פרולוג
לילי
שנתיים וחמישה חודשים
החיים זזים לאט מדי. זה מה שלורן הייל פעם אמר לי, כשהיינו בני שש־עשרה ושכבנו על המיטה שלו, ספרי קומיקס מפוזרים סביבנו. הוא הצמיד את בקבוק הוויסקי שלו לחזה ולגם ממנו לגימה ארוכה.
בעיני לו, דקה אחת על כדור הארץ היא כמו מאה שנים. הוא חיכה למישהו שירפא את כאבי היקום. היום הוא אמר לי: החיים זזים מהר מדי.
אחרי השנתיים האחרונות, אני מסכימה איתו.
החיים באמת זזים מהר מדי, ואני לא יכולה לחזות אף רגע מהם.
חלק I
"אתה יודע שאני לא טובה במילים. או בכל דבר אחר."
לאורה קיני, X23, כרך 3, חלק 1
1
לילי
אפס שנים, אפס חודשים
אוגוסט
כשדמיינתי את יום ההולדת העשרים ואחד שלי, דמיינתי שהוא יכלול הרבה אלכוהול, קצת סמים, אולי, וחבורה גדולה של חשפנים. חבורה ענקית. אולי אפילו חשפנים שמסיימים את הריקוד ב'סוף שמח'. אלה היו הפנטזיות של לילי אחרת, לילי מתקופה אחרת. אולי אפילו לילי מיקום אחר. ככה אני מרגישה.
בפועל, יום ההולדת העשרים ואחד שלי היה הרבה פחות פרוע, ובמקרה, הגברים היחידים שחוגגים איתי הם החבר שלי ואחי, והם ההיפך הגמור מחשפנים. למעשה, הצעתי שנחגוג את יום ההולדת בנחת מול הטלוויזיה, אבל לורן הכריח אותי לצאת מהבית ופיתה אותי עם המקום האהוב עליי בפילדלפיה, 'לאקיז'. אמרתי לאחיות שלי שאני לא אערוך מסיבה, והאירוע המאולתר הזה קרה אחרי שלורן גילה על הבקשה שלי. עכשיו אני מתחרטת על כך שלא הזמנתי את רוז או את דייזי, או אפילו את אחותי הבכורה, פופי.
בין רייק לביני שוררת שתיקה מביכה ואני מתפללת בשקט שלורן יחזור לשולחן, אבל הוא עומד ליד העמדה של המארחת ומבקש מהמנהל שיסגור את התריסים. עשרה צלמים עומדים מחוץ לדיינר, חלקם נושאים מצלמות כבדות על הכתפיים, וכולם מצמידים את העדשות לחלון הזכוכית.
לפני שבוע גילינו שאימא של רייק סיפרה לתקשורת על ההתמכרות שלי למין, לכן אני מככבת בעמודים הראשיים של הצהובונים, וברשתות החברתיות. רייק מאשים את עצמו, גם כשאני ממבקשת ממנו שיפסיק. למען האמת, אני אשמה בכול. אני זאת שהלכה בדרך הזאת. אם הדברים האלה לא היו נכונים, הכול היה אחרת, לא? אבל אני מכורה למין, כולם יודעים את זה, ועכשיו אנחנו צריכים להבין איך להתמודד עם אור הזרקורים.
השתיקה מרגיזה אותי ואני מחליטה לקטוע אותה בלי לחשוב. "אתה יודע מה מצחיק? תמיד דמיינתי שיהיו חשפנים ביום ההולדת שלי," אני פולטת. למה, לילי, למה? אני נמנעת מלהביט בפניו וכבר מרגישה שלחיי מסמיקות.
"חשפנים?" אומר רייק באי־אמון. "גם גברים הם בני אדם, לילי. את יכולה להפסיק לדבר עליהם כאילו הם חפצים? וגם.. מה, לעזאזל?"
אני חושבת שהוא היה צריך להגיד 'מה, לעזאזל?' בתחילת המשפט, אבל בסדר.
הוא מוסיף, "אל תגידי לי שבכל פעם שהיית מסתכלת על גבר, היית רואה רק את הזין שלו."
אני מסמיקה, אבל מצליחה להגיב למרות המבוכה. "הייתי. בלשון עבר. זאת מילת המפתח. היום, אני שמה לב גם לשאר האיברים." אני מנופפת בידיי ואז מבינה איך אני נשמעת. "לא שאי פעם חשבתי על הזין שלך. כלומר, חשבתי שאתה שמוק, אבל במובן המטפורי של המילה, לא במובן המיני." שיט. אני פשוט צריכה להיות בשקט.
"יש לך בעיות רציניות, קאלוויי."
"כן, כל העולם חושב כמוך," אני ממלמלת ופותחת שקית סוכר, מנסה להתחמק מהמצלמות המרעישות שמאחורי חלון הזכוכית. מבטו מתרכך והוא מניד בראשו ונאנח בתסכול.
"תראי, זה יום ההולדת שלך. לא קניתי לך שום דבר — "
"לא ציפיתי שתקנה לי משהו."
"תני לי לגמור." אני מסמיקה שוב. הוא מניד בראשו. "את חייבת להפסיק, לילי. שום דבר ממה שאני אומר הוא לא מיני."
"סליחה," אני ממלמלת.
"התכוונתי להגיד שלא קניתי לך שום דבר בינתיים. מה היית רוצה לקבל?"
מה הייתי רוצה? אני רוצה יותר מדי דברים, אבל את רובם המוחלט אוכל להשיג רק בעזרת כוחות על־טבעיים. "אתה מכשף?"
"מה?" הוא מקמט את הגבות שלו בבלבול.
"לא משנה," אני ממלמלת. המצלמות מתחילות להבהב ואני שוקעת לתוך הכיסא, כמעט מסתתרת מתחת לשולחן.
"תתעשתי, אלוהים." רייק נועץ בי מבט.
"אתה אפילו לא אמור להיות כאן," אני רוטנת בשקט. אני לא יודעת למה אני מדברת בקול חלש. הדיינר אפילו לא מלא למחצה, אבל אני בטוחה שבשעה הקרובה הוא יתמלא עד אפס מקום רק כי אנחנו פה.
"הוזמנתי," הוא עונה.
"לו הזמין אותך," אני לוחשת, "והוא כנראה שכח שהתקשורת חושבת שאתה ואני שוכבים. אנחנו לא צריכים לתת להם עוד סיבות להאמין בזה."
"אז אנחנו בטוח מזדיינים רק מפני שאני אוכל ארוחת צהריים עם אחי וארוסתו. נשמע הגיוני לגמרי."
"אל תשתמש במילה ארוסה," אני עונה. "היא עושה לי פריחה."
"את מתחתנת בעוד פחות משנה. זה לא ישתנה, לילי, תצטרכי להשלים עם זה."
"אני לא משלימה עם שום דבר." אני נשמעת פתטית. הוא מגלגל עיניים. אני עומדת להתווכח, אבל לורן חוזר לתא. הוא רותח מכעס, אז עצמות לחייו נראות חדות במיוחד. שיט. הוא מתיישב לידי ואוחז בזרוע שלי כדי שאזדקף. הוא עושה את זה בכזאת טבעיות, כאילו עשה את זה אלף פעמים.
הוא עשה את זה אלף פעמים? הדבר היחיד שאני יודעת כרגע הוא שאני כבר לא במקום המסתור שלי.
"הוא לא יסגור את התריסים," אומר לורן, "הוא אומר שזה פרסום טוב לדיינר."
לפחות הם כנים. "אולי כדאי שנלך." אני אומרת, זורקת את הרעיון לאוויר בלי לחשוב. וואו, אני כבר מרגישה טוב יותר. אני קמה מהשולחן, מצפה מהם להסכים איתי.
"לא," אומר לורן, מניח את היד על הכתף שלי ומכריח אותי להתיישב. "זה יום ההולדת שלך ולא יצאת מהבית כבר שבוע." הוא כורך את הזרוע סביב מותניי ואני נושמת עמוק, נצמדת לגוף החמים שלו. הייתי רוצה להגיד שכרגע כל המחשבות שלי טהורות, אבל אני בעיקר חושבת על הגוף העירום שלו. השרירים שלו, הגוף הרזה שלו. ללורן יש ישבן נחמד, וגם —
"אני שואל שוב," אומר רייק בעצבנות ומתבונן בי, קוטע את רצף המחשבות המלוכלכות שלי. "מה את רוצה ליום ההולדת שלך?"
אני עוצמת עיניים ומקללת את המוח שלי שזה הדבר הראשון שהוא חשב עליו.
"היא רוצה משהו שאתה לא יכול לתת לה," לורן עונה בשמי.
"כמו קריאת מחשבות או טלפורטציה," אני פולטת, למקרה שלו התכוון לדבר האחר שרייק לא יכול לתת לי.
"התכוונתי לסקס, אבל כן, גם זה," הוא אומר. היום הזה לא מתקדם טוב בכלל. אני מכסה את פניי בידיי ומחכה לשמוע את רעשי המצלמות. אני אמורה לשמוע אותן ממש כל רגע. הנה זה. אני ממשיכה להסתיר את הפנים.
"לילי," אומר לורן, נשמע טרוד.
"אני לא רוצה לדבר על סקס או על זין," אני פולטת. מישהו מכחכח. שיט. אני מביטה בו באשמה. המלצר עומד בקצה השולחן ומחזיק פנקס, נמנע מלהביט בי. בשלב הזה אני כבר יכולה להסתובב עם שלט עם הכיתוב 'סוטה ומכורה למין'.
"מה תרצו לשתות?" הוא שואל.
"מים לכולנו," אומר לורן. המלצר עוזב, ודלת הדיינר רועדת כשעוד אנשים צעירים נכנסים דרכה, בני נוער וסטודנטים בקולג'. הם מתקבצים בתא לידינו, שולפים את הטלפונים ומצלמים אותנו. אני בטוחה שהיה לי נעים יותר אם הייתי נכנסת לתרדמת חורף. אולי הדובים יודעים משהו שאנחנו לא.
רייק פותח את רוכסן ז'קט העור שלו. "זה יום ההולדת העשרים ואחד שלך. את תשתי הלילה?" הוא מניח את הז'קט בצד. מתחתיו, הוא לובש חולצה אפורה.
"לא. אני הולכת לוותר על המסורות האלה." גם כי לו אלכוהוליסט בגמילה, אבל גם כי אני רוצה לזכור את הערב, בייחוד אם יהיה בו סקס.
"היא כבר חוותה את יום הולדת עשרים ואחד דרכי," לו מוסיף.
זה נכון, וזה לא היה נעים. מישהו דופק על החלון ליד האוזן שלי ואני נבהלת ומפילה את כוס המים שלי. רייק מקלל בשקט ומנגב את המים במפית. צלם דופק על הזכוכית באגרוף וכמו פתיה, אני מביטה לעבר מקור הרעש. המצלמות מהבהבות כמו נורות מקולקלות.
בני הנוער בשולחן הסמוך פורצים בצחוק כשמתבוננים בתא שלנו ואז מסתכלים על משהו אחר. אני נלחצת, בייחוד כי פעמון הכניסה ממשיך לצלצל ונחיל של אנשים נכנס לדיינר. אנחנו ניחנק למוות, או שנותקף. או שיקרה משהו גרוע יותר. תמיד עלול לקרות משהו גרוע יותר.
ואני נתתי לגארת', שומר הראש שלי, לחזור הביתה מוקדם. אולי שלושתנו גם נוכל להתנהג כמו אספסוף. שני אנשים זה צמד, שלושה זה כבר הרבה, לא? אז ארבעה הם כבר אספסוף. חסר לנו אדם אחד.
"לילי, תירגעי," לוחש לורן ומניח את כף היד על הלחי שלי, מלטף את עורי באגודל. "הי, מה קורה לך בתוך הראש?"
שטויות. פחד. שניהם במקביל. אני לא מספיקה לענות כי המלצר חוזר עם הפנקס שלו, מוכן לקחת את ההזמנות שלנו. אפילו לא הסתכלתי על התפריט, אף שאני כמעט יודעת אותו בעל פה.
מה שעצוב בכל העניין הוא שמתחשק לי נקניקייה בלחמנייה. ברצינות. אבל אני יודעת שתמונות שלי בפה פעור ונקניקייה בין השפתיים, יגיעו לעמודים הראשיים של כל הצהובונים. מה אם אחתוך ואז אוכל אותה? אפשר, אבל זה לא אותו הדבר. אני מעיינת במבחר הסלטים, מנסה להשתלט על החשקים שלי.
"מה איתך?" המלצר שואל. אפילו לא שמעתי מה לו הזמין.
"אני... אוכל את מרק היום." זאת אפשרות בטוחה. אבל כשאני מעבירה את תפריט הפלסטיק למלצר, אני לא יכולה להסתיר את האכזבה שלי.
לורן מביט בי כאילו הצמחתי קרניים. "את שונאת מרק ברוקולי וצ'דר."
"אולי המרק שלהם טעים." אני מושכת בכתפיי, נמנעת מלהביט בעיני הענבר שלו. לורן קם מהכיסא. כמה נערות צווחות כי הוא במרחק של מטר וחצי מהשולחן שלהן. הוא לא מוריד את העיניים ממני.
"אני צריך לדבר איתך." הוא מחווה בראשו לעבר השירותים.
רייק מרים את הגבות. "זה בכלל לא נראה חשוד."
לורן מניח את ידיו על השולחן ורוכן לעבר אחיו. "אני מוכן לדבר מולך, אבל לא מול חמישים האנשים האחרים פה."
כשהוא מסיים את ההצהרה שלו, קבוצה נוספת של אנשים נכנסת לדיינר ונעמדת מאחורי תור שהולך ומתארך. עכשיו אין יותר שולחנות פנויים.
ירכיי משתפשפות במושב הפלסטיק הזול כשאני מתקדמת לקצה התא. לורן מזדקף ומחכה לי. כשאני יוצאת ממקום המסתור שלי, לורן מניח את ידו על הגב התחתון שלי ומכוון אותי לשירותים.
2
לילי
אפס שנים, אפס חודשים
אוגוסט
אנחנו נכנסים לשירותי היוניסקס שיש בהם רק תא אחד. הוא סוגר את הדלת ונועל אותה ואז פונה אליי, עיניו בורקות מדאגה.
"מה קרה?"
נהדר. אני שקופה עד כדי כך שהוא הוציא אותי ממקומי כדי לנהל דיון בשירותים בנוגע לנקניקיות. זה פתטי, ולכן אני פולטת, "שום דבר."
הוא חורק שיניים. "לילי."
"לו."
"אל תגידי לי 'לו'. את עצובה, ואת לא מספרת לי למה." הוא משלב את זרועותיו וחוסם את הדלת, כנראה כי הוא שם לב לכך שאני מוכנה להימלט. "לא נצא מכאן עד שתסבירי."
"אתה עושה עניין מכלום," אני לוחשת בעצבנות. "ברצינות. תרגיש נורא טיפשי אחר כך."
"למה את לוחשת?" הוא שואל, "ותני לי להחליט אם זה טיפשי או לא."
אני נאנחת. "הנקניקיות," אני מתוודה. "רציתי לאכול נקניקייה בלחמנייה לארוחת צהריים." אני מצפה שהוא יצחק עליי ויגיד לי 'ברצינות, לילי?', אבל זה לא קורה. הוא מביט בי במשך כמה רגעים.
"אני מצטער," הוא אומר בעדינות.
אני מנידה בראשי. "אל תצטער. התנצלויות שמורות למכתבי דחייה ממכללות, לפרידות ולהלוויות, לא לבחורה שלא יכולה לאכול בציבור מזונות שנראים כמו איברי מין."
"את יודעת שזה לא רק זה."
נראה שהחיים שלי באמת השתנו הרבה בחודשים האחרונים. מעולם לא הייתי נורמלית, אבל הסקנדל הזה גזל ממני את האפשרות להיות נורמלית וזה כואב. "אני פשוט לא רוצה להמשיך לרחם על עצמי." אין לי סיבה טובה להתבוסס ברחמים עצמיים. כמו שאימא שלי נוהגת להגיד, זאת הדייסה שאני בישלתי ואצטרך לאכול ממנה, גם אם היא מגעילה.
הוא מתקרב אליי והלב שלי פועם חזק יותר ככל שהמרחק בינינו מצטמצם. הוא כורך את זרועותיו סביב צווארי, ואני מגייסת את כל הכוחות שבי כדי לנטוע את הרגליים ברצפה ולא להסתער עליו. אני נשארת מקורקעת ומנסה להעמיד פנים שאני פסל. זאת כנראה התנוחה הכי פחות סקסית שאני יכולה לעמוד בה.
"אני גאה בך," הוא אומר. "אבל רק אם תגידי לי שלא תמשיכי להתבודד בבית, גם אם את מפסיקה לרחם על עצמך."
"אולי קצת. נגיד, להתבודד בבית רק חצי מהזמן," אני מציעה. הוא משתדל לא לחייך, אז אני מניחה שניצחתי. או שחצי ניצחתי. או שזה נקרא תיקו?
עיני הענבר המשכרות שלו מתבוננות בשפתיי, והלב שלי פועם כאילו הוא אומר לי 'עכשיו, עכשיו, עכשיו'. אבל אני לא אומרת כלום.
ידו עולה לצווארי בעדינות ואוחזת בעורף שלי. הוא טורף אותי במבטו. אין לי סיכוי לנשום כשהוא מביט בי בתשוקה כזאת, ואני בטוחה שאני מביטה בו באותו האופן. שפתיי נפערות. בהתחלה הוא מקניט אותי, מנשק את לחיי בשיא העדינות. אני מייבבת. "לו."
ואז השפתיים שלנו נפגשות בייאוש חייתי. הריאות שלי מתרוקנות מחמצן. הוא מרים אותי בזרועותיו וקובר את ידו בשערי, ידו האחרת מצמידה אותי אליו. כפות ידיי נעלמות מתחת לחולצה השחורה שלו, נוגעות בקווי המתאר של שרירי הבטן שלו. אני לא רוצה להפשיט אותו, עדיין לא, אבל האזור שבין רגליי פועם ואני מהדקת את ירכיי סביב מותניו חזק מספיק כדי שהוא ייאנק.
הגב התחתון שלי נמעך על כיור הפורצלן ולורן לא מפסיק להביט בי במבט נוקשה ועוצמתי שמרסק אותי לגמרי ומשאיר אותי חשופה מולו. הוא פותח את כפתורי מכנסיי ואז מסיר אותם לגמרי. הקצב האיטי שלו גורם ללב שלי לדהור מרוב פחד שזה עלול להיגמר בכל רגע. "אל תפסיק," אני לוחשת, מתנשפת.
"אני לא הולך לשום מקום."
הוא מתקרב אליי, יד אחת מתחת לרגל שלי כדי שלא אפול, האחרת אוחזת בכיור מתחתיי. הוא מזיז את התחתונים שלי לצד. לא שמתי לב שהוא פתח את המכנסיים שלו עד שהזקפה שלו נכנסת אליי לאט. אני משתנקת, ועיניי כמעט מתגלגלות. אני אוחזת בזרועותיו כשהוא מתחיל לדחוף עמוק לתוכי. לורן הייל ממלא אותי בשירותים ציבוריים. לשנינו יש את אותם צרכים והוא נכנע להם. בשביל שנינו.
"תפקחי את העיניים," הוא ממלמל, מטלטל אותי. הנשימות שלו שטחיות. לא שמתי לב שהן נעצמו. אני פוגשת את עיניו והאופן שבו הוא מביט בי כמעט גורם לי לצאת מדעתי. הוא מנשק אותי נשיקה עמוקה ואני מתקשה להמשיך לאחוז בו בלי לגמור. השפתיים הפעורות שלו מלטפות את מצחי והוא מגביר את הקצב, העוצמה שבעיניו משקפת את העוצמה שבשנינו. קצות העצבים שלי מתלקחים ובתנועה אחת אחרונה שנינו גומרים יחד. אני מתנשמת בכבדות כשאני יורדת מענן של אושר עילאי.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש ליד האוזן שלי.
חיוך קטן מתפשט על שפתיי. "גם אני אוהבת אותך." הרגע הזה היה טוב כל־כך, שמילים לא יעשו איתו חסד. כשהוא נשאר בתוכי קצת יותר מדי זמן, אני תוהה אם זה יכול לקרות שוב.
אל תחשבי על זה, לילי. צליל חנוק נתקע בגרון שלי. מה זה היה? זה כאילו הגוף שלי רוצה משהו שהוא לא יכול לקבל, ומתחיל לכעוס על המוח שלי.
"ששש, הכול בסדר," אומר לורן. הוא יוצא ממני, לובש את התחתונים ואת הג'ינס שלו בזריזות ואז מחבק אותי ואוחז בפניי בידיו.
אני עוצמת עיניים. את לא רוצה עוד. את לא רוצה עוד. את סיימת. אני מנסה לחזור על המשפט הזה שוב ושוב, אבל אני כבר משתוקקת לפורקן שוב, עוצמתי באותה המידה. אבל הנה האמת המרה: אני יודעת שהוא לא יהיה אותו דבר. אני יודעת שהפעם השנייה לא תתעלה על הראשונה, ואז ארצה להמשיך לנסות שוב ושוב כדי להשיג את מה שהיה לי קודם. זה לא יקרה. אלא אם כן אחכה עוד. אולי מחר. או מחרתיים.
"תסתכלי עליי," הוא מצווה. הקול של לורן כבר לא עדין ומתוק. כשאני עושה כדבריו, מישהו דופק על הדלת. "תפוּס!" הוא צועק, ואז לוחש לי, "אני רוצה שזה יעבוד בינינו, כי אם לא..." הוא מניד בראשו. "אני לא רוצה שיום רביעי יחזור על עצמו."
בתחילת השבוע, כשלורן הציע לי נישואים, הצהרתי בפניו עד כמה רציתי לציית לרשימה השחורה. התנאים שהפסיכולוגית שלי נתנה לי: בלי סקס בציבור, רק בבקרים ובלילות, לא בצהריים. עדיין לא ראיתי את הרשימה אז. ראיתי אותה ביום רביעי. היה לנו את אחד הריבים הכי גרועים בהיסטוריית הריבים שלנו. זה היה כמו דלת מסתובבת שנטרקה עלינו שוב ושוב, עם אותן בעיות שהטרידו אותנו כבר חודשים.
אני מפחדת שהצרכים שלו לא מקבלים מענה. הוא מפחד שאלך לגבר אחר כדי לקבל את מה שהוא לא נותן לי. אני זוכרת את המילים שלו בבהירות.
"זה לא עובד, לילי," הוא אמר, ועיניו היו אדומות. רצינו זה את זה, אבל התרחקנו בכוונה כדי שלא אתנהג כמו חיית טרף משוגעת וכפייתית. המילים האיומות שלא נאמרו הדהדו בחדר.
כדאי שניפרד.
שנינו בכינו בשלב ההוא והרגשתי כאילו הגיע הסוף, כאילו מישהו ביתר אותי. שנינו היינו על השטיח והוא כרך את זרועותיו סביבי. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא הצליח לחשוב על פתרון טוב יותר.
עברו שעתיים ולו היה שקוע באבל שאי אפשר לתאר במילים. הוא לחש, "תהיי איתי."
הרגשתי כאילו צבטו את הלב שלי. "מה?" עיניי התחילו לצרוב שוב.
הוא החזיק את פניי בידיו, והפנים שלו היו מלאות בכאב ובאהבה, שילוב מעוות שהזכיר לי כמה אנחנו רעים זה לזה, אבל כמה טוב לנו יחד.
"בלי חוקים. זין על הרשימה. את חזקה מספיק כדי להתמודד עם סקס כשאני חרמן, ואולי אפילו גם בפומבי." הוא ניגב את הדמעות שבכיתי בשקט.
"איך אתה יודע שאני חזקה מספיק?"
"כי מצבך טוב יותר עכשיו," הוא אמר, כמעט מנסה לשכנע אותי. "ויש לך אותי, ועכשיו אני פיכח. אני אוודא שלא תצאי משליטה." הוא הנמיך את קולו, והמצח שלו נגע במצחי. "אני לא רוצה לחיות אם את לא איתי."
גם אני לא רציתי.
מאז אותו יום רביעי המערכת החדשה שלנו עבדה. נתקלתי בכמה קשיים מאז, אבל זה היה צפוי. למרות הכול, לורן לא נכנע לדחפים שלי. אפילו לא פעם אחת. "אני בסדר עכשיו," אני אומרת, יותר בביטחון. אני יכולה לעשות את זה. המחשבות על סקס מתחילות להיעלם מראש שלי, ואני שומעת את המשפט 'אני לא רוצה לחיות אם את לא איתי'.
אני לא יכולה לאבד את לורן. אני פשוט לא יכולה.
הוא מנשק אותי על המצח ועוזר לי ללבוש את המכנסיים. מישהו דופק על הדלת שוב, והפעם בכעס. "יש פה מישהו!" צועק לורן.
הקול המחוספס בצד השני נשמע לי מוכר מדי. "האוכל שלכם מתקרר."
חשבתי שרייק יגיד משהו כמו 'אני מקווה שאתם לא מזדיינים כאן', אבל אני נזכרת שיש המוני אנשים בחוץ והוא לא רוצה לחשוף אותנו.
"אני עדיין מדבר עם החברה שלי," לורן עונה, "תתחיל לאכול בלעדינו, אחי."
אני מדמיינת את רייק מגלגל עיניים. "זה כל מה שאתם עושים פה?"
"כן," לורן נוהם. "אלוהים ישמור, תן לנו דקה אחת."
"נתתי לכם עשרים דקות," משיב רייק ומנענע את הידית. "תנו לי להיכנס."
"לא!" לורן מתפרץ. הוא עכשיו עומד מול הדלת כאילו הוא רב איתה, ולא עם רייק שעומד בצד השני. "נצא בעוד רגע." אני מסיימת להתלבש ומסדרת את השיער.
"יש לכם שלושים שניות," אומר רייק, "ואני מודד לכם זמנים."
לורן חורק שיניים ומכווץ את ידיו לאגרופים. נראה כאילו כואב לו להסתובב באיטיות ולהביט בי, לנסות להתנהג בבגרות ולהשאיר את הריב מאחור. לחיי מתחילות להתחמם מרוב חרדה. "אתה חושב שהם יגלו?" אני לוחשת.
הוא מקרב אותי אליו וכורך את הזרוע סביב הכתף השדופה שלי. "אנחנו יודעים איך לשמור סודות," הוא ממלמל, "למה שזה יהיה שונה?"
אני נאנחת בכבדות, מנגבת את עיניי הרטובות. יום רביעי המקולל. הרגע הזה עדיין טרי בראש שלי ואני מתחילה לדמוע בכל פעם שאני נזכרת בו.
"זה טוב שאת נראית עצובה," לורן אומר בשקט, "הם יחשבו שרק דיברנו."
יופי.
אף אחד לא ידע שאנחנו ממשיכים לשכב. לא האחיות שלי. לא אחיו. לא קונור, ואפילו לא הפסיכולוגית שלנו. אנחנו לא חושבים שהם יבינו, ולשנינו נמאס לשמוע את הקולות הרועשים האלה. לשם שינוי, אנחנו רוצים לעשות את זה יחד. לבד. לילי ולו. כמו שהיינו פעם.
אבל הפעם, זה יהיה טוב יותר. אנחנו חזקים יותר.
לורן פותח את המנעול, אבל רייק פותח את הדלת. אני כמעט מועדת אחורה כשאני שומעת את הרעש מהדיינר העמוס, אבל לורן מצמיד אותי אליו. אני שמה לב ששניהם מביטים זה בזה, עד שרייק בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, מחפש סימנים מסגירים להתנהגות לא הולמת.
"רק דיברנו," לורן מתפרץ.
או שרייק סומך מספיק על לורן כדי להאמין לו, או שכישורי הסקת המסקנות של רייק גרועים מאוד. הוא לעולם לא יוכל להיות חוקר פרטי. אולי היה חכם מצידו לוותר על חלום העיתונאות כי הוא מניח לאחיו הצעיר ומפנה את הדאגה שלו אליי.
"את בסדר?" הוא אפילו צועד צעד קדימה, והקרבה אליי גורמת לבנות סביבנו לצווח ולמחוא כפיים.
מישהי צועקת, "משולש אהבה!"
אוי, אלוהים. אני מניחה את כפות ידיי על רייק ודוחפת אותו לאחור, והוא מתגונן ומרים את ידיו, הלסת שלו מתהדקת מרוב כעס.
"אז עכשיו אסור לי לדאוג לך?"
"אני לא בוגדת בלורן איתך." אני מקווה שכולם בדיינר שמעו אותי. אני כמעט מתפתה לעמוד על כיסא ולצרוח את זה. זה מה שדייזי, אחותי הקטנה, בטוח הייתה עושה. הרעיון הזה נשמע מצוין, אבל אני לא מסוגלת להוציא אותו לפועל.
מה אם מישהו יזרוק עליי המבורגר? אלוהים, מה אם יזרקו נקניקייה בלחמנייה על הפרצוף שלי? עם המזל שלי, זה בטוח יקרה.
"לילי!" צועק לורן ומנער את הכתף שלי. "תירגעי."
"אני... אני רגועה." אני לא רגועה?
"את מתנשפת כאילו רודפים אחרייך."
אני מביטה בשני הגברים שמולי, שחוסמים ממני את שאר הדיינר בגופם. הם כמו חומה גברית שמקיפה אותי. הייתי חושבת שזה סקסי, אילולא הייתי יודעת מה נמצא מאחוריהם.
ואז מישהו אחר צועק, "שלישייה!"
אלוהים אדירים. "אני לא שוכבת עם — "
"שחררי מזה," אומר לורן. עכשיו שני האחים נועצים בי מבטים נוקשים. "את יכולה להמשיך לצעוק, אבל הצהובונים יפרסמו מה שבא להם מחר וגם מחרתיים. אני רוצה לאכול." הוא פונה לרייק. "גם אתה?"
רייק מהנהן. "אני גווע ברעב."
לורן מסתכל עליי שוב. "אף אחד לא יבריח אותנו. לא אתן להם."
הם איחדו כוחות נגדי. אני חושבת שאני מעדיפה אותם כשהם מאוחדים, מאשר כשהם רבים. זה נותן לי ביטחון לחזור לתא, לשבת ולהזמין את האוכל שאני רוצה.
נקניקייה בלחמנייה.