המלך כמשיח הכנסייה ונציג האל לבין המלך כשליט ארצי. סוגיה זו התחדדה במיוחד במהלך מלחמות הדת והרפורמציה במאה השש־עשרה, שם הפכה לרעיון מרכזי במחשבה המדינית של הכנסייה ושל מתנגדיה.
ייתכן שלא במקרה קיבל הרעיון ביטוי מפורש באנגליה במחצית המאה השתים־עשרה. ג'ון מסולסברי (1100–1180), פילוסוף אנגלי, תיאר את העריץ כמי ש"מדכא את העם ומבסס את שלטונו על אלימות". את העריצות הוא הגדיר כ"מעשה התנקשות בחוק, המבוצע באלימות ובכחש, תוך שימוש בזעם האריה ובתחבולות הנחש". מבחינתו העריץ הוא התגלמות כוחות הרשע - צלם דמותו של השטן. הוא מתאר אותו כ"עץ פורה ראש ולענה, שעליו להיכרת בגרזן".
לדברי מסולסברי, העריץ לא ינוח ולא ישקוט "עד אשר יעביר את העם לעבדות ויפגע בחוק". מעשי יעל וסיסרא, או יהודית והולופרנס, שימשו דוגמאות והוכחות לכך שבמאבק למען האמונה או צדק עליון, גם בגידה אינה נחשבת לחטא.
מסולסברי הדגיש כי "את הנסיך שנברא בצלם אלוהים יש לאהוב, לכבד ולהוקיר, שכן הוא שומר על החוקים ועל חירות העם". לעומת זאת, "העריץ, התגלמות הרשע, הוא מי שדמיו מותרים, ובדרך כלל יש לרוצחו".2
צידוק רצח העריץ במשנתו של ג'ון מסולסברי מביא עימו נימוק עקרוני חדש, הקורא לעקירת הרשע ולסילוק החטאת הרובצת לפתח. בעיניו, הנושא אינו תופס השלטון שלא כחוק או זדונו של שליט יחיד, אלא העריצות עצמה - כמעשה המפר את חוק הטבע, שהוא גם חוק האלוהים.
קיום העריצות יוצר מצב חירום שבו עבירה על הציווי "לא תרצח" הופכת למצווה והבגידה נתפסת כמעשה של צדק. על פי תפיסתו של מסולסברי, "רצח העריץ" אינו רק פעולה אישית, אלא גם ביטוי למלחמה כוללת: מלחמת מצווה בישות ה"אחרת", המסמלת את הטומאה והחטאת. לימים יפורשו ישויות אלו במונחים מודרניים כגון "המדינה", "הסדר החברתי", "עריצות ההון", "הממסד" או "השליט הזר".
תקופת הרנסנס: התנקשות כריאליזם פוליטי
בתקופת הרנסנס קיבל רעיון "רצח העריץ" משמעויות חדשות. הנסיך המודרני לא שאב עוד את סמכותו מן הדת או מן השושלת המשפחתית, אלא הפך לשליט בכוח הזרוע והעורמה המדינית. באיטליה של אותה התקופה, ההבחנה בין "נסיך" ל"עריץ" איבדה משמעות והאלימות הייתה לחלק בלתי נפרד מחוק הטבע. התנקשות ורצח הפכו לכלים מקובלים להשגת שלטון ולביסוסו - טכניקה שהיא חלק מאומנות השלטון. ההתנקשות והרצח הפוליטי ברנסנס איבדו את עיגונם הפילוסופי והדתי מהעבר והפכו לכלי נשק ישיר במסגרת מאבקי כוח ריאליסטיים.
ניקולו מקיאוולי (1469–1527), גאון מדיני ומייסד מדעי המדינה המודרניים, ביטא גישה זו בחדות. לדבריו, "מעיזים לפגוע במי שמתחבב עליהם ומעורר בקרבם אהבה, יותר מבאדם המטיל עליהם אימתו", ומסקנתו:
כל אדם הרוצה לתפוס את השלטון חייב לשקול יפה את שכרם של מעשי הפגיעה כנגד הפסדם ולעשות את מעשי האכזריות, שהוא אנוס לעשות, בבת יד אחת, במהלומה אחת, כדי שלא יצטרך לחדשם יום־יום. [...] כיוון שקשה לשלב אהבה ויראה, מוטב, בשעת הכרח, לוותר על אחת מהן ולבחור ביראה [...] בני אדם שוכחים מותו של אביהם, אך אינם שוכחים רכוש שנגזל מהם".3
מכאן ואילך הפכה ההתנקשות הפוליטית לביטוי של ריאליזם פוליטי חדש. הדיון בשאלה מה ראוי ומותר נדחק מפני שיקולי יעילות; היעילות שבאלימות היא זו שקובעת, ולא צדקתה. האלימות כבר לא נתפסה כסטייה מוסרית, אלא כדרך יעילה להשגת שלטון ולביסוסו. עם זאת, חשיבה ריאליסטית זו, המקדשת יעילות על פני מוסר, עוררה תגובות שכנגד: מדינה שקמה על דם ואלימות, כך נטען, צפויה גם לקרוס באותם האמצעים, ובמילים אחרות - תחיה על כידונים.
עידן זה, שאותו מתאר מקיאוולי בכתביו, מאופיין ב"מלחמת הכול בכול" - עולם שבו אין כבוד לדת, לחוקים או לסמכות צבאית. לדבריו, "הכול נסתאב באשפתות, נזדהם ונתכער", וחמור מכך, השחיתות נמצאת דווקא אצל מי שאמורים לשמש דוגמה אישית: היושבים על כס המשפט, מפקדים ואנשי סמכות.
מקיאוולי, מחבר "הנסיך", מתאר את המציאות הפוליטית באותם הימים כרווית אלימות וציניות, ומדגיש את עליונותם של "נביאים מזוינים" - אלו שהיו בידיהם כלי נשק - על פני אלו שהסתמכו על רעיונות בלבד. הוא מציב עיקרון חדש שהפך לאבן יסוד בפוליטיקה המודרנית: כאשר המולדת בסכנה, שאלות של מוסר וצדק נדחקות מפני צורכי ההישרדות:
"ראוי שכל אזרח הבא להשיא עצה למולדתו ישים לב לדבר זה, שבכל מקום שם פוסקים דין קיומה וישועתה של המולדת להיות או לחדול, אין צורך ליתן את הדעת אם המעשה הוא מעשה צדק או עוול, מעשה אכזריות או רחמנות, או אם הוא משובח או מגונה".4
במאה השש־עשרה ובמאה השבע־עשרה, עם הרפורמציה ומלחמות הדת, קיבלה שאלת רצח העריץ ממד אידאולוגי ודתי. כל צד במאבק ראה את עצמו כמייצג את "בני האור" הנאבקים ב"בני החושך". העריץ שוב הפך לדמות שמגלמת את הרוע המוחלט, מעין "סטרא אחרא", ואילו התנקשויות פוליטיות, קשרים ומזימות נתמכו על ידי כוחות דתיים ופוליטיים כאחד.
מפתיע לגלות שהצידוקים המוסריים והאידאולוגיים של שני המחנות היריבים - הקתוליים והפרוטסטנטיים - היו דומים להפליא. כפי שכותב ההיסטוריון ג'ורג' ה. סאביין בספרו תולדות תורת המדינה, "שני הצדדים ניזונים מאותה מורשת דתית ומאותו מכלול של ניסיון פוליטי אירופי".5 לדבריו, אף שהרפורמציה נבעה מעיקרון דתי של טהרת האמונה, המאבקים שהתחוללו בעקבותיה היו למעשה פוליטיים וחברתיים; הם לא הובילו לסובלנות דתית, אלא דווקא לחיזוק השליטים האבסולוטיים. גורל הפרוטסטנטים בארצות שונות נקבע פחות על פי אמונתם ועוז רוחם, ויותר על פי תמיכתם בשלטון הלאומי הריכוזי. באזורים שבהם לא הצליחו הפרוטסטנטים להשתלב במהלך ההתגבשות הלאומית, הם הובסו ונכחדו. לעומת זאת, במקומות שבהם הם השתלבו בתהליכי השלטון, הם הצליחו להדיח מלכים מכיסאם, להעלותם למשפט ואף להוציאם להורג.
סאביין טוען כי הרפורמציה, הן בניצחונה והן בתבוסתה, האיצה את המגמה שכבר התגבשה קודם לכן - חיזוק כוחן של המונרכיות וביצורן.6 המחלוקות העיוניות סביב שאלות השלטון, העריצות, זכות ההתנגדות ורצח העריץ חשפו וביטאו עקרונות חדשים, כאשר ה"מונרכומכים" (מתנגדי העריצות) תמכו בזכות לרצוח שליט שהפר את האמנה החברתית, בשם ריבונות העם או בשם החירות (Libertas).
לצד התחזקות המלוכה האבסולוטית־הריכוזית העלתה המהפכה הפרוטסטנטית והפוריטנית את חשיבותם של ערכים כגון אישיות, תודעה עצמית, מבחן אישי ושליחות יחיד. עקרונות אלה, בסופו של דבר, תרמו להתפשטות רעיון הטרור בגלגולו המודרני. הקרע בין הרשות הדתית האוניברסלית לבין הרשות החילונית החריף במהלך הרפורמציה, בד בבד עם התבססות המלוכה הריכוזית, וסוגיות העריצות, זכות ההתנגדות האלימה, המרד ורצח העריץ קיבלו משנה תוקף במיוחד במלחמות הדת.
בשנים 1562–1598 התחוללו בצרפת שמונה מלחמות אזרחים עקובות מדם. במהלך המלחמות נרצחו מנהיגים משני המחנות, ובהם שני מלכים צרפתים: הנרי השלישי נרצח ב־1589 על ידי הנזיר הקתולי ז'אק קלמנט, והנרי הרביעי נרצח ב־1610 על ידי רוויאק, קנאי דתי שסבר כי המלך בגד באמונה הקתולית בשל בריתותיו עם נסיכים פרוטסטנטים גרמנים נגד ספרד. הרצח בוצע מתוך הסתה מתמשכת, ורוויאק - שהיה מעורער בנפשו - ראה במעשיו של המלך בגידה חמורה ופתר אותה באלימות.
הזוועות שהתרחשו במלחמות הדת ובפולמוסים שהתלוו אליהן תרמו להתפתחות תורות מדינה חשובות. מצד אחד נולדו רעיונות על זכויות העם וזכות ההתנגדות; מצד אחר התחזקה התפיסה של זכותם האלוהית של המלכים כמבצר האחדות הלאומית. מאבקי הכוח, הרציחות וההתנקשויות הפוליטיות זכו לתמיכה ישירה מצד דמויות בולטות כמו מלך ספרד פיליפ השני ומלכת אנגליה אליזבת הראשונה. פרשת מרי סטיוארט, למשל, שזורה בתככים אלו, והיא הוצאה להורג לאחר שהורשעה בקשירת קשר להתנקש בחייה של אליזבת. דוגמה נוספת היא רציחתו של וילם מאורנז', מייסד הרפורמציה הקלוויניסטית בארצות השפלה, ב־10 ביולי 1584. הרצח בוצע על ידי בלתאזאר ז'יראר, קנאי קתולי מבורגונדיה, לאחר שפיליפ השני הכריז על וילם כאויב האנושות, התיר את דמו והציע פרסים נדיבים לכל מי שירצח אותו. הסתה דתית ופוליטית הולידה אירועים נוספים, ובהם טבח ליל ברתולומיאו (23–24 באוגוסט 1572) ורציחתו של קוליני, מנהיג ההוגנוטים.
המהפכה האנגלית הוסיפה ממד חדש לדיון. רציחתו של המלך במהלכה הייתה האקט הראשון של חיסול מונרכיה במשפט העם. עם זאת, מבחינת הפילוסופיה המדינית האנגלית המאוחרת, רצח המלך נחשב למהלך קשה לעיכול מבחינה מוסרית ופוליטית, שכן המלוכה עצמה הושארה על כנה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
הקדמה
למה כתבתי את הספר?
"האמת אינה מתהווה במחשבות ושוכנת שם,
אלא קורמת עור וגידים במעשים"
(צ'יסלה מילוש)
"רק אלוהים יודע להבדיל בין הצלחה לכישלון
בזמן אמת"
(אנטון צ'כוב)
"בארצנו השקר נעשה לא רק קטגוריה של המוסר,
כי אם גם עמוד התווך של הציוויליזציה"
(אלכסנדר סולז'ניצין)
״הברירה לא היתה מעולם בין פתרון עם צרות ופגעים לבין פתרון ללא צרות ופגעים. כי אם בין צרות ופגעים - עם פתרון לצרות ופגעים - ללא פתרון.״
(משה שרת)
הספר שבידיכם עוסק בטרור וברדיקליזם, תוך התמקדות באש"ף כדוגמה. אש"ף מוגדר כארגון טרור, אך אמנתו המדינית חותרת להקמת מדינה ואינה מטיפה לרצח יהודים כאידאולוגיה, ולכן אפשר לקיים עימו משא ומתן. מנגד, חמאס דוגל באופן חד־משמעי בהשמדת היהודים עד האחרון שבהם.
ארגוני טרור דומים לאש"ף פעלו גם באירלנד, במרוקו, באלג'יריה ועוד. הבריטים היו מוכנים להגיע לשלום עם כל יריביהם, למעט האירים, שביצעו בהם טבח ללא רחם. למרות זאת כיום אירלנד ואנגליה משגשגות ויש ביניהן שלום קונסטרוקטיבי - עדות לכך שפיוס אפשרי, לפחות מול אש"ף.
הספר מציג את הטיעון הזה לצד דעות נוספות, באמצעות ראיונות. מכוני מחקר המצוטטים בספר, אשר מנתחים את רחשי הלב של הפלסטינים, מצביעים על מגמה ברורה: חינוך בלתי פורמלי בעברית והשקעה בהשכלה גבוהה, מתוך הבנה שישראל היא גורם יציב וחזק שיש ללמוד כיצד לחיות לצידו. מסר זה נכון גם עבורנו.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ', המצוטט בספר, טען כי קיימות שתי אפשרויות: מלחמה עד חורמה או ניהול משא ומתן להקמת שתי מדינות מול אש"ף, תוך התניה של פירוז וערבויות מצד מדינות ערב הידידותיות יותר, כמו ירדן ומצרים, ואולי בעתיד גם סעודיה, סוריה ולבנון.
מלחמה עד חורמה אינה פתרון בר־קיימא. מצב שבו אזרחים משלמים מיסים, משרתים במילואים, מקריבים את חייהם להגנת הארץ, בעוד אחרים פטורים משירות בתמורה לקולות פוליטיים וסוחטים כלכלית את השילטון המרכזי, הוא בלתי נסבל. בסופו של דבר אנו אולי שואפים לשלום עם השוויצרים, אך בראש ובראשונה זקוקים לשלום עם הפלסטינים.
כדי להשיג זאת אנו זקוקים למנהיג אמיץ, חכם והגון, אך למרבה הצער, כיום אלה שלושה אנשים שונים.
מבוא
האלימות מלווה את האנושות מאז ומעולם, וימי הטרור הפוליטי הם כימי המאבקים הפוליטיים. נדמה כי לעיתים השניים שלובים זה בזה.
העיסוק באלימות ובטרור בהקשר של אש"ף הוא למעשה עיסוק במציאות חיינו. זוהי משימה מורכבת המלווה בתחושות סותרות: מצד אחד היא מעוררת פחד ואימה, ומצד אחר - עניין, סקרנות ובמקרים מסוימים אפילו הזדהות פוליטית.
אש"ף מעורר עניין עולמי. בעיני רבים הוא מייצג מאבק לאומי לשחרור, ובקרב חלקים נרחבים בחברה המערבית הוא אף נתפס כלגיטימי. עם זאת, עבור רבים אחרים אש"ף הוא מקור לחשש ולאיום ממשי. נקודת המפגש הזו, בין הפחד להזדהות, היא זו שהופכת את תופעת אש"ף למורכבת כל כך.
כמי שחי במציאות הישראלית, הרצון להבין לעומק את אש"ף מלווה אותי יום־יום; אינני בוחן את הארגון רק מבחינה תאורטית, אלא גם נוגע בסוגיות המעסיקות אותי כאדם וכיהודי, שחווה את הקונפליקט בין הצורך בהתגוננות ובין הניסיון להבין את הדברים לגופם.
הספר מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
1. החטיבה הראשונה עוסקת באלימות, בטרור ובלוחמת גרילה.
2. החטיבה השנייה עוקבת אחר התפתחותו של אש"ף דרך פריזמת הרדיקליזם המהפכני, שממנו נובעות טקטיקות גרילה ובכללן הטרור כמרכיב דומיננטי.
3. החטיבה השלישית עוסקת בהתעצמות, בקונספציה ובניתוח המאפיינים המרכזיים של הטרור ושל הרדיקליזם, ודן בשאלה אם אש"ף הוא יישום של מודל זה או שמא תופעה ייחודית.
אש"ף, שהוקם בשנת 1964, אומנם פועל כיום בצל הרשות הפלסטינית ופת"ח, אולם מעמדו המיוחד כישות עכשווית ולא כפרק סגור בהיסטוריה יוצר אתגר משמעותי: שינויים בפעילותו מתועדים באופן מתמיד - בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט - אולם לעיתים קרובות הם ממוקדים באירועים מיידיים ונקודתיים. התוצאה היא תמונה חלקית ולעיתים מעוותת שמקשה את ההבחנה בין העיקר לטפל.
אוטוסטרדת המידע שמאפיינת את ימינו מחייבת מעקב יום־יומי קפדני, שכן ההיסטוריה והאידאולוגיה מתמזגות לעיתים לבלי היכר; האידאולוגיה מעצבת את העבר, והעבר משמש בסיס לאידאולוגיה.
השאלה המרכזית, שנותרת ללא מענה חד־משמעי לאורך הדיון כולו, היא מהו מקומו של הטרור בתמונה הגדולה; האם הוא אסטרטגיה או טקטיקה? האם הוא אמצעי להשגת מטרות, מטרה בפני עצמה, אידאולוגיה שלמה או שמא כורח המציאות, על רקע נסיבות פוליטיות וחברתיות מורכבות?
טרור הוא אסטרטגיה הננקטת על ידי גורמים חלשים, שמשקפת פערי כוחות משמעותיים בינם ובין מדינה ריבונית. פער זה מאפשר להם לעיתים לשתק מדינות גדולות ועשירות במשאבים צבאיים אדירים, בדיוק כפי שאפשר להתגבר על חולשה פיזית באמצעות תחכום ותחבולה. הטרוריסטים מנצלים מסורות משפטיות ותרבותיות שמאפיינות מדינות דמוקרטיות - אלה המדגישות איפוק והגינות והרואות בקדושת החיים ערך עליון - ומנסים להכתיב ליריביהם כיצד להגיב.
אחת מאסטרטגיות הטרור היא לנצל את המתח בין חירות ובין סדר, שטבוע בכל חברה דמוקרטית ושהוא חלק בלתי נפרד מהעידן המודרני. במעשיהם, הטרוריסטים שואפים לשחרר אסירים שנשפטו כחוק, לכפות מדיניות חדשה ולעיתים אף לשנות את הסדר החברתי הקיים. בכך הם פוגעים בסמכותו של השלטון, כלומר במסגרת הדמוקרטית שמייצגת את העם. מדובר בקומץ אנשים שמתנגדים לסדר הקיים ומשוכנעים שהם פועלים להשגת מציאות טובה וצודקת יותר.
הטרור הוא אלימות שנועדה לזרוע פחד. באמצעות הפחד הזה הטרוריסט מקווה להשפיע על גורם שלישי ולהביא אותו לכדי פעולה שעולה בקנה אחד עם מטרתו של הטרוריסט. בעוד שחייל פועל בדרך כלל על מנת לשמר את הסדר הקיים, הטרוריסט פועל באופן פרדוקסלי: הוא מבצע מעשים שתוצאותיהם המיידיות אינן בהכרח רצויות עבורו.
לדוגמה, הטרוריסט עשוי לירות באדם מסוים לא משום שהוא מבקש את מותו, אלא כדי לעורר תגובה ברוטלית מצד רשויות השלטון שתיצור שינוי בתנאים הפוליטיים באופן שיקל על גורמים מהפכניים לפעול להפלת הממשלה. כך, הרצח הופך לכלי אסטרטגי - חלק ממערכת שלמה שנועדה לערער את הסדר הקיים.
מהם שורשיה של אסטרטגיית הטרור? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק א.
עם השינויים שחלו במהות המלחמה במרוצת השנים השתנתה גם הגדרתה. בעבר הוגדרה מלחמה כסכסוך שמתקיים בין מדינות ריבוניות וצבאות סדירים. כיום המונח מלחמה מתייחס לסכסוכים מסוגים שונים, ובהם מלחמת גרילה - עימותים שלעיתים מעורבים בהם אזרחים הפועלים להפלת משטר קיים, מקומי או זר, שנתמך על ידי צבא סדיר.
מלחמת גרילה היא בראש ובראשונה תנועה פוליטית. אף שבמקרים מסוימים פעולותיה נושאות השפעה צבאית משמעותית, כפי שאירע בווייטנאם, במקרים רבים אחרים מטרתה אינה אלא לשמש מנוף להשגת תמיכה פוליטית. באלג'יריה, לדוגמה, הצרפתים נסוגו לא משום שלא יכלו לנצח מבחינה צבאית, אלא משום שמעמדם הפוליטי נעשה בלתי נסבל. דינמיקה דומה התקיימה במאבק המחתרות היהודיות נגד הבריטים בארץ ישראל ומאוחר יותר בפעולות אש"ף, שיעדן היה עוצמה פוליטית ולא ניצחון צבאי.
בישראל הייתה נטייה להעריך מחבלים פלסטינים על פי הישגים צבאיים, עד אשר נאומו של יאסר ערפאת על בימת האו"ם העיד על הצלחתם המדינית. הצלחה זו באה לידי ביטוי בכך שמספר המדינות המכירות בצדקתן של תביעות אש"ף עלה בהרבה על אלו המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
כמו כל מלחמה, גם מלחמת גרילה שואפת לניצחון, אך ההבדל העיקרי טמון באמצעים. מאחר שלוחמי גרילה אינם מצוידים דיים כדי לפגוע בצבא היריב בצורה פיזית משמעותית, הם מתמקדים בהשפעה על רוחו. משום כך, תנועות גרילה מייחסות חשיבות רבה לאינדוקטרינציה, לתעמולה וללוחמה פסיכולוגית.
גרילה היא נשקו האופייני של החלש. אומנם לא כל חלש נוקט מלחמת גרילה, אך ברור כי הצד החזק אינו נזקק לצורת לוחמה זו. עבור חלשים שאין להם די כוח לבצע הפיכה מוצלחת, הגרילה מאפשרת תקיפה ולא רק התגוננות. לראיה, הדמויות המרכזיות שהפעילו מלחמת גרילה לאורך ההיסטוריה החלו בעמדת נחיתות מוחלטת: לורנס איש ערב פעל במהלך מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי, כשהוא משלב יכולות צבאיות, פוליטיות ודיפלומטיות; מאו טסה־טונג, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין, יישם אידאולוגיה מרקסיסטית בשילוב עם לוחמת גרילה; הו צ'י מין, מנהיג צפון וייטנאם, הצליח לסלק את השלטון הצרפתי ולבסס שלטון סוציאליסטי; אחמד בן בלה, מנהיג המאבק לשחרור אלג'יריה, פעל נגד הצרפתים באמצעות טרור; ופידל קסטרו, מנהיג המהפכה הקובנית, הפך את קובה לקומוניסטית והצליח לעמוד מול ארצות הברית במאבק "מפרץ החזירים". דמויות אלו, שהחלו את דרכן בפעילות מצומצמת, הצליחו להשיג השפעה פוליטית רחבה באמצעות לוחמת גרילה.
מה מאפיין את לוחמת הגרילה ומהם שלביה? שאלה זו תיבחן בפרק ב.
כל תוכנית אסטרטגית להתמודדות ארוכת־טווח עם הטרור הבין־לאומי חייבת לחצות את גבולות המדינה ולהתמקד בגיבוש תגובה בין־לאומית. את יכולתה של הקהילה הבין־לאומית להתמודד עם התופעה יש לבחון על רקע עולם שבו האלימות מעבר לגבול משמשת אמצעי של מדינות, ארגונים וקבוצות קטנות.
בשנים האחרונות ניכרת התרחבות משמעותית בפעילות הטרור הבין־לאומי. תנועות טרור רבות פיתחו שיטות פעולה גלובליות, כיוונו פגיעותיהן למטרות מחוץ לגבולותיהן ואף יצרו קשרים עם ארגוני טרור אחרים. למרבה הצער, עד כה לא נוצר שיתוף פעולה הדוק בנושא זה. האו"ם, בדומה לקודמו - חבר הלאומים - הוכיח את עצמו כחסר אונים בטיפול בתופעה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאו"ם משקף את עמדות המדינות החברות בו, ורבות מהן רואות בטרור אמצעי לגיטימי במאבק לשחרור לאומי או להשגת מעמד חברתי. מדינות כמו סין, ברית המועצות ומדינות ערביות מסוימות אף השתמשו בטרור דרך שליחים כאמצעי לכפייה פוליטית, ובעקבות זאת שוב ושוב מנעו את קידום הדיונים וההחלטות האפקטיביות לפעולה בין־לאומית נגד טרור.
המשפט הבין־לאומי, המבוסס על הסכמה רחבה בין מדינות, מתקשה לגבש תמימות דעים בנוגע להתמודדות עם הטרור. מדוע? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק ג.
הטרוריסטים שואפים להטריד את אויביהם באמצעות פגיעה במטרות סמליות שתעורר הד ציבורי נרחב. הטרור הוא מעין "תיאטרון" - אולם לא תרבותי ואומנותי, אלא כזה שזורע אימה ופחד. מטרתו להותיר רושם עמוק בקרב הציבור על מנת להפעיל לחץ על החברה ועל ההנהגה הפוליטית ולגרום לשינויים במדיניות, ובה בעת לשמור על מעמדו של הארגון בעיני תומכיו. כישלונות מהדהדים ולעיתים אפילו הצלחות מוגזמות עשויים לפגוע במורל הארגון, להבריח מתנדבים ולצמצם את כוחו. למשל, כישלון הטרוריסטים במוגדישו באוקטובר 1977 פגע משמעותית במורל שלהם וביכולתם לגייס מתנדבים חדשים. לעיתים נמנעו ארגונים מלקבל אחריות לביצוע פעולות טרור מחשש לנזק, למשל הפיצוץ בארון אחסון בנמל התעופה לה גרדיה שבניו יורק ב־1975, שגרם למותם של אחד־עשר בני אדם, או מזימות לפגוע באפיפיור פאולוס השישי.
מהי הדינמיקה המאפיינת את אסטרטגיית ההטרדה של הטרור ומהי יכולתה הפוטנציאלית? שאלה זו תידון בהרחבה בפרק ד.
מכיוון שטקטיקת הטרור נובעת מאסטרטגיית הגרילה, לעיתים קל להתמקד בטרור עצמו ולהתעלם מהאסטרטגיה הרחבה והמתמשכת, שמתקדמת שלב אחר שלב לקראת יעדיה. נוסף על כך, הנטייה להיצמד לשיח על "טרור" לעיתים נוחה מבחינה פוליטית, על מנת להימנע מלהתעמת עם המיתוס הרומנטי של "מלחמת קודש" שנלווה לעיתים למושג "מלחמת גרילה". עם זאת, נטייה זו אינה מאפשרת לנו לראות את המהלך הכולל שמולו אנו ניצבים ואת הדרכים להתמודדות יעילה עימו. ישראל נוקטת גישה דומה ומפנה משאבים רבים לסיכול הטרור הערבי, אולם בפועל היא עומדת בפני מציאות שבה מספר הנציגויות של אש"ף ברחבי העולם גדול יותר ממספר השגרירויות הישראליות והתמיכה הבין־לאומית באש"ף הולכת וגוברת.
"המאבק המזוין", שהוא הליבה של אסטרטגיית הגרילה, עומד במרכז האידאולוגיה של הארגונים הפלסטיניים. גישה זו הנחתה את הפת"ח, הארגון הוותיק והבכיר שבהם, מראשית דרכו. בהתאם לכך, "המאבק המזוין" מופיע תכופות בכתבי הארגונים הפלסטיניים כשם נרדף ל"מהפכה הפלסטינית" כולה.
מרכזיותו של "המאבק המזוין" יוצרת מכנה משותף עקרוני בין הארגונים השונים, שבא לידי ביטוי ב"אמנה הפלסטינית" ובהחלטות אש"ף. הארגונים מדגישים את חשיבות "פריצת המהפכה", שמסמלת את הפעולה הצבאית הראשונה של הפת"ח בינואר 1965, כשלב בדרך למימוש יעדיהם.
כיצד, אם כן, אש"ף מביא לידי ביטוי את אסטרטגיית הרדיקליזם ואת טקטיקת הגרילה ברמה הרעיונית והמעשית? שאלה זו תידון בפרקים ה ו־ו.
לאורך הספר מובאים ראיונות עם אנשי צבא, מודיעין ומחקר, שחוו וחקרו לעומק את שדה היחסים, הזירות והמהלכים שבין ישראל לפלסטינים. הראיונות מציעים זווית ייחודית, מעשית ומחקרית, שמבוססת על עשרות שנות ניסיון. כמובן לא נפקד הדיון בטבח הנורא שאירע ב־7 באוקטובר 2023 ובמלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו, בדרום הארץ ובצפונה, שמרחיב את נקודת המבט על המציאות הרדיקלית שארגוני הטרור מביאים עימם - מציאות שבה האזור כולו שוקע בבוץ שקשה מאוד להיחלץ ממנו.
"ההיסטוריה מלמדת אותנו
שהאדם אינו למד דבר מההיסטוריה"
(הגל, 1810)
הטרור הוא רק קצה הקרחון, מסתיר מאחוריו אלמנטים משמעותיים שהם "המסה הקריטית" שמאחורי החלק הגלוי. הבעיה המרכזית היא שהטרור עצמו אינו בהכרח משקף טקטיקה של גרילה, ובוודאי אינו חושף את האסטרטגיה הרדיקלית העומדת בבסיסו.
המציאות שמולה אנו ניצבים היא של אסטרטגיה רדיקלית מהפכנית, שממנה נגזרת טקטיקה של גרילה, והביטוי המעשי הראשוני שלה הוא הטרור. דוגמאות להצלחת טרור במסגרת טקטיקת גרילה אפשר לראות במאבקים של הודו ואלג'יריה לשחרור, וכן בפעולותיו של בוקו חראם בניגריה, זמן רב לפני שיאסר ערפאת עלה לנאום באו"ם בשנת 1974.
קוצר הראייה של ישראל, המתמקדת בטרור כאמצעי טקטי בלבד ואינה מזהה אותו כחלק ממהלך גרילה רחב להשגת יעד מהפכני, משחק לידי אש"ף. בעוד ישראל מסכלת את מהלכי אש"ף באמצעים צבאיים, אש"ף מצליח להמיר אותם למהלכים מדיניים אלטרנטיביים, המניבים הישגים בזירה הבין־לאומית. יתרה מזאת, ככל שהתגובה הצבאית של ישראל ברוטלית יותר, כך ההישגים המדיניים של אש"ף ניכרים יותר.
בזירה המדינית, ישראל מוגבלת על ידי קונפליקטים פוליטיים בין ימין לשמאל שמונעים ממנה לנקוט יוזמה מדינית. מנגד, גם אש"ף מתמודד עם קשיים, בעיקר בנוגע למימוש רעיון "ממשלה גולה" והשגת הכרה הדרגתית מצד העולם - עד להכרזה אפשרית על מדינה פלסטינית על אפה ועל חמתה של ישראל.
המפתח למי שישיג יתרון טמון ביציאה מהקיפאון המדיני. ישראל, אם תתפוס את הטרור כסימפטום של תהליך כולל ולא רק כתופעה נפרדת, תוכל להיערך טוב יותר ולא להיות מופתעת כפי שקרה באוקטובר 2023, אז נחשפה במלואה הקונספציה המוטעית, שהובילה לשבר עמוק בעקבות הטבח הקשה ולמציאות דמונית שהתעצבה לאחר חג שמחת תורה.
אירועים אלו ייבחנו בהרחבה בפרק ז, שיעמוד על שורשיו של השבר ועל השלכותיו.
פרק א: שורש הטרור והמקור להשראתו
ברמת הפרט, האלימות היא כוח מזכך.
היא משחררת את האדם מתסביך הנחיתות שלו,
מן הייאוש ומחוסר המעש. כוח זה מסלק
את הפחד מלבבו ומחדש את כבודו העצמי,
ובכך משמש בסיס לטרור
(פראנץ פאנון, הפסיכולוג ממרטיניק,
שהיה לאידאולוג של המהפכה האלג'ירית)
הטרור, בכל צורותיו, מבוסס על מעשה של התנקשות (Assassination). יש המגדירים אותו כ"הריגה שאיננה רצח" ("Killing, no murder")1 או כ"רצח עריצים". רעיון זה, כשלעצמו, אינו חדש. מה שמייחד את התקופה המודרנית הוא המוטיבציה החדשה מאחורי "רצח העריצים" והציפיות הכרוכות בו.
שורשיו ההיסטוריים של "רצח העריץ"
רצח העריץ - השליט או המלך - קיים מאז ימי מלוכת המלכים והשליטים בעולם. הלגיטימציה לרצח כזה החלה לעלות לדיון בפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים, בעיקר בעקבות הקרע שנוצר בין דמותו של המלך כמשיח הכנסייה ונציג האל לבין המלך כשליט ארצי. סוגיה זו התחדדה במיוחד במהלך מלחמות הדת והרפורמציה במאה השש־עשרה, שם הפכה לרעיון מרכזי במחשבה המדינית של הכנסייה ושל מתנגדיה.
ייתכן שלא במקרה קיבל הרעיון ביטוי מפורש באנגליה במחצית המאה השתים־עשרה. ג'ון מסולסברי (1100–1180), פילוסוף אנגלי, תיאר את העריץ כמי ש"מדכא את העם ומבסס את שלטונו על אלימות". את העריצות הוא הגדיר כ"מעשה התנקשות בחוק, המבוצע באלימות ובכחש, תוך שימוש בזעם האריה ובתחבולות הנחש". מבחינתו העריץ הוא התגלמות כוחות הרשע - צלם דמותו של השטן. הוא מתאר אותו כ"עץ פורה ראש ולענה, שעליו להיכרת בגרזן".
לדברי מסולסברי, העריץ לא ינוח ולא ישקוט "עד אשר יעביר את העם לעבדות ויפגע בחוק". מעשי יעל וסיסרא, או יהודית והולופרנס, שימשו דוגמאות והוכחות לכך שבמאבק למען האמונה או צדק עליון, גם בגידה אינה נחשבת לחטא.
מסולסברי הדגיש כי "את הנסיך שנברא בצלם אלוהים יש לאהוב, לכבד ולהוקיר, שכן הוא שומר על החוקים ועל חירות העם". לעומת זאת, "העריץ, התגלמות הרשע, הוא מי שדמיו מותרים, ובדרך כלל יש לרוצחו".2
צידוק רצח העריץ במשנתו של ג'ון מסולסברי מביא עימו נימוק עקרוני חדש, הקורא לעקירת הרשע ולסילוק החטאת הרובצת לפתח. בעיניו, הנושא אינו תופס השלטון שלא כחוק או זדונו של שליט יחיד, אלא העריצות עצמה - כמעשה המפר את חוק הטבע, שהוא גם חוק האלוהים.
קיום העריצות יוצר מצב חירום שבו עבירה על הציווי "לא תרצח" הופכת למצווה והבגידה נתפסת כמעשה של צדק. על פי תפיסתו של מסולסברי, "רצח העריץ" אינו רק פעולה אישית, אלא גם ביטוי למלחמה כוללת: מלחמת מצווה בישות ה"אחרת", המסמלת את הטומאה והחטאת. לימים יפורשו ישויות אלו במונחים מודרניים כגון "המדינה", "הסדר החברתי", "עריצות ההון", "הממסד" או "השליט הזר".
תקופת הרנסנס: התנקשות כריאליזם פוליטי
בתקופת הרנסנס קיבל רעיון "רצח העריץ" משמעויות חדשות. הנסיך המודרני לא שאב עוד את סמכותו מן הדת או מן השושלת המשפחתית, אלא הפך לשליט בכוח הזרוע והעורמה המדינית. באיטליה של אותה התקופה, ההבחנה בין "נסיך" ל"עריץ" איבדה משמעות והאלימות הייתה לחלק בלתי נפרד מחוק הטבע. התנקשות ורצח הפכו לכלים מקובלים להשגת שלטון ולביסוסו - טכניקה שהיא חלק מאומנות השלטון. ההתנקשות והרצח הפוליטי ברנסנס איבדו את עיגונם הפילוסופי והדתי מהעבר והפכו לכלי נשק ישיר במסגרת מאבקי כוח ריאליסטיים.
ניקולו מקיאוולי (1469–1527), גאון מדיני ומייסד מדעי המדינה המודרניים, ביטא גישה זו בחדות. לדבריו, "מעיזים לפגוע במי שמתחבב עליהם ומעורר בקרבם אהבה, יותר מבאדם המטיל עליהם אימתו", ומסקנתו:
כל אדם הרוצה לתפוס את השלטון חייב לשקול יפה את שכרם של מעשי הפגיעה כנגד הפסדם ולעשות את מעשי האכזריות, שהוא אנוס לעשות, בבת יד אחת, במהלומה אחת, כדי שלא יצטרך לחדשם יום־יום. [...] כיוון שקשה לשלב אהבה ויראה, מוטב, בשעת הכרח, לוותר על אחת מהן ולבחור ביראה [...] בני אדם שוכחים מותו של אביהם, אך אינם שוכחים רכוש שנגזל מהם".3
מכאן ואילך הפכה ההתנקשות הפוליטית לביטוי של ריאליזם פוליטי חדש. הדיון בשאלה מה ראוי ומותר נדחק מפני שיקולי יעילות; היעילות שבאלימות היא זו שקובעת, ולא צדקתה. האלימות כבר לא נתפסה כסטייה מוסרית, אלא כדרך יעילה להשגת שלטון ולביסוסו. עם זאת, חשיבה ריאליסטית זו, המקדשת יעילות על פני מוסר, עוררה תגובות שכנגד: מדינה שקמה על דם ואלימות, כך נטען, צפויה גם לקרוס באותם האמצעים, ובמילים אחרות - תחיה על כידונים.
עידן זה, שאותו מתאר מקיאוולי בכתביו, מאופיין ב"מלחמת הכול בכול" - עולם שבו אין כבוד לדת, לחוקים או לסמכות צבאית. לדבריו, "הכול נסתאב באשפתות, נזדהם ונתכער", וחמור מכך, השחיתות נמצאת דווקא אצל מי שאמורים לשמש דוגמה אישית: היושבים על כס המשפט, מפקדים ואנשי סמכות.
מקיאוולי, מחבר "הנסיך", מתאר את המציאות הפוליטית באותם הימים כרווית אלימות וציניות, ומדגיש את עליונותם של "נביאים מזוינים" - אלו שהיו בידיהם כלי נשק - על פני אלו שהסתמכו על רעיונות בלבד. הוא מציב עיקרון חדש שהפך לאבן יסוד בפוליטיקה המודרנית: כאשר המולדת בסכנה, שאלות של מוסר וצדק נדחקות מפני צורכי ההישרדות:
"ראוי שכל אזרח הבא להשיא עצה למולדתו ישים לב לדבר זה, שבכל מקום שם פוסקים דין קיומה וישועתה של המולדת להיות או לחדול, אין צורך ליתן את הדעת אם המעשה הוא מעשה צדק או עוול, מעשה אכזריות או רחמנות, או אם הוא משובח או מגונה".4
במאה השש־עשרה ובמאה השבע־עשרה, עם הרפורמציה ומלחמות הדת, קיבלה שאלת רצח העריץ ממד אידאולוגי ודתי. כל צד במאבק ראה את עצמו כמייצג את "בני האור" הנאבקים ב"בני החושך". העריץ שוב הפך לדמות שמגלמת את הרוע המוחלט, מעין "סטרא אחרא", ואילו התנקשויות פוליטיות, קשרים ומזימות נתמכו על ידי כוחות דתיים ופוליטיים כאחד.
מפתיע לגלות שהצידוקים המוסריים והאידאולוגיים של שני המחנות היריבים - הקתוליים והפרוטסטנטיים - היו דומים להפליא. כפי שכותב ההיסטוריון ג'ורג' ה. סאביין בספרו תולדות תורת המדינה, "שני הצדדים ניזונים מאותה מורשת דתית ומאותו מכלול של ניסיון פוליטי אירופי".5 לדבריו, אף שהרפורמציה נבעה מעיקרון דתי של טהרת האמונה, המאבקים שהתחוללו בעקבותיה היו למעשה פוליטיים וחברתיים; הם לא הובילו לסובלנות דתית, אלא דווקא לחיזוק השליטים האבסולוטיים. גורל הפרוטסטנטים בארצות שונות נקבע פחות על פי אמונתם ועוז רוחם, ויותר על פי תמיכתם בשלטון הלאומי הריכוזי. באזורים שבהם לא הצליחו הפרוטסטנטים להשתלב במהלך ההתגבשות הלאומית, הם הובסו ונכחדו. לעומת זאת, במקומות שבהם הם השתלבו בתהליכי השלטון, הם הצליחו להדיח מלכים מכיסאם, להעלותם למשפט ואף להוציאם להורג.
סאביין טוען כי הרפורמציה, הן בניצחונה והן בתבוסתה, האיצה את המגמה שכבר התגבשה קודם לכן - חיזוק כוחן של המונרכיות וביצורן.6 המחלוקות העיוניות סביב שאלות השלטון, העריצות, זכות ההתנגדות ורצח העריץ חשפו וביטאו עקרונות חדשים, כאשר ה"מונרכומכים" (מתנגדי העריצות) תמכו בזכות לרצוח שליט שהפר את האמנה החברתית, בשם ריבונות העם או בשם החירות (Libertas).
לצד התחזקות המלוכה האבסולוטית־הריכוזית העלתה המהפכה הפרוטסטנטית והפוריטנית את חשיבותם של ערכים כגון אישיות, תודעה עצמית, מבחן אישי ושליחות יחיד. עקרונות אלה, בסופו של דבר, תרמו להתפשטות רעיון הטרור בגלגולו המודרני. הקרע בין הרשות הדתית האוניברסלית לבין הרשות החילונית החריף במהלך הרפורמציה, בד בבד עם התבססות המלוכה הריכוזית, וסוגיות העריצות, זכות ההתנגדות האלימה, המרד ורצח העריץ קיבלו משנה תוקף במיוחד במלחמות הדת.
בשנים 1562–1598 התחוללו בצרפת שמונה מלחמות אזרחים עקובות מדם. במהלך המלחמות נרצחו מנהיגים משני המחנות, ובהם שני מלכים צרפתים: הנרי השלישי נרצח ב־1589 על ידי הנזיר הקתולי ז'אק קלמנט, והנרי הרביעי נרצח ב־1610 על ידי רוויאק, קנאי דתי שסבר כי המלך בגד באמונה הקתולית בשל בריתותיו עם נסיכים פרוטסטנטים גרמנים נגד ספרד. הרצח בוצע מתוך הסתה מתמשכת, ורוויאק - שהיה מעורער בנפשו - ראה במעשיו של המלך בגידה חמורה ופתר אותה באלימות.
הזוועות שהתרחשו במלחמות הדת ובפולמוסים שהתלוו אליהן תרמו להתפתחות תורות מדינה חשובות. מצד אחד נולדו רעיונות על זכויות העם וזכות ההתנגדות; מצד אחר התחזקה התפיסה של זכותם האלוהית של המלכים כמבצר האחדות הלאומית. מאבקי הכוח, הרציחות וההתנקשויות הפוליטיות זכו לתמיכה ישירה מצד דמויות בולטות כמו מלך ספרד פיליפ השני ומלכת אנגליה אליזבת הראשונה. פרשת מרי סטיוארט, למשל, שזורה בתככים אלו, והיא הוצאה להורג לאחר שהורשעה בקשירת קשר להתנקש בחייה של אליזבת. דוגמה נוספת היא רציחתו של וילם מאורנז', מייסד הרפורמציה הקלוויניסטית בארצות השפלה, ב־10 ביולי 1584. הרצח בוצע על ידי בלתאזאר ז'יראר, קנאי קתולי מבורגונדיה, לאחר שפיליפ השני הכריז על וילם כאויב האנושות, התיר את דמו והציע פרסים נדיבים לכל מי שירצח אותו. הסתה דתית ופוליטית הולידה אירועים נוספים, ובהם טבח ליל ברתולומיאו (23–24 באוגוסט 1572) ורציחתו של קוליני, מנהיג ההוגנוטים.
המהפכה האנגלית הוסיפה ממד חדש לדיון. רציחתו של המלך במהלכה הייתה האקט הראשון של חיסול מונרכיה במשפט העם. עם זאת, מבחינת הפילוסופיה המדינית האנגלית המאוחרת, רצח המלך נחשב למהלך קשה לעיכול מבחינה מוסרית ופוליטית, שכן המלוכה עצמה הושארה על כנה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
