איה הג'ינג'ית באמריקה

כולם נוסעים לאמריקה

מה אגיד לכם, יום משונה כמו היום עוד לא היה לי בחיים ואני מדברת על חיים ארוכים של נערה ישראלית ממוצעת, שעברו עליה כבר שבע עשרה אביבים והחבר שלה נטש אותה כדי להתמסר ללימודי מחשב בחו"ל. מעניין אם לעוד מישהו קרה שיקום עם שחר לקול ציוץ ציפורי אמצע הקיץ, יפקח את עיניו, יצא מביתו אל היום הבהיר וכל הנִקְרֶה בדרכו יאמר לו שהוא נוסע לאמריקה.

זה התחיל מוקדם בבוקר, עוד לפני שיצאתי מהבית, כששמעתי איך נלי אחי הקטן מרים טלפון בחמש בבוקר ואומר: "סבתא, ביקשת שאני אגיד לך שלום לפני שאני נוסע לאמריקה, אז הנה אני אומר לך - שלום" וסגר את הטלפון. אחרי רגע הטלפון צלצל בחזרה, אבל נלי הזהיר לא הרים את השפופרת ורק צעק: - "אמא! סבתא רוצה אותך בטלפון!" 

אמא של נלי היא גם אמא שלי. נלי הוא אחי הצעיר. כשנולד, קראו לו עמנואל, אבל איך אפשר לתת לילד כל־כך קטן שם כל־כך ארוך? אז כולם קוראים לו נלי והוא הילד הכי מעצבן בעולם, מאלה שתמיד מוכרחים להדליק את האור מתי שאני ואורי החבר שלי יושבים בחושך להכין שיעורים. אבל, לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על אותו יום משונה, שבו כל מי שפגשתי אמר לי שהוא נוסע לאמריקה. 

באותו יום, אחרי הצהריים ואחרי שגמרתי לטפל בכמה עניינים דחופים של הרגע האחרון, הרגשתי שאני צמאה וניגשתי למכונת משקאות אוטומטית שניצבה על יד אוטומט של סנדוויצ'ים. היה שם תור קטן של אנשים צמאים ואני עמדתי אחרי מכנסי ג'ינס הדוקים על טוסיק עגלגל שנגמר בחגורת מותניים שזופים. כשהתור התקדם והטוסיק זז הצידה, הרמתי את ראשי, ואת מי אני רואה בתוך הג'ינס? - את רונה היפה שלמדה איתי בבית־ספר אצל המורה שמילקיהו. שמחתי מאוד, כי לא ראיתי אותה מאז שנגמרו הלימודים. עמדנו ופטפטנו כשהיא נותנת לי לטעום מהסנדוויץ' שלה ואני מנדבת לה כמה לגימות ממיץ הענבים שהוצאתי מהמכונה. בסוף שאלתי אותה מה היא מתכוננת לעשות בחופש הגדול, היא קימטה את מעט המצח שנשאר לה מתחת לתלתלים וסיפרה לי שיש לה בארץ המון דודים ואת כולם כבר ביקרה. נשאר לה רק עוד דוד אחד באמריקה שעד עכשיו היה מקופח, אז היא החליטה לנסוע אליו לחודשיים, כדי שלא יבוא אליה בטענות. 

עוד אנחנו עומדות ומונות את מספר הדודים שיש לכל אחת והנה ניגשת אלינו אישה זקנה מפורכסת ואומרת לרונה ״שלום״. רונה שהיא ילדה מאוד מנומסת החזירה לה ״שלום״ ואמרה ״טוב, תודה״, עוד לפני שהזקנה שאלה ״מה שלומך״. אחר־כך הזקנה שאלה ״מה שלומך״ ורונה אמרה עוד פעם ״טוב, תודה״. ותיכף אחרי זה, בלי שרונה שאלה, סיפרה לה הזקנה שהיא החליטה לנסוע לאמריקה כדי לראות את אחיה, דויד, שגר בברוקלין, משתעל כל הזמן והיא מפחדת שימות לפני שתספיק לראות אותו. אחר־כך ביקשה מרונה שתמסור דרישת־שלום למיקי מדודה חנה. כשרונה שאלה מי זה מיקי, הזקנה הסתכלה עליה טוב ושאלה: "את לא שושנה?" רונה ענתה "לא" ואני, מטעמי ביטחון, הוספתי שגם אני לא. 

חצי דקה אחרי שהזקנה הלכה עוד הצלחנו להתאפק, אבל אחר־כך פרצנו בצחוק כל־כך רעשני, עד שנלי בא בריצה ושאל אם נשאר מיץ גם בשבילו. 

באותו יום, קצת יותר מאוחר, התיישבתי ליד חלון שדרכו ראיתי שמיים כחולים עם שמש שרוצה לסנוור אותי בכל כוחה. סגרתי את הוילון, כדי שיפריד ביני ובין השמש וניסיתי לנמנם, כאשר שמעתי קול צלול וחד קורא: "איה! אני לא מאמינה! זאת את?!" 

היתה זאת הילה שהיתה איתי בצופים לפני שנתיים ומאז לא ראיתי אותה. היא היתה בדרכה לשירותים ובדרך ראתה אותי. התחלנו להעלות זיכרונות ומפה לשם סיפרה לי שאביה עובד באמריקה בעמק הסיליקון כבר יותר משנה, אז המשפחה החליטה לעשות לו הפתעה ולהצטרף אליו לשנתיים־שלוש ואחר־כך, אחרי שיסתדרו, אולי יחזרו ארצה לביקור. הזכרתי לה את כתובתי בארץ והיא הבטיחה לבקר אותי כשתגיע לביקור. אמרתי לה שאם אהיה בסביבה שלה, אשמח גם לבקר אותה. היא אמרה ״יופי!״ אבל לא נתנה לי את הכתובת, אולי מפני שלא היתה מרוכזת כששאלתי אותה (פעמיים) איפה תגורו. 

אישה אחת, שישבה לא רחוק ממני ושמעה את השיחה, אמרה לי, אחרי שהילה הלכה: ״אם אין לך את מי לבקר תוכלי לבוא אלי, אנחנו אוהבים אורחים״. עד מהרה גילתה לי ששמה אביגיל, והיא התחתנה עם תימני אמריקאי מניו־ג'רזי שהגיע ארצה, התחתן איתה, ומיהר לחזור לעבודה. (הוא נהג מונית וכל יום שהוא לא עובד הוא מפסיד מאה דולר.) היא עשתה בארץ את ירח הדבש לבד והיום היא נוסעת אליו לספר לו איך היה.

עד עכשיו מניתי רק ארבע ישראליות שפגשתי באופן מקרי ובמהלך השיחה התברר שהן נוסעות לאמריקה, ומתי? בדיוק היום! כמוני. חשבתי שבזאת נגמרה הרשימה, אך לא. עוד לא הספקתי לשאול את המכרה החדשה שלי איפה זה ניו־ג'רזי והנה נתקלתי בישראלי אחד, ניצן שמו, שעובד בתור דייל באל־על, וגם הוא בדיוק היום נוסע לניו־יורק. ממנו שמעתי שהחברה שלו שהיא גם דיילת, נוסעת יחד איתו באותו מטוס.

בינתיים נלי אחי, שאף פעם לא מסוגל לשבת באותו מקום, החליט לעשות סיבוב בשטח וכשחזר, סיפר לי שפגש ילד אחד שלומד בכיתה המקבילה, נמרוד שמו, וגם הוא נוסע לאמריקה - לא מחר, לא מחרתיים, ולא בעוד שבוע, אלא בדיוק היום!

לכם כבר קרה מקרה כזה מוזר שתפגשו ביום אחד כל מיני אנשים, אפילו כאלה שאתם לא מכירים, והם כולם נוסעים לאמריקה? אמרתי לנלי: ״לא היית צריך לספר לי שהוא טס היום לאמריקה. יש דברים שאני מבינה לבד.״ קמתי ממקומי כדי לתת לנלי לשבת ליד החלון, ובאותה הזדמנות הסתכלתי מסביב. ספרתי אולי מאה אנשים וידעתי בבירור שכולם, כולם - ללא יוצא מן הכלל, נוסעים היום לאמריקה.

עוד אני עומדת ופתאום הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת רגלי. ברגע זה נשמע צליל פעמון וקול רדיופוני גברי הודיע בקול שלו ומרגיע:

"שימו לב! שימו לב! בגלל תנאי מזג־האוויר, הנוסעים מתבקשים לשבת במקומם ולהדק את החגורות…"

מיהרתי לשבת ולהדק את החגורה, המטוס התנדנד קלות ואט אט נרגע, הייתם מאמינים? אפילו הוא נוסע לאמריקה!